הסטוריוגרפיה

מערכי שיעור בספר מלכים א' בעריכת רויטל חסאן

מלכים א' י' 13-1

ביקור מלכת שבא בירושלים, חכמת שלמה, עושרו וכבודו

ביקור מלכת שבא בירושלים

ממלכת שבא

ממלכת שבא הייתה ממלכה במקום שבו נמצאת תימן של ימינו , בדרומו של חצי האי ערב. 

תקציר:

מלכת שבא מבקרת את שלמה כדי לבחון את חכמתו וכן כדי להדק את קשרי המסחר בין שתי הממלכות, היא מתפעלת מחוכמתו, מתפארת ממלכתו ומעושרו הרב.

מגמת הסיפור:

להמחיש את גדולתו המופלגת של שלמה הבאה לידי ביטוי בחוכמתו, בעושרו הרב ובכבוד לו זכה.

יש בכך התגשמות הבטחת ה' לשלמה בעת עלייתו לכס המלוכה.

" וּמַלְכַּת-שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם ה' וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת. "(1)

מפס' זה עולה הסיבה המרכזית לביקורה של מלכת שבא- לבדוק את חוכמתו.

​

קושי: המילים "לשם ה'" בהקשר למשפט בפסוק אינן ברורות, כיצד השמועה ששמעה על שלמה מתקשרת לשם ה'?

הפתרון: ניתן להוסיף את המילים " הבית אשר בנה"- הבית נבנה לשם ה'.

(או שחוכמתו באה לו מה')

סיבה נוספת לביקורה של מלכת שבא נרמזת בהמשך הקטע.

המטרה התועלתית- להדק את קשרי המסחר בין הממלכה הרחבה של שלמה לבין ארץ שבא ולהבטיח את דרכי השיווק של הסחורות מארצה החוצה.

הראיות לכך:

* בפס' 2 מלכת שבא הביאה סחורה רבה, ובפס' 10 היא מעניקה את המתנות בנדיבות לשלמה.

* בפס' 13 מצויין שהמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל מה שביקשה- כנראה בתחום הכלכלי- מסחרי.

אם כך- החידות והמשלים הם רק חלק מהנימוסים הדיפלומטים.

פס' 5-4: מלכת שבא מתפעלת משמונה דברים בהקשר לשלמה. מפרטים אלו לומדים על דמותו המרשימה של שלמה בגלל חוכמתו ועל תפארת מלכותו מעושרו הרב הבא לידי ביטוי בסעודה הראוותנית שהוגשה, בנושאי התפקידים הלבושים בבגדי הפאר ובשרות המלכותי למלך ואורחיו.

באמצעות פרטים אלה המחבר גם מדגיש את התגשמות הבטחת ה' לשלמה שיעניק לו חכמה, עושר וכבוד.

* "וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה"- מהעובדה שידע לענות על חידותיה.

* "וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה"- ארמונו המפואר ובית המקדש

* "וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ"- מהסעודה המלכותית והמרשימה

* "וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו "- בעלי תפקידים בכירים שישבו לפי המקום הראוי לתפקידם והעניקו נופך רשמי לטקס.

* "וּמַעֲמַד (משרתו)מְשָׁרְתָיו "- גם המשרתים עמדו במקום המיוחד להם.

* "וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם "- לכל קבוצה היו בגדים ייחודיים בהתאם לתפקידם.

* "וּמַשְׁקָיו"- המופקדים על המשקאות שהגישו יינות משובחים

* "וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ה' "- הטקס המרשים של הקרבת קורבן העולה, או למעלות (המדרגות) שחיברו בין ארמונו לבית המקדש. (בדה"י ב', ט' 4: "וַעֲלִיָּתוֹ..." )

פס' 12-11 הסחורות שהובאו לשלמה מאופיר:

זהו מאמר מוסגר המספר על צי סוחר בשם "אני חירם" הקרוי על שמו של חירם מלך צור שנשא זהב מאופיר והביא לשלמה סחורות יקרות.

מעצי האלמוגים שלמה בנה מעקה בדרך המובילה לבית ה'.

בין המתנות שהובאו ממלכת שבא לאלה שהובאו ב"אני חירם" יש נקודות דמיון שמטרתן להמחיש את עושרו הרב של שלמה וכן כדי להראות את הכבוד לו זוכה שלמה ממלכי האזור הגדולים והעשירים.

נקודות הדמיון:

• בשני הקטעים נאמר שהובאה לשלמה אבן יקרה ( במלא' ט' 14 נאמר על חירם שנתן לשלמה 120 כיכר זהב)
• בשני הקטעים יש שימוש בהגזמה בנוגע לסחורות בעלות הערך שהובאו לשלמה.

​

לסיכום:

מהסיפור ניתן ללמוד עוד על:�

• התפתחות הסחר הבינ"ל והימי בימי שלמה.�
• קשרי הידידות של שלמה עם העמים מסביב בניסיון לחזק את ממלכתו.�
• חיי חצר ראוותניים ומפוארים שניהל שלמה�
• גדולתו שהתפרסמה בכל העולם.

ניבים וביטויים

• "ולא היה בה עוד רוח" (י', 5): �מלכת שבא מתפעלת כל כך מעושרו ומחכמתו של שלמה, עד שנעצרה נשימתה.�היום משתמשים בביטוי באותה משמעות:�"כשחזרתי הביתה וראיתי את הבלגן שהשאירו ילדי וחבריהם, לא הייתה בי עוד רוח...".

• "כיד המלך" (י', 13): �כמו שרק יד המלך מסוגלת לתת. כלומר, בעושר רב ובשפע רב.�בימינו משתמשים בביטוי בצורה דומה.�דוגמה:�הכיבוד שהוגש ביום ההולדת היה עשיר ומגוון כיד המלך.

• "לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב" (י', 10)

על הבשמים שנתנה מלכת שבא למלך שלמה נאמר שהיו יוצאי דופן, מעולים שאין כמותם.�היום משתמשים בביטוי בצורה דומה.�דוגמה:�עַל הַרְצָאָתָהּ שֶׁל שָׂרַת הַמִּשְׁפָּטִים באו"ם

נֶאֱמַר: לֹא בָּא כַּבֹּשֶׂם הַזֶּה.�

• "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים"

�מלכת שבא מתפעלת מאד משלמה ואומרת לו:

"...אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי--עַל-דְּבָרֶיךָ, וְעַל-חָכְמָתֶךָ.  ז וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים, עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא-הֻגַּד-לִי, הַחֵצִי:  הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב, אֶל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי".�

כלומר, יש לראות את הדבר בעיניים ולא להסתפק בשמיעת השמועה.

