BCDEFGHIJKLMNOPQRSTUVWXYZ
1
שם פרטישם משפחהאיזור מגוריםמס' ניידדוא"לתקציר סיפור העדותמוצאאירועים היסטוריים
2
דודשאולאור יהודה052-2432445dchaoul37@gmail.comקייץ 1954.
המשטרה החשאית במצרים פתחה במצוד אחרי פעילי פרשת "העסק הביש" ולכדה אותם. באותם הימים הקהילה היהודית במצרים מאוימת יותר מתמיד והיה חשש לגל מעצרים נוסף. קבוצת הנערים שאליה השתייכתי החליטה שזה הזמן לעלות ארצה. אנו חבורת ציונים צעירים, נלהבים להצטרף לבני גילנו המשרתים בצה"ל. נפרדנו מהמשפחה ומההורים,. כך יצאתי (ברחתי) ממצרים.
נולדתי בקהיר 3 לדצמבר 1937. החיים בבית התנהלו סביב מוסדות הקהילה היהודית.
'אהבה ואחווה' ברובע 'דאהר', מרכז קהילתי אשר התקיימו בו תפילות ולימודי דת למבוגרים ולצעירים, ולבני נוער שלמדו בבתי ספר זרים שהיו רחוקים מיהדות וציונות בסיסיים. סניף 'מכבי' בקהיר שימש לנו מועדון ספורט.
בתנועת הנוער 'בני עקיבא' עסקנו בפעילות בעלת אופי ציוני, וזו התקיימה מחוץ למוסדות הקהילה ובחשאי, שעיקרה היה טיפוח אהבת ארץ ישראל, על ידי הסברת הנעשה בארץ. פעילות זו עזרה להתאקלמות המהירה שלי בארץ ישראל.
קהיר, מצריםתנועת הספורט מכבי, עסק הביש, בני עקיבא
3
עופרהמצוב-כהןאורנית054-3394889ofmc45@gmail.comהסיפור המלא נמצא בספר שכתבתי "במסלול ילדותה" על משפחתו של רב אלמן שעולה ארצה מאספהאן למושב מסלול עם שתי בנותיו בשנות החמישים , שנות הצנע והצנעה. הספר מגולל את סיפור עלייתם והתאקלמותם במדינת ישראל, מתאר דמויות אותנטיות שביקרו במושב והתגוררו בו, מספר על העדות הנוספות במושבים הסמוכים ובמעברה אופקים. כל זאת מנקודת מבטה של הגיבורה אג'בל, הלא היא שולמית כהן, עד היום תושבת הנגב חלוצה כמו יתר העולים מפרס שהגיעו למושב מסלול והקימו מושב לתפארת. ערכי ציונות, אהבת המולדת, חברות והכרות עם האחר וגם יתמות, התבגרות, שאיפות ועוד...רומן מרגש. בתשע"ו נכנס הספר לרשימת הקריאה המומלצת של בתי הספר התיכוניים דתיים וכלליים. אשמח להיות בקשר ולשמוע מכם. ברכת הצלחה והשנה טובה, ד"ר עופרה מצוב-כהן, חוקרת ספרות באוני' אריאל ומחברת הרומן "במסלול ילדותה" (גוונים, תל אביב, 2012). תודה.אספהאן, פרסמושב מסלול
4
ויקטורששוןאזור מרכז052-8422202 (של הבת, לאה שלם)הבת שלו לאה שלם: leahs09@gmail.comכיצד גורשנו ממצרים – מאת: ויקטור ששון.
בהיותי בן 22 שנים, נשוי לאישתי רבקה, עבדתי בחברה הנדסית בקהיר, כטכנאי מכונות.
בזמן מלחמת סיני בשנת 1956, אבי נעצר באשמת ריגול כביכול, ונזרק לכלא המצרי "אל-קלעה" בקהיר.
אבי עונה קשות בבית הסוהר. בדרך לא דרך ובעזרת דרכונה האיטלקי של אימי, הצלחנו לשחררו וזאת לאחר שהמוסדות במצרים החרימו את כל רכושנו כולל חשבונות הבנק.
אבי גורש מהכלא ישירות לאנייה אל מחוץ לאדמת מצרים, כשהוא על כסא גלגלים, נכה נפשית ופיזית. גורשנו יחד איתו ללא כל רכוש, אמי אחיותי ואחי הקטן, והגענו ארצה.
קהיר, מצריםמבצע קדש, וגרוש יהודי מצרים
5
אברהםכהןאשדוד: 050-4938977 avramico@walla.co.ilשמי אברהם כהן. עליתי לארץ בינואר 1957 יחד עם הורי זאכי (יצחק) אסלן כהן ואמי פלורה לבית בנדח, ויחד עם אחי ואחיותיי. עלינו מקהיר שבמצרים לאחר שגורשנו בצו של הנשיא גמאל עבדל-נאצר, תוך שבעה ימים עם מעצר בית, בעקבות מלחמת קדש 1956.
בפרוץ מלחמת קדש, סומנו הבניינים שבהם גרו יהודים בסימן צהוב על מנת להקל על הגורמים לאתרנו.
עוד בשנת 1948 עם פרוץ מלחמת השחרור, שאז גרנו בקומה ראשונה בבנין, הותקפנו עם אבנים שידו הערבים על החלונות והמרפסת שלנו, ורק בהתערבות של שכן שלנו מצרי שהיה קצב הצליח לפזר אותם כי הוא כיבד אותנו, וכשהתכוננו לעלות ארצה, אז המלך פארוק זימן את אבי ושאל אותו : אם אתה תיסע מי יעשה את המדליות שלי ? וכך המלך מנע מאיתנו לעזוב עד הגירוש ב 1956. לאבי היה בית מלאכה לצורפות עם 5 עובדים. השלטונות החרימו את בית המלאכה ואטמו אותו עם שעווה אדומה וחותמת. חיינו טוב עם שכננו שעזרו לנו במכירת תכולת הבית , למדנו בבית הספר (סביל) של הקהילה היהודית שנשרף בעת מהומות ב 1954.
בארץ נקלטנו באשדוד בהיותה עוד חולות ופחונים. אבי עבד ביעור בקרן קיימת עד להתחלת הבניה באשדוד ואז למד טפסנות בניין ועבד בבניין והוא בן 46 עד הפנסיה. יותר מאוחר לאחר הקמת מפעלי רוגוזין אמי התקבלה שם ועבדה אף היא עד הפנסיה ,
קהיר, מצריםמבצע קדש, נאצר גרוש יהודי מצרים, הקמת אשדוד
6
ליילהטחן (שם נעורים מוראד)אשדוד544785812 layla20@013.netאני שמחה שניתנה לי הזכות לספר לדור הצעיר את יציאת מצרים שלנו.
שמי לילה מורד, זה היה השם שלי במצריים, ולאחר נישואיי שם משפחתי הוא טחן. אני היום בת 66, והנה סיפור העלייה שלי.
החיים שלנו במצריים היו טובים ונעימים, אבל כל מלחמה שפרצה בין מצרים לישראל, היהודים שילמו את מחיר השנאה. לאחר שהסתיימה מלחמת ששת הימים בחודש יוני 1967, חזר אחי לאוניברסיטה באלכסנדריה למבחנים של סוף השנה. יום אחד הגיעו מהמשטרה המצרית לאוניברסיטה, לקחו אותו באמצע המבחן ישר לבית הסוהר. לקחו ממנו כל דבר יקר שהיה עליו, אפילו את השעון שלו לקחו.
אחי ישב בכלא המצרי בתנאים מחפירים, ואחרי 3 ימים גורש ליוון ללא בגדי החלפה על גג האוניה. כל זה קרה רק בגלל היותו יהודי. מאותו יום, החל המסע לארץ המובטחת. אבי ביקש אשרת יציאה ממצרים ולא נתנו לו. רק לאחר שאחי ביקש מהצלב האדום ביוון אז קיבלנו את האישור ביום של ההפלגה שלנו ליוון החליט אחד הפקידים במכס להתנקם בנו בגלל היותנו יהודים. לפני העלייה לאונייה קראו לנו בחזרה והחליטו לחפש לנו במזוודות באשמהת-שווא שהברחנו זהב.
קרעו לנו את הבגדים, פספסנו את ההפלגה, ורק כעבור שבועיים הפלגנו בדיוק בחג הפסח. ביום הראשון והשני של פסח היינו בהפלגה, ביום השלישי ביוון ובסוף חול המועד פסח היינו בישראל. כולנו חווינו טראומה איומה, השארנו במצרים רכוש ששווה מיליונים, ונפש פגועה עמוקות. אך הכול בא לטובה ברוך השם. יש לנו מדינה שבלעדיה היינו פליטים. זהו סיפור ממש קצר בהשוואה למציאות. אפשר להפוך אותו לסרט קולנוע.
קהיר, מצריםמבצע קדש, רכוש יהודי שהושאר
7
שושנהימיןאשקלון050-8573228Shoshi0412@gmail.comאני בת של נפתלי וזינה ימין ז"ל אשמח לטרום את סיפור חייהם במאורעות וכיבוש הנאצי וכמומכן על מנהגי העדה ועוד...
תודה מראש: שוש ימין
8
יצחק כחלוןבית דגן052-4222923itzhakkahlon@gmail.com
9
יורםארביבבת ים050-5536992yoramarbib@gmail.comמכיר מגוף ראשון את סיפורה של קהילת יהודי לוב מאפריל 1948 ועד יוני 1967.
יש בידי את כל הארכיון של אבי לילו ארביב ששימש כנשיא הקהילה.
לובעזיבת יהודי לוב ב-1967
10
שרוןרוחםבת יםsharon6791@gmail.comמחאלב- סוריהחאלב, סוריה
11
אורליכהןהוד השרון529501185orly2018@gmail.comמשפחתי עלתה מלוב ב1948 אחרי רדיפת הנאצים סבתי ז"ל הייתה במחנה עבודה סבי ברח מהכלא יומיים לפני ההוצאה להורג שלו!! סבתי ז"ל קבלה הכרה של המדינה רק לפני 4 שנים סבתי התחליה לקבל רנטה היא נפטרה לפני שנה!!!! חייבים חייבים להכניס את הנושא לחומר הנלמד לא ייתכן שכל כך הרבה יהודים מלוב נרצחו ועונו ואף אחד לאיודע מי זה תודהלוב
12
עדנהקנטיהוד השרון054-6544004dekelcan@netvision.net.ilשלום רב, קודם כל, במקצועי אני מספרת סיפורים, בוגרת חוגים לספרות ולשון באוניברסיטת תל אביב, תעודת הוראה בסמינר הקיבוצים, קורס מספרי סיפורים בבית אריאלה וסדנת מספרי סיפורים של יוסי אלפי יש לי הופעה שלימה ששמה "אהבה וצרות אחרות". בהופעה אני מספרת בעיקר על החווייה שלי כעולה חדשה מפרס, על המשפחה בפרס, על העליה לארץ ובמקביל על ההגירה לארצות הברית. אני מספרת על אופן בקשת היד של הכלות, על האוכל הפרסי, על המנהגים ועל האמונות. לדוגמא, סיפור שהוא כמעט אגדה המופיע גם באתר האינטרנט שלי www.ednac.co.il
אני מספרת את הסיפור של אימא שלי, שעלתה בחוסר כל, עם ארבעה ילדים, ובארץ נולדו לה עוד שלושה, גרה בדירת שניים וחצי חדרים בעיירת פיתוח (קרית גת) ובחריצות וכוח רצון הצליחה לשלוח שבעה ילדים לאוניברסיטה, לצבור לעצמה הון קטן ולעבור את הזיקנה שלה ברווחה כלכלית, בניגוד לכל הסיכויים.

