� 1955
פוטוז'ורנאליזם וסוכנות מגנום
מגמת צילום בית חינוך אופק קיבוץ עברון
תמונות להעלאת המוראל האמריקאי – מלחמת העולם השנייה מתוך מגזין LIFE
הצילום כמעצב דעת קהל
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הצילום העיתונאי לא קיים.
במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחו לראשונה צלמים (שאינם עיתונאים) לתעד מתוך הקרבות במטרה ברורה: להעצים את הרגשות הפטריוטיים של הציבור.
עד מהרה מתברר שהצילומים המרשימים תופסים את עין הקורא עוד יותר מן הטקסט.
עורכי העיתונים מבינים שצילומים טובים מגבירים את המכירות של העיתון
בשלב זה מתפתחת לראשונה תעשיית צילומים עצמאית : צלמים שיוצאים בשליחות צילום (לעיתים בחסות עיתון מסויים ולעיתים באופן עצמאי).
את הצילומים הם מוכרים למגזינים השונים.
מה שחשוב הוא הטקסט. הצילום נלווה לטקסט ומעצים אותו.
תעשיית הצילום העיתונאי מתרחבת
** העיתונים מעסיקים צלמים מקצועיים המצטרפים לעיתונאים לשם צילום תמונות שיצורפו לכתבה.
** צלמים עצמאיים מגיעים בעצמם למרכזי התרחשות, מצלמים צילומים איכותיים ומוכרים אותם
למערכות העיתונים השונים.
** זכויות הצילומים הן של העיתון. ניתן להשתמש בצילום שוב ושוב ולהצמידו לכתבות שונות.
** עורכי העיתונים עורכים את הצילומים לפי הצורך: הם חותכים את הפריים, עולים עליו עם גרפיקה ומלווים אותו בטקסט כלשהו התואם את צרכי העיתון. הם יכולים להשתמש בצילום שוב ושוב בצימוד לכתבות שונות. אין צורך בהסכמת הצלם.
הפוטוז'ורנאליזם
אם התפתחות תופעת הצלמים העצמאיים איכות הצילומים בעיתונים עולה באופן משמעותי.
כבר ברור כי הקוראים מתעניינים בצילומים לפעמים אף יותר מן הטקסט.
עוד ברור, כי לעיתים צילום טוב מעביר מסר טוב יותר מטקסט.
ז'אנר חדש של צילום נוסד : ה"פוטוז'ורנאליזם" = כתבות מצולמות.
מהפך :
במקום שהצילום ילווה את הטקסט. הטקסט הוא זה המלווה את הצילום.
מדובר בכתבות גדולות הפרושות על מספר עמודים בהם הצילומים הם העיקר והטקסט רק מלווה את הצילום (בניגוד לצילום העיתונות ).
תהליך העבודה של צלמי הכתבות המצולמות, היה דומה לזה של העיתונאים הכותבים:
הם הרכיבו סדרות של תצלומים המפתחות עלילה מעניינת בעלת התחלה וסיום חזקים.
ה"פוטוז'ורנאליזם" = כתבות מצולמות.
מדובר בכתבות גדולות הפרושות על מספר עמודים בהם הצילומים הם העיקר והטקסט רק מלווה את הצילום (בניגוד לצילום העיתונות ).
תהליך העבודה של צלמי הכתבות המצולמות, היה דומה לזה של העיתונאים הכותבים:
הם הרכיבו סדרות של תצלומים המפתחות עלילה מעניינת בעלת התחלה וסיום חזקים.
במקום העיתונים היומיים שתפקידם לדווח על אירועי היום, מתחילים לקום "מגזינים" המתבססים על רעיון הכתבה המצולמת. המגזינים מודפסים על ניירות איכות והתוכן שלהם כבר לא בהכרח "חדשותי"
"ווג" הצרפתי הוא למעשה המגזין הפוטוז'ורנאליסטי הראשון ולאחריו נוסד לייף "האמריקאי"
הכתבות המצולות יכולות לספר על מקומות בעולם
על חידושים בעולם האופנה
על המצב הכלכלי הירוד של עניי העיר
או לעקוב אחרי אנשים ועבודותיהם המעניינות.
