חורבן ממלכת ישראל �והגלות לאשור�722 לפני הספירה

מלכים ב' פרק יז'

פסוקים 6-1: הסיבה הגלויה- הריאלית לגלות ישראל

הושע בן אלה, המלך האחרון בממלכת ישראל, החל את מלכותו בכניעה לאשור ושילם מיסים.

פסוק 4: הושע בן אלה מורד במלך אשור ולכן מלך אשור מגלה אותו ואוסר אותו בכלא.

שתי פעולות שעושה הושע בן אלה ונחשבות כמרד:

✓ פונה למלך מצרים בבקשת עזרה: "שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם "

✓ מפסיק לשלם מיסים: "וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה"

פסוקים 6-5: מלך אשור צר על שומרון ומגלה את תושביה

תושבי הממלכה הישראלית הוגלו והתפזרו בהתאם לשיטת ההגלייה האשורית לכל רחבי האימפרייה האשורית.

השיטה: חילופי אוכלוסין

האשורים הושיבו עמים אחרים שנכבשו על ידם במקום האוכלוסייה שהוגלתה

המטרות בשיטה זו:

✓ החלשת כוח ההתנגדות של הנכבשים- למנוע התארגנות למרד

✓ תלות בשלטון המרכזי- העמים שהובאו לאזור היו זרים במקום

✓ אובדן השורשים- האוכלוסייה הנכבשת איבדה את שורשיה ונטמעה בעמים האחרים.

השוואה לכתובת סרגון השני

בכתובת נאמר: " בראשית מלכותי... צרתי על שומרון וכבשתיה...27,290 מתושביה לקחתי בשבי... 50 רכב לקחתי מהם... אנשים מהארצות אשר לכדתי הושבתי בה... מיניתי עליהם את אחד מקציני והטלתי עליהם מנחה ומס כפי שנהוג עם בני אשור".

תיאור זה סותר את הנאמר במלכים ב' יז'.

על פי מלכים ב' יז' 24,23,6 ניתן להבין שכל תושבי שומרון הוגלו

• "  וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה " (6)
• "  וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה..." (23)
• " וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה ... תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." (24)

מביטויים אלה ניתן להבין שהמחבר המקראי רוצה ליצור רושם כאילו כל ישראל הוגלו.

מגמתו של המחבר המקראי: ליצור רושם שלא נותר שריד כלשהו של ישראל אלא רק של ממלכת יהודה.

איזו גרסה אמינה יותר?

הגרסה בכתובת נראית אמינה יותר ופחות מגמתית, שכן הטענה שהגלה את כל העם מארצו הייתה מפארת את כוחו ואת עוצמתו יותר

פסוקים 23-7: ההסבר הדתי לחורבן שומרון וגלות ממלכת ישראל

ההסטוריוגרף המקראי במלכים ב' יז' מצמצם בתיאור האירועים ובהסבר הריאלי לכיבושה הסופי של שומרון והגלייתה.

​

דבר זה מלמד שהלקח הדתי חשוב בעיניו יותר מתיאור האירועים עצמם.

​

לדעת המחבר, החטאים המצטברים של עשרת השבטים מימי ירבעם בן נבט הם שגרמו לחורבן הממלכה

לדעת החוקרים המחבר שייך לאסכולה הדויטרונומיסטית ( ברוח ספר דברים- ספר דברים מדגיש את חוק ריכוז הפולחן, איסור הבמות ועבודת אלילים).

הדוגמאות לכך:

✓ פס' 9, 11: חטאי הבמות- " ויבנו להם במות בכל עריהם..." בכל מקום.

ממגדל נוצרים ( מגדלים שבהם מוצבים שומרים) ועד הערים הבצורות.

" ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה'..."- ייחסו לה' דברים שלא עלו על ליבו בדרכי הפולחן שלהם.