הנה הסיפור:
טבעת אירוסין עשויה חוט שנדדה מטהרן לבוורלי הילס
סיפור מתוך הספר "אהבות וצרות אחרות"
דוקטור פייזולה חזר מהעבודה במרפאה שלו בלוס אנג'לס ונסע במעלה ההר לבית במרומי הבוורלי הילס. הוא נכנס הביתה, הוציא מהכיס ערימה של שטרות ירוקים, הניח בצד והתרווח על הספה. בזווית עין אחת הוא הסתכל על בריכת השחיה ושאל את עצמו אם להיכנס למים עכשיו או לחכות לשעות הערב המאוחרות. בזוית העין השנייה הוא ראה דרך הדלתות הרחבות, את המשרתת המקסיקנית, חדשה כנראה, שמשפשפת את שולחן הזכוכית בחדר האוכל. היא ניסתה לנקות את השולחן, אבל היה שם כתם אחד שחור קטן, דבוק בחזקה על הזכוכית. הכתם סרב להתנקות.
נאנח דוקטור פייזולה אנחה גדולה, קם ממקום מושבו, ניגש את המשרתת ואמר לה: תעזבי את השולחן הזה. הכתם הזה לא יורד. ככה קנינו אותו. אמר וחזר למקום מושבו.
המשרתת עמדה נדהמת, כנראה שנכון מה שאמרו לה על הפרסים. איזה בית גדול, איזה רהיטים משובחים, איזה שטיחים ענקיים. והנה בעלי הבית הלכו וקנו שולחן פגום. יד שניה? פגם ביצור? משכה בכתפיה והלכה לעיסוקים אחרים.
דוקטור פייזולה התרווח על הספה וחשב על יד הגורל שהביאה אותו אל המקום הזה, אל מרומי הבוורלי הילס, אל הפסגה האמיתית של העולם. הוא נזכר איך לפני ארבעים שנה הוא היה רופא צעיר בבית החולים המלכותי של השאח הפרסי. הוא נזכר איך באחד מימי הקיץ החמים הוא היה בדרך להלוויה של בכיר הרופאים בבית החולים. הוא ידע שבהלוויה ישתתפו כל הגדולים והחשובים בבית החולים, שרי הממשלה ואפילו השאח בעצמו. לכן הוא היה חייב להראות במיטבו. על מנת שיראה במיטבו, הוא העיר מוקדם בבוקר את אמא שלו וביקש ממנה שתגהץ עבורו את החולצה הלבנה היפה ביותר שלו. אמא שלו קמה ובעיניים חצי עצומות גיהצה את החולצה הלבנה היפה ביותר במגהץ כבד שחומם על לבנים לוהטות. היא גיהצה ושאלה את עצמה "למה אני צריכה לגהץ את החולצות שלו?" שיתחתן ויעיר את אשתו ושהיא תגהץ את החולצות שלו עוד לפני שהשמש עולה.
דוקטור פייזולה לא רצה להתחתן, כל מה שהעסיק אותו היה העבודה בבית החולים והסיכוי לעלות בסולם הדרגות. ומי יודע, אולי יום אחד יהיה הוא הרופא הבכיר, ואולי, בעוד הרבה שנים, יעיר רופא צעיר אחר את אמא שלו שתגהץ עבורו חולצה לבנה יפה מפני שהוא ירצה להראות במיטבו בהלווייה של הרופא הבכיר, דוקטור פייזולה סילק את המחשבות המטופשות מהראש בזמן שצעד יחד עם קולגה רופא ברחובות טהרן, לכיוון בית ההלוויות. מאחר והיה יום קיץ חם, הם עמדו ליד קיוסק של מיצים טבעיים והזמינו שתי כוסות גדולות של מיץ רימונים שנסחט במקום.
בכל הסיפורים, כאשר חולצה לבנה ויפה שגוהצה מוקדם בבוקר עם מגהץ ברזל כבד שחומם על לבנים לוהטות, נפגשת עם כוס מיץ רימונים, מתרחשת קטסטרופה.
דוקטור פייזולה הרגיש שיד גדולה וכבדה נותנת לו מכת ענקים על הכתף. מיץ הרימונים נשפך והכתים את החולצה הלבנה המגוהצת.
מלא חרון הסתובב הדוקטור כדי לבוא חשבון עם הדוחף, אבל לא ראה אף אחד. שנים אחר כך שאלו אותו, ובכן, מי היה זה שדחף אותך ושינה כך את מהלך חייך. מחייך הדוקטור ואומר: אין לי ספק שהייתה זו יד הגורל שרצתה שהתערבה בכוונה בחיים שלי כדי לכוון אותם כרצונה.
בינתיים, עד שישתנה מהלך חייו, הוא הסתכל בחבר הקולגה והעיניים שלו שאלו בייאוש:"איך אני אוכל להופיע בהלוויה עם חולצה כל כך מוכתמת. ועוד במיץ רימונים". החבר הרגיע אותו ואמר "לא רחוק מכאן, גרים קרובי משפחה שלי. אין ספק שיש להם חולצה לבנה לתת לך".
כאשר דפקו השניים על הדלת של קרובי המשפחה, פתחה לואיז את הדלת. דוקטור פייזולה טבע בעיניים הנפלאות שלה. גם היא הסתכלה עליו ישר אל תוך העיניים. אבל רק הרף עין אחד היא הסתכלה עליו. היא מיד שמטה את העפעפיים כלפי מטה. כמו כל אישה צעירה היא ידעה שאישה הגונה לא מסתכלת בעיניים של גבר זר. היא נפנתה לאחור, הביאה חולצה לבנה.
הדוקטור לבש את החולצה, הלך להלוויה אבל לא נכח בה. בערב הוא חזר הביתה, ובעודו במסדרון צעק "אבא, אמא, מצאתי כלה" לכו בקשו אותה עבורי".
אני מקווה שהקורא שיודע דבר או שניים, יודע שבטהרן שלפני ארבעים שנה, לא יכול היה הבחור להזמין את הבחורה לבית קפה, לדיסקוטק או להליכה על שפת הים. ההורים חייבים להיות מעורבים במהלך.
כך קרה, שכעבור שבועיים, התכנסו בבית של ההורים של לואיז ההורים שלו וההורים שלה וקרובי משפחה שלו וקרובי משפחה שלה ודיברו על הדברים החשובים: כסף.
הם בררו את הנקודות החשובות לחיי הנישואין של הזוג העתידי. מי יקנה את הבית בו יגורו. כמה נדוניה היא תביא. כמה תכשיטי זהב הוא יקנה עבורה. האם מותר לה, לאישה שכבר תהיה נשואה, להמשיך בלימודי הרוקחות או שאחרי הנישואין היא תישאר בבית.
משך כל הזמן הזה חרך דוקטור פייזולה את הפנים של לואיז במבטים שלו. והיא, שהלחיים שלה עוד היו סמוקות מהמבטים החצופים שלה ביום שהוא דפק על הדלת, נזהרה מאוד ותקעה את המבטים שלה ברצפה.
בתום השיחות החשובות, לפני שהאורחים פרשו לבתיהם, קם הדוקטור הצעיר ולחש משהו באוזן של אבא שלו, אבא שלו חייך ולחש משהו באוזן של אבא שלה. אבא שלה חייך ולחש משהו באוזן של לואיז. לואיז הסמיקה והנידה את הראש לאות הן.
הנוהג הוא, שאחרי הפגישה העסקית, הולכת כל משפחה לביתה ועורכת בדיקות. האם המצב הפיננסי של המשפחה השניה הוא איתן כפי שתארו אותו או הם נתונים בקשיים שהם לא הצהירו עליהם. האם אין מחלות גנטיות במשפחה, מחלות שיכולות לעבור לדור הבא? האם אין חלילה מישהו מבני המשפחה בבית הסוהר? האם מישהו מבן המשפחה השניה הוא לא רועה זונות, מכור לסמים או אלכוהוליסט? רק אחרי כל הברורים, ורק אם התוצאות שמתקבלות מניחות את הדעת, רק אז מרשים לבני הזוג הצעירים להיפגש ביחידות.
דוקטור פייזולה לא יכול לחכות. האהבה בוערת בו כבר שבועיים שהם כמו שני נצחים והוא לא יכול להמתין עד שיפגוש בה ביחידות. מאחר וכולם, כולל ההורים שלה וכולל היא עצמה מסכימים, אין סיבה שלא יפגשו עכשיו ביחידות.
נבחרה קרובת משפחה מבוגרת שליוותה אותם לאחד מבתי הקפה באחד מבתי המלון המפוארים של טהרן של השאח.
הם ישבו זה מול זו והסתכלו עמוק עמוק בעיניים. עכשיו כבר מותר. דוקטור פייזולה ידע שהוא רוצה אותה. ידע שהוא אוהב אותה וידע ששום דבר לא בטוח. מחר יכול לבוא איש אחר, עם עמדה בכירה יותר בבית החולים, עם יותר כסף, עם משפחה מיוחסת יותר, והיא תינתן לאחר.
הוא רצה להבטיח אותה לעצמו ולא ידע איך לעשות את זה. הוא לא ציפה שיהיה לו האומץ לבקש לפגוש אותה ביחידות ולכן לא התכונן. לו רק היתה בידו טבעת בה היה מארס אותה.
לפתע הוא קם על רגליו, ניגש לקצה השטיח שעליו היה מונח על השולחן וכרע על ברכיו. לואיז עצמה את העיניים בתחושה מעורבת. הוא הולך לעשות לי בושות. הוא הולך לעשות לי הצגה מול כל באי בית הקפה. הדוקטור לא התכוון לעשות הצגה. הוא רכן את הגדילים של השטיח, תלש מהם כמה חוטים, גלגל אותם לטבעת וניגש אליה. הוא הגיש לה את הטבעת ולחש, זו טבעת האירוסין שלנו. ללא אומר היא ענדה את הטבעת על אצבעה ואמרה, לעולם לא אסיר את הטבעת הזאת מעל האצבע.
חודשיים אחר כך, כאשר הם עמדו להינשא, הייתה טבעת החוט שחורה ודביקה. אי אפשר להשאיר אותה על האצבע. מצד שני, בשום אופן אי אפשר להסיר ולזרוק את טבעת האירוסין. בני הזוג טיכסו עצה והחליטו. הם הלכו לצורף מפורסם וביקשו שיצרוף להם טבעת נישואין מיוחדת.
בתוך טבעת הנישואין, צריכה להיות טבעת החוט. הצורף הסתכל עליהם כאילו יצאו מדעתם ופסק :אי אפשר. שלושה צורפים אחרים השיבו את פניהם ריקם.
הצורף החמישי שכנראה היה מוכשר יותר סיפר להם שאמנם קשה לכרוך את טבעת החוט בתוך טבעת הנישואין, אבל לא בלתי אפשרי. הוא ביקש סכום עצום על העבודה. סכום שהם שילמו בשמחה.
מתחת לחופה, אחרי הטקס, הרימה לואיז את האצבע הענודה והיא יכולה היתה לראות חוטים מבצבצים מתוך הטבעת העגולה המושלמת.
עשר שנים של נישואים מאושרים עברו על השניים. בעשר השנים האלה נולדו שני ילדים. הדוקטור עלה בסולם הדרגות בבית החולים גם אם לא לבש את החולצה הלבנה היפה ביותר שלו באותה הלוויה.
עשר השנים האלה נגדעו כאשר גלה השאח לקהיר ומת בגלות. כאשר חומייני היגיע מצרפת ותפס את השלטון במהפיכה האסלאמית שלו. כל מי שהיה מקורב מידי לשאח חיפש דרך לצאת מאיראן. דוקטור פייזולה עזב את המדינה דרך הגבול היבשתי עם תורכיה. משם הוא נסע לניו יורק וחיכה בבית של פרוויז ופרוונה עד שלואיז תצטרף אליו.
לואיז ארזה את עצמה ואת הילדים וידעה שהיא לא יכולה להוציא כסף, תכשיטים או כל רכוש אחר. היא לא רצתה להגיע לארץ החדשה כשהיא ענייה.
היא מכרה תכשיטים ושטיחים וקנתה תמורתם יהלומים. את היהלומים היא טמנה בעצמה בעקבי הנעליים שלה.
על גחלים של יהלומים הלכה לואיז בשדה התעופה כאשר כל הזמן מקנן הפחד בליבה. הנה יתפסו אותה. הנה יאסרו אותה. מה יהיה על הילדים שלה אם היא תיתפס. מה יהיה על בעלה. היא עברה את כל שלבי הבידוק והעלייה למטוס. רגע לפני העלייה למטוס ניגש אליה שוטר ואמר: כמה חבל שאת מוציאה את היהלומים האלה מהארץ שלנו. היא התאבנה. ידעה שהקיץ הקץ על החלומות שלה. על החיים שלה. על העתיד שלה. היא הרימה את האצבע, הסתכלה על הטבעת, ראתה את החוטים המבצבצים ונישקה את אצבעה. ככה היא נפרדה מבעלה. היא עצמה את עיניה והניחה את שתי הידיים על ראשי שני הבנים. חיכתה לגזר הדין של הגורל.
למה את עוצמת את העיניים שאל השוטר, פתחי את העיניים. תני לי להביט פעם אחרונה בעיני היהלומים שלך לפני שתוציאי אותן מהארץ שלנו.
כמה שניות עברו לפני שהבינה שהוא מתכוון לעיניים שלה ואין לו מושג על מה שקורה בעקבי הנעליים שלה. היא פקחה את העיניים, החזיקה את ידי הבנים. בפיק ברכיים עלתה למטוס.
בניו יורק היא פגשה בבעלה. אחרי שהות של כמה חודשים בניו יורק הם עברו ללוס אנגלס, פרמו את העקבים, מכרו את היהלומים וקנו בית קטן ופתחו מרפאה קטנה.
הם הרגישו שהם מתחילים לשחזר את האושר והחיים הטובים של טהרן. הבית הקטן הוחלף בבית גדול יותר, המרפאה הקטנה שגשגה למרפאה גדולה יותר, נולדה עוד בת, הילדים נשלחו ללמוד רפואה והצטרפו לעסק המשפחתי.
באחד הימים, הלך דוקטור פייזולה בדרך להלוויה של רופא עמית בלוס אנג'לס.. בעודו הולך הרגיש ביד שטופחת על הכתף שלו. הוא פנה לאחור וראה איש מבוגר. אתה זוכר אותי? שאל האיש המבוגר. הדוקטור הסתכל והסתכל ולא זיהה. אני הצורף שצרף את טבעת הנישואין שלך אמר האיש. דוקטור פייזולה היה מאושר. הוא תפס בחוזקה את שתי הידיים של האיש ואמר :"אין יום שאני ואשתי לא מברכים אותך על טבעת האירוסין שכרכת בתוך טבעת הנישואין שלנו. אין יום שאנחנו לא חושבים על כך שהמזל שלנו וההצלחה שלנו באה בגלל שתי הטבעות שכרוכות זו בזו"
האיש הצורף משך את שתי הידיים שלו, צעד שני צעדים אחורה ואמר בקול מוזר "אתה דוקטור, אתה איש משכיל. אתה מאמין שאפשר לשים חוט בתוך טבעת זהב, אתה חושב שחוט יכול לעמוד בטמפרטורה של התכת הזהב? אני רימיתי אתכם. ביום ששניכם, זוג צעיר ומאושר יצאתם מהחנות שלי בטהרן ידעתי שאני נבל. אז הייתי צריך את הכסף. אבל הכסף הטמא ההוא התחיל לגרום לי יסורי מצפון כבר אז. ארבעים שנים אני סוחב איתי את יסורי המצפון האלה. אני רוצה להיפטר מהם."
האיש שלה מתוך כיס המעיל שלו קופסא קטנה ופתח אותה. בתוך הקופסא היה מונח גוש קטן ושחור. "הנה טבעת האירוסין שלך. שמרתי אותה. לא היה לי אומץ לזרוק אותה . שנים אני מחפש אתכם והנה מצאתי . קח את החוט ששייך לך. קח את הכתובת שלי, אנא שלח לי איזה חשבון שעולה על דעתך, את חשבון הרמאות וגניבת הדעת, את חשבון עוגמת הנפש שאני גורם לך עכשיו. אנא סלח לי ותן לי ללכת לעולמי בשלום".
בערב הסתכלה לואיז על הטבעת שעל האצבע. איזה מטומטמת אני, היא אמרה בקול רם. ארבעים שנה אני חושבת שאני רואה חוטים מבצבצים מתוך הזהב. ככל שהיא הסתכלה והפנתה את האצבע ימינה ושמאלה, היא כבר לא ראתה שום חוטים.
הם פחדו. אולי כל ההצלחה, אולי החיים הטובים שלהם, הם פרי האמונה העיוורת בטבעת שיש בה גם זהב וגם חוט. אולי עכשיו, כשהם יודעים שבטבעת יש רק זהב והחוט הוא חתיכת לכלוך שנדדה בכל העולם, יתהפך עליהם גלגל המזל. המזל הטוב שנכנס מהדלת יעזוב אותם מהחלון והחיים שלהם שוב ישתנו.
כל הלילה ישבו וחשבו. בבוקר הם כבר טיכסו עצה והחליטו. הם הלכו למפעל רהיטים והזמינו שולחן גדול לחדר האוכל שלהם. עבור השולחן הם הזמינו חיפוי זכוכית. דרישה אחת היתה להם. הם מסרו את תכולת הקופסא הקטנה ולתדהמת בעלי המפעל, ביקשו שיטביעו את מה שהיה בה במרכז לוח הזכוכית. הם ביקשו שההטבעה תעשה בנוכחותם. לא היה אכפת להם המחיר. העיקר שהדבר נעשה.
כל פעם שמגיעה עוזרת חדשה לבית שלהם, היא מנסה לנקות את שולחן הזכוכית. יש על השולחן כתם אחד שהיא לא מצליחה להסיר. דוקטור פייזולה שרואה את המאמצים שלה, קם ממקום מושבו ואומר לה, אל תתאמצי, הכתם לא יורד, ככה קנינו את השולחן. והיא עומדת נדהמת, זה נכון מה שאמרו לי על הפרסים. איפה הם קנו את השולחן הזה? יד שנייה? פגם ביצור?
13
משהסלמההוד השרון052-5350445ns_salama@bezeqint.netנולדתי באלכסנדריה בשנת 1946 למשפחה מהמעמד הבינוני. שמורכבת מאבי איזאק ואימי ג׳אנין ואחי קלמנט הצעיר ממני. רק אנחנו נשארנו במצרים וכמעט כל קרובי המשפחה עלו ארצה בשנת 1950. אבי עבד כשכיר וגם כעצמאי והיתה לנו רמת חיים טובה. אני ואחי למדנו בבית הספר היהודי, ולאחר מכן בתיכון ממלכתי ואחרי כן, לימודים אקדמאים באוניברסיטת אלכסנדריה. היינו משפחה מסורתית לפי הסגנון הליברלי של יהדות מצרים. נהננו מחיים יהודיים מלאים, בקיץ היינו מבלים במחנה הקיץ האגדי היהודי Enfance Heureuse. החיים היו מאוד נוחים במיוחד וזאת הודות לעיר הרב תרבותית, הסובלנית שגדלנו בה.
היחס של האוכלוסייה המצרית כלפי היהודים התחיל להידרדר מאז 1948, והשיא הגיע במלחמת ששת הימים כאשר השלטון של נאצר עצר כמעט רוב הגברים היהודיים וזרקו אותם בבתי מעצר הידועים לשמצה. אבו זעבל, טורה ואלקאנטר אלח׳יריה. במשך שנתיים השפילו, היכו והעריבו אותנו. במאי 1969 גורשנו ממצרים מבלי לתת לנו שום אפשרות לחזור הביתה או לקחת את רכושנו. אני ואחי עלינו ארצה המשכנו ללמוד, הקמנו כל אחד בית בישראל, הסתדרנו בצורה הטובה ביותר. אני עבדתי בשירות המדינה ונשלחתי מטעם המדינה בשליחויות קצרות וארוכות בכמה מדינות בעולם . אני נשוי + 3 ילדים.


14
שמעוןוטוריהרצליה052-2578866shimon_vaturi@walla.com
15
תמרלביאהרצליה054-2326138 Tamar.rubin1@gmail.comנולדתי להורי שניהם ילדי לוב,
16
משהפילוסוףהרצליה528783796
הימים היו 1948 מלחמת השחרור. באותו זמן, נאסרו יהודים רבים במצרים על לא עוול, אני הייתי אז נער בתיכון ואני זכר את הפחד בבתי יהודים.
אבי יצחק פילוסוף ז'ל, היה יליד יפו והיו לנו חוברות רבות ישראליות שקיבלנו מהדודים שהיו בארץ נאלצנו לגזור את החוברות חתיכות-חתיכות ולזרוק אותם רחוק מהבית.
לאבי היו חברים מהמשטרה המצרית שהיו איתו בקשרי עבודה, רמזו לו כי יברח. היתה לנו דילמה שאני זוכר, כי הוא יברח מיידית ואנחנו חמישה ילדים וסבתא מצד האבא נבוא אחריו. אך סבתא מצד אימא היתה מאוד חכמה, היא התנגדה ואמרה כולם ביחד. למזלנו היו לנו דרכונים ספרדים שיכולנו לצאת ממצרים. לדרכונים הללו היה סיפור אחר. אימא הלכה לשגרירות ספרד באלכסנדריה וביקשה שיחדשו את הדרכונים. בשגרירות אמרו לה כי יש איסור על היהודים לחזור לספרד. אימא לקחה סיכון ואמרה להם כי אנחנו נוסעים לפלסטינה.
היות שלאבי היו חברים במשטרה המיצרית סידרו לנו כרכרה לנמל ועלינו לאוניה ESPERIA לאיטליה. אך בעליה לאוניה, השוטרים (החברים כביכול) לקחו מאימא שלי כל הצמידים מזהב, כמובן לא יכולנו להגיד כלום. השארנו את הבית שלנו עם כל הרהיטים וחשבונות בנקים ולא יכול היה אבא לפדות. ההפתעה היתה כי מצאנו באוניה מלא יהודים מצריים, וכולנו שמחנו למצוא פינה על ספסל כמו כולם.
זה היה ערב שבת חודש יוני 1949. באיטליה נילקחנו על גבי משאית לעיירה וכולנו (כל הבורחים ממצרים) שהינו שם כחודש, ונלקחנו לאוניה איטלקית בשם CAMPIDOGLIO לכיוון ישראל. באוניה היו מיטות מבד תלויים וכולם מצאו מקום לישון. האוניה עגנה ביפו, ושם עם סירות הגענו לחוף, הדרכונים הספרדים שלנו נלקחו מאיתנו ומסרו לנו תעודות עולה.
היות שאבא ידע עברית ,הוא מצא עבודה בהסתדרות, וברוך השם הגענו לחוף מבטחים בארץ ישראל.

17
אלי סופרהרצליה544997996elisofer@zahav.net.ilאת התעוזה והגבורה של אמא ראינו בעמידתה ופועלה בפרהוד, אמא ניחנה בתכונות של מנהיג. הייתי בן 8 שנים והאירועים נחקקו עמוק בזיכרוני. אם אנתח את המהלכים שלה בערב חג השבועות ולמחרת החג , ניתן להגיע למסקנה שפעלה כמפקד שקרא את תמונת המצב והביאה להצלת שלוש משפחות מטבח וודאי כולל המשפחה שלנו.. הבית שלנו היה בן 3 קומות וממוקם במקום מרכזי בהצטלבות של שני רחובות שהובילו לרחוב הראשי (שארע ג'אזי) .ביום הפרהוד נטבחו ברחוב שלנו, לא רחוק מהבית שלנו, שתי משפחות יהודיות ולא נשאר מהם זכר.
אמא כמו מפקד הפועל בתנאי לחץ קראה את תמונת המצב עם כל גורמי הסיכון וקבלה שורה של החלטות לא שגרתיות מבלי להתייעץ עם אף אחד. בערב חג השבועות התארחנו אצל הדוד הבכור כ'דורי שגר בסמטה הפונה לרחוב ג'אזי במרחק של 300 מט מהבית שלנו. שמענו את המהומות והצעקות שמגיעות מהרחוב הראשי של המון לאומני משולהב שצעק כבשנו סן אלד'באן (בסיס של הצבא הבריטי בחבאנייה ) . בן הדוד הציץ מהחלון המשקיף על הרחוב ובשר לנו שהמשטרה עדיין משליטה סדר ולכן זה הזמן לצאת בשקט וללכת הביתה וכך יצאנו בשקט והלכנו הביתה. אמא תכננה וביצעה העברה של כל בני משפחת נאווי אלינו עם שחר וזאת ביודעה את הריב והשנאה בין עיסה, בעל הבית שלנו, ובין משפחת נאווי. אב המשפחה עסק בצורפות.
ראיתי את אמא יוצאת ונכנסת עם כל בני המשפחה על כלבם פיג'ו ועטתה על עצמה מספר חליפות שהביאה הביתה. אנחנו היינו שמונה נפשות והם 7 נפשות. כדי להשלים את ההיערכות, אמא דאגה להביא אלינו את אשתו הזקנה של עיסה והציבה אותה ליד החלון בקומת הקרקע המשקיפה לרחוב ותפקידה היה להכריז מד פעם עם התקרבות ההמון שבבית גרים מוסלמים. למזלנו עיסה עסק הרחק באותו יום בשוד וביזה ברחוב הבנקים. אמא הורידה את כל הווילונות כדי לשוות לבית מראה של עזובה. הייתי בן 8 וקלטתי את כל המהלכים של אמא להצלת שתי המשפחות. מהקומה העליונה ראינו את ההמון המשולהב שוטף את הרחוב שלנו, ים של ראשים עם דברי ביזה בידם , סכינים וגרזנים שנופפו בהם מעל ראשיהם בצורה מאיימת.
בשלב זה בבוקר, המשטרה הצטרפה להמונים המשולהבים וסייעה להם לפרוץ את בתי היהודים. גם בית משפחת נאווי הממוקם מולנו בהצטלבות שני הרחובות נפרץ בכוח , ראינו שוטר רכוב על סוס מכוון את נשקו למנעול הבית וההמון פרץ פנימה ובזז כל דבר שהיה בבית. ההמון דלג על הבית שלנו והשתכנעו מצעקותיה של בעלת הבית המוסלמית שבבית גרים מוסלמים. אנחנו ניצלנו בנס הודות לתושייה וגבורתה של אמא. מעשה ההרג והביזה בשכונה שלנו נמשכו עד הצהרים ולהפתעתנו הבחנו בפתח הבית בחייל ירדני מהיחידה שהוזעקה על ידי הבריטים מעבר הירדן כדי להשליט סדר ולחסל את המהומות. החייל עמד עם כידון תקוע ברובה שלו. אמא יצאה לראות מה אירע למשפחות היהודיות ושמענו את זעקותיה לאחר שהתבררה הטרגדיה שפקדה את בני המשפחות היהודיות
18
שושנהאל חגי (חג'אג')חולון054-4644366shoshana31309@gmail.comבת להורים יוצאי גלות לוב. מעדות השמורה עם משפחת אבי הננו צאצאי יהודי ארץ ישראל מדורי דורות. משפחת אבי, חג'אג' התיישבה מאות בשנים ביישוב היהודי ג'ריאן שמתקראים יהודי המערות. קהילה יהודית בדלנית שנאחזה ביהדותה כל ימי גלותה עד עלייתם ארצה.
משפחת אמי גלאם ומשפחת סבתי, אם אמי שמואל. התגוררו ביישוב היהודי עמרוס. בתאריך 5 לחודש נובמבר 1945 נטבחו בדם קר כעשרה ממשפחת אמי. בין הנטבחים אביה של אמי, אברהם גלאם, סביה של אמי נסים שמואל, בן דודה של אמי , אשתו על ילדיהם נטבחו אבות על בנים. אשת בן דוד אמי הייתה הרה, בקעו מבטנה את ולדה. האם נמצאה שחוטה כשהיא מגוננת על ילדיה. אחד מילדיה נמצא חי, מאיר שמואל הוא נלקח ע"י אבי ומסרו למשטרה בזמן הפרעות, הוא נחטף ולא ידענו הקורות אותו עד עצם היום הזה.
משפחת אבי כאמור, חג'אג' אשר התגוררו בתקופה זו בעמרוס היו חרשי ברזל מימים ימימה. בתקופה שקדמה לטבח זה ערביי המקום רכשו גרזנים, סכינים לרוב ובהם עשו שימוש לטבח היהודים בפרעות אלה, כמובן שנעלמה מהם ההבנה שכלים אלה עתידים לשמש כלי משחית כנגד בני עמנו. בעקבות פרעות אלה עברו הוריי להתגורר בבירה טריפולי משום שאמי לא יכלה לשאת השארות במקום לאחר טבח משפחתה.
19
יפה גולן/שקליםחולון052-2579589yaffa@histadrut.org.ilאני משתייכת למשפחת שקלים העניפה בת 13 נפשות שעלו מאיראן בשנת 1951 ואני בת הזקונים. כיום משפחתינו הברוכה מונה - 60 נכדים למעלה מ120 נינים ובני נינים ועוד
20
רמטיןסבטיחולון052-9434004ramtin@walla.comבשנת 1987 (9 שנים לאחר המהפיכה) עליתי ארצה בגפי תוך הברחת הגבול לפקיסטן והיום אני משרת כקצין בדרגת אלוף משנה בצה"ל
21
שירהאליאסיחולון054-7907558shira354@walla.comשמי שירה אליאסי לוי, אני משוררת וסופרת. אני בת לאם ילידת אירן והשפה הפרסית שגורה בפי.
אמי היא מספרת סיפורים בחסד,אך כיון שלאחרונה קשה לה מפאת גילה המופלג, אני מביאה כותבת את סיפוריה.
אשמח לכתוב לכם. אנא צרו איתי קשר טלפוני. תודה.
22
יפהאליאסיחולון052-5525322yaffel50@gmail.comעליתי ארצה ב1952(בגיל שנתיים) עם הורי ומשפחתי המורחבת, מאירן. העלייה לישראל נתפסה בעיניהם כבשורת פעמי המשיח. לאחר שהות ב"מחנה" בטהרן , הגענו אל "שער העלייה", ומשם הסיעו אותנו במשאיות, בחשכת הליל ,למעברת "חלסה" ,לימים קרית שמונה. זאת, לאחר שהבטיחו לסבתי הדתייה שישלחו אותה לירושלים. המעבר מחיי העיר "בורוג'רד" בה הייתה לאבי חנות בדים, לשממה ומגורים בפחונים, הווה טראומה קשה, אליה התלוותה התעלמות הממסד מן התרבות והמסורת שהביאו עמם משם. החיים במעברה היוו אתגר בפני עצמו, קשת השפות והתרבויות, רובן מזרחיות, התערבבו אלה עם אלה ויצרו קהילה שמטרתה המשותפת הייתה להקים מדינה חדשה, לה הייתה נתונה נאמנותם המחלטת ואת קיומה ראו כנס אלוהי . כוונתו של הממסד ליצור "כור היתוך" , חיבל בשימור התרבות והמסורת אותה הביאו עמם הורי. וכך החמצנו ,אנו הדור השני, את הערכים , התרבות והמורשת ,אותם לא יכלו הורנו להביא לביטוי. אולם במשך השנים אגרתי ידע רב באמצעות זיכרונות הורי, וסקרנות ונבירה בעברם ובתרבות ממנה הגיעו. את ההחלטה לתעד ולהנציח את המורשת, אני רואה כדבר מבורך והכרחי, ואשמח ליטול בה חלק.
23
דודסולימניחולון528886716hila3140@walla.co.ilנולדתי בשנת 1938 בכרמאן שבאיראן. בן ראשון להוריי לאחר שש בנות. בן נוסף נפטר לפני שנולדתי. בהמשך נולד להוריי, ניסן ומרים סולימני, בן נוסף - מרדכי. ההורים היו אנשים פשוטים ועניים ללא כסף ועבודה.

