ט"ו בשבט
אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים,
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:
(ראש השנה א' א')
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לעניין תרומות ומעשרות.
פירות שחנטו התחילו לצמוח עד ט"ו בשבט שייכים לשנת המעשר הקודמת. פירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט שייכים לשנת המעשר הבאה.
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לעניין ערלה. פירות שיחנטו מט"ו בשבט ואילך, אחרי שעברו עליהם ארבע שנים מזמן נטיעתם, יתחייבו בתרומות ומעשרות
נוהגים לאכול בט"ו בשבט משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל ומפירות ארץ ישראל בכלל. יש הנוהגים להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג נאה לחג הסוכות. נעמיק להלן בכמה היבטים רעיוניים של ט"ו בשבט.
בתקופת הגלות אנשים חשבו
כי ההתבוננות בטבע וההתפעלות ממנו הם בזבוז זמן וביטול תורה.
דוגמא זו ניתן לכאורה לקרוא במסכת אבות
רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר, תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כט) כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה, וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ
וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ: (אבות ג' ז')
דברים אלו עומדים בסתירה למקורות אחרים העוסקים בערך ההתפעלות מעולם הטבע והצומח :
�היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח, אומר: �ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם. ��שולחן ערוך, סימן רכ"ו, סעיף א'�
כיצד נוכל להבין סתירה זו?�
הרב צבי יהודה קוק במאמרו מסביר עניין זה. ��
נקרא להלן את ביאורו של הרב אורי שרקי לדבריו :
עולם התורה והטבע זית רענן עמ' קנ"ה-קנ"ח
יש לדייק בלשון המשנה. �לא נאמר "המהלך בדרך ושונה ואומר מה נאה אילן זה". �יש במשנה שתי מילים� “ומפסיק ממשנתו ואומר".
מכאן שאם היה אומר �מה נאה אילן זה ולא היה מפסיק ממשנתו, כלומר אם ראיית האילן וההתפעלות ממנו היו המשך של משנתו, אדרבא, היה בכך רוממות לנפשו זאת הייתה התפשטות התורה שלו לתחום רחב יותר.
הבעיה האמיתית של האדם הזה עמוקה היא מאוד. �יש אצלו שני עולמות! יש משנה מצד אחד וכדי להסתכל באילן עליו לצאת לתחום אחר, עליו להפסיק ממשנתו. �אם כן הוא מתחייב בנפשו כי הוא חי בעולם דואליסטי =)שניות(,שני חלקים . האידיאל היה שהוא יעסוק במשנתו, ומתוך עסק משנתו , יאמר מה נאה אילן זה...
"רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:" � מסכת אבות, פרק ד', משנה ט"ז��העולם הזה והעולם הבא הם שני צדדים של אותה מציאות.
אך העולם זה הוא פרוזדור והעולם הבא הוא טרקלין, הרי פרוזדור וטרקלין הם שני חלקים של אותו בית. �זאת אומרת שעולם הזה ועולם הבא שייכים זה לזה ואפשר להאיר את הפרוזדור מאורו של הטרקלין.
אם אתה פוסק ממשנתך ואומר "מה נאה אילן זה",�זה חמור מאוד. עליך לומר מה נאה אילן זה, דווקא מתוך המשך משנתך. זה מה שאנחנו עושים בט"ו בשבט.
"רבן יוחנן בן זכאי אומר: אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך המשיח! בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו"�אבות דר' נתן, מהדורת שכטר נוסחא ב', ל"א �
הרב דניאל כהן – השרף עולה בעצים