חודש כסלו - גבורה
גבורת הגוף והנפש
דסי רבינוביץ'
נולדה בחיפה ובגיל 8 עברה משפחתה ליישוב אפרת שבגוש-עציון. שם הייתה פעילה בקהילה ובתנועת "בני עקיבא".
בגיל 17 חלתה בלוקמיה, ועברה טיפולים קשים והשתלת מח-עצם.
תוך כדי מחלתה סיימה את לימודי
התיכון וזכתה בפרס על עבודה שהגישה
בנושא 'כוויות זרחן'.
לאחר מכן התנדבה בשירות הלאומי
ושימשה כקומונרית בסניף "בני עקיבא" באפרת.
דסי רבינוביץ'
דסי התפרסמה בתחילה כמי שנאבקה על זכותה לקבל טיפול רפואי.
בעקבות מאבק זה הפכה לסמל לזכות החולה לטיפול הוגן וזכותו
לקבל דעה רפואית נוספת בלי שהדבר ישפיע על הטיפול בו.
דסי האמינה בשמחה.�היא השתדלה תמיד �לשמוח ולשמח אחרים�היא האמינה �שקודם צריך לחייך �הסיבה כבר תבוא אחר-כך.
היא תקנה מאישה קשת יום חמישה זרי פרחים, בבת אחת,
"אני רוצה למכור אותם ביישוב שלי" היא אומרת לה,
רק כדי לתת לה קצת כסף בלי לבייש אותה.
�דסי רואה ביישוב אדם עצוב, היא תיגש אליו,
תשאל אותו איך להגיע למקום מסויים, תחייך אליו, תודה לו, תגיד לו
"עזרת לי המון", עד שגם הוא יתחיל לחייך.
דסי תבקש מאימה להביא טרמפיסטית מבוגרת, עד לפתח הבית.
"כשאת תהיי זקנה, תרצי שישאירו אותך באמצע הדרך?" היא שואלת את אימה.
בישוב שלה מארגנת דסי ביקורים אצל ילד אוטיסט,
ואצל ילד אחר עם תסמונת דאון,
דסי מגיעה יום בשבוע והחניכים שלה מגיעים כל שאר הימים.
לדסי רשימה יומית של התנדבויות.
מה עשית היום כדי לשמח את עצמך ולשמח אחרים? היא תשאל.
שלושה שבועות לפני שנפטרה, הגיעו בני משפחה (הורים ובנות תאומות) לבקר אותה בבית החולים. הבנות שרו לדסי שיר, היא מאוד נהנתה ומיד אמרה להן: "בנות אתן שרות מאוד יפה, חבל שרק אני נהנית, תלכו למחלקה ותשירו לחולים שלהם אין אורחות כ"כ מוכשרות."
לאחר הפצרות, הסכימו הבנות לשיר בפני כל החולים במחלקה. כשהן חזרו לחדר דסי שאלה אותן: "עכשיו אתן מרגישות נפלא, נכון?"
הבנות ענו "לא, שרנו כי הכרחת אותנו..."
המשפחה יצאה לביתה ולדסי העניין הציק... היא רצתה להסביר לבנות שחשוב לשמח אנשים מתוך שמחה וביטחון.
לכן היא התקשרה אליהן, ומכיוון שלא ענו, היא השאירה הודעה במשיבון...
"לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול שמחה.
לפעמים העיגול קטן אך הוא יכול לגדול, לגדול ולגדול…
כאשר עיגול השמחה גדול, הוא שולח עיגולים קטנים
למקומות נסתרים בגוף - מקומות שלפעמים כואבים.
ככל שיש יותר עיגולים קטנים, יש פחות מקומות כואבים.
יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן ואז יש לנו תפקיד- עזור לו לגדול.
אתם בטח שואלים "איך?"
כל אחד מאתנו חושב על דרך
אפשר להביא לו סוכרייה לתת לו פרח,
לשיר לו שיר או אפילו לומר לו "בוקר טוב, מה שלומך היום?"
והכי חשוב זה לעשות זאת בכיף, בשמחה, מכל הלב.
שתזכו לעשות הרבה עיגולי שמחה לאחרים,
ובזכות שתגדילו עיגולי שמחה של אחרים גם העיגול שלכם יגדל.״
בהודעה ששמעו דסי הסבירה להם את בקשתה, ואת מה שהיא מאמינה בו..
כמה שנים מאוחר יותר מיכה שטרית שומע את המילים ויוצר את השיר:
עמוק בליבך, עיגולים של שמחה �ואור גנוז בנשמת אפך �עמוק בלב, עיגולים של כאב �אתה שונא, אתה אוהב.
יהללו, יהללוך מלאכים �ולא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה �יהללו, יהללוך מלאכים �שמחות קטנות יאירו �כנצנוץ הכוכבים.
לחיי התמימים ודוברי האמת �וכל החיים את חייהם באמת �שזוכרים את השמש ונוגעים באור �שיודעים אהבה, שאינה בת חלוף.
דסי נפטרה בערב ראש השנה התשנ"ז
לפני עשרים שנה.
המסר שהיא השאירה
ממשיך לגרום שמחה לאנשים רבים.
ומה העיגול שלי...?