בילדות לא זכיתי לקבל חינוך מסודר בגן ולכן נהגתי להסתובב לרוב ברחובות ובסמטאות העיר, ולהעסיק את עצמי. בגיל שש התחלתי ללמוד בבית הספר היהודי, אך כדי שאצליח לקנות ציוד לימודי, נהגתי לקום בשעות הבוקר המוקדמות, לפני הלימודים, ולבשל סלקים ולמכור ברחובות העיר. למדתי עד כיתה ו' ואז עזבתי את הלימודים לטובת עבודה וסיוע בפרנסת המשפחה הגדולה. החיים בשנות הילדות היו קשים מאוד ומלאי עוני ודלות. המשפחה הייתה תלויה בתרומות של אנשים, כדי להשיג מעט מזון וביגוד. כל אחיותיי יצאו לעבוד כעוזרות בית בבתי עשירים, כדי להשיג כסף ולתת לאימא

בגיל 15 התמזל מזלי לעבוד אצל סוחר שטיחים ושם התחלתי להרוויח קצת יותר כסף. בינתיים אבא נפטר ונאלצתי לסייע לאימא אף יותר במטלות הפרנסה. תוך שלמדתי את תחום המסחר בשטיחים התמזל מזלי בעסקת שטיחים עצמאית שביצעה והפכתי לסוחר בעל שם ברחבי העיר.

בגיל 24 התחתנתי עם עזאת, כאשר גרנו עם בני משפחתי של דוד כי לא היה לא דיי כסף לדירה. אחרי שבע שנות נישואין המזל האיר לנו פנים שוב והצלחנו בכמה עסקאות לצאת מחיי העוני הקשיים ולכן עברנו לגור כבר במקום גדול יותר יחד עם משפחתי האישית והמורחבת. נולדו לנו חמישה ילדים, אח מהם נפטר בצעירותו וקבור עד היום באיראן, ומיד לאחר מכן נולדה בת נוספת.

לאור הקושי להישאר בבית שבו נפטר הבן הקטן עברה המשפחה לבית גדול, בעוד באותן שנים העסקים שגשגו, ולכן עברנו לגור בשכונה יוקרתית של המוסלמים. רכשנו וילת שתי קומות עם עשרה חדרים וחצר גדולה. היו לנו כמה רכבים ששימשו את בני הבית. היחסים עם המוסלמים היו יחסים חמים ואוהבים מאוד.

שנים מילדי עלו לארץ והם היו הסיבה לכך שבהמשך גם יתר בני המשפחה עלו. את אשתי ויתר הילדים שלחתי לאחר כמה שנים לארץ ואני נותרתי מאחור למכור את הרכוש הרב באיראן. את הבית הגדול עם החצר הענקית מכרתי במחיר הפסד שלא כיסה אפילו עלות של חדר אחד. הבית נמצא בעיר כרמאן, בשדרות בהמאניר, עד היום. את יתר תכולת הבית, שלא הצלחתי למכור, נאלצתי להשאיר שם ופשוט לעזוב. עד היום יש לנו חלקת אדמה של 1,000 מ"ר שקנינו ועוד נותרה בכרמאן מבלי שמכרנו אותה".

השכנים המוסלמים החלו לשאול לאן נעלמה המשפחה שלי, ואז הבנתי שאני חייב לברוח, לפני שיבינו שהן יצאו מאיראן. כשיצאתי לטהרן, אדם מוסלמי היה חייב לי עדיין 2,500,000 טומאן (250,000$ של היום). אמרתי לו שיעביר לי את זה דרך חבר מוסלמי שהיה לי, אבל הוא עבד עליי ומעולם לא קיבלתי את הכסף".

בשנת 1990 הגעתי לישראל ומאז אני גר ועובד כאן, הקמתי משפחה מפוארת עם נכדים ונינים. יש געגועים לאיראן ולאנשים הטובים שנותרו מאחור (יהודים ומוסלמים) אבל אני שמח שזכיתי לעלות לכאן.

(הערה- איני יכול להרצאות עקב גילי ומצבי הרפואי, מצורף מספר הפלאפון של נכדתי הילה שתוכל לתת מידע נוסף במידה וירצו להשתמש בסיפור).
24
יוסףבוקאיחולון050-6778485 - בית: 03-5055060<yosefbo@gmail.com‏>הסיפור של אמי רגינה בוקאי לבית אלגזי.
אני רגינה בוקאי לבית אלגזי, נולדתי בקהיר בשנת 1930 כבת חמישית, לאחר ארבע בנים, להוריי שרינה ואלברט. אמי הגיעה למצרים מלבנון בגיל 7, ואבי יליד מחנה יהודה בירושלים, ברח מצריימה מפחד מהצבא התורכי כי ביקשו לגייסו לצבא התורכי. אבי היה איש משכיל וידע לדבר שבע שפות.
גרנו ברחוב אל מֳדַרֱס, בקרבת בית הספר אליאנס שם גם למדתי. מאוחר יותר עברנו לגור ברחוב שריף באזור היוקרתי של אֳסְר-אָניל מול בנין אימוביליה (היום מידאן אל-תחריר הידוע). כילדה, נהגנו לנסוע בחופשת הקיץ לאלכסנדריה למשך חודשיים תמימים, לבילוי בחוף הים עם המשפחה המורחבת.
אבי היה בעל חנות לתיקים ועניבות ובהמשך גם אחי הבכור שארל פתח חנות לבגדי תינוקות וצמר. אני כנערה סייעתי לו בחנות במכירות וגם לימדתי שם סריגה. לימים לאחר הסכם השלום כאשר בתו של אחי ביקרה במצרים היא ראתה את החנות של אחי שעדיין קיימת בשמה המקורי אלגזי, וגם הצטלמה לידה. מסתבר שמותג מצליח לא מחליפים. אך לצערי, החנות של אבי לא שרדה כי הרסו את הבניין.
במהומות נגד האנגלים בינואר 1952, האספסוף הציתו חנויות של זרים ויהודים, אך השומר הערבי אמר לפורעים שאלו חנויות של ערבים והם פסחו על החנויות שלנו.
בשנת 1952 נישאתי לבעלי אלברט בוקאי, בבית הכנסת הגדול של קהיר באזור איסמעיליה על-ידי הרב חמאווי, בעלי עבד בחברת הנסיעות הידועה פלתורס בקהיר, ונולדו לנו שתי בנות.
בזמן מלחמת סיניי ב-1956 החלו התנכלויות, מאסרים קשים וגירוש המוני של יהודים וזרים. כשהמצב החמיר החלטנו בעלי ואני לברוח ולעלות ארצה. הפלגנו קודם ליוון ולאחר מכן באניה לחיפה, אך נאלצנו כמובן להותיר מאחור את כל רכושנו. יכולנו להוציא רק מזוודה קטנה אחת ו-20 לירות מצריות כל אחד.
אבי נפטר במצרים זמן קצר לאחר שעזבנו, ואז אמי החליטה להצטרף אלינו ועלתה ארצה עם אחיי, לאחר שאחי רפאל סיים לימודי רפואה במצרים. אחי מרקו אשר הגיע נשוי ממצרים והשתקע בבאר שבע .
בהגיענו לישראל, נשלחנו למעברה בדימונה המרוחקת. זכינו לחדר אחד עם שירותים בחוץ. תוך חודש בעלי שידע שפות וצרפתית על בוריה, והיה בקיא בתחום התיירות, התקבל לעבודה בחברת התעופה הצרפתית אייר פרנס בתל-אביב, ואז עברנו למעברת ג'סי כהן בחולון.
לאחר כשנתיים במעברה קיבלנו זכות לרכוש דירה בשיכון עולה חדש בשכונת תל גיבורים חולון. שם נולדו לנו שלושה ילדים, ואנו מחזיקים בדירה עד היום.
כל שנה בפסח, כמו כל בית ישראל, גם אנו קוראים את ההגדה בליל הסדר ומרגישים שאנחנו בעצמנו כמו בני-ישראל, יצאנו ממצרים.
25
יוסףבוקאיחולון050-6778485<yosefbo@gmail.com‏>אני רגינה בוקאי לבית אלגזי, נולדתי בקהיר בשנת 1930 כבת חמישית, לאחר ארבע בנים, להוריי שרינה ואלברט. אמי הגיעה למצרים מלבנון בגיל 7, ואבי יליד מחנה יהודה בירושלים, ברח מצרימה מפחד מהצבא התורכי כי ביקשו לגייסו לצבא התורכי. אבי היה איש משכיל וידע לדבר שבע שפות.
גרנו ברחוב אל מֳדַרֱס, בקרבת בית הספר אליאנס שם גם למדתי. מאוחר יותר עברנו לגור ברחוב שריף באזור היוקרתי של אֳסְר-אָניל מול בנין אימוביליה (היום מידאן אל-תחריר הידוע). כילדה, נהגנו לנסוע בחופשת הקיץ לאלכסנדריה למשך חודשיים תמימים, לבילוי בחוף הים עם המשפחה המורחבת.
אבי היה בעל חנות לתיקים ועניבות ובהמשך גם אחי הבכור שארל פתח חנות לבגדי תינוקות וצמר. אני כנערה סייעתי לו בחנות במכירות וגם לימדתי שם סריגה. לימים לאחר הסכם השלום כאשר בתו של אחי ביקרה במצרים היא ראתה את החנות של אחי שעדיין קיימת בשמה המקורי אלגזי, וגם הצטלמה לידה. מסתבר שמותג מצליח לא מחליפים. אך לצערי, החנות של אבי לא שרדה כי הרסו את הבניין.
במהומות נגד האנגלים בינואר 1952, האספסוף הציתו חנויות של זרים ויהודים, אך השומר הערבי אמר לפורעים שאלו חנויות של ערבים והם פסחו על החנויות שלנו.
בשנת 1952 נישאתי לבעלי אלברט בוקאי, בבית הכנסת הגדול של קהיר באזור איסמעיליה על-ידי הרב חמאווי, בעלי עבד בחברת הנסיעות הידועה פלתורס בקהיר, ונולדו לנו שתי בנות.
בזמן מלחמת סיניי ב-1956 החלו התנכלויות, מאסרים קשים וגירוש המוני של יהודים וזרים. כשהמצב החמיר החלטנו בעלי ואני לברוח ולעלות ארצה. הגענו קודם ליוון ולאחר מכן באניה לחיפה, אך נאלצנו כמובן להותיר מאחור את כל רכושנו. יכולנו להוציא רק מזוודה קטנה אחת ו-20 לירות מצריות כל אחד.
אבי נפטר במצרים זמן קצר לאחר שעזבנו, ואז אמי החליטה להצטרף אלינו ועלתה ארצה עם אחיי, לאחר שאחי רפאל סיים לימודי רפואה במצרים. אחי מרקו אשר הגיע נשוי ממצרים השתקע בבאר שבע .
בהגיענו לישראל, נשלחנו למעברה בדימונה המרוחקת. זכינו לחדר אחד עם שירותים בחוץ. תוך חודש בעלי שידע שפות וצרפתית על בוריה, והיה בקיא בתחום משרדי נסיעות, התקבל לעבודה בחברת התעופה הצרפתית אייר פרנס בתל-אביב, ואז עברנו למעברת ג'סי כהן בחולון.
לאחר כשנתיים במעברה קיבלנו זכות לרכוש דירה בשיכון עולה חדש בשכונת תל גיבורים חולון. שם נולדו לנו שלושה ילדים, ואנו מחזיקים בדירה עד היום.
כל שנה בפסח, כמו כל בית ישראל, גם אנו קוראים את ההגדה בליל הסדר ומרגישים שאנחנו בעצמנו כמו בני-ישראל, יצאנו ממצרים.
26
סברינהסבריאגוחולון505631561<sabrinad60@gmail.com>הוריי, אליאס ואסתר סבריאגו ז"ל, עלו ממצרים לישראל בחודש אפריל 1968, חג האביב-חג פסח, ואני נולדתי בנובמבר 1968, כלומר כמה חודשים לאחר הגיעם ארצה.
הוריי נולדו וחיו בקהיר, ברמה בינונית גבוהה, מבחינה חברתית וכלכלית. אבי היה בעל עסק משלו-מוסך שעסק בתיקון כל סוגי הרכבים. אימי לא עבדה ,כי לא היה צורך בכך מבחינה כלכלית. למרות שלמדה בתיכון אליאנס ורכשה השכלה גבוהה.
הודות לכסף שאבי היה מביא הביתה מהעסק שהיה בבעלותו, הם חיו חיי רווחה ופינוקים. לאימי הייתה תופרת שהגיעה הביתה באופן קבוע כדי לתפור לה את כל השמלות שרצתה. בחודשי הקיץ החמים - יולי-אוגוסט - היו מבלים בבית קייט באלכסנדריה ומאוד נהנים. בצעירותו אבי היה משחק במכבי קהיר בכדורסל, תחום הספורט היה תמיד בראש מעייניו!
בעיקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967, אבי נכלא בכלא אבו-זאעבל, האיום מכל בתי הכלא במצרים, לתקופה של 6 חודשים של עינויים, מלכות יום-יומיות, והשפלה מכל סוג. אך לא זכה להיות מוכר כאסיר ציון (באותה תקופה, הכירו כאסיר ציון רק אלה ששהו בבית סוהר למעלה מ-6 חודשים). לאחר 6 חודשים, משפחתי גורשה ממצרים בחוסר כל.
אבי הותיר מאחור עסק משגשג, בית, רכוש ופיצויים רבים...
להגיע לארץ ישראל בגיל 46 ( אבי ז"ל) ולהתחיל חיים חדשים, זוג הורים וארבעה ילדים ואימי בהריון בי, בארץ אחרת, שפה אחרת, תרבות אחרת. בית אין..., עבודה אין.,....להתחיל לבנות את עצמך מחדש, הוא דבר קשה מנשוא...
היות ואני הצברית היחידה במשפחה (לכן שמי סברינה) שנולדה בישראל, הייתי עדה יום יום, חודש חודש, שנה שנה, לקשיים שעברו על הוריי: תהליך ההתאקלמות במדינת ישראל בכלל ובצד החברתי בפרט... קשיי השפה... תרבות שונה. אני כואבת עדיין את כאבם.

27
שרההלפרין (עבור פרידה הלפרין)יהוד מונוסון0522-784-268sarah_hal@inter.net.ilאמי הלפרין פרידה עלתה ממצרים בשנת 1949 לאחר שגורשה ממצרים עם משפחתה בהוראה של ממשלת המלך פארוק.
הבריחה היתה מהירה ולאחר ששולמו כספים למאכרים למיניהם שיוכלו למלטם ממצרים, כל רכושם נשאר מאחור ושכניהם הערבים נהנו מכך. היה צורך לתמרן כל מיני דרכים להעביר כסף כלשהו מבלי שייתפסו. למותר לציין כי לפני הגרוש נהנו משפחתה של אימי כמו גם כל המשפחה המורחבת מרווחה כלכלית ועסקו ביבוא מוצרים, מסחר ותפירה עילית (סבי היה חייט ובבעלותו היו חנות ובית מרווח מעל החנות. כל זה ועוד רכוש רב נשארו מאחור). עם הגיעם לארץ דרך איטליה, שוכנו במחנות עולים לתקופה ארוכה עד שרכשו דיור קבע בתל אביב, שם עסק סבי במכירת ירקות. לסבתי (נונה ראשל) לקח זמן רב להתאקלם אך בסופו של דבר ילדיהם הקימו משפחות וזכו למעט עדנה.
משפחתה של אימי,הוריה, דודים ובני דודים הגיעו למצרים בתקופת השלטון העותומני בתימן ובפלסטינה. כמו כן חלק ממשפחתה הגיעו למצרים מרוסיה, בתקופת המהפיכה הרוסית. כך שניתן למצוא במשפחתי קיבוץ גלויות ואני גאה על שאני חלק מהם.