מלכת שבא והמלך שלמה

• האתיופים שהם עם שחי באתיופיה שבאפריקה , מאמינים שמלכי אתיופיה היו צאצאיהם של שלמה ומלכת שבא.
• כינוי של המלך האתיופי היה "גור אריה יהודה" , כינוי המזכיר את שמו ואת סימלו של שבט יהודה , שבטו של שלמה.
• בארץ אתיופיה חיו גם יהודים כבר לפני כאלפיים שנה . המסורת המקובלת בקרב היהודים האתיופים אומרת, כי מוצאם משבט דן.

• הם הוגלו לשם עם חורבן ממלכת ישראל. היהודים האתיופים סבלו כל השנים מגזרות קשות. כפו עליהם להמיר את דתם לדת הנוצרית והציקו להם מאוד.
• הם עמדו במשך דורות רבים בלחץ שונאיהם ושמרו על הדת על פי חוקי התורה בלבד.
• בשנת 1985 ובשנת 1990 הועלו רוב יהודי אתיופיה לארץ ישראל . מבצעי העלאתם נקראו בשם "מבצע משה" ו"מבצע שלמה" .

חטאי שלמה והרקע לפילוג הממלכה

מלכים א' יא'

13-1, 43-26

החטא ועונשו

מלכים א' יא' 13-1

בפסוקים אלה מופיעים חטאי שלמה:

• נישואין עם נשים רבות
• נישואין עם נשים נוכריות
• עבודת אלילים

בעקבות חטאים אלה נענש בפילוג הממלכה (בימי רחבעם בנו).

​

המחבר המקראי משתמש בשבע דרכים כדי להעצים את חטאי שלמה:

• פירוט- המחבר מפרט את מוצאן הנוכרי של נשותיו.
• עבירה על החוק- בספר דברים ( ז' 6-1) ישנה דרישה להשמיד את הכנענים ולא להתחתן ילדיהם כדי לא להיגרר לעבודה זרה.
• מספרים טיפולוגיים- 700 נשים שרות ו-300 פילגשים (בסה"כ 1,000).
• הגזמה- מספרים עצומים להראות את גודל חטאו

• שימוש במילים מנחות: השורשים א.ה.ב ו- נ.ט.ה: שלמה אהב נשים נוכריות שהיטו את לבבו מה' אשר אהב.
• השוואה ניגודית לדוד אביו- " ולא היה לבו שלם כדוד אביו".
• פלאשבק- ה' הזהיר את שלמה לא לעבוד עבודה זרה כשנגלה אליו פעמיים.

​

העונש: פילוג הממלכה

תפיסת הגמול- גמול לדורות

• "מיד בנך אקרענה"- הפילוג יתרחש בימי בנו
• " למען דוד אביך"- שלמה לא נענש בזכות דוד אביו

העונש: פילוג הממלכה

שלמה נענש בכך שממלכתו תתפלג ולא תהיה יותר מאוחדת,אבל ה' נותן לשלמה שתי הקלות בעונש:

• הפילוג יתרחש בימי בנו של שלמה ולא בימיו.
• חלק מהממלכה תישאר בידי בנו וזרעו.

הנימוקים להקלות:

• "למען דוד עבדי"- כי ה' הבטיח לדוד שתמיד יהיה מלך מזרעו.
• "ולמען ירושלים אשר בחרתי"- כדי לשמור על מרכזיותה הרוחנית של ירושלים.

מלכים א' יא' 43-26

מרד ירבעם

ונבואת אחיה השילוני לירבעם

פסוקים 28-26 מרד ירבעם בן נבט בשלמה

כו וְיָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֶפְרָתִי מִן-הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ.  כז וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ  שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת-הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו.  כח וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת-הַנַּעַר כִּי-עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל-סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף. 

פסוקים אלה משמשים אקספוזיציה לסיפור המרד. מספר קווים לדמותו של ירבעם בן נבט המלמדים על הסיבות למרד:

• "אפרתי"- משבט אפרים שהיה מסוכסך עם שבט יהודה (ונראה ששבט אפרים רצה לתפוס את המלוכה).
• "בן אישה אלמנה"- משתייך לשכבת המצוקה, ולכן ער למצוקת ההמונים.
• "גִבור חיל"- איש צבא, או בעל כישורים, או אדם אמיד בעל קרקעות. הפירוש המתאים ביותר הוא בעל כישורים.

• "אחראי לסבל בית יוסף"- שלמה מינה אותו להיות אחראי לעבודות הכפיה שהטיל על "בית יוסף" (שבטים- מנשה ואפרים) וכך התוודע לסבלם ולתשלום המיסים הכבדים ששילמו, בעוד שבט יהודה היה פטור מתשלום זה.

​

אחיה השילוני- נביא מהעיר שילה, ולכן סביר ששאיפתו תהיה להחזיר את המרכז הרוחני לשילה ואת המלוכה לשבט אפרים, כמו כן כנראה שסבלם של אחיו, שבטי ישראל, נגע לליבו והוא זה שמנבא לירבעם בן נבט שיקבל את המלוכה על עשרת השבטים.

פסוקים 39-29 נבואת אחיה השילוני

פסוק 29- "וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה"- לא ברור מי מתכסה בשלמה החדשה- ירבעם או אחיה

פסוקים 32-30- אחיה עושה מעשה סמלי כדי להמחיש את פילוג הממלכה.

הוא קורע את השמלה ל- 12 חלקים כמספר שבטי ישראל, נותן לירבעם בן נבט 10 קרעים (= השבטים עליהם ימלוך) ואומר ששבט אחד יהיה לבנו של שלמה אם כך חסר שבט אחד.

הפתרון: שבט בנימין הוא שבט קטן שהתחבר לשבט יהודה. לעיתים הוא נספר כשבט בפני עצמו ולעיתים לא.

פסוק 33- הנימוק הדתי לפילוג הממלכה: הליכה אחרי אלילים.

יש שימוש בלשון רבים כי כנראה התפישה היא שחטאי המלך מחטיאים את העם.

פסוק 34- לא כל הממלכה תילקח מבנו של שלמה בגלל הזכות השמורה לדוד (אביו).

פסוקים 32 ו-36: ירושלים

ירבעם מחוייב לשמור על מרכזיותה הדתית של ירושלים לכל שבטי ישראל כיוון שכבוד ה' שוכן שם.