​

כלומר העם לא ריכז את הפולחן כפי שנדרש לעשות זאת על פי ספר דברים, אלא עבד את ה' במקומות מקודשים ברחבי הארץ.

​

✓ פס' 12,10: עבודת אלילים- " ויציבו להם מצבות ( אבן שהציבו לכבוד האליל), אשרים ( פסל של אשרה)... על כל גבעה ותחת כל עץ רענן... ויעבדו הגילולים..."

פסוק 13: ה' הזהיר את ישראל ויהודה באמצעות הנביאים שעליהם לשמור על מצוותיו ולהתרחק מדרכיהם הרעות.

​

על פי פסוק זה תפקיד הנביאים הוא:

להיות המורים הרוחניים של העם- לכוון אותם לדרך הנכונה ולחזרה בתשובה.

​

אך בפסוק 23 תפקידם לבשר על העתיד- לנבא נבואות זעם ותוכחה על העונשים הצפויים להם אם ימשיכו לחטוא.

פס' 14: הם לא שמעו לדברי האזהרה של הנביאים.

​

פס' 15: " וימאסו את חוקיו"- חוקי התורה

"ואת בריתו"- הברית שנכרתה בין ה' לעם ישראל בהר סיני. שם קיבלו על עצמם את ההתחייבות ללכת אחר מצוות ה' וכעת מואסים בכך

"ואת עדותיו..."- לא נשמעו לאזהרות הנביאים

​

"וילכו אחר ההבל ויהבלו...": "הבל"- משב אוויר. מטאפורה לדבר חסר ממשות ומשמעות

בני ישראל הלכו אחרי עבודה זרה שאין בה ממש והפכו בעצמם להבל- חסרי משמעות.

​

דוגמאות לכפיות הטובה של העם כלפי ה' (15-7)

• " ה' אלוקיהם המעלה אותם מארץ מצרים..."- במקום להכיר תודה על יציאת מצרים הם הולכים אחרי אלילים ומפרים את הברית בעשרת הדיברות.

• " בחוקות הגויים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל..."- ה' הגלה את הגויים כדי לתת את הארץ לעם ישראל, ובמקום להכיר תודה לה' על כך הם עובדים אלילים ( יש כאן גם רמז לאיום על עונש הגלות)

• פס' 14-13: ה' שלח נביאים אך הם לא שמעו בקולם

• פס' 15: ה' כרת את הברית עם אבותיהם ונתן להם חוקים ומצוות, אך הם הפרו את הברית ומאסו במצוות ה'

פס' 17-15:

חטאי העבודה הזרה והליכה אחרי דרכי הגויים

( סוגי עבודה זרה)

פסוק 16:

• "מסכה"- פסל שיוצקים אותו בתבנית
• " שני עגלים"- רמז לחטאו של ירבעם בן נבט
• וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה... וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבָּעַל "- רמז למעשי � אחאב שבהשפעת איזבל עבד עבודה זרה וסחף � איתו את העם.
• " וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם "- חטא זה מוזכר בעיקר כלפי מלכי יהודה (מנשה)

פסוק 17:

• " וַיַּעֲבִירוּ אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ "- גם חטא זה לא הוזכר בהקשר למלכי ישראל. �המחבר מזכיר חטאים שמלכי ישראל לא עשו כדי להצדיק את ההגלייה.�
• " וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ "- רמז לכשפים שיוחסו לאיזבל.

​

חטאים אלו יוחסו לעם כולו שהלך אחרי המלכים. עובדה זו מדגישה את עוצמת החטאים של ממלכת ישראל כולה ובכך המחבר מנסה להצדיק את ההגלייה.

​

פסוק 18: התוצאה

" וַיִּתְאַנַּף ה' מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו  לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ."

​

רק ממלכת יהודה ( המקיפה גם את חבל בנימין ושמעון) נשארה.

פסוקים 20-19: אזהרה לממלכת יהודה

"גַּם-יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ"

​

ממלכת יהודה מתנהגת כמו ממלכת ישראל ועליה להיזהר שלא תיענש באופן זהה.