28
נסים ברדהיציץ054-9848897Itaibarda1@gmail.comכותב בשם סבי ז״ל מתוך הכירות עם סיפוריו, חוויותיו ושיחותיו אודות החיים במדינת ערב.
סבי, הר״מ, עלה מלוב. בעל משפחה אמידה למדיי. אב סבי היה ״שייך״ ומוביל הקהילה היהודית בכפר ״זנזור שבלוב״.
בביתי מספר דיסקים וקלטות הכוללים ראיונות שנערכו עם סבי בעבר הקרוב ובעבר הרחוק שבו מתאר את חייו בימי ילדותו ובצל השואה הקשה שחווה.
*סיפורי השואה מתארים באירוך החל מרגע השמועות על המתרחש באירופה, ממשיך ברגע כניסת הנאצים ועזריהם ללוב ועד לסוף השתלטות האנגלים על הנאצים.
בין היתר מסופר על ההמון הערבי ש״לקח טרמפ״ על המתרחש ביהודים ועשה גם הוא שמות ביהודים.
29
מיכאלאלגרבליירושלים054-5666602Michael.c@rekah.co.il העיר מקנס
30
נורי(לא מעוניין לפרסם- יש עוד משפחה באיראן) ירושליםנולדתי באספהאן בשנת 1952 וגדלתי בה. כשבגרתי והגעתי לגיל שש עשרה, נוכחתי לדעת שאינני אוהב לגור בה ואינני מוצא תעסוקה הולמת ולכן עקרתי משם ועברתי להתגורר לבדי בטהרן. מצאתי עבודה אצל סוחר שטיחים תמורת דולר וחצי ליום עבודה. השנים חלפו ולאט לאט ייצבתי את מצבי הכלכלי ואף התחתנתי. כשנה לאחר המהפכה האסלאמית עליתי לארץ ולאחר שנה שבתי לטהרן. באותו הזמן לא הייתה לי בעיה לצאת ולחזור דרך שדה התעופה בטהרן כשאני משתמש בדרכוני.
בשנת 1985, כשנתיים לאחר שהתחתנתי, החלטתי לעלות לישראל עם אשתי. יצאנו בקלות יחסית והגענו לארץ אולם שבתי לאיראן פעמיים נוספות על מנת להסדיר את מכירת רכושי. בשתי פעמים אלו לא נתקלתי בקשיים, אולם מששבתי בפעם השלישית לא הצלחתי לצאת שוב. אשתי נותרה בארץ ואני ניסיתי בל דרך אפשרית להשיג דרכון ולצאת שוב מאיראן, אך לשווא.
לאחר כשנה, בשנת 1988, יצרתי קשר עם מבריח גבולות בלוצ'י מפקיסטן.
המבריח הנחה אותי לטוס בטיסה פנימית באיראן לעיר זהדן אחרת ושם לחבור לקבוצת יהודים שיוברחו יחדיו. הפחד הגדול ביותר היה להיתפס בידי ה"פסדראן" (אנשי משמרות המהפכה) שהסתובבו בייחוד במקומות ציבוריים. ביום הטיסה ניסיתי לשוות לעצמי מראה של מקומי מזהדן, התלבשתי באופן מרושל, לא גילחתי את פני, ונעלתי נעליים מאובקות.
היו רגעים רבים של חוסר ודאות ושל חשש להיתפס או שהמבריחים לא יצליחו לעמוד במשימה שלהם. אחד היעדים האחרונים היו בעיר קראצ'י שבפקיסטן שם התארחנו בבית מלון ונאסר עלינו לצאת ולתקשר עם אנשים זרים. משם כבר הסוכנות היהודית דאגה לנו משלב זה ובסופו של דבר קיבלנו את האשרות הנחוצות ואת כרטיסי הטיסה, וטסנו לארץ דרך ז'נבה.
כיום אני מתגורר בירושלים ומנהל חנות ססגונית בקרבת מדרחוב בן יהודה במרכז העיר.
הסיפור המלא שלי מופיע בספר "המסע מאיראן לישראל" של קרן מיראז' ישראל (למען קהילת יוצאי איראן).
31
רושאןמנזורירושלים509620004 נולדתי באספהאן והייתה לי ילדות רגילה. חייתי עם הורי ואחי, ארבעה אחים ועוד שתי אחיות. בצעירותי הורי חיתנו את אחת מאחיותיי ושבוע לאחר החתונה היא טסה להתגורר בארץ, שכן בעלה דרש זאת ואבי הסכים לכך.
אבי החזיק בבעלותו חנות למכירת משקאות חריפים וממנה התפרנסנו. בחודשי הרמאדאן אבי היה סוגר את החנות למשך כל תקופת החגים המוסלמיים ונותר עמנו בבית. עוד אני זוכרת שאבי התייתם מאביו, סבי, שבתקופת מלחמת העולם השנייה יצא לחפש מקום עבודה ומעולם לא שב. אבי אמר תמיד לאמי שהוא רוצה לחפש אחר הקבר של סבי.
למדתי בבית ספר יסודי-יהודי באספהאן של רשת אליאנס, "אתחאד", עד כיתה ח', והמשכתי את לימודי בבית ספר תיכון מוסלמי בו השלמתי את בחינות הבגרות. בבית הספר המוסלמי, כיהודיות, לא השתתפנו בשיעורי הקוראן ולכן בתחילה היו כלפינו מעט תגובות והערות לא נעימות אולם בהדרגה השתלבנו ואף רכשנו חברות מוסלמיות. בשני בתי הספר בהם למדתי, למדו בנים ובנות בנפרד. לא חשנו כלל באפליה או באיום כלשהו מצד השכנים המוסלמים, דלתות הבתים היו פתוחות ושכנים מוסלמים היו נוקשים בדלת ביתנו ונכנסים כדי לבקש דבר מה.
בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצבא, לאחר שסיימתי את לימודי התיכון ואת בחינות הבגרות. בחרתי לעבוד בקופת חולים בכפרים. בכל יום הייתי נוסעת וחוזרת אל קופת החולים בכפר מסוים עם מדי צבא. אלא שהמהפכה שפרצה באמצע השירות הצבאי שלי, קטעה אותו. מנהיגי המהפכה הורו לשחרר משירות את כל הבנות מהצבא. למעשה עבדתי בקופת החולים בכפר מטעם הצבא פחות משנה, ואז התחתנתי, בערך בגיל עשרים ושתיים, נסעתי להתגורר בטהרן והפסקתי לעבוד. נכנסתי להריון לאחר כארבעה חודשים, בערך בגיל עשרים ושלוש. ההיריון לא היה קל ואז גם נחתה עלי בשורה קשה - אמי נפטרה וגם אבי גם כבר לא היה בין החיים.

העובדה שהיינו יהודים לא הייתה בעוכרינו לאחר המהפכה. גם אם היינו עוברים במחסומים ומזדהים כיהודים לא היו בודקים אותנו. משמרות המהפכה פגעו ביהודים העשירים ובחברים היהודים של השאה אולם לא פגעו ביהודים הפשוטים. כשהייתי יוצאת לרחוב הייתי הולכת עם מטפחת ראש. נשים מוסלמיות מטעם ה"פסדראן" היו מסתובבות ברחובות ובודקות את הנשים האחרות שהסתובבו ברחובות כדי לוודא שהן שומרות על חוקי המהפכה, לפחות בכל מה שנגע לקוד הלבוש החדש, אולם אני מעולם לא נתקלתי בהן.
בשנת 2000, כשבני הבכור הגיע לגיל שש עשרה וחצי ידעתי שאם נמתין עוד חודשיים הרי שיגייסו אותו לצבא. בעצה אחת עם בעלי החלטנו לעלות לישראל. בתוך חודש עשינו את כל ההכנות הנדרשות ואף מכרנו את דירתנו למוסלמי, בתואנה שאנו עוברים להתגורר במקום אחר. רכשנו כרטיסי טיסה לטורקיה, כביכול לטיול וכבר היינו מוכנים לעזוב. אולם אז אירעה רעידת אדמה בטורקיה.
הגענו לאיסטנבול כיום או יומיים לאחר רעידת האדמה ואכן יכולנו לחזות במימדי ההרס שיצרה. הריח באוויר היה בלתי נסבל ומכל עבר התאבכו ענני אבק. נפגשנו במלון עם משפחות יהודיות נוספות שהיו בדרכן לישראל. נותרנו, הנשים והילדים, במלון, ואילו הגברים נסעו לשגרירות ישראל. בשלב מאוחר יותר הגיע למלון נציג הסוכנות היהודית וקידם את פנינו עם שלט בידיו, שעליו נכתב בפרסית - "ברוכים הבאים".
כשהגענו לבסוף לישראל קשה היה לנו לסחוב את כל החפצים שהבאנו עימנו. נאלצנו אף לשהות בשדה התעופה שעות רבות עד שהנפיקו לנו את תעודות העולה. לאחר שבוע שכרנו דירה בשכונת ארמון הנציב ועברנו אליה. כעת הייתה לנו דירה משלנו בארץ אולם לקח לנו זמן להתאקלם.
לאחר ארבעה חודשים בהם שהינו בארץ, ועם פרוץ האינתיפאדה השנייה, חדר ערבי לביתנו ודקר את שני ילדי. באותה שעה שהו בדירה בני הבכור ובני הצעיר. כשבני הבכור שמע נקישה על גבי הדלת הוא סבר שמדובר באחיו הבינוני וניגש לפתוח את הדלת. הערבי פרץ פנימה ודקר אותו מיד. בני נפל על הרצפה ולרגע איבד את הכרתו. משזו שבה אליו הוא הבחין בערבי גוהר מעל בני הצעיר ודוקר גם אותו. בני התעשת מיד ופרץ בצעקות - "אמא! אמא!"
כנראה שהערבי סבר שיש מישהו נוסף בדירה ולכן נבהל וברח. למזלנו שני בניי לא נפגעו באופן קשה וחייהם ניצלו. נאלצנו להתמודד במשך מספר שנים בטראומה שהתחוללה בקרבם לאחר פיגוע הדקירה ובנוסף גם עם קשיי שפה ומציאת מקום עבודה. עם הזמן התגברנו ביחד על הכול. בעלי עבד במספר עבודות ופוטר מספר פעמים, אולם כיום הוא שכיר. אני למדתי בקורס מטפלות של משרד הרווחה ולרגע לא ויתרתי גם אם לעתים הלימודים היו קשים לי. בסיום הקורס התחלתי לעבוד כמטפלת בילדים.
הסיפור מופיע כחלק מהספר "המסע מאיראן לישראל" שהוציאו בקרן מיראז' ישראל עם עוד סיפורים על קהילת יוצאי איראן.
32
ג'נט אפללו - באמצעות בתה: יפה קרבלירושלים054-8423476<ey.kerbel@gmail.com>קורות משפחת בן קיקי אלכסנדריה 1919-1950 מסופר ע"י ז'נט אפללו (בן קיקי)
אבי, ליאון בן קיקי, (סבא של יפה קרבל), בן למשפחה טבריינית ידועה, הגיע לקהיר בשנת 1919, לאחר שברח מהארץ בתקופת השלטון התורכי, ומכיוון שמקצועו היה חייטות, התיישב בקהיר ופתח חנות חייטות קטנה מכספי חסכונותיו. בוקר אחד, כשהגיע לחנותו, גילה כי שודדים פרצו לחנותו וגנבו סחורה.
הוא החליט לנסוע לאלכסנדריה עיר הנמל, כדי לעלות לספינה ולנסוע לאמריקה. אך לפני שהספיק לעלות לספינה, הכיר ליאון בחור ישראלי ששינה את תכניותיו. הוא עודד אותו להישאר במצרים, וסיפר לו, כי באלכסנדריה המצב טוב יותר מאשר בקהיר. אבי השתכנע, התיישב באלכסנדריה, התחתן, והקים משפחה עם 8 ילדים.
אני, זוכרת את תקופת ילדותנו באלכסנדריה כתקופה יפה. מצבנו הכלכלי לא היה מצוין אך חיינו בכבוד. הייתה לנו דירה שכורה גדולה. בבניין בו גרנו היו רוב השכנים יהודים. היו גם יוונים, איטלקים ובני מיעוטים. היהודים חיו תמיד בשכנות טובה עם המצרים וגם עם בני המיעוטים האחרים.
אני ואחי למדנו בבית הספר ע"ש הברון דה מנש, וכן בבי"ס "אגיון". הפעילות החברתית אחרי ביה"ס התחילה בגיל 16-17. השתתפתי ב"מועדון הנוער היהודי". במסגרת זו ערכנו מסיבות במוצאי שבת ובימי ראשון, יצאנו לטיולים, הצגות וסרטים, וביום שבת אחה"צ הלכנו ביחד לחוף הים.
בשנת 1948, עם הקמת המדינה, החלה הפעילות האנטי-ציונית במצרים לפעול במלא המרץ והשלטונות נתנו ידם לכך. המשטרה החלה להציק לנוער היהודי. ערכה פשיטות על בתי היהודים בחיפושים אחר פעילים יהודים. הם אסרו את הפעילות בתנועות הנוער היהודיות וב"מועדון הנוער הציוני".
רק ב-1949 הורשו היהודים לעלות למדינת ישראל. בעקבות מעצרו של אחי אלברט ב - 1949 בחשד לפעילות ציונית, וכן בעקבות החמרת המצב ושינוי באווירה הציבורית כנגד היהודים, החליט אבי לחסל את עסקיו ולעלות לארץ. ב-1952 עזבנו את אלכסנדריה ועלינו ארצה.
33
יהודיתישראל (עבור רבקה עזר)ירושלים054-2241011<judisrael@gmail.com>שמי ישראל יהודית מירושלים ואני כותבת עבור בת-דודי רבקה עזר, שהיא היום אישה כבת 83 ומתגוררת בדיור מוגן, והיא מספרת כך:
בשנת 1957 עלינו בעלי יצחק עזר ז"ל ואני לארץ יחד עם חמי וחמותי. בעיקבות מלחמת סיניי, שנינו פוטרנו ממקום עבודתנו. בעלי עבד בחברת הצמיגים הידועה מישלן, ואני עבדתי בחברת ביטוח אנגלית בשם פרודנשל.
בזמנו בעלי היה מבוטח בחברת ביטוח גריישין. כשהחלטנו לעלות ארצה, חברת הביטוח סרבה לשלם לנו את הפיצויים המגיעים לנו, בטענה שכספי היהודים הוקפאו על-ידי השלטונות. עד לאותה עת, חיינו טוב במצרים, ובמשך כל התקופה. אך הכל השתנה לפתע, התנכלויות, מאסרים, גירוש. נאלצנו לעזוב ולהותיר הכל מאחור.
כשהגענו לארץ הביאו אותנו לבית שמש שהיה אז מקום נידח ללא חשמל, באמצע מה שהיה מטעי זית. שהינו שם כשנה וחצי, עד שעלה בידינו לעבור לקרית יובל בירושלים, יחד עם בתנו היחידה שנולדה כחצי שנה לאחר העליה ארצה.
אני רוצה לציין כי להורי במצרים היו מניות של קרדי פונסיי (מניות בנקאיות) וגם להם לא נתנו להוציא את הכספים הללו כשהם כאשר יצאו ממצרים יחד עם הדודים שלי ומשפחותיהם לפנינו בכמה חודשים. אני זוכרת כי אישרו לכל אחד מבני המשפחה לצאת ממצרים עם 20 לירות מצריות בלבד. אך כל המשפחה המורחבת מאושרת שעלינו ארצה.
34
נוגה נהידטוביאןירושלים 054-7585537איןנולדתי בטהרן וכיהודיה למדתי בבית ספר יהודי בשם "גנצ'הדאנש" עד הכיתה השישית ואז עברתי ללמוד בחטיבה, ששכנה אף היא במסגרת בית ספר יהודי, למשך שלוש שנים נוספות.
אמי נפטרה כשהייתי בת חמש עשרה. במבט לאחור היה זה האירוע המכונן שממנו החלו חיי להשתנות. עברתי ללמוד בבית ספר תיכון מוסלמי ואז התחלתי, לראשונה בחיי, לחוש שונה מאחרים. גיליתי שלשמי בתעודת הזהות שהוצגה בפני הנהלת בית הספר נוסף הכינוי "כלימי", שמשמעותו "יהודי/ה".

התחתנתי בגיל שמונה עשרה ועברתי להתגורר עם בעלי באספהאן, ובגיל תשע עשרה ילדתי את ילדי הראשון. בעלי, ציוני מובהק, שימש כרופא במעבדה רפואית והוא קודם למשרת מנהל, בעקבות שינויים שננקטו על ידי המשטר החדש, שדאג להחליף את כל שדירת המנהלים. אולם לאחר מספר חודשי עבודה כמנהל, כינס עובד הניקיון של המעבדה את כל העובדים והסית אותם כנגד בעלי. הוא טען שלא ייתכן כי לאחר המהפכה האסלאמית, יהודי ישמש כמנהל של מוסלמים. בעלי הזדמן במקרה למקום הכינוס ושמע את הדברים. כבר באותו הערב הוא אמר לי שעלינו לברוח מאיראן.

הייתה ברשותנו דירה בטהרן שבעלי רכש עבור הוריו. עזבנו את אספהאן והגענו לטהרן במטרה להתארגן בה ולעזוב את איראן לתמיד. ארזנו את כל חפצינו (באותה תקופה עוד התירו לנו לעשות כך) ואת תכשיטי הזהב שהיו לי הסתרתי בתוך השמיכות. החלטנו לעבור בהמדאן ולבקר בקברם של אסתר ומרדכי בטרם נעזוב את איראן. הואיל ומעולם לא ביקרתי במתחם הקבר חשבתי שזו תהיה הזדמנות מתאימה בטרם נעזוב את איראן. כשהגענו לשם פרצה מלחמת איראן-עיראק ושדה התעופה נפגע. הטיסות בוטלו והציעו לנו לנסוע במשך כארבעים ושמונה שעות באוטובוס לטורקיה. שדה התעופה נותר מושבת ואנו שבנו על עקבותינו לטהרן.

במקביל בוטלו כל הדרכונים שהיו ברשותנו ונדרשנו להגיש בקשה להנפקת דרכון חדש, של הרפובליקה האסלאמית של איראן, תהליך שארך לבסוף שמונה שנים! במהלך שנים אלו נדחינו מדי חודש על ידי הרשויות. עברנו אין ספור חקירות באשר לכוונתנו להגר, ובהדרגה התחלנו לאבד הכול. בעלי סבל מדיכאון, הוא איבד את מעמדו, את משכורתו, ולבסוף את הדירה שנותרה עד אז ברשותנו. הצטופפנו בדירת חדר, ללא מטבח, ובמהלך התקופה הזו הריתי ונולד לנו בן נוסף. החלטנו לפתוח את הקרטונים הארוזים במטלטלים שלנו, ארגנתי כיריים וכך התחלתי אף לבשל לנו ארוחות. לא קנינו מיטות אלא ישנו על גבי מזרנים. חמש נפשות בחדר אחד.

לאחר שמונה שנים הגיע האישור המיוחל, אולם רק אני ובני הקטן קיבלנו דרכונים חדשים. בעלי ושני בניי הגדולים לא קיבלו דרכונים משום שהם היוו ערובה לרשויות שביקשו להבטיח את חזרתי לאיראן. בעצה אחת החלטנו שבעלי ושני בניי יימלטו מאיראן. נודע לנו על מבריחים המעבירים יהודים מאיראן לישראל דרך הגבול. איתרנו מבריח פקיסטני ושילמנו לו כסף על מנת שיבריח את בעלי ושני בניי. סיכמנו שרק כאשר יגיעו למקום מבטחים אעזוב ואטוס עם בני הקטן ונתאחד מחדש.