כאן למשל מפרסם הצלם יוג'ין סמית כתבה מצולמת על מיילדת שכונתית
צלמים מקצועיים מסתובבים בעולם בכל מקום שיכול לעניין את הקהל המערבי,
גם אם אין כאן עניין חדשותי. מסתבר שהקוראים מתאהבים בפוטוזורנאליזם והמגזינים נמכרים בכמויות מסחריות
“magnum”
סוכנות הצילום הראשונה
בעקבות התרחבות התופעה של צלמים היוצאים ל"מסעות תיעוד" והרצון ההולך וגדל של מגזינים לקנות צילומים ולפרסמם בליווי כתבות טקסט או ככתבה הכוללת צילומים בלבד (כתבה מצולמת), מוקמת לראשונה סוכנות הצילום מגנום ב-1947.
קרטייה ברסון
דיויד סימור
רוברט קאפה
ג'ורג' רוג'ר
ארבעת המייסדים ראו בעצמם שילוב של כתבים ואמנים המבקשים לא רק להעביר אל הצופה את שרואות עיניהם אלא גם את האופן בו הם בוחרים להתבונן.
הצילום עצמו הוא הסיפור, לא תמיד יש צורך להרחיב במילים.
הגישה הצילומית הזו מייחדת את מאגנום גם היום.
ג'ורג' רוג'ר
קרטייה ברסון
דיויד סימור
רוברט קאפה
הסוכנות הוקמה כקואופרטיב כל צלם יכול היה לבחור את משימותיו לצילום.
הרעיונות לצילום היו שלהם,
הם בחרו את יעדי הצילום ,
הם שהחליטו מתי לצלם והם שהחליטו מהו הטקסט שילווה את הכתבות המצולמות כך שהם לעולם לא צריכים לעבוד יותר מול מגזין עם אג'נדה משלו, עורך שקובע את הכללים, מועדי הגשה וכ'...
עד מהרה צלמים נוספים הצטרפו לסוכנות. .
הטקסט המלווה לצילום נכתב ע"י קופירייטר שנשכר ע"י הצלם לא ע"י המגזין שקנה את הצילום. כך שהצילום מתפרסם תמיד עם טקסט המלווה את עמדת הצלם עצמו. �הזכויות לכל הצילומים נשמרו בסוכנות. כעת מגזינים מכל העולם יכולים להזמין צילומים ישירות מן הסוכנות ולפרסם כתבות צילום איכותיות בלי לממן משלחות צילום למקומות שונים בעולם. לא משנה מהו האירוע העולמי המתרחש כעת, סביר להניח שצלם מאגנום כבר נמצא שם. סוכנות מגנום היא קואופרטיב בינלאומי לצילום, השייך לצלמים החברים בו. המיסדיי מאגנום ראו בעצמם שילוב של כתבים ואמנים ודגלו בטענה כי הצילום עצמו הוא הסיפור, לא תמיד יש צורך להרחיב במילים. הגישה הצילומית הזו מייחדת את מאגנום גם היום.