העונש: מידה כנגד מידה

בני ישראל מאסו בחוקי ה' ובבריתו " וַיִּמְאֲסוּ אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-בְּרִיתוֹ" (15) כך "וַיִּמְאַס ה'בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל" ( רמז גם לממלכת יהודה) " וַיִּתְּנֵם בְּיַד-שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו" גרש אותם מהארץ- גלות.

פסוקים 22-21:

ירבעם בן נבט הדיח את ישראל לחטאים בעקבות עשיית שני עגלי זהב והעם החל לעבוד אותם כאל ובהמשך הרחיב את פולחן האלילות.

שאלה:

מהי ההשקפה בנוגע לפילוג הממלכה המובעת במלכים ב' יז' 21-20, ובמה היא שונה מההשקפה המובעת במלכים א' יא' 11-9 ומלכים א' יב' 14?

תשובה:

• על פי מלכים ב' יז' 21-20: האשמה על פילוג הממלכה רובצת על ישראל כי המליכו עליהם את ירבעם בן נבט ומאסו בבית דוד. " כִּי-קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט"�
• במלכים א' יא' 11-9: האשמה על פילוג הממלכה רובצת על שלמה, בגלל חטאי העבודה זרה שלו ושל נשותיו הנוכריות.�
• במלכים א' יב' 14: הסיבה לפילוג היא רחבעם שהכביד את עול המיסים

פסוקים 34-24: העמים הזרים שהתיישבו בשומרון ומנהגיהם

פסוקים 6 ו-24 מציגים את מדיניות הכיבוש של האשורים: מיזוג אוכלוסיות באזורים שנכבשו.

על פי שיטה זו מלך אשור פיזר חלק מבני ישראל שישבו בשומרון בכל רחבי האימפריה (6) והושיב תחתיהם חלק מהעמים האחרים.

הגליה דו סטרית זו יצרה שינוי בהרכב האוכלוסיה וגרמה למיזוג תרבותי.

פסוקים 27-26: העמים שהגיעו לשומרון המשיכו לעבוד עבודה זרה, אך ה' שילח בהם אריות. הם מאמינים שאלוקי ארץ שומרון (ה') שילֵחַ בהם את האריות כדי להענישם על כך שאינם עובדים אותו, לכן הם מבקשים ללמוד את הדרך הרצויה בעיני ה'.

השקפתם הדתית של העמים הזרים על פי הביטוי : משפט אלוהי הארץ".

בהתאם להשקפה האלילית הם מאמינים באלוקות מקומית:

​

על פי אמונה זו לכל עם, אזור או ארץ יש אל מקומי משלו והשפעתו באה לידי ביטוי בתחומי המקום, והוא יעניש את מי שיחטא כנגדו, אך מחוץ לתחום זה הוא נטול כוח, לכן אלה היושבים בתחומו של אותו אל חייבים לעבוד אותו.

​

חז"ל מכנים אותם: "גרי אריות"- כינוי נלעג כיוון שמדגיש את הסיבה לגיורם שהיא פחד מהאריות ולא אמונה מהלב.

שאלה:

כיצד ה' מתנהג כאל מקומי ומעניש אותם דווקא בארץ ישראל?

תשובה:

רד"ק: ארץ ישראל מקודשת ולא סובלת תועבות של עבודה זרה

פסוקים 33-27: מלך אשור שולח מהגולה לארץ ישראל אחד מכוהני ישראל שמתיישב בבית אל. כהן זה מלמד אותם את "משפט אלוהי הארץ", אך הגויים ממשיכים גם לעבוד את אליליהם- כלומר סינקרתיזם!.

פסוק 34- תפישה סינקרתיסטית זו נמשכה " עד עצם היום הזה".

פסוק זה הוא תוספת מאוחרת של המחבר לספר מלכים, ומטרתו להסביר מדוע עמים אלה לא התקבלו לקהל יהודה.