הם נסעו מטהרן לעיר בשם זהדן השוכנת בגבולה המזרחי של איראן עם פקיסטן, שם המתין להם המבריח. הוא הסיע אותם בטנדר עד שהגיעו לחלק הררי בלתי עביר לכלי רכב. כאן הם חברו לשיירת גמלים שהייתה אמורה לחצות את הגבול במהלך של לילה אחד. כנראה שמרוב עייפות בעלי ושני בניי נרדמו על גבי הגמל ואיבדו את דרכם בחשיכה ונפרדו מהשיירה. כשהתעוררו והבינו שהם אבדו, הם נותרו במקום וחששו לזעוק לעזרה שמא יתגלו על ידי סיור אקראי של חיילים. למזלם, מורה הדרך הבחין בהיעדרותם, שב על עקבותיו ואיתר אותם. אלא שהוא ניצל את מצוקתו של בעלי ולקח ממנו בתמורה להיחלצותם את כל תכשיטי הזהב והדולרים שהיו ברשותו. מה שנותר היו רק תכשיטי הזהב שהוחבאו בתפילין של בעלי.

בשלב מסוים ירד בעלי מהגמל ושירך את דרכו ברגל עד שנפל וקיבל מכה חזקה באזור עצם הזנב. מורה הדרך סייע לו לעלות שוב על גבי הגמל והשגיח עליו עד שהגיעו לפקיסטן, שם נתקבלו על ידי אנשי האו"ם. אלה העבירו את משפחתי, עם יתר היהודים, לאכסניה שהייתה בבעלותו של יהודי שחי בפקיסטן עם אשתו, ח'אנום רחמים.

בסופו של דבר בעלי וילדיי קיבלו את תעודות המעבר המיוחלות ובאמצעותן הם טסו לשוויץ ומשם לארץ. במקביל, רכשתי שני כרטיסי טיסה לי ולבני הקטן ונסענו לשדה התעופה בטהרן. בשדה תוחקרתי על ידי פקיד ולשאלתו עניתי שאני יוצאת לטייל עם בני בטורקיה. דרכוני הוחתם ורק לאחר שגלגלי המטוס התנתקו מאדמת איראן נשמתי מעט לרווחה.

כשהגענו לאיסטנבול שכרתי חדר במלון ופניתי לשגרירות ישראל. אנשי הסוכנות דאגו לי לכרטיסי טיסה ומקץ יומיים טסנו לישראל והתאחדנו מחדש עם בעלי ושני בניי הנוספים.
הגעתי לארץ חסרת כל, ללא כל הרכוש שנאלצתי למכור טרם עזיבתי. גם צמיד הזהב שהיה על ידי נתלש על ידי אחד הפקידים האיראנים בשדה התעופה, שגרם לי עקב כך לפציעה. באותה תקופה נאסר על כולם להוציא זהב מאיראן.

עברנו להתגורר בירושלים. בעלי, ששרף את כל הגשרים מאחוריו, עמד במילתו. נותרנו בארץ למרות כל הקשיים. בעודו סובל מדיכאון קשה, ללא שפה וללא עבודה, הוא החל לחפש בכל זאת עבודה. בעלי קיבל בינתיים רישיון באמצעות משרד הבריאות ואף עבד תקופה קצרה בבית אבות, אולם הדיכאון הכריע אותו. הוא עבר אף טיפולים בשוקים חשמליים על מנת להתגבר על הדיכאון. לאחר קשיי התאקלמות רבים בעלי עובד כיום כשומר ואני עובדת כעצמאית במשפחתון שפתחתי בביתי ואותו אני מנהלת כבר עשרים שנה.
35
נורית אליאבירושלם50304478nuriteliav123@gmail.comאיראן - 1935 בערך, קבלת הפנים שנערכה לסבי בשובו מביקור בארץ הקודש
36
שם פרטי שם משפחה כל הארץinfo@jmemories.co.ilבאתר יש סיפורי חיים ועדויות אישיות של יוצאי ארצות ערב. כדאי שתכתבו לבעלי האתר כדי שיעזרו ביצירת קשר עם בעלי העדויות המרתקות שמופיעים באתר http://www.jmemories.co.il
37
Haim Hagagכפר סבא054-2174900dodhaim@gmail.comעלית יהודי טוניס בשנות 1950 . וסיפור חווית השואה ולאחריה ( אני נותן הרצאות בבתי ספר וביום השואה הבין לאומי , וכן ב"שיחות סלון"
38
עדנהשטרן לבית ארביבכפר סבא050-7810096ednast22@gmail.comהורי ילידי לוב חוו את הפרעאות ואת הבריחה בתקופת מלחמת העולם ואימי היתה תופרת במחנות שהקימו בלוב לתפור את מדי הצבא הגרמני. מעולם לא דיברה על זה .
39
שרהאהרוניכפר סבא052-5477768miksam@miksam.co.ilהסיפור מופיע ברומן פרי עטי "אהבתה של סלטנאת" בהוצאת ידיעות ספרים: סאגה משפחתית על חייה של הילדה-נערה סלטנאת (אמי) באיראן בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. סלטנאת התוססת, השופעת שמחת חיים, נקרעת בין אופייה המרדני והעצמאי לבין דרישות הסביבה התרבותית שבה היא חיה. מאחורי רצונותיה, כמיהותיה ואהבתה הגדולה נושפים במלוא כוחם ערכי כבוד המשפחה. דרך סיפורה של סלטנאת מתוודע הקורא לחייהם של יהודי איראן בשנות הארבעים של המאה העשרים, על מנהגיהם היהודיים, שפתם ואורח חייהם. בראשית שנות החמישים עולה סלטנאת עם בעלה ותינוקם ארצה. הם עולים כתיירים, נטולי זכות לקבלת צריף. הסיפור מגולל את תהליך קליטתם במעברה ובשיכון
40
פרי [פריצ'ר]סניכפר סבא544989102parysa1@walla.comרזא שאה כביר, אבי השאה האחרון באיראן החל את דרכו כחייל פשוט בצבא העם וטיפס גבוה עד השתלטותו על המדינה ובשנת 1921 תפס את רסן השלטון ללא שפיכת דמים .
עד אז היהודים שנהרו לעיר הבירה טהראן אולצו להתגורר בגטו צר , צפוף, ורחוק מהעיר בשל מיקומו במזבלה העירונית.
הזבל העירוני היה נשפך בדיוק במקום מגורי היהודים והביא אתו מחלות מעיים , עיניים וכל צרה אחרת. פעם בחצי שנה החקלאים הגיעו לאסוף את הזבל לדישון שדותיהם.
מיץ הזבל היה מתנקז בבור קטנה באמצע השכונה ומפיץ ריח רע. על כן שמו של הגטו היה "סרה צ'אל= קריית הבור"
בעת התנפלות המוסלמים עליהם תדירות, המגרעות של הגטו היו למעלותיו כי יכלו להתגונן בפניהם בשל המקום הצר.
רזא שאה כביר , שיחרר את היהודים מהגטו ואפשר להם לגור בכל מקום שיחפצו והכריז על שוויון האזרחים באשר הם.
עם צאת היהודים מהגטו , השגשוג הכלכלי עטף אותם לאט ובבטחה. הם החלו במסחר ובמיוחד סחר בתרופות, זהב ואדמות. קצת יותר מאוחר מצאו את פלאות היבוא והחלו לייבא תרופות, וסחורות יומיות.
יהדות איראן הייתה אחת מהעשירות בתבל ועודנה.
היום גרים באיראן כ25000 יהודים, מצבם הכלכלי מעולה, נהנים מחופש פולחן הדת, וממלאים את בתי הכנסת בשבתות ובחגים תחת עינה הפקוחה של הממשלה אך ללא הפרעות.
פרט לתפילות וטקסים דתיים, בתי כנסת משמשים להם להתכנסות חברתית, כנסים תרבותיים וכן מציאת שידוך לצעירים,
בטהראן פועלים 11 בתי כנסת בשבתות עם מניינים, .
המפואר בהם, בית כנסת יוסף אבא , נבנה ראשונה ע''י הוריי משה וציפורה לויים בשנת 1959-60. זכרם ברוך יהיה...
כתבה ,
פרי סני, מחברת הספרים,
תרנגול פרסי ומכתבי אהבה מטהראן....
41
פרי סניכפר סבא544989102parysa1@walla.comשלום, שמי פרי סני, אני ילידת איראן ובוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים שפה וספרות ערבית ותרבות האסלאם.
היה לי הכבוד להשתתף בישיבה הראשונה שארז ביטון ערך במשרד החינוך לתחילת הדרך של הקשר בין העדות.
בשני הרומנים, תרנגול פרסי ומכתבי אהבה מטהראן, מסופר סיפורי יהדות איראן בזמנים שונים ומשמשים חומר תיעודי ומסכם לכל מה שסימל את יהדות איראן אז ושם.
אני מודה לצוות העושה שלום בין העם ומביא את סיפורם של כל היהודים באשר הם לתיעוד ולהנצחה.
תבורכו ותתחזקו.
פרי סני
42
שרהאפשטיין (שם נעורים גלנטי אלגרה)להבים504908919saraepshtein@hotmail.comיש לי רק זכרונות טובים מהחיים במצרים. הקהילה היהודית שמרה על הדת ועל הייחוד שלה, כדי שלא יתבוללו חלילה עם הסביבה הערבית. היו לנו חיים נוחים ועשירים. אם זה בילויים, נופשים, מוסיקה, שמחות משפחתיות. למדנו בבית-ספר יהודי "אברהם בטש" וגרנו בבית גדול, ברחוב אלכסנדרי 12 באזור היוקרתי הליופוליס שליד קהיר, עם עוזר ועוזרת, שבכו כאשר גורשנו ממצרים.
מהרגע בו התחיל מבצע סיני ב-1956, ישבנו מסוגרים בבית. אבי נאסר בתנאים קשים ללא עוול בכפו, והחרימו לו את מקור פרנסתו, חנות גלנטריה בפאיד שבמצרים, מכונית, וכל הסחורות שהיו בחנות. אבי גורש לבסוף הישר מבית הסוהר לאניה, ונאלצנו לצאת בן-לילה ממצרים באוניית משא (שלא ראויה להובלת בני אדם), לא איפשרו הוצאת מטלטלין כל שהם. יצאנו בידיים ריקות, עם מזוודה אחת ביד ו-20 לירות מצריות. הותרנו מאחורינו בית מרוהט למהדרין וכל הרכוש המשפחתי.
כשהתקרבנו לחוף של עיר הנמל נאפולי באיטליה, התחוללה סערה קשה מאוד, ונחשפנו לסכנת חיים אמיתית. האוניה נשאה פי שלוש ממה שהיא אמורה לשאת, כי גורשו עשרות אלפי יהודים בן-לילה ולא היה מקום באניות וגם לא במטוסים. בנס הגענו לחוף מבטחים, ולאחר כמה ימים הפלגנו לייעודנו, לארץ ישראל. אך כאן חיכו לנו תלאות מסוג אחר, וכבר אין מקום לספר.
43
ברוךמאירימבשרת ציון050-4158731baruh_mm@bezeqint.netבערב חג השבועות 10.6.2016, הופיעה במעריב רשימה שלי תחת הכותרת: לבד על הגג. בה הבאתי את סיפור הצלתי והצלת בני משפחתי על-ידי מוסלמים, בפרעות "הפרהוד" בעיראק בשנת 1941. הסיפור זכה לתגובות רבות ואף נדון בוועדת הקליטה של הכנסת.
44
ברוךמאירימבשרת ציון504158731baruh_mm@bezeqintאבנר מאירי (אחי ז"ל)
ערב פסח בבגדד
זה היה באביב 1941. החונטה הצבאית של הצבא העיראקי יחד עם הפוליטיקאים הפרו נאצים תפסו את השלטון בבגדד. ראש הממשלה הפרו בריטי והנסיך יורש העצר עבדול איללה ברחו לעמאן, שבירדן.
עיראק הייתה נתונה במשבר כלכלי, האבטלה הייתה גבוהה, ובפעם הראשונה בהיסטוריה של עיראק המודרנית חסרו מצרכי מזון בסיסיים בשוק. הקהילה היהודית חששה לקיומה. הרדיו הממשלתי החל להשמיע תעמולה נגד היהודים. במהרה פרסמו גם רוב העיתונים תעמולה דומה.
במשך מאות שנים חיו יהודי עיראק בשלווה, נהנים מחירות דתית ותרבותית. בכל מקום בבגדד ובערים גדולות אחרות יכולת לראות בתי כנסת ובתי ספר פרטיים יהודיים. לאמתו של דבר רוב סוחרי בגדד היו יהודים, ואת רוב המשרות החשובות בתחומי הכספים והאדמיניסטרציה מילאו אינטלקטואלים יהודים.
אבי, יהודה, היה צורף שעסקיו הצטמצמו מיום ליום. הוא התקשה לספק את צרכי משפחתו, תשעה ילדים ששבעה מהם הלכו לבתי ספר ממלכתיים חלקם לבית הספר העממי וחלקם לתיכון.
שבועיים לפני פסח, הודיע שר החינוך שעל כל התלמידים ללבוש את מדי הצבא העיראקי. תלמידי התיכון הפכו באופן אוטומטי לצוערים בצבא והחלו באימונים צבאיים.
היהודים היו המומים למראה ילדיהם הלובשים מדי צבא ונושאים נשק. להשיג מדים צבאיים עבור שבעה ילדים היה בבחינת אסון למשפחתנו. התאריך האחרון להשגתם היה ערב פסח.
עד מהרה הגיע היום ולנו עדיין לא היו מדים. בבית שרר מתח רב ואנחנו לא העזנו לומר דבר, שכן ידענו שההורים אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות שבע חליפות מדים; מצד שני לא יכולנו ללכת לבית הספר בלי מדים.
בבוקרו של אותו יום קמה אמי, נעימה, בשעה מוקדמת ויצאה לבדה מהבית. לאחר שעה חזרה וחיוך רחב היה נסוך על פניה. היא אמרה לנו, "ילדים בואו לשוק הבגדים! היום יהיו לכם מדים."
אנחנו צהלנו וחיבקנו זה את זה, אבל לא שאלנו את אמי מניין הכסף. עוד באותו בוקר קיבלנו את המדים, ואמי מיהרה הביתה להכין את סדר פסח.
בערב ישבנו סביב השולחן לחגוג את הסדר. כשאבי ביקש מכולנו להניח את ידנו על המצה (זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים) ולומר הא לחמא, הבחנתי שטבעת היהלום נעלמה מאצבעה של אמי.
45
ברוךמאירימבשרת ציון504158731baruh_mm@bezeqint.netברוך מאירי
ויצמן מת, ויצמן מת ! (*)

המשאית חרשה, בלא קושי, תלמים בבוץ שהותיר אחריו הגשם, שירד במעברה שלנו: מעברת סקיה א', היא אור-יהודה של היום. המשאית הענקית והאפורה נעצרה ברחבה הגדולה ליד בית הכנסת, אשר שימשה כמקום מפגש ובילוי לתושבי המעברה, בעיקר לצעירים שבהם.
הייתה זו שעת צהריים מאוחרת למדי, של יום 9.11.52, יום שמש יפה של תחילת החורף. המשאית, מטבע הדברים, משכה את תשומת לב הילדים, ואני בתוכם, שליוו את שני הצעירים, שישבו בתוכה, מהכניסה למעברה ועד שהגיעה ל"מרכז הבילויים". דהיינו ל"רחבת השעשועים", ליד "בית הכנסת הגדול". מהמשאית ירדו שני הצעירים במהירות הבזק ובשורה משמחת בפיהם: "מי רוצה עבודה למשך כמה שעות בתל-אביב?"
הפיתוי היה גדול למדי: גם לנסוע לתל-אביב וגם להרוויח כמה פרוטות? זה נשמע אז ממש כמו הנסיעה לדרום אמריקה לאחר השירות הצבאי. הסכמנו בשמחה. טיפסנו "אפילו יותר מהר מטרזן" למשאית. ההורים יצאו בינתיים מהאוהלים והבחינו במהומה. הם ראו את פנינו המאושרות משמחה, והבינו שהילד שלהם "נוסע למשהו טוב". לא שאלו שאלות באותם זמנים. סמכו על שיקול הדעת של הילד. קשה לשאול כל ילד מתשעה, או עשרה ילדים, בכל משפחה. "זה היה הממוצע", כפי שדודי יוסף מההסתדרות נהג לומר. "אם אבא שלכם היה מתחיל לשאול, ואל דאגה הוא מעולם לא התחיל, כל ילד וילד, הזמן לא היה מספיק לו ללכת לעבודה", הוסיף דודי בחיוך גדול.

