האם אדם נדרש להתבונן בדרכו?
בבא קמא כ"ז עמוד ב'
המניח את הכד ברשות הרבים �ובא אחר ונתקל בה ושברה- � פטור��ואם הוזק בה- בעל החבית –� חייב בנזקו
משנה כ"ז
עמוד א
שאלת הגמרא- כ"ז עמוד ב'
"אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ולמיזל?"
1) מה שואלת הגמרא על דברי המשנה?
תשובה: מדוע הנתקל פטור, הרי הוא נדרש להתבונן בדרך?"
"אמרי רבי רב משמיה דרב: בממלא רשות הרבים כולה חביות"
תשובת רב
2) הסבר תשובת רב
במשנה מדובר במקרה מיוחד שבעל החבית סתם את כל הדרך בחביות.
"שמואל אמר: באפילה שנו"
תשובת שמואל
2) הסבר תשובת שמואל
במשנה מדובר שההיתקלות ארעה בחושך שאז אין ציפיה להתבונן בדרכים.
"ר' יוחנן אמר: בקרן זוית"
תשובת ר' יוחנן
2) הסבר תשובת ר' יוחנן
במשנה מדובר החבית הונחה בקרן זווית- אין ציפיה שהמהלך יתבונן ויזהר
3) מה יהיה הדין לדעתם במקרה שבו הונחה חבית אחת במרכז רשות הרבים ואדם נתקל בה באמצע היום? מדוע?
מקרה רגיל של חבית ברה"ר
הנתקל יהיה חייב כיוון שהוא נדרש להתבונן בדרכים ולהיזהר שלא להתקל ולרמוס חפצים.
משנה על פי האמוראים
מדובר במקרים מיוחדים בהם אנו לא מצפים מהאדם להזהר ולהתבונן בדרכים.
דין הנתקל: פטור.
ר' פפא: המשנה לא מתאימה לדעת רב!
אמר ר' פפא:
לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כרבי יוחנן,
דאי כרב- מאי איריא "נתקל", אפילו "שבר" נמי!
4) מדוע חושב ר' פפא שהמשנה מתאימה רק לשיטת שמואל או ר' יוחנן ולא לשיטת רב?
המניח את הכד ברשות הרבים �ובא אחר ונתקל בה ושברה- � פטור��ואם הוזק בה- בעל החבית –� חייב בנזקו
תשובה:
כי לדעת רב מותר למהלך לשבור בכוונה את החביות כדי שיוכל לעבור
ואילו המשנה פוטרת רק את הנתקל ששבר בטעות!
הסבר רב זביד בשם רבא את המשנה לשיטת רב
אמר רב זביד משמיה דרבא:
הוא הדין דאפילו שבר,
והאי דקתני "נתקל"
איידי דבעי למיתני סיפא- "ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו"-
דדווקא נתקל, אבל שבר –לא
מאי טעמא? הוא דאזיק אנפשיה
קתני רישא- "נתקל"
הסבר דברי רב זביד
| הנאמר במשנה | הדין | כוונת המשנה בדין |
רישא | המניח את הכד ברשות הרבים �ובא אחר ונתקל בה ושברה- � | (המהלך) פטור | המהלך פטור כשנתקל וגם כששבר |
סיפא | ואם הוזק בה (המהלך)- � | בעל החבית חייב בנזקו | בעל הבית חייב כשנתקל ולא כששבר (המהלך הזיק לעצמו) |
5) כיצד מסביר רב זביד את המשנה כדי שתתאים גם לשיטת רב?
תשובה:
המשנה מקצרת בלשונה וחיפשה מילה שתתאים גם לרישא וגם לסיפא. הסיפא: אם הוזק המהלך- בעל החבית חייב בנזק- שייך רק בנתקל, כי אם שבר בכוונה- המהלך צריך לשאת בתוצאות כי הוא הזיק לעצמו.
6) השלם את המילים החסרות
נתקל
שבר בכוונה
שבר בכוונה
נתקל
שבר בכוונה
"אמר ליה ר' אבא לרב אשי: הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא:��לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים"
תשובת ר' עולא
7) הגמרא מביאה הסבר נוסף לשאלתה בתחילת הסוגיה. מהו ההסבר?
תשובה:
בא"י אמרו בשם ר' עולא- הנתקל פטור בכל מקרה כיוון שאין ציפיה מבני אדם להתבונן ולהיזהר בדרכים.
8) לפי ההסבר הזה מה יהיה הדין במקרה שבשאלה 3? מדוע?
תשובה:
לפי זה הנתקל בחבית בודדת ברשות הרבים באור יום יהיה פטור כיוון שלא היה צריך להזהר ולהתבונן.
"המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בו ושברו פטור שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ואם הוזק בו בעל הכד חייב ואפי' הפקיר הכד שכל המפקיר נזקיו בדבר שאין לו רשות לעשות מתחלה חייב:"�� (שולחן ערוך חשן משפט תיב, א)
כיצד נפסק להלכה?
מדוע הנתקל פטור הרי למדנו שאדם חייב גם באונס?