הם אסורים לבוא בקהל ישראל כיוון שהמשיכו להחזיק בדתם הפסולה במשך דורות רבים- עד זמן כתיבת הסיפור.

פסוק 29:

• " וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו"- הכוונה לכל אחד מהגויים שהובאו מרחבי אשור והתיישבו בשומרון. �
• "וַיַּנִּיחוּ ( את אלוהיהם) בְּבֵית הַבָּמוֹת"- כנראה הכוונה לבית אל שהפך למקום הפולחן המרכזי.�
• " אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים"- השומרונים המוזכרים כאן הם תושבי ממלכת אפרים ( בני עשרת השבטים) שישבו בעבר בשומרון וכעת הם בגלות.�
• " גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם. "- כל אחד מהעמים עבד את אלוהיו בערים שהתיישבו בהן.

השורש המנחה: ע.ש.ה

​

• עבודת אלילים:�פסוק 29: " עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו" ,  פסוק 30: "וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת-סֻכּוֹת..." פסוק 31: " וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז ..." 
• בניית במות:�" וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ "
• מינוי כוהני פולחן:� " וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת"

פסוק 40-35: פנייה אל בני ישראל בגולה או אל אלה שלא הוגלו

פס' 36 ו- 38 מעוררים קושי:

לפי רצף הדברים נראה שהמחבר כותב על העמים שהובאו מאשור, אבל הוא משתמש בביטויים :

" כִּי אִם-אֶת-ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (36),

" וְהַבְּרִית אֲשֶׁר-כָּרַתִּי אִתְּכֶם"

והרי ה' לא העלה אותם ממצרים, ולא כרת עימם ברית

הפתרונות:

• רלב"ג- הדברים מופנים אל שארית ישראל שלא הוגלו ונשארו בשומרון.

( מחזק את העובדה שלא כולם הוגלו- כמו שראינו בכתובת סרגון).

• אחרים טוענים שהפסוקים חוזרים ופונים לבני הגולה וישנה דרישה מהם לשמור על דתם בגולה

השומרונים

העמים שהובאו מאשור במסגרת חילופי האוכלוסיות נקראו מאוחר יותר השומרונים.

להבדיל מאלה המכונים בתנ"ך השומרונים- שהם תושבי ממלכת ישראל (שומרון) לפני ההגלייה.

בעיני חז"ל הם הוכרזו כעובדי עבודה זרה בגלל תפישתם הסינקרתיסטית.

לאחר שיבת ציון כאשר בני יהודה החלו לבנות את בית המקדש, הקבוצה שנקראת "שומרונים" רצו להצטרף לבניין בית המקדש, אך בני יהודה דחו אותם, לכן הם הפריעו לעבודתם (עזרא ד' 6-1).

קטע זה (מלכים ב' יז') בא להצדיק את דחייתם של השומרונים על ידי בני יהודה, והסיפור בא לחזק את העובדה שאינם שייכים לעם היהודי כלל.

השומרונים בימינו חיים על גריזים (אזור שכם) ובקריית שרת בחולון.

הם טוענים שהם צאצאים מעשרת השבטים שלא הוגלו.

בתקופה מאוחרת יותר דתם הפכה למונותאיסטית והחלו להאמין רק באלוקי ישראל.

הם מאמינים בתורה שבכתב, אך לא מקבלים את התורה שבעל פה.

השומרונים בימינו

ניבים

וביטויים

" על כל גבעה ותחת כל עץ רענן" (12)

במקרא: ממלכת ישראל מואשמת בעבודת אלילים. התיאור הוא בהגזמה שמשמעותה בכל מקום

כיום: בכל מקום

" קשה עורף"

במקרא: בני ישראל מתוארים כעם קשה עורף שלא נענו לאזהרות הנביאים.

כיום: כינוי לאדם עקשן וסרבן שממאן לקבל מרות