פסוק 37- ה' נותן לירבעם את הזכות לבחור לו עיר בירה.

פסוק 38- ההבטחה לירבעם היא על תנאי- אם ישמע לכל ציווי ה' .

הביטוי "בית נאמן" פירושו: שושלת מלוכה נצחית.

פסוק 39- "וַאעַנֶּה אֶת-זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת אַךְ לֹא כָל-הַיָּמִים":

העינוי- מלוכה על שבט אחד בלבד

הסיבה- "למען זאת"- בגלל חטאי שלמה

עד מתי- "אך לא כל הימים"- עד אחרית הימים (יחזקאל לז' 24) או עד אחרי גלות עשרת השבטים שאז מלכי יהודה מלכו גם על שרידי ממלכת ישראל.

​

פסוק 40- לאחר שירבעם בן נבט ניסה למרוד בשלמה, שלמה רצה להרוג אותו, ולכן ירבעם בן נבט בורח למצרים.

מקריאת פסוק 40 בהשוואה לפסוק 1 עולה קושי:

כיצד מלך מצרים, חותן שלמה נותן מקלט מדיני לאויבו של שלמה?

הפתרון (על פי רד"ק)- פרעה חותן שלמה מת וקם מלך אחר ששמו שישק שלא אהב את שלמה, ולכן נתן מקלט מדיני לירבעם.

מלכים א' יב'

פילוג הממלכה (בשנת 928 לפנה"ס)

בפסוקים 5-1 ניתן להבחין בערעור סמכותו של רחבעם כמלך על כל ישראל:

• "וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם  כִּי שְׁכֶם בָּא כָל-יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ"- העם לא עולה לירושלים כדי להמליך את רחבעם, אלא רחבעם מגיע לשכם.
• העם קורא לירבעם בן נבט לשוב ממצרים מה שמראה שהוא כבר לא מפחד.
• בקשת העם- "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ"- משתמעת כהצבת תנאי: נעבוד אותך רק אם תקל מעלינו.
• " וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ-עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי" רחבעם לא עונה מיד אלא מבקש זמן

​

לעומת זאת יש חוקרים הטוענים שאין כאן ערעור על שלטונו אלא:�

• רחבעם כבר הומלך בירושלים כששלמה מת- והוא מגיע לשכם רק לטקס.�
• בקשת העם היא לגיטימית לאור העול הקשה שסבלו משלמה.�
• ורחבעם מצטייר דווקא כמלך שקול שמבקש זמן לחשוב ולא לענות מיד.

פסוקים 15-6: ההתייעצות עם הזקנים והילדים

הזקנים= היו הזקנים ששרתו בנאמנות את המלך שלמה בתפקיד של יועצים בהיותם בעלי עצה מובהקים ובעלי ניסיון וחכמת חיים.

עצתם- הם משיבים לרחבעם בדרך של תנאי ותוצאה:

התנאי- "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודיברת אליהם דברים טובים"

התוצאה- "והיו לך עבדים כל הימים".

ע.ב.ד= שורש מנחה: אם רחבעם יעבוד את העם, העם יעבוד אותו.

הילדים= גוף מדיני בחצר המלוכה בתפקיד יועצים למלך רחבעם.

הכינוי "ילדים" בפי המחבר, הוא כינוי גנאי על שום קלות דעתם וטיפשות (בוודאי שהם לא בגיל הילדות, כי הרי רחבעם היה בן 41 ).

עצתם= (מובעת בצורה אומנותית)

"קטני עבה ממותני אבי" (10) – כלומר: אצבעי הקטנה, עבה יותר ממותני אבי.

ומשמעו: כוחי ועוצמתי גדולים לאין ערוך מאלה של אבי.

​

תקבולת ניגודית :

"ועתה

אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם

אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים"

הסבר:

רחבעם יעמיס על העם עול כבד יותר ממה שהעמיס אביו, וכן ייסרם בייסורים קשים יותר ממה שייסרם שלמה אביו.

• רחבעם בחר בעצת הילדים

סיבתיות כפולה�שתי סיבות לפילוג הממלכה

• הסיבה הדתית (הסמויה)- מופיעה בפרק יא':�עונש לשלמה על כך שהפר את הברית עם ה' (ובעקבותיו העם).
• הסיבה הריאלית (מציאותית- גלויה)- מופיעה בפרק יב' 14-1:�עול כלכלי שהטיל שלמה ורחבעם על עשרת השבטים.�וטעותו של רחבעם- בחר בעצת הילדים.

​

פסוק 15: " וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם  כִּי-הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה'לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט"

פסוק זה מחבר בין שתי הסיבות:

רחבעם שמע לעצת הילדים והוביל את העם למרד ולפילוג וכך העונש לשלמה התקיים.

​

פסוק זה מביע השקפה הסטוריוסופית לפיה- ה' מנהל את מהלך האירועים כרצונו ועל פי שיקוליו

פסוקים 24-16

המרד נגד רחבעם ופילוג הממלכה

פסוק 16: הכרזה שמשמעותה קריאה למרד ולפילוג מממלכת בית דוד.

שבטי הצפון חשים שאין להם שום שייכות אליה, ולכן דורשים התנתקות מבית דוד וחזרה לימים שלפני המלוכה.

​

"מַה (אין) לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד

וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי"

"...לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו " (16)

תיקון סופרים: 18 מקומות בתנ"ך בהם ביצעו הסופרים תיקון בטקסט המקראי במילים או בביטויים שפגעו בכבוד ה'.

במקור היה כתוב: לאלוקיך ישראל...לאלוקיו"- מכך משתמע שכביכול לשבטי הצפון יש אל משלהם, ושהם לא רוצים אפילו את האל של בית דוד.

לכן נעשה התיקון כדי לא לפגוע בכבוד ה', שהרי ה' הוא אחד למרות הפילוג.

פסוק 18: רחבעם עושה טעות נוספת, הוא מנסה להתגרות בישראל ושולח להם את אדורם- גובה המיסים. בכך הוא הכעיס מאוד את שבטי ישראל והם רוגמים אותו באבנים.

​

פסוק 19: " וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה"- פילוג הממלכה מהווה פשיעה של שבטי ישראל בבית דוד

פסוקים 24-21- מלחמת אחים

לאחר הקריאה למרד, רחבעם מתכנן לצאת למלחמת אחים בישראל, כדי להשיב את המלוכה אליו, אך מלחמה זו נמנעת בזכות התערבות ה'.

