“וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם..."

(שמות ב' יא')

מי אתה משה רבינו?

הסבלים שבאיור העלו פסנתר חמישה גרמי מדרגות, אולם הגיעו אל המשפחה הלא נכונה.

איך הגיעו למצב הזה? מה היו טעויותיהם?

​

16

16/א

זילברשטיין

זילברמן

הסבלים שגו מספר שגיאות טקטיות:

הם לא התייחסו לפרטים:

בלימוד הסיפור המקראי אנו נדרשים לשמוע את המנגינה שלעתים היא דקה וסמויה, ויש להטות אוזן קשובה כדי להבחין בה.

בפרק א' קראנו על קורות עם ישראל במהלך שנות ההשתקעות במצרים, ובייחוד בעשרות השנים שקדמו ליציאתם מארץ זו וחזרתם לכנען.

התרחשויות אלה משמשות רקע לסיפור הולדתו של מי שינהיג את העם ויושיעו – משה.

פסוקים יא'-כב' בפרק ב' אינם עוסקים ברקע או במשה התינוק אלא במשה הבוגר.

שמות ב' יא'-כב'

השאלה המרכזית שבה נתעניין– האם זה האיש שראוי להנהיג ולתת את התורה לעם ישראל?

ואם כן, מה עושה אותו ראוי לכך?

נחמה ליבוביץ בדבריה על שמות ב' יא'-כב' מציינת:

"נסתכל עתה בפרקנו בפסוקים יא'-כב' שהם היחידים המספרים משהו על משה רבנו לפני התגלות ה' אליו בסנה, על משה האיש בטרם היותו לנביא.

מכל מעשיו בימי ילדותו ובחרותו ... לא מסופרים לנו אלא שלושה מקרים בלבד, שלושה מעשים שעשה".

(ליבוביץ, עמ' 37).

נרצה לברר:

למה דווקא על מעשים אלה בחר המספר להטיל זרקור?

מה רצה לומר באמצעותם על משה?

מה משותף למעשים אלה?

מה מייחדם?

מה הם יכולים ללמד על משה העתיד להוציא את בני ישראל ממצרים, לתת להם את התורה ולהובילם במדבר עד לכניסה לארץ כנען?

יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. 

יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. 

השאלה האם ראוי משה להנהיג את העם ולתת לו את התורה?

האם הרצח הזה היה מעשה פזיז ואימפולסיבי?

כן

משה הגיב מתוך רצונו למנוע מהמצרי להכות אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו, ופועל ללא משפט ומתוך חמה וכעס.

ואולי לא

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל." 

משה נוקט אמצעי זהירות ומוודא שאין מי שיראה אותו, ולאחר המעשה דואג להעלים את גופת המצרי.

האם הפירוש שלפיו לא נהג משה בפזיזות מסייע ליצור תמונה חיובית של משה?

כנראה שזה לא מספיק

ייתכן שאפשר להבין את המשפט על פי ישעיה נ"ט טו'-טז':

"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי-אֵין מִשְׁפָּט.

טז וַיַּרְא כִּי-אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם ..."

על פי פסוקים אלה, משה פונה כה וכה ורואה שאין איש שאליו אפשר לפנות למשפט ולישועה – לא מבין המצרים, ולא מבין העבריים שאינם מסייעים לאחיהם המוכה.

כלומר: הכאה של איש עברי היא נורמה ואין איש שיתערב ויפעל לטובת המוכה – לא סולידריות בין בני ישראל ולא ערכאות משפטיות או סמכויות מצריות.

על פי אפשרות זו משה פעל כך מכיוון שלא הייתה אלטרנטיבה אחרת:

המצרי מוגן על ידי מדיניות הדיכוי של פרעה, ואין אמצעי אחר להניאו מלהכות את העברי חוץ מפעולה אלימה.

לעתים אנו עדים למעשים של חוסר צדק, קיפוח ואפילו אלימות בסביבתנו הקרובה, ופעמים רבות נימצא בדילמה איך לנהוג?