הנסיעה מהמעברה שלנו למרכז תל-אביב, או יותר נכון לומר לכיכר אם המושבות, מקום בו מצטלב רחוב אלנבי עם רחוב יפו, ארכה כמחצית השעה בלבד. מבעד ה"ברזנט" שכיסה את החלק האחורי של המשאית הבחנו בערימות העיתונים המונחות בצדי המדרכה. שני הצעירים ירדו ממושב הנהג והרימו, במהירות הבזק, את ה"ברזנט". אור השמש סנוור את עינינו, אבל לא מנע מאתנו להבחין בבניינים הגדולים: "ו-או", התפעלנו, "ממש כמו בבגדד". "בבגדד יותר יפים", הוסיף סמי, "הילד החזק של המעברה", ששום מקום בארץ, או בניין, לא היה בעיניו "כמו בבגדד."
שני הצעירים לא הותירו בידינו זמן להתפעל ממראה עינינו: "ילדים", צעקו לעברינו, "כל ילד ייקח חבילה של עיתונים ויצעק 'הוצאה מיוחדת', 'הוצאה מיוחדת'. אתם מוכרחים לגמור את כל החבילה. ואז נשלם לכם".
הצלחנו ללמוד מספיק מילים בשפה העברית, כדי להבין שנשיא המדינה הראשון של מדינת ישראל, דוקטור חיים ויצמן, הלך באותו יום לעולמו, שנתיים וחצי בלבד לאחר השבעתו כנשיא. כל יהודי עיראק הכיר את השם הזה: חיים ויזמן, כפי שנהגו לנקוב בשמו. גם כל יהודי עיראקי, כך נוהגים לחשוב, נולד עם חוש מסחרי מיוחד. ייתכן שזו הייתה הסיבה להפרת ההכרזה, שהכתיבו לנו שני הצעירים. במקום "הוצאה מיוחדת, הוצאה מיוחדת", שלא אומרת דבר, התחלנו לצעוק, ממש בשמחה: "ויצמן מת, ויצמן מת". השינוי בהכרזה הביא לשינוי בכיסים הקטנים שלנו: הם תפחו בפרוטות שהכנסנו לתוכם. שני הצעירים-מפיצים היו מרוצים: "לקחת עוד חבילה של עיתונים. מהר. מהר".
זו הייתה היכרותי הראשונה עם "מעריב." כעבור שש שנים, אגב, נוצר הקשר השני, שנמשך לא פחות מ-43 שנים. "כמעט כל החיים", כפי שאחיותיי נהגו לומר.
יום העבודה הראשון שלנו, ילדי המעברה, הסתיים כמעט עם חשיכה. כיכר לחם שחורה הושלכה למשאית, שהחלה לעשות דרכה חזרה לסקיה א'. איני זוכר, במדויק, אם לכיכר הלחם הוסיפו הצעירים-המפיצים גם כמה פרוטות כשכר לעמלנו. ויצמן, ביום מותו, גרם לנו שמחה גדולה. מי יודע כמה שנים היו חולפות, עד שהיינו זוכים לראות את תל-אביב.
במותו ציווה לנו הנשיא ויצמן את העיר העברית הראשונה.
יום העבודה הראשון בארץ ישראל עבר בשלום על כוחותינו הצעירים, ממעברת סקיה א'. הם שבו לבסיסם, במאהל הגדול, בלי שאיש ירגיש בחסרונם.
***
את הניסיון המסחרי, שרכשנו ברחוב אלנבי ובתחנה המרכזית של תל-אביב, יישמנו שנה לאחר מכן מול כוחות צה"ל, בבסיס הצבאי תל-לטוינסקי (תל-השומר) ומאוחר יותר בבית הקולנוע הפתוח, שנבנה ביישובנו כדי לשמח את לבנו: לחיילים הצעירים מכרנו את הסברס והתאנים שקטפנו בשדות הרחבים, למרגלות מה שהיה פעם כפר ערבי ונכבש על-ידי חטיבת אלכסנדרוני של הפלמ"ח. את שעות הערב בילינו בהמתנה להפסקה של 15 הדקות, שהוענקו לצופים שבאו לבית הקולנוע. ההפסקה נוצלה על-ידינו, הודות ללב הרחמן של "הסדרן", שהכיר כל אחד מילדי המעברה, למכירת גרעיני חמניות.
אהבתי במיוחד את מכירת גרעיני החמניות, ברחבת בית הקולנוע. היא אפשרה לי לא רק לזכות בדמי כיס נדיבים ולהזמין לעצמי – מהדוכן הסמוך לבית הקולנוע – את המאכל הטריפוליטאי האהוב עליי, "פלפל וצ'ומה", פלפל חריף ושמן זית המרוחים על כמחצית כיכר לחם, אלא גם להזמין את החבר'ה למשקה טעים של מיץ שקדים. חבריי, אשר לא טרחו כמוני במכירת סברסים וגרעינים, שמחו על ההזמנה. סיכוייהם לקבל דמי כיס מההורים היו קלושים למדי. דאגתי לקנייתם של שני כריכים גדולים של הלחם החריף.
מצויד בשני הכריכים טיפסתי על העץ הסמוך לבית הקולנוע, ממנו ניתן לראות בלא תשלום את הסרט, שהוקרן על המסך הגדול בקולנוע הפתוח שלנו. העץ, למען האמת, היווה רק מעין תירוץ למפגש אהבים עם חברתי לכיתה. מפגש האהבים התחיל והסתיים, בדרך כלל, בחילופי איגרות שהכילו הצהרות כוונה: "אותך אני אוהב/ת לעולמי עולמים"...
ליתר ביטחון הענקנו, זה לזו, כינויים בהם התכוונו להשתמש בכיתה, כדי שהתלמידים והמורים לא יבינו במי מדובר. כך בכל אופן קיווינו. אלא שכבר בשעת הבוקר של יום המחרת, נעמדה מקהלת נערים – כמו אותה מקהלת קול ציון לגולה, אותה שמענו ברדיו...- על מרפסת העץ של הצריף הגדול, בו למדנו, ושרה בקול את הכינויים שהדבקנו לעצמנו. אחדים מהם הרחיקו לכת והוסיפו, בלא חמלה, מילים שהקראנו, בשעת הערב המאוחרות על העץ, ממכתבי האהבה, שכה טרחנו בכתיבתם. המבוכה הייתה גדולה. מאוחר יותר, לאחר חקירה נמרצת, המותרת כיום נגד "פצצות מתקתקות", בקרב המחבלים, נשברו חבריי וגילו את הסוד: "התחבאנו מתחת לעץ ושמענו הכול".
למזלנו הטוב, מספר ימים לאחר מכן יצאנו לחופשת הקיץ. הנזק היה, אפוא, מזערי בלבד. ההבטחה היחידה שקיים זוג האוהבים, שהבטיחו זה לזו אהבת נצח, הייתה: השמדת מכתבי האהבה והשלכתם לשירותים שעמדו מחוץ לצריפי המגורים. הישג נכבד בכל זאת רשמנו לעצמנו: היינו זוג האוהבים הראשון בבית הספר "הלל" במעברת סקיה א'. איך אני יודע? פשוט למדי: נמנינו עם שמונת התלמידים, שסיימו את לימודיהם במחזור הראשון של "בית הספר העממי". זוגות-אוהבים אחרים לא היו.
בסוף שנות החמישים, כאשר רובנו גויסנו לצה"ל, עמדתי בכניסה למחנה המוכר, שנמצא ב"מרחק יריקה", כפי שנוהגים לציין, מהצריפים שלנו. בדמיוני חיפשתי את מוכרי הסברס – מנשה, דוד, משה, צבאח, שלמה ואחרים - כדי לקבל עידוד מהם. אבל הם כבר לא עמדו שם...


(*) פרק מתוך הספר גרעיני אבטיח.
46
מאירכחלוןמושב אחיסמך052-6567889khaolon@bezeqint.netאמי נהרגה ואני בגיל 5 התייתמתי מאמי יחד עם אחי בן 3 נאלצנו לברוח עם אבא מהעיר טריפולי לכפר זוארה לפי הנחיאתו של דודי שהיה ראש הקהילה שם כתוצאה מהפצצות של מטוסים בתקופת השואה כשהיינו תחת שלטון איטלקי פשיסטי ששיתף פעולה עם הגרמנים סבלתי רבות בלי אמא לא למדתי בתקופה חיינו בכפר ערבי
47
מזל רוכמן(שמקה)מושב שדה עוזיהו050-5328801mazalr7@walla.comהתיישבות יהודי לוב בשנות ה 50 במקומות לא מיושבים,(שממה ,קוצים ובלי הרבה משאבים) והקמת מושב שדה עוזיהו על חורבות ישוב קדום "איסדוד" הסיפור במלואו יישלח בהמשך ולפי צורך כתוב בגוף ראשון ע"י אימי שמקה רחל(חאלו) ז"ל.
48
מזלרוכמן-שמקהמושב שדה עוזיהו 050-5328801סיפור הילדות החטופות בלוב ומפגש חטופה עם משפחתה לאחר ניתוק של למעלה מ 60 שנה. החטופה עדיין בלוב מקיימת אורח חיים יהודי כמה שהיא יכולה וכעת יש קשר טלפוני בלבד ולעיתים קרובות.הנכד מתעניין ביהדותו ומוכן לחיות את חייו איתנו
49
דודספטוןנהריה052-2612894 hagitsep@bezeqint.netהסיבה שעלינו בחופזה ארצה, היא בגלל התנכלות הערבים באלכסנדריה ב-1950. באותה תקופה היו הפגנות, והמצב החמיר והתפתח להתנכלויות נגד יהודים. המפגינים היו מצביעים על ביתינו באצבעותים: כאן גרים יהודים. לאבא הייתה עבודה מכובדת בחנות הכל-בו הגדולה "סידנאוי" באלכסנדריה, אמא טיפלה בילדים, אך ההורים חששו לעתיד שלנו, של הילדים, והחליטו לעלות לישראל.
הפלגנו באניה "גלילה" לנמל ברינדיזי באיטליה, שם שהינו במחנה מעבר כשלושה חודשים בתנאים מאוד קשים. ללא עבודה לאבא וללא בית. צריף מאוכלס בכמה משפחות, עם הרבה עולים מכמה מדינות.
עם הגיענו ארצה במחנה שער עליה, במבואות חיפה, גם פה שהינו שמונה נפשות באוהל, ללא מים וללא שירותים. לאחר כארבעה חודשים קשים, העבירו אותנו כמו עדר למחנה עולים בפרדס חנה. גם פה שהינו באוהל, חורף מאוד קשה, ללא שירותים, ללא מים וללא חשמל. עברה למעלה משנה מאז שעזבנו את אלכסנדריה, ללא לימודים לי ולכל האחים וגם לאבא לא הייתה עבודה.
אני רוצה להדגיש כי להורי היה מאוד קשה להסתגל למצב החדש. לא נגמרו התלאות, והעבירו אותנו למעברת רמת ישי, ליד בית שערים בעמק יזרעאל. פה חיכה לנו מחנה אוהלים באמצע שדה, ללא שום תשתיות למחייה נאותה, ללא שבילים, ושוב לא מים, לא שירותים, לא חשמל, לא עבודה לאבא, ולא לימודים מסודרים. לאחר כשנתיים של גילגולים בכל מיני מחנות מעבר, הגענו סוף סוף לעכו, עם דירה - אומנם קטנה - אבל עם חשמל, מים, וכו'. אבא סוף סוף עבד בעבודות דחק, על פי מזג האויר, ולאחר מכן עבד כפועל נקיון במפעל לעיבוד דגים בעכו. מה שעצוב יותר מבחינת הוריי, הוא שאבא בגיל פרישהף היו לו בקושי עשר שנות עבודה לצורך חישוב הפנסיה, מתוך שלושים ושש שנים מאז עלייתו ארצה.
הילדים גדלו, שירתו בצה"ל, התחתנו.
אני הכותב, דוד למשפחת ספטון, יש לי אשה שגם היא מאלכסנדריה, בשם לאה לבית אדוט. יש לנו שלוש בנות נשואות, מאושרות, ו-8 נכדים.
טוב לנו בארץ שלנו. אוהבים אותה, מעריכים את מאמציה בקליטת עולים מכל כנפות תבל. חשוב לבסוף לציין, שיש להמשיך ולטפל ולדרוש מממשלת מצרים את הפיצוי המגיע לנו, על אובדן הרכוש, אובן הילדות שלנו, והסבל העצום שסבלו הורי וכל הדור ההוא.
50
מרסילזוארץנתניה052-3968659Itzikzoar@gmail.comהייתי עדה לפרעות שנעשו ביהודי לוב ובנגאזי במהלך 1967.
51
אילניתסאסינתניה050-5813957ilanithazut55@gmail.comאני רוצה לספר על הסבא רבא שלי שהוא היה רב מקובל רבי כמוס ימין שהיה אבא של סבתא שלי יום אחד אשתו נכנסה לצריף שהם היו גרים בו והיא ראתה אותו עולה עם הכיסא שבו הוא ישב למעלה באויר בורא עולם כניראה רצה אותו למעלה איך שהיא נכנסה הכיסא שלו ירד למטה מין סיפורון קטן על הגדולה שלו עד כמה שהוא היה רב מקובל מאוד
52
תמרדמשנתניה050-6977627Tamars2015@gmail.comמספרת סיפור משפחת דבוש יששכר ואסתר מזליטן שהם סבי וסאבתי היקרים זל
חיו ברווחה יחסית עם הערבים אהבו את הקהילה והתורה וחלמו על ארץ ישראל.
בהכרזת המדינה ובזמן מלחמת העולם היו פרעות של הערבים הרבה ניפצעה נהרגו וגורשו מבתיהם חסרי כל לגור במערות
עלו לארץ באהבה סבלו מאפליה ומירידת ערכים ומה יותר מהמישפחה המו גם בירידה ברמה כלכלית
יחד ובהרבה אהבה ומאמץ התגייסו לצבא בנו למדו התחתנו וליתמוך וזכאים למרות הצלקות לחיות בארץ המובטחת ולשמר מנהגים מורשת והסטוריה משם...
בה.
53
רונית רובין (גרידיש)נתניה050-3392470rubinronit187@gmail.com בת לעדות לוב אמא מטריפולי אבא מהעיר חומס,יש הרבה סיפורים שסיפרו לי הואיל והורי נפטרו אספר אני,סבא רבא של אמי היה מראשי הרבנים של יהדות לוב רבי יוסף מנחם ואני זכיתי לשמור בביתי את הגלימה הקדושה שלו,בזמן שהיו חיים חיים שלווים שלוב עם המוסלמים יום בהיר אחד החליט אדם אחד להמריד את המימשל נגד היהודים ומיד היתחיל קטל איום ונורא נגד יהודים שאכלו ושתו מאותה הצלחת עם המוסלמים הם רצחו כפרים שלמים,שחטו מישפחות שלמות,היו גם כאלה שעזרו והחביאו את חבריהם אבל היו גם כאלה והרוב שבזזו ולקחו את העסקים של היהודים ,אחד מאותם עסקים היה של סבי אבא של אבי נלקחו מימנו חנויות רבות ובעיקבות זה הוא קיבל התקף לב ומת ,היו גם חטיפות של נשים יפות נערות יפות יהודיות היו מחביאים כדי שלא יראו אותם המוסלמים ויחטפו אותם לכן היו גם מחתנים אותם מוקדם ,אלו רק חלק קטן מאוד מהסיפורים אני יכולה להמשיך בלי סוף אבל זה מספיק לעת עתה .

54
ליבש ופורטונהמסרי (בישראל: מישורי)נתניהשל הבת ציונה:054-4671841 tziona_maoz@yahoo.comסיפור יציאת מצרים - של ליבש ופורטונה מסרי (מישורי) ז"ל: (ע"י הבת ציונה אוזצקיר-מסרי)
ליבש מסרי מפעילי וממקימי התנועה הציונית "החלוץ הצעיר" באלכסנדריה, בהיותו בן 17התגייס לפעילות ה"הגנה" ונשלח בשליחות המוסדות לארץ ישראל לפעילות ציונית בטרם קום המדינה. אבי הכיר את אימי פורטונה קאסוטו נערה יפהפייה ממשפחה ירושלמית שורשית, הם דיברו מספר שפות , צרפתית, ערבית לאדינו, יוונית ואיטלקית . באלכסנדריה עבדה אימי במפעל "ריטה פומו" שייצר את בגדי המלכות , ודיגמנה את בגדיה של המלכה פארידה , אשת המלך פארוק.
ב- 14.5.48 ערב הכרזת המדינה, פשטו קצינים מצריים , בבית סבי ותפסו את אבי -ליבש מסרי ומסמכים שהיו ברשותו,והשליכו אותו לכלא "אבוקיר " שנה וחצי היה אבי שבוי בכלא המצרי, באותה עת אימי ילדה אותי כשאבי היה בכלא. הוא קרא לי בשם : " ציונה" . ב1.9.49 הורי גורשו ממצרים כשהם משאירים את משפחתם , וכל רכושם מאחור. (בית,חנות ,כסף )הם הורשו לקחת עמם מזוודה אחת בלבד. הורי עברו את תלאות שנות המדינה הראשונות: מחנה אוהלים בפרדס חנה, מעברת באר יעקב, רמלה, ורמת גן שם נולדו עוד 3 ילדיהם (ז'קי, איזי, אורה).
ליבש למד ראיית חשבון וכלכלה והיה ברבות השנים לנשיא לשכת המבקרים הפנימיים בישראל , מיוזמי חוק מבקרים פנימיים במוסדות ציבור.
ליבש מסרי כיהן כיו"ר התאחדות יוצאי מצרים במשך 30 שנה , ליבש קיבל את עיטור לוחמי המדינה על חלקו במאבק לתקומת המדינה
והוכר כאסיר ציון.
ליבש ופורטונה מסרי- מישורי היו ציונים בכל נפשם ,חלק מדור התקומה והשחרור של מדינת ישראל.
ליבש הקדיש את חייו לשימור וחיזוק מורשת יהדות מצרים.. יהי זכרם ברוך.
55
רחלרווח (שם נעורים לבטון)נתניה09-8826435davidbarlev@walla.co.ilאיפה הם הימים שלא ישובו עוד", זהו שירו המפורסם של הזמר הדגול יהורם גאון, שמזכירים לי את החיים הטובים שהיו לנו במצרים.
נולדתי בשנת 1934 באלכסנדריה. הוריי יעקב ומרים ז"ל הולידו 4 ילדים ואני הייתי הבת הבכורה ולצידי שלושה אחים שובבים. גרנו ברחוב "ריין נאזלי" בקרבת הקורניש חוף הים המקסים באלכסנדריה. אני ואחיי למדנו בבי"ס אנגלי והקשר שלנו עם השכנים המוסלמים היה טוב וחיינו איתם בהרמוניה. אבי ז"ל עבד בחנות גדולה במכירת בדים והשתכר היטב.
בחיים הטובים שהיו לנו, זכורות לי שתי טרגדיות משפחתיות, כאשר דודי טוטו שהיה בגיל 13 שנה נפל מהרכבת ונדרס למוות במסילת הברזל, ולאחר מכן אביו אליהו ז"ל, נפטר בגיל 45 בנסיבות טרגיות בתאונת עבודה באלכסנדריה.
ההחלטה של ההורים לעזוב לישראל הייתה בגין העובדה שהם חששו שאחיי יגויסו לצבא המצרי ולכן עזבו את מצרים בשנת 1950 לצרפת ומשם הגיענו לארץ ישראל. בהגיענו ארצה התגוררנו באוהלים באזור חבצלת בנתניה. המצב הכלכלי שלנו היה קשה והרגשנו מיואשים בעיקר בגלל העובדה שאבי ז"ל לא מצא עבודה, הופלה לרעה לעומת עולים אחרים ולכן גמר אומר לעזוב את מדינת ישראל ולהגר לברזיל הרחוקה. כל הנסיונות להניעו מצעד דרסטי זה נפלו על אוזניים ערלות.
לבסוף, ומתוך ייאוש, אבי ואמי עזבו את מדינת ישראל והיגרו לברזיל, שם התגוררו בסאו פאולו ופתחו חנות קטנה למכירת בגדים. כעבור זמן קצר היגרו לברזיל גם שניים מאחיי דוד ויוסי ואני ואחי אלי לבטון ז"ל נשארנו לגור במדינת ישראל. הרגשתי מאוד מתוסכלת וכעוסה על כך שהמשפחה התפצלה ושנים רבות לא ראיתי את הוריי ז"ל, כשגם הקשר הטלפוני היה לעיתים רחוקות. לימים נסעתי יחד עם בעלי ז"ל לטיול שורשים באלכסנדריה וההתרגשות הייתה רבה.
56
ליאורהאיינהסזאןנתניה 054-2100657liyora1848@gmail.comשמי ליאורה איינהזסאן בת 22 מנתניה. עליתי ארצה מאיראן לפני כ-6 שנים יחד עם אמי ו-5 אחיי. בת 16 הייתי כאשר משפחתי ואני עזבנו את המקום שהיה למשפחתי בית במשך מאות של שנים ועלינו לארץ הקודש, לארץ המובטחת ובעיקר לבית האמיתי של העם היהודי למדינת ישראל. ב-16 שנים באיראן צוברים הרבה זכרונות, החלטה לעלות ארצה אינה פשוטה ומשלבת שיקולים
...רבים
57
אברהםבר-אב (בן-טאטה), חבר באגודת הסופריםעדי (בצפון)נייד: 0523233479 Avraham.barav@gmail.comסיפורה המלא של משפחתי בקהיר, מאהלאן וסאהלן ועד הגירוש ב-1956, מסופר ברומן הביוגראפי "רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר" (הוצ' "ידיעות-רימונים" 2011). הספר זכה לשבחי הביקורת והקוראים והיה Best seller באמזון (2015 מקום ראשון! בקטגוריות ביוגראפיות והיסטוריה של אפריקה.)
כך כתב עליו הנשיא התשיעי של המדינה מר שמעון פרס ז"ל:
"דרך הספר יוכל הדור הצעיר להכיר את ההיסטוריה של עמנו ולהבין טוב יותר מניין צומחים שורשיו האיתנים. בכתיבת הספר שהאמת המשפחתית והבידיון הספרותי שזורים בו יחד, הענקת לדורות הבאים מתנה יפה המורכבת מציונות, יהדות, ואהבת האדם."
הוזמנתי לספר את סיפור משפחתי לסטודנטים ואנשי סגל באונ' בר-אילן, בן-גוריון, אונ' חיפה וכן לתלמידים בבי"ס תיכון. ההרצאה משולבת בצילומים וקטעי קריאה.
58
שמעוןדורוןעמק חפר054-7577555dor8822@zahav.net.ilהורי, ברוריה ויוסף דעדוש, נולדו בלוב, לפני מלחמת העולם השניה אבי היה בעלים של חנות יוקרתית שעסקה בייבוא ושיווק מוצרי צריכה בלוב. עם החלת חוקי השבת אבי נאלץ לסגור את החנות ולהעבירה למקום אחר שבו העסקים היו חלשים. במלחמת העולם השניה הורי נלקחו למחנה הריכוז ג'אדו שבלוב ושם נרצחה ילדתם בת השלושה חודשים. לאחר שחזרו לבנגאזי ראו שהחנות הרוסה לחלוטין לאחר שנפגעה בהפצצות ונבזזה והתחילו לשקמה מחדש. בשנת 1948 החליטו הורי לעלות ארצה והשאירו את כל רכושם כולל הבית, החנות וכל הציוד בלוב ועם המעט שהיה להם עלו ארצה. וגם המעט הזה נגנב להם במהלך המסע לארץ ישראל כך שהגיעו ארצה במרץ 1949 ללא כל והתחילו את חייהם מהתחלה.
59
הרב משה סעדיהדבחפסגת זאב052-2384206 02-5857935moshedabbah1@gmail.comבשם השם נעשה ונצליח.
אני הרב משה סעדיה דבח, והנה סיבת הגעתנו לארץ ישראל.
נולדתי בחארת אליהוד (שכונת היהודים הקראים) שבקהיר, בשנת 1937, בן שלישי ל- 6 אחים. למדתי בבית הספר של הקהילה שם למדתי שפות וגם עברית. לאחר קום המדינה בחודש יוני 1948, האחים המוסלמים הניחו בשכונת היהודים הקראים בקהיר חומר נפץ אדיר שהתפוצץ, הרג הרבה ונפצעו הרבה. בחודש ספטמבר 1948, הונח בשכונה היהודית הרבנית מטען חבלה נוסף שהוטמן בעגלת גלידה וסביבה ילדים רבים. הוזעק ג'אק אל-עגלתי, שפירק בהצלחה מטעני חבלה קודמים בשכונה, אך הפעם המטען התפוצץ בידיו. גם כאן נהרגו הרבה, נפצעו הרבה, והדבר פורסם בעיתונות המצרית וב- New-York Time. בחורי הקהילה קיבלו על עצמם לשמור על השכונה ביום ובלילה והתקינו תאורה על הגגות. בחטי"ב למדתי טעמי המקרא ותפילות. למדתי מגמה טכנולוגית בבית ספר עברי בשם "סיקורל".
בבית הכנסת התפלל איתנו המנוח דר' משה מרזוק ז"ל (מנידוני "הפרשה"). היה אוסף אותנו ונותן שיעור "מדוע כדאי ללמוד מקצוע" שבעתיד נוכל לבנות את המדינה. בסיום הלימודים קבלתי תעודה מבית הספר.
עבדתי בחברה יהודית "מוצרי קוריאל" מחלקת מיזוג אוויר. בגיל 19 בקשתי מההורים לצאת ממצרים כדי לעלות ארצה, אך הם סרבו אלא אם אתחתן, ומעשה שהיה כך היה. ביקשתי את ידה של בחורה ממשפחה טובה אך לאחר 3 ימים פרצה מלחמת קדש בסוף אוקטובר 1956. היה עוצר, המשכתי לעבוד ושמעתי הודעה ברדיו כי על היהודים להירשם במשטרה כדי לשמור עלינו ונרשמתי.
לאחר 3 שבועות קבלתי צו גירוש אך לא יצאתי, אלא הכנו בקדחתנות את החתונה. לאחר זמן מה קבלתי עוד צו לשבוע ימים אך שוב לא יצאתי. ב- 24.12.1956 קבלתי צו שעליי לעזוב מיד את מצרים.
פוטרתי מהעבודה ללא פיצויים, למרות שהחברה יהודית, כי כך ציוו השלטונות. התחתנתי ב-31.12.1956 ולמחרת יצאתי עם רעייתי לצרפת (כי הגבול ישראל-מצרים היה סגור) ומשם לארץ ישראל. מאחר והגעתי ארצה עם תעודות, עבדתי בתור מדריך טכנולוגי מוסמך עד יציאתי לפנסיה, ובניתי משפחה ובית בישראל.
60
רפידהןפתח תקוה050-6282985Rafida@education.gov.ilקובץ סיפורים ממסע חיי מהעליה לארץ, נחיתה במעברת עלומים, חווית הקליטה וההשתלבות בחברה. פרק שמקפל בתוכו חוויות, מסורת, מורשת, עליה, קשיים , הצלחות משפחתיות וצמיחה לתפקידי מנהיגות בארץ
קובץ זה הפך להרצאה שהועברה כבר קרוב ל1000 פעמים מול אנשים חינוך ובני נוער בבתי ספר ובמוסדות בלתי פורמליים
61
מריםגז-אביגלפתח תקווה050-7742181gez-avigal@bezeqint.netראש חודש לבנות ד"ר מרים גז-אביגל
שנה זו היא השנה השמינית לאירועי ראש חודש לבנות בקהילה הישראלית.
ראש חודש לבנות, הוא תאריך מיוחד בקהילת יוצאי תוניסיה. מנהג זה התקיים בקהילת האם- קהילת יוצאי תוניסיה בתוניסיה