בימים ההם של שנות החמישים המוקדמות, לצלמים היה יתרון גדול. במקומות רבים על הגלובוס עדיין לא נראתה מעולם מצלמה. הצלמים (שעכשיו היו עובדים עצמאיים ) בחרו להגיע לכל מקום שהתאפשר להם להגיע אליו ולצלם את התצלומים הראשונים שצולמו שם אי פעם. הרעיונות לפרוייקטים היו שלהם, הם בחרו את יעדי הצילום, את מועדם וזכויות הצילום נשמרו להם. הם טיילו בעולם וצילמו כתבות מצולמות לפי רצונם. את הכתבות המצולמות הם העבירו לסוכנות הצילום (מגנום) שהציעה למכירה למגזינים שונים תוך שהיא שומרת על זכויות הצלם והצילום. כיוון שהזכויות של הצילום לא שייכות למערכת העיתון לא ניתן לחתוך את הפריימים, להסתיר צילומים עם כותרות וכ'
�
רוברט קאפה
צלם מאגנום בארה"ב
קאפה הוא זה שלמעשה הגדיר מחדש את תפקידו של הצלם לאחר מלחמת העולם השנייה והטמיע את התנהלות הצילום במצלמות קטנות וניידות וסרט שרגיש יותר לאור. המצלמה הקטנה המהירה והשקטה שאינה מורגשת כלל על ידי המצולמים והצילום שאינו על חצובה מייצרים איכות צילומית התואמת את הדינאמיות והטירוף של העולם בעתות מלחמה ובכלל.
קאפה הבין שזהו עתידו של הצילום השילוב של מצלמות קטנות ומוחות גדולים!
קאפה היה הצלם המערבי היחידי שהורשה לצלם מאחורי מסך הברזל, ברסון צילם בהרחבה את כל אירוע רצח גנדי. ועוד'...
" אל תנסה לצלם "צילום אמנותי" .
כדאי שתהייה פוטוג'ורנאליסט!
אם לא, אתה תיפול אל תוך כל הקלישאות.
השאר את רעיון האמנות בלבך הקטן ותתחיל לזוז !"
קרטייה ברסון
צלם מאגנום בהודו והמזרח הרחוק
קרטייה ברסון התגייס למחתרת הצרפתית , נשבה על ידי הגרמנים ו"בילה" את רוב שנות המלחמה כאסיר.
..."אז בצרפת לאחר השחרור, הייתי אבוד לחלוטין, היה נדמה כי אנשים חוו שנים של ניתוק ועכשיו ברור היה כי התחדש בהם יצר הסקרנות.
קיבלתי מן המשפחה שלי מעט כסף כך שיכולתי לא לעבוד לתקופה... פשוט הסתובבתי וחיפשתי לצלם את ה"צילום הטוב". כאשר מאגנום נוסדה נולד בי גם הצורך לספר סיפור".
קרטייה ברסון במאגנום
דיויד סימור צלם מאגנום באירופה
שרת במודיעין האמריקאי בזמן מלחמת העולם ה 2 .
משפחתו נספתה במחנות ההשמדה.
" אנחנו רק מבקשים לספר סיפור" , בואו נשאיר לציירים של המאה ה17 לדאוג לגבי אפקטים. אנחנו צריכים לספר את הסיפור ולספר אותו עכשיו, להראות את הפנים הרעבות, את הארץ השבורה, כל דבר שיזיז אפילו במעט את כל אלה שיושבים בנוח"...(דיויד סימור)
סימור היה צלם והומניסט אמיתי. הוא האמין כי לצילום יש כח לזעזע ולשנות. במשך כל פועלו הצילומי התרכז סימור בעיקר בתיעוד השלכותיהן המזוויעות של מלחמות ובעיקר על ילדים.
ב 1948 נשכר ע"י ארגון אונסקו העולמי לתעד את השפעת המלחמה על ילדי העולם . הצילומים שצילם הביאו לזעזוע ולמודעות.
דיוויד סימור מצא את מותו ב-10 בנובמבר 1956 מפגיעת מכונת ירייה מצרית בעת שסיקר את שביתת הנשק לאחר מבצע קדש, ארבעה ימים לאחר חתימתה.