ה' שולח את שמעיה הנביא לרחבעם שאוסר עליו לצאת למלחמה.

• הנימוק המפורש- " כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה"- ה' קבע את הפילוג ולכן אין טעם לנסות ולשנות את המצב.
• הנימוק הנרמז- שבטי הצפון מכונים "אחיכם" ונרמז כאן הנימוק שיש להימנע ממלחמת אחים.

שורש מנחה: ש-ו-ב

• " ויבאו (וַיָּבֹא) רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם ...לְהִלָּחֵם עִם-בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת-הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן-שְׁלֹמֹה" (21)- רחבעם רוצה להשיב את המלוכה אליו ולכן יוצא למלחמה.
• "כֹּה אָמַר ה' ...שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ ..." (24)- ה' מצווה שכל החיילים ישובו לביתם כדי שהפילוג יתקיים.
• "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-דְּבַר ה' וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר ה' "- התוצאה: המלחמה נמנעה וכל החיילים שבו לביתם כרצון ה'.

השורש מציג את המתח בין הרצונות המנוגדים של ה' ושל רחבעם ושהתוצאה היא על פי רצון ה'.

​

​

תהליך קבלת ההחלטות של ירבעם מדגים את האמרה: "סוף מעשה במחשבה תחילה":

• " וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ "- ירבעם חושב בינו לבין עצמו
• " וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ "- ירבעם מתייעץ, כנראה עם אנשים בעלי ניסיון

ירבעם רצה לנתק את ממלכתו באופן מוחלט משני מניעים:

• מדיני- הוא חשש שהקשר עם ממלכת יהודה והמפגשים הדתיים עלולים לערער את שלטונו על ישראל.
• אישי- ירבעם חשש לחייו

פסוקים 33-25�פעולותיו של ירבעם בן נבט לניתוק ממלכת ישראל

• בתחום המדיני- בונה שתי ערי בירה: שכם ופנואל
• בתחום הדתי: ירבעם בן נבט מבצע מספר פעולות והמחבר המקראי מעביר עליו ביקורת קשה:
• " וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב" – תחליף לפולחן בבית המקדש.
• " וַיָּשֶׂם אֶת-הָאֶחָד בְּבֵית-אֵל וְאֶת-הָאֶחָד נָתַן בְּדָן. "- קבע שני מרכזים דתיים: בבית אל ובדן כדי שתהיה גישה נוחה יותר ולא יצטרכו להגיע עד ירושלים.

​

הביקורת: " וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת" – בפעולות אלו ירבעם חטא והחטיא את ישראל.

• " וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא-הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי" – מינה כוהנים שאינם משבט לוי ועוד מקצות העם- זאת גם הביקורת.�(יש הטוענים שלא הייתה לו ברירה כי הכוהנים משבט לוי עובדים בבית המקדש בירושלים)
• " וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי"- דחה את חג הסוכות לחודש חשוון.�הביקורת: " בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר-בָּדָא (המציא) מִלִּבּוֹ"- אין רשות להוסיף או לגרוע חגים

יש הטוענים שדחיית חג הסוכות היא מסיבה חקלאית- בצפון היבול מבשיל מאוחר יותר בגלל הקור, ולכן הקציר והאסיף מאוחרים יותר מהממלכה הדרומית (יהודה).

• " וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר"- מינה את עצמו לכהן.

בפסוקים אלה יש שורש מנחה: ע-ש-ה: ירבעם עושה על דעת עצמו (ולא מונחה על ידי ה' או נביא)- רמז ליהירותו או לחפזונו שיגרמו לו בסוף לחטוא ולהיענש.

​

מלכים א' טז' 33-23

עמרי ואחאב

פסוקים 28-23: עמרי

• מלך 12 שנים, מתוכם 6 שנים בעיר הבירה תרצה, ואחר כך שש שנים בעיר הבירה שומרון.
• בנה את העיר שומרון על הר שנקנה מאת שֶמֶר ( מדרש שם).
• הסופר מדגיש את סכום הכסף ואת הבעלים הקודמים כדי להראות שהמהלך היה חוקי.
• עמרי עשה הרע בעיני ה' וחטאיו מושווים לחטאי ירבעם בן נבט.

• בפסוק 27 מופיע סיכום מלכותו של עומרי ונרמזת שם "גבורתו":�מתעודות חוץ מקראיות ( כמו מצבת מישע- מלך מואב) אנו למדים שעמרי נחל הצלחה במלחמותיו וכבש שטחים רבים.

​

הסופר לא רוצה לספר על הצלחותיו המדיניות של עמרי כיוון שעמרי עבד עבודה זרה.

השקפת המחבר: גבורה בתחום הצבאי והמדיני אינה נזקפת לזכות המלך ואין צורך לציינה אם המלך עבד עבודה זרה.

פסוקים 33-28 אחאב

אחאב מתואר בדומה לעמרי אביו, אבל חטאיו חמורים יותר:

• הוא מלך 22 שנים- עיר בירתו הייתה שומרון.
• אחאב עשה הרע בעיני ה', וחטאיו גרועים יותר מחטאי ירבעם בן נבט.
• אחאב נשא לאישה את איזבל בת מלך צידון, ובהשפעתה עבד אלילים, בעיקר את הבעל.�אחאב הפך את פולחן הבעל והאשרה לפולחן חוקי.
• אחאב היה המלך החוטא ביותר מכל מלכי ישראל האחרים.

​

​

מלכים א' יז'

אליהו בימי הבצורת

חטאי אחאב (המוזכרים בפרק טז' פס' 29-33) הם הסיבה לבצורת.

למה דווקא בצורת?

• אחאב עובד את האל בעל.- אל הגשם וכדי להוכיח לאחאב בידי מי הכוח להוריד גשם, ה' גזר בצורת.

• בספר דברים יא' 17-16 ה' מזהיר שאם בני ישראל יעבדו עבודה זרה תבוא בצורת: " הִשָּׁמְרוּ לָכֶם ... וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים ...וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר ..."

"ויאמר אליהו התשבי מתושבי הגלעד"

אליהו התשבי- יש הסוברים שאליהו בא מעיר הנקראת "תשב"-מיקומה של עיר זאת אינו ידוע. ויש הסוברים כי אליהו בא מיבש גלעד.