ראש חודש טבת חל תמיד בחג החנוכה. ראש חודש זה, נקבע בחלק מקהילות ישראל, כחג לעצמו - והוא מכונה ראש חודש לבנות, או כפי שמכנים אותו יהודי תוניסיה רש חודש לבנאת.
בקהילת יהודי תוניסיה, יום זה הוא בעל משמעות מיוחדת, בו מועצמות הבנות והנשים. יחד עם זאת ידוע, שיום זה במשמעות דומה, נחוג גם בקהילות ישראל נוספות: לוב, אלז'יריה, קושטא וסלוניקי.
ייחודו של החג הוא, במתן יחס מיוחד לבנות ולנשים במערכת המשפחתית והקהילתית.
בקהילת יהודי תוניסיה, היום הוא חגן של רווקות ויחסו לו סגולה לשידוך במהלך אותה השנה. וכן נהוג שהחתן העניק לארוסתו מתנות ומגדנות כדי לשמחה. היו קהילות בתוניסיה שבנוסף על המתנות שקיבלו הארוסות מהחתנים העתידיים וכן הנשים מבעליהן, ראש חודש לבנות שימש מעין גיבושון בקרב הבנות שנחוג כל היום באוכל ומשתה, שירה וריקודים. בקהילות אחרות חדרו לחג מוטיבים חברתיים, מעין "יום כיפור חברתי" בו הבנות מתפללות, מבקשות את בקשותיהן ומתפייסות.
אזכור ראשון לייחודו של היום הוא בספר עזרא י' ט"ז-יז, וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי הַגּוֹלָה וַיִּבָּדְלוּ עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֲנָשִׁים רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְבֵית אֲבֹתָם וְכֻלָּם בְּשֵׁמוֹת וַיֵּשְׁבוּ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר וַיְכַלּוּ בַכֹּל אֲנָשִׁים הַהֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת עַד יוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. ביום זה החל עזרא בגרוש הנשים הנוכריות, לפיכך בנות ישראל הכשרות חגגו את יומן. וכן, לא נפקד מקומו של החודש גם ממגילת אסתר ב' ט"ז ַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, הוּא-חֹדֶשׁ טֵבֵת--בִּשְׁנַת-שֶׁבַע, לְמַלְכוּתוֹ.
יש אומרים, שהבלטת היום כחגן של הנשים נתמך במעשה יהודית. סיפור יהודית אינו מוזכר בתנ''ך ובדברי חז''ל. אך קיים הד למעשה בדברי הגאונים. בשאילתות רב אחאי גאון ובראשונים. ספר יהודית במלואו מופיע באחד מהספרים החיצוניים הוא ספר יהודית. אך הוא לא שרד בשפה העברית, אבל בידינו תרגום לעברית של החוקר יהושע מ. גרינץ ואחרים.
להלן תמצית הסיפור. במסעו של הולופרניס שר צבא נבוכדנצר, לדיכוי המרד של תושבי אזור ארץ ישראל וסביבתה, נחל הולפורניס הצלחה גדולה בקרב רוב העמים. כשהוא עטור ניצחונות, ניסה לפרוץ ליהודה והשומרון מכיוון עמק יזרעאל. על המדרון האחרון של רכסי השומרון הייתה העיר הישראלית בתוליה שהולופורניס צר עליה. לאחר שהגברים אמרו נואש, קמה לעם ישראל ישועה מהנשים אישה אצילה מבנות ישראל, יהודית בת מררי יצאה מהעיר עם שפחתה והסגירה את עצמה. הולופרנס ערך משתה לכבודה וזו הייתה הזדמנות טובה להשקותו עד כדי שוכרה. הולופרניס השתכר עד אובדן החושים ואז עזבו כל הלוחמים את האוהל והותירוהו עם יהודית. בשעת כושר זו שלפה יהודית את חרבו והרגתהו. את ראשו היא כרתה ושבה עם שפחתה לעיר בתוליה. כאשר נוכח הצבא שהמצביא הדגול שלהם נהרג, נסו על נפשם והמצור הוסר. כך הפכה יהודית לגיבורה לאומית. אמנם לא ברור במדויק באיזו תקופה ארע סיפור יהודית, אבל בזיכרון הקולקטיבי של העם הוא נקשר לחנוכה.
כך או כך, היות וכל ראש חודש הוא חגן של הנשים, על כך שלא נכשלו בחטא המרגלים, הרי ראש חודש טבת קיבל משנה תוקף, משום שהוא ראש חודש היחיד בו אומרים הלל שלם, מכיוון שהוא חלק מחג החנוכה. אשר על כן, ייחדו אותו ליום חג לבנות.
62
מריםגז-אביגלפתח תקווה050-7742181gez-avigal@bezeqint.netמנהג הבשישה בליל טו בשבט בתוניסיה \ ד"ר מרים גז-אביגל
יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות תוניסיה בישראל

מנהג יפה נהגו חלק מיהודי תוניסיה בערב טו בשבט, שבבסיסו התנהל טקס המכונה בשישה שכל כולו היה סביב ארץ ישראל והסמלים המייחדים אותה. מנהג זה שימר ורענן מחדש את הקשר עם ארץ ישראל והזכיר את ישיבת העראי בגולה, בכך עודדו את הקהילה וקירבו אותם לחיי הטבע של ארץ ישראל. הם יחסו חשיבות מרובה ליום טו בשבט, בו התאחדו ברוח ובגוף עם ההרים והגבעות, העמקים והשדות של ארץ ישראל, על-ידי אכילת פירות האילנות וברכתם.

טו בשבט במסורת ישראל הוא כמדומני תופעה יחידה בעולם, הקובעת 'ראש השנה לאילן'. במקורות, הוא נחשב לראש השנה לאילנות, בעיקר לענייני תרומות ומעשרות. יום מיוחד שבו המוקד אינו האדם אלא הטבע. יש בכך כדי ללמדנו פרק מאלף בחובתו של האדם, שבו מתבקש לשים לב לא רק להגנה על זכויות האדם, אלא גם לחובתו לשמור על הטבע, האילנות והפרחים. כמאמר חכמים: 'בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים הם... תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך' (קהלת רבא ט')

נהגו בדרך כלל, לחוג את טו בשבט ברוב פאר בקהילות ישראל ששכנו בקרבה גיאוגרפית לארץ ישראל ובכללם תוניסיה. זאת משום הדמיון במזג האוויר בינם לבין זה שבארץ ישראל ומשום תדירות ההגעה של השדרים שהביאו 'בכנפיהם' את ריחה של ארץ ישראל.

כיצד נחוג ערב טו בשבט תוניסיה?
נהגו לכנס את כל המשפחה ויחד בישיבה חגיגית סביב שולחן קיימו את טקס ה'בשישה'- היא סוג של מאכל שכל כולו היה מורכב משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל.
ההכנות לטקס התקיימו בשבוע שקדם למועד, בו הכינו מבעוד מועד את כל המצרכים. תחילה נטלו זירעוני חיטה ושעורה, קלו אותם ולקחום לטחינה במטחנת הקמח, תרו אחר כל סוגי הפרות שהשתבחה בהם ארץ ישראל. במקום גפן רכשו צימוקים. במקום תאנה-דבלות, רימונים, שמן זית המסמל את הזיתים, תמרים ומפתח חדש.

בשנים שהגיעו שדרי"ם מארץ ישראל, והביאו באמתחתם מפירות הארץ אפפה את הקהילה שמחה רבה. הפירות נגנזו אצל ראש הקהילה וחולקו בבוקרו של אותו יום בתפילת שחרית (לפעמים כל משפחה זכתה בחצי דבלה).

בערב טו בשבט, התכנסה כל המשפחה מוקדם מהרגיל לבית, כדי להותיר את החלל החיצון לעצים. והתיישבו סביב שולחן. על השולחן הוכנה קערה ובה קמח מחיטה ושעורה קלויים וטחונים, סביב הקערה הונחו קעריות מלאים בפרות ולצידן קנקן שמן זית מפואר ולידו הונח מפתח חדש שטוף היטב.
ראש המשפחה נטל את המפתח בידו הימנית והעמידו במרכז הקערה. המבוגר השני במשפחה נטל את שמן הזית ויצק לתוך הקערה. כך החלה הבחישה. תוך כדי בחישה, ראש המשפחה מתחיל לברך את אילנות ארץ ישראל שמהם תמשך הברכה לכל אילנות העולם. הוא שולח להם ברכה ואהבה, ומברך אותם שבשנה זו לא יאונה להם כל רע, שהשנה תהיה ברוכה בגשמים, שיתמלאו התהומות והבורות מים, שהשמש תזרח עליהם ללבלוב עליהם, שענפיהם לא ישברו ברוח, שיצמיחו פירות טובים ומתוקים. מכאן הוא פונה למשפחתו ומברך כל אחד ואחד לפי צרכו.
בשלב זה, כל אחד מבני המשפחה לוקח פרי אחד ומקשט בו את הקערה.

זקני העדה יודעים לספר, שהיו משפחות שנהגו לא להכניס שום אדם זר מחוץ למשפחה הגרעינית. נראה שזהו שריד מימי גירוש היהודים מספרד שחששו מפני המרנוס-אלה שהמירו את דתם, שמא ימסרו אותם לשלטונות.

בסיום הטקס כל אחד מבני המשפחה ניגש לקערה עם כפית וצלוחית ונוטל לו מהבלילה ומהפירות האהובים עליו.
63
מריםגז-אביגלפתח תקווה050-7742181gez-aviga@bezeqimt.netמנהג יהודי תוניסיה, לומר שתי מילים לפני הקידוש ד"ר מרים גז-אביגל

מנהג יהודי תוניסיה בכל הקהילות- הצפון הדרום, בעל הבית מכריז 'שבת להקדיש' לפני אמירת הקידוש. כך נהגו גם יהודי לוב. יהודי מרוקו נהגו לומר לפני הקידוש 'שבת מקודש' ( למנהג זה יש שורשים עתיקים), יתכן שמנהג זה בא להזהיר את בני הבית שיתנו את ליבם לאמירת הקידוש.
ובשעת הקידוש, נהגו יהודי תוניסיה, שכל המסובים מצטרפים עם המברך ואומרים יחד איתו את נוסח הקידוש (גם למנהג זה יש שורשים עתיקים), חוץ מפתיחת הברכות וסימן.
64
מריםגז-אביגלפתח תקווה050-7742181gez-avigal@bezeint.netנהג כיסוי הסכינים בשעת ברכת המזון. \ ד"ר מרים גז-אביגל

רוב יהודי תוניסיה מקפידים, שבשעת ברכת המזון מכסים את הסכינים ומנהג זה נסמך על דברי השולחן ערוך. יש הסוברים שמקורו של מנהג בכך, שפעם אחת אירע -שאיש היה מברך ברכת המזון וכשהגיע לקטע 'בונה ירושלים' לקח סכן ותקעה בבטנו. אחרים סוברים שמקורו של המנהג בעניין, ששולחן משול למזבח, והרי אחד מתכונותיו של המזבח להאריך חיים, על כן אין להותיר את הסכין המקצר על מזבח שמאריך. אשר על כן נהגו יהודי תוניסיה לחלוק כבוד לשולחן, על כן הרחיקו את הסכינים מעליו.
65
אהרןמוצפיפתח תקווה054-4522312aharon4646@walla.comערב שבועות תש"א ואני ילד בגיל עשר.חזרנו מבית הכנסת בחיל ורעדה ובריצה הביתה נעלנו את הדלת.שכננו הטוב,סאלם ביבי ירקן בבגדד וגם בשוק פ"ת, בקש שנעבור לביתו דרך הגג.סכין ארוכה למותנו באמרו, זר לא יתקרב לכאן ,דמו בראשו.אבי הרב הרגיע אותנו בספורים
על נסים ונפלאות וקריאת תהלים.
למחורת ליל האימים ,יריות נשמעו מכל עבר זעקות שוד ושבר.סאלם בקש מאתנו הילדים לפרק
את הלבנים מהגג ,ערמות ערמות ולחכות לשעת פקודה."ניידה בהם הכל אם ינסו להתקרב אלינו."
שוטר שטען לשמור עלינו סחט את כל המזומנים שברשותנ ונעלם .שלח את חברו לסחוט אותנו שוב.קבלנו אותו
במטר אבנים ,נחבל קשות ונעלם וכך ניצלנו בזכות שכננו הטוב ואמיץ.
סאלם ביבי, אני מצדיע לך,
אתה האיש שלמד אותי הילד,
"הקם להורגך השכם להורגו".