דיויד סימור במגנום
ג'ורג' רוג'ר
צלם מאגנום
באפריקה
לאחר שנים של צילום מלחמה: צילום באזורי קרב אלימים במיוחד ופעמים רבות בהן סיכן את חייו בעבור הצילום הגיע רוג'ר לצלם במחנה ברגן –בלזן לאחר שחרורו . הוא מספר כי הוא כשהתהלך שם בין הגופות, ומצא את עצמו מחפש את הקומפוזיציה ה"נכונה" ביותר לצילום ערמת מתים, או את הקומפוזיציה ה"נכונה" ביותר לצילום גופה מרוטשת, הוא ידע כי יותר לא יצלם שוב מלחמות לעולם.
עם ייסוד מאגנום עיקר פועלו הצילומי היה באפריקה. שם תעד את חיי הפרא , האנשים וצורות החיים שלא היו מוכרות כמעט עד אז לעולם המערבי. רבות מכתבותיו המצולמות התפרסמו ב"נשיונאל ג'יאוגראפיק".
ג'ורג' רוג'ר במגנום
"משפחת האדם"� 1955
Edward stichenאדוארד סטייכן
“The Family of man”
אוצר התערוכה :
מגמת צילום בית חינוך אופק קיבוץ עברון
1955
אדוארד סטייכן (1973-1879)
הצלם אדוארד סטייכן התמנה בסוף מלחמת העולם השנייה כמנהל מחלקת הצילום במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA).
בעוד העולם כולו מתאושש מן המלחמה ולאחר תקופה ארוכה שבה העיתונות היתה מלאה בתמונות מזוויעות המתארות באופן מפורט ובוטה את מעשיהם של בני אנוש, ביקש שטייכן להחזיר מעט אופטימיות לעולם.
שטייכן החליט לאצור תערוכה שתורכב מתצלומים המציגים את המשותף לכל בני האדם. תצלומים שיתעדו מגוון מצבים המתקיימים בכל התרבויות באשר הן. התמונות בתערוכה הציגו אירועי לידה, אהבה, שמחה, מלחמה, עבודה, מחסור ועוני, כאב, מחלה ומוות. כוונתו של סטייכן הייתה להוכיח באופן ויזואלי את האוניברסליות של החוויה האנושית ואת תפקיד הצילום בתיעוד חוויה זו.
שטייכן פנה לסוכנויות הצילום השונות ולצלמים העצמאיים וביקש מהם לשלוח צילומים לתערוכה.
בסופו של דבר מתוך מאות תצלומים של צלמים מפורסמים ואלמוניים שנשלחו אל שטייכן נבחרו כ 500 תצלומים שצולמו ע"י 270 צלמים מ 68 מדינות שונות, גם מישראל . הקמת התערוכה נמשגב כ שלוש שנים.
בסופו של דבר מתוך מאות תצלומים של צלמים מפורסמים ואלמוניים שנשלחו אל שטייכן נבחרו כ 500 תצלומים שצולמו ע"י 270 צלמים מ 68 מדינות שונות, גם מישראל . הקמת התערוכה נמשגב כ שלוש שנים.
“ the most important service photography can render is to record human relations and explain man to man and man to himself ”
" השירות החשוב ביותר שיש לצילום להציע הוא תיעוד של יחסים בין בני אנוש ולהסביר בעזרתם אדם לאדם ואדם לעצמו"
היתה זו תערוכת הצילום הראשונה שהוצגה במוזיאון לאמנות ( באחד המוזיאונים לאמנות החשובים
בעולם). לראשונה הצילום הוכר כ"אמנות" !!
עד כה התייחסו אליו ככלי מחקרי או תיעודי אבל לא אמנותי.
היה זה אירוע מכונן בהסטוריה של הצילום.
באופן לא צפוי היתה התערוכה מבוקשת מאד.
מיליונים של אנשים ביקרו בה במשך שנים בהן הוצגה בכל העולם.
(כולל במוזיאון תל-אביב לאמנות
ב1957) .