המחיר עשוי להיות פגיעה פיזית בנו או פגיעה בכבודנו או במעמדנו, כמו גם תחושת אונים או הסתבכויות שונות חלקן בלתי צפויות.

האם

להתערב?

מה אתם הייתם עושים?

כיצד נרגיש עם עצמנו? האם נוכל לחיות בשלום עם עמידה מול עוול או מול ניצול חולשה של אדם אחר ללא כל תגובה?

לא

להתערב?

אפשרות נוספת להבנת הרג המצרי בידי משה היא:

משה לא יכול היה לסבול אי צדק ומתוך קו זה באופיו ראה עצמו מחויב להגיב ולפעול להפסקת מעשי העוולה של המצרי.

יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. 

יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. 

טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר.  

וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים

נשים לב להבדל בכינויים של העברים:

פס' יא': וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.

פס' יג': וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים.

האם הבדל זה משקף את נקודת ראותו של משה?

משה רואה בהם אחים נלחצים ומדוכאים, אבל כשהם רבים הם מכונים סתם שני אנשים עברים.

משה מעיר לאחד שנראה החזק יותר, אך תגובתו הייתה: " מה אתה מתערב? האם אתה רוצה להרוג אותי כמו שהרגת את המצרי, אתמול?"

חוצפתו של העברי המכה לא תיאמן.

עבד עברי מעז לדבר אל נסיך מצרי בעזות מצח.

כנראה מתוך תחושה שהיותו עד ראייה להרג הנוגשׂ המצרי מעניקה לו כוח.

משה מבין שהוא אינו יכול עוד להישאר במצרים, והוא נמלט למדיין.

טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. 

 יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם. 

 יח וַתָּבֹאנָה אֶל-רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. 

 יט וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן.

 כ וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם.  

כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה.

כב וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם  כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

 בנות הכהן באו אל הבאר שעל ידו היה יושב משה, הן דלו שם מים מן הבאר להשקות את צאן אביהן.

אבל הן לא יכלו להשקות את הצאן ויבואו הרועים, אנשים תקיפים ועריצים, וגירשו אותן בכוח כדי להשתמש במים שהן דלו.

אבל משה היה שם, והראה את עוז רוחו ואת מהירות פעולתו לעזרת החלש ולהצלתו מיד החזק ממנו, והציל אותן מידי הרועים (קאסוטו).

כיצד התגבר משה על הרועים התקיפים?

מי מאבותינו גם היה ליד באר והתעמת עם רועי צאן?

מן הסיפור בבראשית כ"ט אפשר ללמוד על מנהג הרועים שלפיו וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת-הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.

נכון! יעקב אבינו

כיצד מסייע סיפור יעקב וצאן לבן?

רד"ק ורמב"ן מתארים את המציאות שהייתה נהוגה:

המנהג היה כי לשם ניצול נכון של המים, ובשל מנהג הצאן לשתות מים שנשאבו מיד (ואולי בשל התופעה של באר השואבת ממעיין פועם שמימיו מתחדשים רק מדי פעם), התאספו כל רועי הסביבה יחדיו על פי הבאר כדי להשקות את הצאן.

בנות רעואל נהגו שלא כהלכה – הן שאבו מים לצאנן לפני הגעת כל הרועים. יתכן שעשו זאת משום שכאשר נאספו כולם, דחקו אותן הרועים לסוף התור. ייתכן שאפשר ללמוד על שגרה זו של דחיקתן גם משאלת רעואל: וַתָּבֹאנָה אֶל-רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם.

כיצד התגבר משה על הרועים הללו שהיו רבים ונהגו בתקיפות, אולי אף באלימות?

אם נתייחס לסיומות בזכר בסוף פס' יז': וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם (גברים ונשים יחד ולא רק נשים), ייתכן שלא בכוח הושיע משה את בנות מדיין, אלא בדרכי שלום ובעזרת גישור בינן לבין הרועים.