​

"כי אם לפי דברי" (1):

• עפ"י דבר ה'
• עפ"י דבר אליהו (נאמר מתוך קנאה לה')

אברבנאל: "ולפי שאליהו עשה זה בלי ציווי ה' ובלי רשות כי אם מרצונו ובחירתו לקנאו את קנאת ה' ".

הפרק מתחלק לשלושה סיפורים:

לפנינו שלושה סיפורי ניסים שיש ביניהם קשר ענייני ולשוני ודרכם ניתן לראות כיצד אליהו עובר תהליך של התחנכות: מאדם שמנותק מהחברה עד לנביא הלוחם למען החברה (בן האלמנה הצידונית).

• פס' 7-2 : אליהו מסתתר בנחל כרית.
• פס' 16-8: נס כד הקמח וצפחת השמן לאלמנה
• פס' 24-17: אליהו מחייה את בן האלמנה

פס' 2-7 : אליהו מסתתר בנחל כרית.

ה' מצווה על אליהו להגיע לנחל כרית, ושם העורבים יכלכלו אותו. מדוע?

* כדי למצוא מגן מפלט מאחאב ואיזבל בשל הבצורת שהביא.

* כדי להמחיש לאחאב שהבאת הבצורת, התמשכותה והסרתה תלויים בה', וכל עוד אליהו לא נמצא בהישג ידם תמשך הבצורת.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

מי הם העורבים?

ציפורים אשר יכולתם לספק מזון, היא יכולת ניסית. העורבים ידועים בתור כאלה שלא דואגים לאוכל לגוזליהם, ואם לאליהו הם דאגו= זה נס.

בסיפור זה הנביא מציית לאל וזוכה לנס.אליהו יושב בנחל כרית ימים=שנה.

​

​

​

מי הם העורבים?

• ציפורים אשר יכולתם לספק מזון, היא יכולת ניסית. העורבים ידועים בתור כאלה שלא דואגים לאוכל אפילו לגוזליהם, ואם לאליהו הם דאגו= זה נס.

• או סוחרים ערביים שעוברים במקום- פחות סביר כי זה ממעט את הנס

בסיפור זה הנביא מציית לאל וזוכה לנס.

אליהו יושב בנחל כרית ימים=שנה.

​

פס' 16-8: נס כד הקמח וצפחת השמן לאלמנה

הנחל יבש, ואליהו מצטווה ללכת לצרפת שבצידון, שם יפגוש בשער העיר אישה אלמנה שה' ציווה עליה לכלכל אותו.

"ציוויתי לכלכלך"- נתתי בליבה רצון להיענות לך.

​

המחבר מראה את האל כאוניברסלי שפועל ומוכיח את כוחו לא רק בארץ ישראל, בניגוד לבעל שאינו יכול לעצור את הבצורת, אפילו בצידון שבתחום שליטתו.

אליהו פוגש בשער העיר אישה שמקוששת עצים, ומעמיד אותה בכמה ניסיונות על-מנת לבדוק אם היא האלמנה שהועיד לו האל לכלכלו.

הניסיונות:

1. "קחי נא לי מעט מים"- כאן רצה אליהו לבדוק את מידת פתיחותה ונדיבותה- האלמנה עוזבת הכל ועושה כדברו.

2. אליהו מבקש מהאלמנה פת לחם.(בתקופת בצורת)� האלמנה נשבעת בשם אלוקי אליהו שאין לה מספיק אפילו בשבילה ובשביל בנה.

3. אליהו מבקש כי ממעט הקמח והשמן שיש לה תאפה לו תחילה עוגה קטנה ואחכ' לה ולבנה.

אליהו מבטיח לאלמנה שאם תעשה כדברו, יֵעשה לה נס ולא יחסר לה אוכל עד שתיגמר הבצורת.

" כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, עד אשר יבוא מטר על פני האדמה".

פסוק 15: " וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ יָמִים"

• האישה נשמעה לאליהו ועשתה כדבריו, ואכן הספיק לה האוכל להרבה זמן, כמו שהבטיח אליהו.
• בפסוק זה מתעורר קושי לשוני: ישנה אי התאמה בין הפועל (ותאכל) בנקבה לבין הנושא בזכר (הוא).�הפתרון: קְרִי וכְתִיב�קרי- המילה שיש לקרוא (מופיעה בשולי הטקסט או בצורה מנוקדת)�כתיב- המילה הכתובה- אינה מנוקדת ולא נקראת.�על פי הקרי: ותאכל היא והוא- פותר את הקושי הלשוני.
• על פי הכתיב- האלמנה עשתה כדברי אליהו

​

בין שני הסיפורים ישנו קשר לשוני:

• נוסחת הפתיחה- "ויהי דבר ה' אליו" (פס' 8,2)
• ה' שולח אותו בכל פעם למקום אחר (פס' 9,3)
• ה' מצווה על גורם אחר לכלכל אותו (פס' 9,4)
• הלחם מופיע בשני הסיפורים (פס' 6, 12-11)

פסוקים 24-17: נס החייאת בן האלמנה

אליהו מתגלה בשיא כוחו כנביא- נלחם עם ה' למען האלמנה הצידונית ומצליח להציל את בנה.

​

"לאחר הדברים האלה"= לאחר מעשה הנס שביחידה הקודמת, חלה בן האלמנה במחלה קשה:

​

"עד אשר לא נותרה בו נשמה": * מוות ממש או * דום נשימה בלבד

האלמנה מאשימה את אליהו במות בנה וטוענת כי הוא מזכיר לה את עוונה.

·   "להזכיר את עווני"- האלמנה מאמינה כי נוכחותו של איש האלוקים בביתה, גורמת להשגחת יתר של ה'. (צדיקותו של איש האלוקים, "מבליטה" את עוונה).

תגובת אליהו:

א.    אליהו לוקח את הילד המת מחיק אמו, ומשכיבו על המיטה שבעליית הגג.

"ויאמר אליה… ויקחו מחיקה… ויעלהו…וישכיבהו..- בפס' זה יש ריבוי פעלים המציין מהירות זריזות (הבן זקוק להחייאה מידית).

ב.  אליהו מתלונן לפני ה'- "הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה"

כלומר: זו שסיכנה את חייה ונתנה לי מחסה, הבאת רעה עליה והמת את בנה (גם=אפילו)

​

ג.  "ויתמודד" על הילד שלוש פעמים- אליהו משתטח על הילד ומכסהו במידותיו (בכל גופו) ומחיה את בן האלמנה.