אהרן מוצפי מחנך וקצין צה"ל (מועדון אור נהריים-רמת גן)
66
ויקישטיינבאום (לבית עבו)קבוץ ברור-חיל 503130579<vikyste@gmail.com>בתחילת חודש ינואר 1950, ליל חורף זועף, קור מקפיא ופתיתי שלג צנחו ממרומים, הגעתי ליעד. לקיבוץ ברור חיל, יחד עם קבוצת נערים ונערות מגרעין העלייה ממצרים כדי להצטרף לגרעין הראשון שעלה ממצרים בשנת 1947/8.
במבט לאחור אספר קצת על ילדותי שבאזור "דאהר" בקהיר. ילדות יפה רווית תרבות, דו-קיום של נוצרים, ערבים ויהודים. בבית הקפדנו מאד על שמירת מסורת יהודית שבאה לידי ביטוי במורשת היהדות, שמירה על החגים ושבתות, על כשרות ותפילות בבית הכנסת ועוד...
בשלהי 1948 החלו התנכלויות קשות בין יהודים לערבים - הופר הדו קיום הערבי-יהודי באכזריות. היו רדיפות מפחידות אחרי נערים/נערות בסליקת אבנים על ראשינו, בגניבת תיקים ובניפוץ חלונות ודלתות של בתי היהודים. לילה אחד הגיעו שוטרים מצרים לביתנו, חמושים באקדחים ואלות ענקיות בידיהם, ללא שום התראה מוקדמת עצרו את אחי שמעון בכור האחים מבין שבעה. עצירה בגין פעילות ציונית וקשר מחתרתי עם האויב.
אירוע זה דירבן את הורי לזרז את תהליכי העלייה לארץ ישראל. בחודש ינואר 1949 אחי הצעיר ממני, בן 15 בלבד קיבל אישור יציאה ממצרים לצרפת עם החותמת "הלוך ללא חזור". ואני, חודש ימים לאחר מכן, הוברחתי ממצרים באמתלה להמשך לימודים בצרפת. הייתי בת 17 בלבד.
בצרפת התרכזנו קבוצת נערים ממצרים, מרוקו ואלג'יר במחנה הכשרה בטולוז. קיבלנו הכשרה חקלאית במקום, היו לנו מדריכים מישראל שלימדו אותנו עברית, שירי מולדת וסיפרו לנו על מה שמצפה לנו בקיבוץ ברור חיל. שהינו באותו מחנה מספר חודשים עד שקיבלנו אישור עליה לארץ.
בתקופת ההכשרה בצרפת הייתה לי האפשרות לחשוב על מה שהשארתי מאחור. הרגשות עלו ומלאו את עיני בדמעות בגעגועים להורים ולשאר האחים שלי. בהפסקת הלימודים שלי בניתוק הפתאומי מחבריי בלי סגירת מעגל ובלי פרידה. געגועים לנוף ילדותי שכל כך אהבתי, הריחות האהובים של הלחם הטרי וקליית החטיפים, הרעשים של ה"טרמאויי" (חשמלית) שחלף חזור ושוב ברחוב שלנו. ופרק חיים שאהבתי הסתיים בפתאומיות.
כיום אני אזרחית מדינת ישראל, חברת קיבוץ ברור חיל, אך זיכרונות ילדות נשארים מושרשים לעד.
67
יהודיתאגוזיקבוץ מעברות (במרכז)054-2620024 בית:09-8682545 judith.egozi@gmail.comנולדתי בקהיר שבמצרים, למשפחת ישראל, ומצד אמי למשפחת מרקוס.
במצרים דיברנו הרבה שפות, כי יהודים הגיעו למצרים מארצות רבות אחרות. דיברתי צרפתית, כי זו השפה שלמדנו בבית הספר, בבית דיברנו לדינו כי סבתי הגיעה למצרים מתורקיה, ודיברנו גם ערבית עם העוזרות ועם השוער. העם המצרי התאפיין אז בפתיחות, סובלנות, לא כמו היום שמתנכלים גם לקופטים.
היינו משפחה במעמד בינוני, אבי עבד כשכיר באחד מבתי-הכל-בו הגדולים בקהיר שהיה שייך ליהודים CICUREL. היו לנו חיים טובים, בכל שנה נסענו למשך כל הקיץ לאלכסנדריה עם המשפחה המורחבת, וכל משפחה עם העוזרות שלה. הגברים שנותרו לעבוד בקהיר הגיעו לסופי שבוע. באחת החופשות באלכסנדריה, התיידדתי עם נערה בגילי, שחינו ובילינו יחד, והסתבר לי אחר כך שהיא בתו של אנואר סאדאת מאשתו הראשונה, שגרה מולנו עם אמא וסבתא.
אך אם לפני קום המדינה המצרים ראו בנו יהודים-מצרים, לאחר מבצע סיני ב-1956 הפכנו לציונים-אויבים. עד כדי כך שנאלצנו להוריד את שם המשפחה שלנו "ישראל" מעל תיבת הדואר. השלטונות גירשו יהודים וזרים בהמוניהם. למרות שאני ומשפחתי נולדנו במצרים, היינו חסרי נתינות, כי הסבים הגיעו למצרים ממקום אחר. היה פחד, ויהודים החלו לעזוב, מי לאוסטרליה, מי לאנגליה או קנדה, או לכל ארץ שהסכימה לתת להם אזרחות. אך הוריי וכל הדודים שלי החליטו לעלות לישראל, למרות שידענו שנגור שם באוהל.
בהגיענו ארצה, העבירו אותנו לבית שמש, ובדרך פסחנו ליד מעברת פחונים וראיתי שם ילדים יחפים, נשים בכיסוי ראש וזאת הייתה טראומה בשבילי, כי חשבתי ששמים אותנו בכפר ערבי. רק מאוחר יותר הבנתי שיש גם דרך אחרת של לבוש. לבסוף קבלנו בית, אבל בלי חשמל, שאי אפשר היה לקרוא בערב או לעשות שיעורים. אך אלה הם רק חלק מיסורי הקליטה שעברו עליי ובעיקר על הוריי.
68
שלמהצופןקריית אונו522200578א פרעות בטריפולי שבלוב נובמבר 1945 , שבועות , .1948
69
שלמהצופןקריית אונו522200578tzofan@hotufi.netההעפלה מטריפולי
70
שירןסימן טובקריית גתrobertsym@gmail.comמסע בריחה מאיראן במשך 103 ימים, דרך כחמישה מדינות, סיפור שנמשך ככמה שעות.
71
רוברטסימן טובקריית גת054-5601132robertsym@gmail.comמסע בריחה מאיראן במשך 103 ימים, בריחה שנעשתה למשך חמש מדינות. הסיפור נמשך לכמה שעות מעניינות. אשמח לשוחח עמכם אודות סיפור מסעי.
72
קובי שאוליאןראשון לציון050-6778682yakovsh@vmail.co.ilנולדתי באספהאן שבאיראן בשנת 1972, חייתי חיים רגילים בקהילה היהודית. אך לאחר המהפכה ובעודי נער האווירה הייתה מתוחה ויהודים רבים (ואני בתוכם) ספגנו על בסיס יומי קללות והצקות אנטישמיות. התחלנו לחיות בפחד והיה עלינו להסתיר את זהותנו, היו מקרים בהם יצאתי בטעות עם כיפה לראשי לרחוב ו"זכיתי" לאלימות מצד הגויים. בגיל 15 החלטתי יחד עם אחי לעלות לישראל, זאת בעזרת אדם פקיסטני שהיה ידוע כמבריח יהודים תמורת כסף וסייע לנו בכך. עלינו למטוס לעיר זהדאן, משם נסענו לכפר מבודד ושם פגשנו יהודים נוספים הממתינים לברוח מאיראן.
מסע הבריחה שלי כולל טיסה פנימית באיראן ואירוע משמעותי אחד שבו סיור של השיטור האיראני עלה על הטנדר שהסיע את קבוצת הבריחה שלי. למזלנו, המבריח התעשת במהירות. הוא כיבה מיד את פנסי הטנדר ולחץ על דוושת הדלק. הטנדר זיגזג במהירות עצומה והמבריח לא הרפה מדוושת הדלק עד שהתרחקנו משם באופן משמעותי. ידענו שהקליעים פגעו בטנדר ובשלב מסוים שמענו קולות חריקה צורמניים מכיוון אחד הגלגלים ואז נשבר חלק כלשהו והטנדר נעצר ושבק חיים.
מאירוע המשמועתי הזה שבו קליעים שרקו מכל עבר- הצלחתי להנצל! אבל חוץמאירוע הירי הזה היו מקרים נוספים של פחד נוראי במדבר- פעם אחת המבריח עזב אותנו לכמה שעות עד שלא היינו בטוחים שישוב, לאחר מכן שוב נקלענו לסיור של השיטור האיראני שכמעט עלה עלינו. נתיב הבריחה כלל מפגש עם גברת יהודיה פקיסטנית בשם ח'אנום רחמים שסייעה רבות להצלת יהודים שברחו מאיראן והיא אירחה אותנו בביתה עד אשר הגענו ליעד האחרון לפני הבריחה הסופית לישראל.
סיפור העלייה שלי ראה אור בספר "המסע מאיראן לישראל" שיצא ביוזמת קרן מיראז' ישראל בשנת 2014.
73
יעקבדקל (מקודם ביצ'אצ'ו)ראשון לציון052-3477140jacobdk@inter.net.ilאני יעקב דקל, בנם של לאון ואליס ביצ'צ'ו, גורשתי ממצרים עם משפחתי בשנת 1956 בעיקבות מבצע סיני. נולדתי במצרים בשנת 1936 כשאבי עובד במפעל גדול לזיקוק סוכר על שם SUCRERIES ET RAFFINERIE D'EGYPTE למשך 30 שנה רצופות. , למדתי ב- COLLEGE DE LA SALLE בקהיר עד סיום תיכון.
בשנת 1956 אבי פוטר מעבודתו ללא כל סיבה, ועל כך הגיש תביעה מישפטית שזכתה לאחר כשנה למתן פיצויים על סך 30000 $
אך סכום זה לעולם לא שולם לאבי, כי בד בבד ובאותו זמן, שלטונות מצריים הוציאו צווי גירוש לכל המשפחה שעלינו לצאת ממצריים תוך 15 יום. במיסמך ה-LAISSEZ PASSER (אישור יציאה) שקבלנו מהשלטונות ומספרו 102\, 1025, צויין באופן בולט: "תקף לנסיעה אחת ללא חזור"..
כל רכושנו: בית, הפיצויים עצמם, ריהוט הבית וחיסכונות המוערכים לכ- 80,000 $ לפי שווי של 1956, נותרו במצרים – כי אסור היה לקחת איתנו שום דבר, מלבד מזוודה אחת של בגדים ו-20 לירות מצריות.
אציין כאן, שאבי הגיש למשרד המשפטים הישראלי בשנות ה-60, תצהיר ותביעת רכוש על טופס של משרד המשפטים, כפי שהוא נתבקש לעשות.
74
רבקה - בקימימון (שם נעורים לוגשי)ראשון לציון054-6908587bekymaymon@gmail.comאני נולדתי להורי מרקו וראשל לוגשי באלכסנדריה שבמצרים, כבת הזקונים. אני זוכרת חיים טובים, שפע של אוכל וטיולים. המצב הכלכלי היה מאוד טוב. אבי היה סוחר טקסטיל, והיו לו שני חנויות בדים. הוא שלט בחמש שפות, והיה בקשרי מסחר עם יוונים, איטלקים, קופטים וערבים. אימי הייתה מורה לצרפתית ורוקמת תחרה.
היינו קשורים מאוד לסבי וסבתי מצד אימי. היו להם שמונה ילדים, והצעירים שבהם היו פעילים בתנועת "מכבי הצעיר" נרדפו ע"י השלטונות המצריים ונאלצו לברוח ממצרים באישון לילה.
אחי רישאר שהיה נער בן ארבע עשרה, הוכה קשות בשוט, על ידי השומר של בית הספר בעת שעמד יחד עם קבוצת נערים, לאחר שזוהה כיהודי על פי מראהו ולבושו. זרועו שרוטשה ממכות השוט זבה דם, וחולצתו הלבנה נקרעה. מראה זרועו המרוטשת לא יעזבני גם לאחר עשרות שנים, למרות שהייתי אז רק ילדה בת ארבע.
בעקבות הרדיפות ומתוך דאגה לילדיהם, החליטו סבי יוסף חיים וסבתי רבקה, ביחד עם הורי, לעזוב את מצרים ולעלות ארצה.
סבי וסבתי עזבו מאחור את כל הונם ורכושם שצברו בזיעת אפם במשך עשרות שנים, בית וחנויות, שטיחים יקרים ופסלים. הורי עזבו אף הם בית ושני חנויות בדים, ואימי נאלצה אף להיפרד מהתכשיטים שלה, היות ולא הורשתה לעלות על האוניה עם תכשיטיה . אחרי טילטולים קשים באוניה, והמתנה ארוכה במחנה הפלטים Camp d'Arenas בעיר הנמל מרסיי שבצרפת, עלינו סוף סוף לישראל בתחילת שנת 1950, אל מעברת פרדס חנה, הישר אל השלג והקור המקפיא.
באוהל הדל לא היו אמצעי מחיה מינימליים, ולא אמצעים סניטריים כל שהם. ברז מים ובור לצרכים במרחק מאות 2 קילומטרים מהאוהל. תנאי המחיה היו קשים מנשוא ואימי שהייתה בחודש השישי להריונה כמעט ואיבדה את העובר שבבטנה, כשנאלצה לשאת כשני קילומטרים דליים מלאי מים וכביסה ממרכז המעברה.
כעבור שלושה חודשים הועברנו לעיר באר-שבע שהיה בה רק חול וחול. אבי החל לעבוד בסלילת הכביש לאילת, ובבניית הבתים הראשונים באילת. הוא הגיע עם חמישים הפועלים הראשונים לאילת, והם שוכנו באוהלים ובצריפים של הצבא. הוא עבד במע"ץ ולאחר מכן בסולל בונה. אני זכיתי לראותו רק פעם בארבעה חודשים, כשהגיע במטוס, היות והדרכים היו משובשות, והפדאיינים הערבים ארבו לאוטובוסים בכבישים. הוא ניפרד מהחליפות שלבש במצרים, והחל ללבוש כובע טמבל ובגדי פועל של חברת "אתא". למרות כל זאת, ומאחר והוריי קיבלו על עצמם את ייסורי הקליטה באהבה, זכורה לי ילדות יפה, מוקפת נופים הרריים, ושדות ושם ניטעו לראשונה בליבי, ניצני האהבה לארץ ולנופיה והפכתי לציירת נופי ישראל, בעיקר נופי הנגב.
75
הילהסולימניראשון לציון 528886716hila@meragef.org.ilשלום רב,
שמי הילה סולימני ואני עובדת בקרן מיראז' ישראל הפועלת בין היתר למען קהילת יוצאי איראן בישראל. אנו עוסקים גם בתחום של הנצחה ומורשת ולכן לפני כשנתיים הוצאנו ספר הנקרא "המסע מאיראן לישראל" המאגד בתוכו 18 סיפורי עליה, בריחה וקליטה של עולים מאיראן.
76
ספי רגואןרגואןרמת גן052-6609019seffi2811@gmail.comהסיפור שלי ועוד עשרות סיפורים של יהודים שראיינתי וכתבתי את סיפורם האישי נמצאים באתר שהקמתי לצורך זה עם הסטוריה של כל הקהילות היהודיות מארצות ערב. נמצא באתר "המיליון שנשכח", מי שיכנס לאתר ימצא שם עשרות עדויות של יהודים מארצות ערב. אתר זכרון לעשרות אנשים. ספי גבאי
77
גדעוןשמשרמת גן050-6663609gs1953@walla.comמדי קייץ נהגו הורינו לשלח ילד או שניים לבלות את חופשת הקיץ באזור שט אלערב האגדי אצל "ידיד נפש", חברו של אבי, איש זה היה לקוח ותיק בחנותו של אבי שעסק בצורפות, ובין שתי המשפחות התפתחה ידידות עמוקה, הוא היה עשיר ובעל מטעי תמרים לאורך הנהר שט אלערב, אלה מהילדים שנשלחו למוסלמי הרגישו אז בגן העדן בשעות היום שחקנו עם ילדי הסביבה, ובשעות האוכל הוגשו לנו ארוחות כשרות למהדרין. האוכל היה משובח והנוף היה חלומי, ובתום החופשה חזרנו מלאי חוויות וזיכרונות נעימים.
הדי מאורעות המרד הערבי הגדול שפרץ בין השנים 1936-1939 בפלשטינה, לא אחר להגיע לעיראק ןלארצות המזרח המוסלמי. ובקיץ 1937, בשעה שאבי וידידו המוסלמי. אותו אדם שהורינו הפקידו את ילדהם בימי הקיץ טיילו כדרכם מחוץ לעיר בשעות הערב, פתום פרץ המוסלמי בקללות נגד היהודים, הוא שלף אח אקדחו וניסה לירות באבי, בקראו אתם היהודים רוצים לנשל את הערבים מאדמתם בפלסטין, מה לנו וליהודים שם, פלט אבי בתחינה, החבר הערבי הדף את אבי, ירק בפרצופו והלך.
וכך הסתלק הידיד מחיינו ול שב.
78
לטיףגאבורמת גן525058584latifg@walla.co.il
79
ג'פריהנסוןרמת גן052-3271129ghanson@nahari.netנולדתי במצריים בשנת 1931 גדלתי בבית יתומים ובגיל 18 התחלתי לעבוד בבית מלון בתור פקיד קבלה באלכסנדרה המלון הזה שרת את המלכה המצרית . בגיל 26 עזבתי את מצריים.
80
ג'פריהנסוןרמת גן052-3271129ghanson@nahari.netחוויות מלונאי 1948-1956 מלך פארוק וקבוצת ג'מאל עבדנאסר במצריים
81
יעקבדר זמיררמת גן545463435ido9@013.netצמיחת הציונות הציונות בעיראק, תנועה ציונית בעיראק, השאיפה לעלייה והמאמצים ליישומב, עלייה וכל שקדם לה, ההתערות בישראל אחרי קום המדינה (כבר הרציתי על הנושא הזה בבתי ספר כאן)
82
יעקבדר' זמיררמת גן545463435ido9@013.netסיפורים נוספים על צמיחת הציונות וסיפורים על המצב בעיראק לפני העלייה ובתקופתה וגם המאבק להישרדות בישראל אחרי העלייה
83
פליקסרוימירעננה052-8799603 f.romy66@gmail.comיציאת מצרים שלי התרחשה במאי 1957.
היינו משפחה בת ארבע נפשות, הורים אני ואחותי. גרנו באלכסנדריה עם כל המשפחה, דודים בני דודים קרובים ורחוקים. עד לשנת 1956 חיינו היו מסודרים וסדירים, קהילה עניפה עשירה שדאגה לנצרכים ולחינוך ברמה גבוהה לכל הקהילה, תחזוקת בית ספר יהודי אדיר בשם אגיון, בבניין נפרד הסמוך לבית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה – מלבד הקמת והפעלת בתי-ספר יהודיים רבים אחרים.
עם עלייתו של עבדל נצר שליט מצרים, השתנתה מערכת היחסים כלפי היהודים. עם פרוץ מלחמת סיני החל גל אדיר של גירושי יהודים ממצרים. וכאן למעשה ראינו את מעשי הביזה וההתאכזרות כלפי יהודים וכלפי הרכוש היהודי והלאמתו. באישון לילה בשלהי חודש מאי 1957, הופיעו שוטרים מצרים בביתנו באלכסנדריה, וביקשו מאבי להתייצב במשרד הפנים במיידי. אבי התייצב כנדרש ושם נתבקש לחתום על הצהרה שהוא מתחייב לעזוב את מצריים בתוך שבעה ימים. כך החלה ההתארגנות ליציאה המאולצת ממצרים, בהשאירנו מאחור את כל הרכוש, הבית, הריהוט, חנות בדים משגשגת שאי אפשר היה למכור תוך פרק זמן של שבעה ימים. עלינו על אוניה שבה הפליגו מאות מגורשים יהודים כמונו, והגענו לצרפת. הואיל והיינו בעלי אזרחות צרפתית, הגענו למחנה פליטים בעיר הנמל מרסיי Grand Camp d'Arenas. מעוצמת השוק, אבי נפטר במחנה הפליטים בצרפת, ואני אימי ואחותי עלינו לארץ להיבנות מחדש, מחוסרי אמצעים וללא יכולת לאסוף את רכושנו בצורה מסודרת. בן 14 הייתי אז.
84
שחרחכמוןשערי תקוה052-9205233Shahar.hakmon@gmail.com
85
שושימלכןתל אביב052-3288498SHOSHIMALKAN@GMAIL.COM
86
אביבה יהודייןתל אביב050-5564403AVIVAY@GMAIL.COM
87
דוידמועלםתל אביב054-5718877janet-m@zahav.net.ilאני יליד בגדד, 1931. עזבתי את עירק לישראל בהוראת תנועת המחתרת הציונית "החלוץ ירושלים" בגיל 19. זיכרונותיי הרבים מבגדד טבועים בזיכרוני. בעיקר ארצה לדבר על פן מסוים של החינוך היהודי בבגדד , במיוחד משום שרבים ממשפחתי עסקו בחינוך, במיוחד שני
סביי, שהיו אחים, אחד שמעון מועלם נסים והשני אברהם חיים מועלם נסים, שעסקו בחינוך והיו מקורבים לאנשי השלטון ולידוענים הערבים. שמעון היה מנהל בית ספר רחל שחמון והחזן הראשי בבית הכנסת שנשא אותו שם כמו בית הספר. אברהם היה תקופה ארוכה ציר בפרלמנט העיראקי כאחד מארבעה צירים שהוקצו ליהודים ועל כן עסק גם בפוליטיקה. בישראל עברתי קליטה מיוחדת ויש לי דעות מגובשות בשאלות אלה. ברצוני גם לשוחח על יהודי בבל, בעיקר בבגדד, ותרומתם למדינתם דאז ובעיית קליטתה של קהילה זו וסיבלה עד התייצבותה על מאזני הצדק כצד שווה זכויות.
לידיעה: בישראל התחלתי בשרות במשטרת ישראל שארך 17 שנים, אחר כך כעורך דין עצמאי לעשרים ושתיים שנים(למדתי משפטים תוך תקופת שרותי במשטרה) ואחרי זה כשופט למשך 18 שנים, ומשפרשתי סופית מן השרות הציבורי התפניתי להשלים עבודתי במחקר תחביבי, המוסיקה הערבית, ובכתיבת ספר על כך שנתקבל ע"י משרד החינוך כספר לימוד בחטיבות העליונות של בתי הספר הממלכתיים הכלליים והדתיים.
זהו בעיקר מקצועי האחרון עד הלום- מוסיקולוגיה של תרבות ערב.
88
89
90
91
92
93
94
95
96
97
98
99
100