הרועים כעסו משום שבנות רעואל לא המתינו להיאספות כל העדרים

והבנות- הרגישו שאין להן דרך להתמודד אלא

להידחק לראש התור על ידי הקדמת הגעתן אל הבאר.

אם היה כאן תהליך גישור, הרי הוא הצליח, שכן בסיומו משה משקה את הצאן של כולם ואולי מנהיג סדר חדש על באר מדיין.

​

האם ראוי משה

להנהיג את בני ישראל?

השווה: המשותף לשלושת המעשים

וכך כותב אחד העם על האירועים המסופרים עם יציאת משה מארמון פרעה:

כשיוצא משה מבית חִנוּכוֹ לשוק החיים מיד הוא פוגש בעלבון הצדק, ומבלי להרבות מחשבות, תובע הוא תיכף את העלבון הזה ...

'איש מצרי מכה איש עברי', התקיף רומס ברגל גאווה את החלש...

מעט מעט הוא הולך ומכיר את החיים יותר ורואה חזיון עוד יותר מעציב:

'שני עברים נצים', שניהם אחים שניהם חלשים שניהם עבדים לפרעה - והם נצים ומכים זה את זה!... ועוד פעם מתקומם הצדק בלב הנביא. ... ובפעם הזאת נוכח לדעת כי לא דבר נקל הוא להלחם מלחמת הצדק ...

קנאת הצדק גרשה אותו מעמו וממולדתו, ומיד כשהוא בא למקום ישוב חדש- עודנו יושב על הבאר מחוץ לעיר, עוד לא הספיק למצוא מכיר שיאספהו אל ביתו - וכבר הוא שומע קול הצדק הנעלב, והוא רץ לעזרתו תיכף.

אם כך, אחד העם מדגיש את חוש הצדק של משה.

על אף הקושי והמחיר שמשה משלם על פעולתו והתערבותו, הוא ממשיך במעשיו משום שהוא מודרך על ידי רדיפת צדק.

השונה: המייחד כל אחד מהמעשים

עד כאן ראינו את המכנה המשותף לשלושת מעשיו של משה, והסקנו את המסקנה.

מתברר שגם השונה והמייחד כל אחד מהמקרים מוביל למסקנה זו ואף מעצים אותה.

נחמה ליבוביץ מוסיפה ואומרת: 

שלוש פעמים הוא (משה) מתערב בסכסוכים,

שלוש פעמים הוא מציל עשוק מיד עושק.

והסכסוכים האלה כל אחד מהם מיצג ארכיטיפוס (דגם כלשהו):

הראשון: סכסוך בן עברי לבן נכר

השני: סכסוך בין עברי לעברי

השלישי: סכסוך בין בן נכר לבן נכר.

ובשלושתם מתייצב משה לימין הצדק.

וכל מקרה רביעי על כורחו שיהיה חזרה או על הטיפוס הראשון או על השני או על השלישי.

והנה אילו סופר לנו רק מקרה ראשון, היינו מפקפקים: ושמא אין זו דרישת הצדק הדוחפת אותו למעשיו, אלא רגש אחווה לבני עמו בלבד, שנאת הזר העושק את עמו.

ואילו סופר לנו גם המקרה השני, עדיין היה מקום לפקפק ולטעון: ושמא אין דוחפת אותו אלא גאווה לאומית, התרתחות של מי שאינו רוצה לראות כיעור בתוך עמו?

והנה בא המקרה השלישי וכאן גם העושק וגם העשוק זרים לו, לא אחים רֵעים, ואף לא שכנים שגדל ביניהם. ואף על פי כן בראותו עוול, קם ועשה מעשה, והתייצב לימין הנרדף.

הן התכונות שהיינו רוצים לראות במנהיג עם,

ודאי במנהיג של עם שיוצא למסע במדבר,

וודאי ובוודאי במנהיג שייתן את התורה לעם ישראל.

הרדיפה אחר הצדק

וההגנה על החלש

אפשר לסכם ולומר כי