​

​

תגובת האלמנה:

"עתה ידעתי כי איש האלוקים אתה ודבר אמת…"

כבר בפסוק 18 מכנה האלמנה את אליהו איש אלוקים, אם כן מדוע היא טוענת שרק עכשיו היא יודעת שהוא איש אלוקים?

הפתרון:

בפסוק 18- היא דיברה בנימה צינית ואילו בפסוק 24 מתוך הכרת תודה: עתה לאחר שעשית מעשה שרק נביא יכול לעשותו, אני משוכנעת בכך שאתה איש אלוקים.

כינויי האישה בפסוקים 24-17

• האישה- �בפסוק 17: חוסר אונים כאישה וכאלמנה, חסרת מגן.�בפסוק 24: כינוי ניטראלי- השימוש בה"א הידיעה- מוכרת מתחילת הסיפור.
• בעלת הבית (17)- מעמדה של האישה כבעלת בית ורכוש, אך בגלל הבצורת נשארה חסרת כל.
• האלמנה (20)- להדגיש את מסכנותה.
• אימו (23)- קרבה בין אם לבנה והתיקון במצב שנעשה כשהבן חוזר לחיים.

​

תפקידי הסיפורים

• להראות את גדולת ה' האוניברסלי לעומת אפסות הבעל.
• להדגיש את דמותו השלילית של אחאב- דווקא האישה הצידונית מתחילה להאמין בה' ובאליהו כנביא ה' ואילו אחאב לא מגלה אמונה.
• להציג את דמותו של אליהו כאדם שעובר תהליך של התפתחות- מאדם המנותק מהחברה, תלוי באחרים עד להיותו נביא הלוחם למען החברה.

מלכים א' יח'

התמודדות אליהו עם נביאי הבעל מעמד הר הכרמל

פרק זה מהווה המשך לעלילה שבפרק יז'.

האירועים מתרחשים בשנה השלישית לבצורת, ה' מצווה על אליהו לצאת ממקום המסתור שלו על מנת להיפגש עם אחאב ולבשר לו על סיום הבצורת.

פס' 16-3 אקספוזיציה: פגישת אליהו ועובדיה.

פס' 40-17 מעמד הר הכרמל ונס האש

פס' 46-41: נס התרת הבצורת.

​

​

​

​

פס' 16-3 אקספוזיציה: פגישת אליהו ועובדיה.

• אחאב ועובדיהו מחפשים חציר כדי להציל "סוס ופרד" (דווקא סוס ופרד כיוון שכוחו הצבאי של אחאב התבסס בעיקר על חיל הרכב).
• נתוני רקע על מעמדו הבכיר של עובדיהו (מדרש שם- עבד ה'), והיותו "ירא את ה' מאוד", ועל כך שהחביא 100 נביאים מפני איזבל.

​

​

• המילה המנחה מהשורש כ-ר-ת (להשמיד)�"וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' "�אחאב ועובדיהו מחפשים חציר ומים כדי ש"וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה."��לשורש זה תפקיד אירוני: בעוד שאיזבל בחסות אחאב מכריתה אנשים חפים מפשע, אחאב עושה כל שביכולתו להציל את בעלי החיים.�דבר המעיד על סולם הערכים של זוג זה- סוס ופרד חשובים יותר מנביאי ה'.

פס' 10-7: פגישת אליהו ועובדיהו

אליהו מבקש מעובדיה לקרוא לאחאב, כי הוא רוצה להיפגש איתו ולהודיע לו על סיום הבצורת.

תגובת עובדיה (פס' 14) "ועתה אתה אמר לך אמור לאדוניך הנה אליהו והרגני"-

עובדיהו חושש שאחאב יהרוג אותו משתי סיבות: 

א. אם אליהו יעלם אחאב יאשים את עובדיהו בשקר

ב. פס' 10-אחאב השביע את העמים מסביב שמי שיחביא את אליהו- ייהרג, ולכן עובדיהו חושש שאחאב יחשוד בו שהסתיר את אליהו.

​

עובדיהו רוצה שאליהו ידון אותו לכף זכות ולכן מזכיר את היותו- ירא ה' ואת העובדה שהציל 100 מנביאי ה'.

אליהו נשבע לעובדיה, שהוא לא ייעלם ועובדיהו הולך לקרוא לאחאב.

​

המילה אדון היא מילה מנחה הבאה להדגיש את הקונפליקט שבו נתון עובדיהו:

מצד אחד- הוא רוחש כבוד לאליהו וכנוע לו.

מצד שני- הוא חייב לגלות נאמנות כלפי אדונו אחאב ולעשות כמצוותו.

לעובדיהו יש תפקיד כפול כדמות משנית:

מצד אחד- דמותו החיובית מאירה את אחאב באור שלילי:

* הוא ירא את ה' ומסכן את חייו למען נביאי ה', בניגוד לאחאב שאיזבל אשתו מחסלת אותם בחסותו ובהסכמתו השקטה.

* פחדיו של עובדיהו מאחאב מלמדים על העריצות והאכזריות של אחאב.

מצד שני- דמותו של עובדיהו מציגה את אליהו באור ביקורתי:

אליהו ועובדיהו יראי ה', אך אליהו כנביא ה' וכבעל מחוייבות גדולה יותר לעם- בשעת בצורת הסתתר זמן ממושך מהעם והיה מנותק מסבלו.

לעומת זאת עובדיהו- מסכן את עצמו, מגלה יוזמה ופועל למען הסתרת נביאי ה' וכלכלתם.

פס' 19-17: המפגש בין אליהו לאחאב

אליהו לאחאב

אחאב לאליהו:

​

פס' 17: "עכר ישראל" – להביא לאסון לישראל.

עפ"י אחאב- אליהו הוא עוכר ישראל בזה שהביא אסון על הציבור, אסון כלכלי (הבצורת).

עפ"י אליהו- אחאב הוא עוכר ישראל בכך שהביא אסון דתי על עם ישראל בהחדירו את עבודת הבעל, ולכן נגזרה הבצורת.

​

​

​

אליהו רוצה להעמיד במבחן את האמונה בבעל ואת האמונה בה' ולהוכיח לנציגי העם את כוחו הבלעדי של ה', למול אפסותו של הבעל.

זאת כדי שיאמינו בה' לבדו ואז יוריד להם גשם ותסולק הבצורת

בקשת אליהו מאחאב:

"ועתה שלח וקבוץ אלי.. ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים ונביאי האשרה ארבע מאות אוכלי שולחן איזבל"

הקושי: אחאב קיבץ את נביאי הבעל, ובהמשך נכתב: "ויאמר אליהו אל העם ...ונביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש". ומה עם נביאי האשרה?