קטלוג התערוכה נמכר כספר רב מכר ועד היום הוא יוצא במהדורות חדשות
זהו ספר הצילום הנמכר ביותר עד היום
ביקורת על התערוכה
ארה"ב
אפריקה
עם כל הכבוד לזה שכולנו משפחה אחת וכולנו אותו הדבר – איזה מזל שאנחנו בארה"ב ולא בשום מקום אחר.
ארה"ב
קולומביה
עם כל הכבוד לזה שכולנו משפחה אחת וכולנו אותו הדבר – איזה מזל שאנחנו בארה"ב ולא בשום מקום אחר.
ארה"ב
הודו
עם כל הכבוד לזה שכולנו משפחה אחת וכולנו אותו הדבר – איזה מזל שאנחנו בארה"ב ולא בשום מקום אחר.
ביקורת על התערוכה
הצגה מגמתית ורדודה של תפקידי נשים וגברים בחברה.
ביקורת על התערוכה
הצגה מגמתית ורדודה של תפקידי נשים וגברים בחברה.
ביקורת על התערוכה
הצגת המדיום הצילומי כמדיום "נמוך" "דביק" רגשני ולא נוקב. מדיום הפונה אל הרגש ולא אל השכל.
הנמכת הרעיון הצילומי.
הליכה לגן עדן, יוג'ין סמית מ 1946.
הצעה לניתוח צילום
מגמת צילום בית חינוך אופק קיבוץ עברון
בבואנו לנתח צילום יש להתייחס ל:
1. מה רואים בצילום
2. מהי שפת הצילום המובחנת כאן ?
3. ידע קיים (אם יש) על הצילום.
הצילום שלפני מצולם בסביבה טבעית, כנראה יער או חורשה עבותה.
במרכז הצילום, שני ילדים צעירים מאד. הילד אוחז בידה של ילדה צעירה ממנו וכאילו מוביל אותה אחריו.
הילדים בגבם אל הצופה צועדים ועולים במעלה שביל, יוצאים מתוך אזור מיוער וחשוך אל קרחת יער מוארת.
יעד השניים אינו ברור.
עוד קצת על הדמויות המרכזיות : שני הילדים ה צעירים מאד (אולי 2-4). הבן בוגר יותר. הוא לבוש בבגדים ארוכים. הוא אוחז בידה של ילדה צעירה ממנו ומוביל אותה אחריו בנחישות. היא נועלת נעליים גבוהות ולבושה בשמלה קצרה. שערה קצר ומתולתל.
2. שפת הצילום:
ניתוח וויזואלי- תוך התייחסות למרכיבים החזותיים והטכניים של הצילום ולהחלטות השונות של הצלם: קומפוזיציה, צבע, זוויות צילום, טכניקה וכ'..�
הקומפוזיציה:�
צבע:�
תאורה :�
חיתוך:��
הקומפוזיציה מרכזית סגורה ומעגלית
הצילום מצולם בשחור לבן. הוא קונטרסטי ומכיל סקאלה רחבה של אפורים.
טבעית. מעבר חד ודרמטי בין איזור מוצל וחשוך לאיזור מואר ובהיר. שני הילדים מוארים באור בהיר. החושך מאחוריהם.
הדמויות במרכז הצילום ואינן חתוכות אך הפריים הריבועי חתוך כך שהוא מאפשר לצופה לראות מהיכן מגיעות הדמויות כך שהמעבר בין התפאורה והתאורה בולט ומשמעותי .
זווית הצילום:
בחירת הרגע :
בחירות טכניות :
הילדים עולים במעלה שביל והם ממוקמים במרכז הצילום. ניתן להניח כי הצלם נמצא נמוך מהם (במורד השביל).
אך כיוון שהוא גבוה מהם הם התקבלו בגובה העיניים.
קשה להניח כי רגע הצילום הוא מקרי. הצילום מתרחש ברגע בו הילדים עומדים על הגבול בין האור לצל, בין האיזור סבוך הצמחייה ולבין קרחת היער. ניכר כי לרגע הזה משמעות רבה.�יש לציין כי המצולמים לא מודעים לרגע הצילום (ייתכן והם מודעים לעובדה כי מישהו מצלם אותם אולם הם מתעלמים מן הצלם ומן הרגע המדוייק של הצילום).