רמב"ן בבא מציעא פ"ב:
"וכן מה שאמרו (ב"ק כ"ז) לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ... משום פשיעה דניזק פטרו בהם"
לסיכום: אדם פטור באונס כשיש אדם אחר שפשע וגרם לנזק.
תוספות ד"ה "ושמואל"
"ואע"ג דלעיל (דף כ"ו:) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע- אונס גמור לא רבי רחמנא דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן..."
לסיכום: יש להבדיל בין אונס לאונס גמור.
סוגיית "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים"
מקרים לדיון
הרג אדם בצומת ל"ע בתאונת דרכים
ביחס לרצח
אך אם הפוגע הרג אדם בקרן זוית, פסק הרמב"ם (הל' רוצח ו, י, ע"פ הבנתו את הגמ' במכות ז ע"ב ח- ע"א)
שדינו כשוגג קרוב למזיד, ועיר מקלט איננה קולטת אותו
ביחס לנזק
ביחס לנזק: "המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושברה – פטור". על כך שואלת הגמ': היה לו לעין ולהסתכל?
תשובת רבי יוחנן: שמדובר בקרן זווית.
רש"י מפרש: "בקרן זווית - כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד הניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה"
מה ההבדל?
הרב דוד בן זמרא, הרדב"ז מבחין באופן הבא (מתורגם): "גבי נזיקין יש לומר שאנוס הוא שהרי הנזק בא פתאום כשזה יוצא מזווית זו ונכנס בזווית אחרת. אבל לגבי מיתה, אי אפשר אם לא שהיה רץ בכח וסכינו בידו, או אחת משאר כלי משחית והרג את חברו. ולפיכך הוי קרוב למזיד ולא אנוס, שהיה לו ללכת בנחת כיון שיש בידו כלי משחית" (שו"ת רדב"ז חלק ה סי' שד). גם האוחז בהגה, מניע בידו כלי בעל מהירות ועוצמה חזקה שמסוגל להשחית ולהרוג, ולכן יש לסוע בנחת, ולפי כללי הנהיגה, כדי למנוע את התאונה אם יופתע.
�על פי דברי הרדב"ז הללו, כתב הרב עובדיה יוסף: "נוהג ברכב וגרם לאבדן נפש מישראל, מחמת שנהג במהירות מופרזת, או מפני שלא ציית לתמרור, או שעבר עבירה אחרת על חוקי התנועה, הרי שגגתו עולה זדון ...שהרכב הוא כלי קטלני ביותר, ועלול מאוד לפגוע ולסכן חיי אדם. ומי שלא נזהר לנהוג במתינות כראוי, נחשב הדבר לפשיעה, וקרוב למזיד הוא, וכהורג בידים הוא"
(שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן טז)
נכנס לחדר חבירו להקיצו ושבר את משקפיו
בשו " ת קנה בושם ( ח" א סי' קנד) דן באדם שביקש מחבירו שיבוא
להקיצו בבוקר, כשבא להקיצו דרך על המשקפים של הישן שהיו
מונחות על הרצפה תחת קצה המטה, ונשאל האם חייב לשלם על
הנזק, או שמא כיון שחבירו ביקש ממנו שיבוא להעירו, לא היה
עליו להעלות בדעתו שעל הרצפה מונחות המשקפים שלו.
מה אתם אומרים?
בתשובתו כתב הקנה בושם עפ" י המבואר במשנה שהמניח את
הכד ברה" ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור, ובגמ' ( לקמן עמוד ב)
ביאר ר' אבא בשם ר' עולא לפי שאין דרכם של בני אדם להתבונן
בדרכים, וממילא גם בנידון המשקפים אין דרכם של אדם
להתבונן, ומי שדרך על המשקפים הוא אונס גמור.
לסיכום: הדורס פטור כי אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים.
דריסת משקפים- המשך
בפתחי חושן ( נזיקין פ" ח הערה כה) כתב לדון בדבריו:
ומכל מקום כתב שאפשר שיש לפוטרו משום שהישן פשע, שהרי ידע שחבירו יבא להקיצו והרי זה כהניחם במקום דריסת רגלים, וצ"ע.
אם לא היה נותן לו- ייתכן והיה חייב.
האם גם אדם שנס על נפשו מתבונן בדרכים?
שאלה זו עמדה במרכזה של סערה רבתי שהתחוללה לפני שנים רבות, כאשר יהודי בשם משה ליפשיץ רדף אחרי נער יהודי כדי לחלצו מידיהם של ערלים שביקשו להתנכל לו. הנער שלא הבין את כוונתו הטהורה של משה ליפשיץ, החל לנוס על נפשו בבהילות רבה, ותוך כדי מנוסתו נפל לבור עמוק מלא מים ומת. משה ליפשיץ, שירא שמים היה, ביקש מגדולי הדור שיורוהו את דרכי התשובה הראויים לו, ושאלתו עוררה פולמוס ביניהם. הספק שהתעורר היה, אם הכלל שלמדנו בסוגייתנו ש"אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים" תקף גם לגבי אדם הבורח, או שמא, אדרבה, מאחר שהוא נס על נפשו, הוא
מתבונן ובודק היטב את דרכי מילוטו, ודרכו להתבונן בדרכים.
מה אתם אומרים???