​

התשובה: איזבל מנעה מהם להתייצב לפני אליהו, לא רצתה שילכו.

למרות דיבורו הבוטה של אחאב כלפי אליהו, אחאב מציית ללא עוררין לבקשת אליהו.

דבר המוכיח שכנראה בסתר ליבו אחאב מבין שרק אליהו כשליח ה' יכול להסיר את הבצורת, ולכן הוא עושה הכל כדי לרצות אותו.

מעמד הר הכרמל

מבחן האמונה

 וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. 

עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו

​

פס' 21: " עַד מָתַי אַתֶּם פּסְחִים עַל שְׁתֵּי הסְּעִפִּים.."

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

תופעה זו נקראת –

סינקרטיזם= עבודת ה' לצד עבודת הבעל.

העם לא החליט באופן חד משמעי באיזה אל לדבוק.

אליהו מציע להם להכריע- או לעבוד את ה' לבדו, או לעבוד את הבעל לבדו.

​

בשלב זה העם לא עונה!

כדי להוכיח את עליונות ה' על הבעל, אליהו מציע לערוך את מבחן האש:

כל אחד מהצדדים (אליהו ונביאי הבעל) יכינו מזבח עם פרים, אך לא ישימו אש.

האל ( ה' או הבעל) שיבעיר אש במזבח יוכיח שהוא האלוקים.

אליהו מעניק לנביאי הבעל 4 יתרונות המוכיחים:

מצד אחד שאליהו בטוח באפסותו של הבעל, ומצד שני אליהו בטוח באופן מוחלט בה'.

מקריאת פס' 22 לעומת פס' 4 ופס' 13 מתעורר קושי:

"ויאמר אליהו.. אני נותרתי נביא לה' לבדי.."

לעומת 100 נביאי ה' שהוסתרו על ידי עובדיהו

הפתרון:

1.    לבדי = הנביא היחידי המסוגל להיאבק בציבור למען עבודת ה' שכן קולם לא נשמע, הם מסתתרים.

2.    אליהו לא מעוניין לספר על נביאים אלו, כדי לא להסגיר אותם ואת עובדיהו לאיזבל.

3. להעצים את מצוקתו וגודל הנס.

​

​

​

​

וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.

פס' 26: "ויפסחו על המזבח"- ריקוד פולחני סביב המזבח.

פס' 27: "ויהתל" אליהו לועג לנביאי הבעל.

פס' 28: "ויתגודדו כמשפטם"- נתנו שריטות בבשרם כמנהגם.

פס' 29: "עד עלות המנחה"- עד לשעות הערב המוקדמות.

"אין קשב"- אין סימן להקשבה מצדו של הבעל"

​

​

​

​

​

​

​

"אולי ישן הוא ויקץ"- אם תקראו בקול הוא יתעורר משנתו

אליהו לועג להם בכך שהוא מציג את הבעל כדמות אנושית מוגבלת שאינה יכולה לעשות שתי פעולות בו זמנית. הוא גשמי ולכן הוא נחות ונלעג.

​

סביר להניח שנביאי הבעל פירשו את דבריו כהצעות מועילות לפעולות שהיו מקובלות במסגרת הפולחן שהרי בפס' 28: נביאי הבעל אכן קוראים בקול גדול ונכנסים לאקסטזה נבואית: הם שורטים את בשרם עד שדמם נשפך.(אירוניה)

​

יש הטוענים שדברי הלעג של אליהו לנביאי הבעל מתבססים על תפיסת עובדי הבעל את אלוהיהם כפי שהיא מופיעה בקטע מתוך המיתוס הכנעני: "עלילות בעל וענת":

​

"...הוא משרת לזבול בעל ארץ יתן כוס בידו

קם ועורך שולחן לפניו ויאכילהו, קם ונתן קולו ושר

עומד עליו, ירווהו וישקהו את בעל מירכתי צפון"

​

בקטע זה מיוחסות לבעל תכונות אנושיות (הוא מבלה במשתה ושם דואגים להשקותו ולהנעים את זמנו).

4 אמצעים אומנותיים שבאמצעותם המחבר מביע את לעגו לעובדי הבעל

• ריבוי פעלים- מראה את ההיסטריה והאקסטזה שבהן הם נתונים ובכל זאת הבעל לא עונה להם.
• ביטוי מנחה- "אין קול ואין עונה (ואין קשב)"- אין תגובה מצד הבעל כיוון שהוא איננו.
• הגזמה- בצעקותיהם, בפעולותיהם ובאורך הזמן- אך כל זה לא עוזר להם- מציג אותם כנלעגים.
• אירוניה- היינו מצפים שהם יבינו שאליהו לועג להם, אך הם מקבלים את דבריו כהצעת ייעול.

פס' 40-30 פעולות אליהו

פעולותיו סמליות, שקטות ורוחניות ועומדות בניגוד לפעולות ההיסטריות של נביאי הבעל:

• אליהו מרכז את העם ומתקן את מזבח ה' ההרוס.
• לוקח 12 אבנים כמספר שבטי ישראל ובונה מזבח בשם ה'.
• אליהו חופר תעלה רחבה מסביב למזבח, עורך את העצים עליו, מנתח את הפר ומבקש מהעם לשפוך 4 כדי מים על העולה ועל העצים שלוש פעמים- כדי להראות את גודל הנס

​

​

וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ.  וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם.

פס' 30: על פי חוק ריכוז הפולחן ( דברים י"ב 6-4) כל עבודות ה' חייבות להיות מרוכזות במקום אחד מרכזי שנקבע בירושלים (שהוא בית המקדש) , אם כן איך אליהו מקריב קורבן מחוץ לירושלים?!

התשובה: 1. "כדבריך עשיתי" (פס' 36) – אליהו פועל לפי דבר ה', וזוהי הוראת שעה זמנית,(=לא לתמיד)- "עת לעשות לה'- הפרו תורתך"

2. על פי חקר המקרא: ספר דברים נכתב בתקופת יאשיהו ( כלומר כ-200 שנה מאוחר יותר) ולכן בניית המזבח של אליהו מוכיחה שחוק ריכוז הפולחן לא היה נהוג בתקופת אליהו

עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים...

פסוק 36: אליהו מתפלל ומתחנן לה' שיראה לעם מי האלוקים האמיתי שהרי למען שמו של ה' אליהו עושה מעשה זה.

פס' 37: "ענני ה' ענני"- לשון כפל המביעה חיזוק וזירוז.