ניכר כי הצמצם פתוח, עומק השדה אינו גדול- המישור האחורי של הצילום אינו בחדות מלאה.
3. הוספת מידע :
לאחר שבחנו את הצילום ופרטנו אותו למרכיביו החזותיים נוכל (אם יש צורך)
להוסיף מידע על הסצנה המצולמת (מידע כללי שלנו או ממקור מידע אחר) :
את הצילום צילם יוג'ין סמית המוכר כצלם חברתי פעיל.
סמית נפצע קשה בשתי ידיו בעת שצילם את הקרבות באוקינוס השקט לקראת תום מלחמת העולם השנייה.
בשנתיים שלאחר מכן סבל סמית מהלם קרב ודיכאון. הוא היה בטוח כי לא ישוב עוד לצלם. הוא נותח פעמים רבות ולא יכול היה עוד כמעט להשתמש בידיו.
הוא סבל כאבים עזים ולא הצליח לאחוז באופן יציב במצלמה ובכל זאת, המצלמה הייתה תמיד בהישג יד.
סמית מספר כי באחת התקופות הקשות ביותר שלו, נפשית ופיזית בעת שטייל עם ילדיו הקטנים בטבע, מתבונן בהם בעת שהם מתרגשים מכל גילוי קטן פתאום "זה קרה" :
"פט ראה משהו בהמשך הדרך, בקרחת היער, הוא תפס בידה של חואניטה והשניים רצו קדימה אל נקודה בה אור השמש מחליף את צל העצים הגבוהים...הרמתי את המצלמה מנסה להתעלם מהכאב החד שפילח את עמוד השדרה שלי בעת שניסיתי לאחוז ביציבות במצלמה וללחוץ על ההדק" . ולמרות הכאבים והידיים הרועדות הוא הצליח לצלם את הילדים בדיוק בנקודה הזו, בה החושך הופך לאור.
הצילום הליכה לגן עדן נעל את קטלוג התערוכה "משפחת האדם" אותה אצר אדוארד שטייכן והפך להיות אחד הצילומים המזוהים ביותר עם התערוכה.
העובדה כי מדובר בילדים צעירים, משחקי התאורה שבו המתארים יציאה מן החושך אל האור, הקומפוזיציה הסגורה והעגולה היכולה להתפרש כלידה, כיציאה לאוויר העולם. כל אלה הפכו את הצילום לאייקון אוניברסלי מוכר של אופטימיות ושל ניצחון הרוח.
בשלב זה לאחר שסיימנו לנתח את שפת הצילום ולהוסיף את הפרטים היידועים לנו על הצילום - זה הזמן לנסח את הפרשנות האישית שלנו לצילום – ננסה לסכם את כוונתו של הצלם ולפרש את המסר העובר מן הצילום (במידה וקיים מסר) ונוכל לחוות את דעתנו האישית.
העובדה כי מדובר בילדים צעירים ההולכים בנחישות קדימה ומטפסים למעלה במעלה השביל.
העובדה כי הצילום מנצל משחקי תאורה המתארים יציאה מן החושך אל האור.
הבחירה בקומפוזיציה סגורה ועגולה היכולה להתפרש כלידה, כיציאה לאוויר העולם, לחיים -
כל אלה מכניסים בצילום מסר אופטימי, של התחלה חדשה, של השארת החושך בעבר ויציאה אל עתיד בהיר ומזהיר. העובדה הידועה לנו כי זהו הצילום (האיכותי) הראשון שצילם סמית לאחר שנים שבהם לא הצליח לאחוז מצלמה באופן יציב עקב פציעת מלחמה מוסיפה
לצילום גם מסר אישי של הצלם : "המלחמה נגמרה"!