כלומר: בקשה להיענות מידית מצד ה'.

מהנימוק: "וידעו העם הזה כי אתה ה' האלוקים".

​

"וְאַתָּה הֲסִבּתָ אֶת לִבָּם אֲחרַנִּית"

​

ביטוי זה מעורר קושי תיאולוגי: אליהו מאשים את ה' בכך שהוא מונע מהעם להאמין בו- לוקח את זכות הבחירה החופשית.

​

הפתרונות:

​

1. מצודת דוד:

"ואתה הֲסִבּתָ וגו' - עבר במקום עתיד, ורצה לומר, בהנס הזה תסבב אליך את לבם, אשר היה עד הנה אחורנית, להפנות ממך"

​

הֲסִבּתָ - בלשון עתיד: אליהו לא מאשים את ה' אלא מבקש מה' שבעתיד יסובב את לב העם מעבודת הבעל לעבודת ה'.

​

​

2. רמב"ם:

"וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה שנאמר ואתה הֲסִבּתָ את לבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה"

​

הֲסִבּתָ- לשון עבר

​

לפי פירוש זה אליהו אכן מאשים את ה' שהוא מונע מהעם את האפשרות של חזרה בתשובה כיוון שהם חטאו יתר על המידה וכעונש- ה' הכביד את ליבם ומנע מהם חזרה בתשובה.

​

שאלה לבוחן:

1. מה הקושי בדברי אליהו בפס' 37 אל ה': "וְאַתָּה הֲסִבּתָ אֶת לִבָּם אֲחרַנִּית"
2. כיצד פותרים קושי זה הרמב"ם ומצודת דוד:�מצודת דוד: "ואתה הֲסִבּתָ וגו' – את המילה הֲסִבּתָ הכתובה בלשון עבר יש להבין בלשון עתיד.�הרמב"ם: "וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה שנאמר ואתה הֲסִבּתָ את לבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה".�

"וַתִּפֹּל אֵשׁ- ה' וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר- בַּתְּעָלָה לִחֵכָה."

פסוק 38: ה' נענה ומתרחש נס האש: האש אוכלת לא רק את העולה אלא גם את האבנים ואף את המים.

בתגובת העם ישנה התפתחות הדרגתית:

• פסוק 21- העם אינו עונה לשאלת אליהו
• פסוק 24- העם הסכים למבחן האש
• פסוק 39- הם מגיעים למסקנה: "ה' הוא האלוקים..."
• פסוק 40- השיא- העם משתף פעולה עם אליהו ולוכד את נביאי הבעל.

אליהו שוחט את נביאי הבעל

על פי עקרון של מידה כנגד מידה אליהו משמיד את נביאי הבעל כפי שאיזבל הכריתה את נביאי ה'

לאחר נס האש בכרמל- אחאב מכיר בעליונות ה' ובאליהו כשליח ה', לכן הוא מציית לדרישותיו של אליהו:

• אליהו מודיע לאחאב על המטרת הגשמים ומבקש ממנו "  עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה..." (41) �ואחאב מציית: "וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת..." (42)�  
• לאחר שאליהו דורש מאחאב: "אֱסֹר וָרֵד..."(44) אחאב עושה כדברו: " וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה..." (45). 

פסוקים 44-42: אליהו עולה על ראש הכרמל, גוהר ארצה (השתטח על האדמה) ושם פניו בין ברכיו:

פעולות המלמדות על תפילת אליהו להורדת הגשם, הוא מבקש מנערו להביט לכיוון הים ( מערב) שבע פעמים ולבדוק אם עולה משם ענן.

בפעם השביעית נערו רואה עב קטן המבשר את בוא הגשם

המספר 7 הוא מספר טיפולוגי המביע את שלמות פעולותיו של אליהו למען המטרת הגשם.

פסוק 46: אליהו רואה שאחאב נענה לו, ולכן:

"וישנס מותניו"- הוא חגר את מותניו כהכנה לפעולה שיש בה גבורה.

ובאופן ניסי: " וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" הוא מכבד את המלך כשרץ לפני מרכבתו מהר הכרמל עד יזרעאל.

זאת כמובן בסיוע ה': " וְיַד-ה' הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ" 

בריצת אליהו לפני המלך יש משום הצהרה פומבית בהכרת הנביא במלך ובשלטונו.

וזאת משום שאחאב ציית להוראות אליהו, ואפשר לו לקיים את המעמד של מבחן האמונה בהר הכרמל.

בפסוקים 46-38 ראינו שלושה ניסים:

• נס האש- שאכלה לא רק את העולה, אלא גם את העצים, את האבנים, את העפר ואפילו את המים בתעלה.- דבר המנוגד לחוקי הטבע.�
• נס המטרת הגשם- אליהו מביא להמטרת הגשם לאחר שלוש שנות בצורת.�
• ריצת אליהו לפני מרכבת המלך- בזכות הכוח שמעניק לו ה', הוא רץ במהירות הסוסים, בגשם, מראש הכרמל ליזרעאל.

השורש המנחה ע-ל-ה: שורש זה מופיע 7 פעמים ומבליט את שלמות ההרמוניה בין כל הצדדים ואת אווירת התרוממות הרוח ותחושת הניצחון בזכות פתרון הבעיות.

ניבים וביטויים

• " הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל"- פסוק 17�במקרא: אחאב ואליהו מאשימים זה את זה בהבאת אסונות על עם ישראל.�כיום: כינוי גנאי לאדם רשע ובוגד הנוהג כאויב ומביא אסון על עם ישראל.
• " פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים"- פסוק 21�במקרא: אליהו מאשים את עם ישראל בתפישה דתית סינקרטיסתית (אמונה המשלבת אמונה בה' ובאלילים).�כיום: כינוי לאדם הססן, ספקן ומתלבט שאינו מסוגל להכריע בין אפשרויות שונות ולבחור את האפשרות הטובה עבורו.

​

• " אֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב" –פסוק 29�במקרא: למרות כל מאמציהם של נביאי הבעל- אין תגובה מצד הבעל כיוון שהוא איננו.�כיום: ביטוי המבטא שתיקה, העדר תגובה, מצב שבו אין סימן חיים.
• " וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו"- פסוק 46�במקרא: אליהו התכונן לריצה לפני מרכבת המלך.�כיום: כינוי לאדם שהתכונן במרץ וברצינות והתחזק לקראת משימה חשובה העומדת לפניו.