הכיתה של סיון
בית חינוך אופק קיבוץ עברון
הרומנטיקה
בית חינוך אופק קיבוץ עברון
| |
| |
הרומנטיקה היא זרם מחשבה ותרבות שצמח באירופה מסוף המאה ה- 18 ועד לאמצע המאה - 19.
מקור השם במילה הלטינית "רומנסה".
רומנטיזציה של המציאות כלומר:
להעניק ליומיומי משמעות נעלה, נשגבת.
להקנות לסתמי היבט מסתורי ואינסופי.
הזרם הרומנטי הוא תוצאה של המשבר
שחל במבנה החברתי לאחר שלושת
המהפכות:
הצרפתית, האמריקאית והתעשייתית.
הרקע לצמיחת הזרם הרומנטי
התנועה הרומנטית קמה כתגובה נגד הניאו-קלאסיקה.
הרקע לצמיחת הזרם הרומנטי
המאפיין המרכזי ברומנטיקה הוא הרגש !!!
לדעת האמנים הרומנטיים הרגש הוא בעל משמעות רבה הרבה יותר מהתבונה השכלתנית
של הזרם הניאו-קלאסי.
הגישות השתנו - במקום האיפוק והשכלתנות הניאו-קלאסית, יוצרים הרומנטיקנים פנטזיות בהשראת קורות מסתוריים בנפשו של האמן
= רומנטיקה
רגש + רוחניות
= ניאוקלאסיקה
שכלתנות,אג'נדות פוליטיות וחברתיות
אידיאל האושר הנשגב: האמן הרומנטי חיפש אחר אידיאל האושר הנשגב שאינו ניתן להגשמה כיוון שהאדם "תקוע" במציאות יומיומית שגרתית בחברה חולה. בדיאלוג שבין המציאות לפנטזיה מתאפיין הזרם הרומנטי בשלוש מאפיינים עיקריים:
א. יצירה לירית-
המבטאת את הגעגועים לעבר מזהיר שהיה ואיננו, והתרפקות על תקופה רחוקה של פשטות טהורה שאבדה לאדם.
ב. יצירה סאטירית - המתארת את הליקויים של המציאות באופן לגלגני ולעגני, ומתריסה כנגד פגמי החברה והמדינה.
ג. יצירה דמיונית - והזויה המעלה פנטזיות על מציאות לא קיימת, שבה נפגשים הריאלי והאידיאלי – המציאות הקיימת עם המציאות הלא קיימת הרצויה.
1. ציורי נוף
התנועה הרומנטית ראתה בנוף את התגלמותו של האינסופי הנשגב, המושלם ובעיקר האלוהי !
הרומנטים מייחסים לטבע תכונות דתיות, מיסטיות ורגשיות. הטבע מתואר בכל הדרו וכוחו הנורא,
ויש התעמקות באפסות האדם מול הטבע הנשגב, הפראי והבלתי צפוי.
נושאי הציור הרומנטי :
2. טבע האדם - לעומת האדם הניאו-קלאסיקה המאופק , שאינו חושף את רגשותיו גם במצבים הקשים ביותר, הרומנטיקאים ביקשו לתאר את טבע האדם על כל חולשותיו האנושיות. האדם הוא אנושי ומטבעו הוא בעל רגשות, הוא חווה מצבים שונים כמו פחד, דאגה, סערת רגשות, עצב וכדומה.
נושאי הציור הרומנטי :
הרומנטיקה הגרמנית :
קספר דוד פרידריך
אוסף יצירות של פרידריך (4 דק’)
קספר דוד פרידריך, הנזיר מול הים, 1808-10 , שמן על בד (גרמניה)
"צייר לא צריך רק לצייר את מה שהוא רואה לפניו אלא את מה שהוא רואה בתוכו".
...פרידריך.
קספר דוד פרידריך, הנזיר מול הים, 1808-10 , שמן על בד (גרמניה)
הציור מדגיש את ההוד הנשגבות והאין סופיות של הטבע לנוכח האדם הקטן שסופו ידוע מראש.
הנזיר עומד בגבו אל הצופה ומתבונן אל הנוף שלפניו – אל האינסוף.
ההתבוננות בטבע הופכת לחוויה רוחנית ודתית, המתייחסת אל תכנים נוצריים ואמונה.
.
הנזיר בגודל מזערי, כדי להדגיש את אפסותו לעומת הנוף האינסופי והנצחי.
הנזיר מתבודד ושקוע במצב של מדיטציה- זהו תהליך של עזיבת העולם המוחשי והליכה אל הרוחני.
במקום נוף מוכר או ספציפי, הופך החוף לסמל של טבע קדוש, טבע המעורר חוויה דתית.
קספר דוד פרידריך, הנזיר מול הים, 1808-10 , שמן על בד (גרמניה)
פרידריך עוסק בהעברת החומרי אל הרוחני.
התמונה הוצגה בתערוכת האקדמיה בברלין ב – 1810 והכתה את כל צופיה בתדהמה בריקנות הקומפוזיציה.
פרידריך מצמצם כאן שלושה אלמנטים מוכרים: השמיים, הים והאדמה לכדי אחדות טבע אחת.
בכך הוא מעלה את הנוף לדרגה סימבולית של הפשטה של אלוהות קדושה ראשונית ובסיסית.
קספר דוד פרידריך, הנזיר מול הים, 1808-10 , שמן על בד (גרמניה)
פתוחה, סטטית, מחולקת ל-3 מישורים ברורים: אדמה, ים ושמיים.
הריקנות של הקומפוזיציה מבטאת את העדר החומריות ומדגישה את הרוחני.
קומפוזיציה:
האור :
ביצירה שני מוקדי אור – בשמים ובאדמה, הים חשוך ומאיים.
תפיסת חלל :
עומק היצירה נוצר מהחלוקה למישורים מקבילים, ומהעובדה שאין שום דבר פרט לאדמה, ים ושמים. נוצרת תחושה אינסופית היוצרת עומק אינסופי. הריק גורם לאיבוד תחושת הזמן, המקום והמרחק.
קספר דוד פרידריך, הנזיר מול הים, 1808-10 , שמן על בד (גרמניה)
כהה, מצומצמת, רצועת החוף בצבע חום עכור, הים כחול כהה והשמים כהים, כמעט שחורים. הצבעוניות מטושטשת, ואין הפרדה ברורה בין המישורים השונים.
קולוריטי.
צבעוניות :
קספר דוד פרידריך, הנזיר מול הים, 1808-10 , שמן על בד (גרמניה)
- הצגת הטבע כישות אלוהית, נשגבת בעלת אופי רגשי, רומנטי מיסטי ודתי
- האדם מתגמד לעומת איתני הטבע האינסופיים.
- רוחניות ואמונה באל- האדם הקטן מוצג כבן חלוף לעומת הטבע הנצחי. הנזיר
מסמל את האדם המקבל על עמו את האמונה הדתית ואת התובנה על קטנותו
של האדם ותפקידו לעבוד את עבודת הבורא.
- הצבעוניות המטשטשת והמתערפלת, מגבירה את המסתורין ואת הבלתי נודע.
כיצד הגישה הרומנטית ביצירה באה לידי ביטוי
קספר דוד פרידריך, מנזר ביער האלונים, 1809-10
תיאור היצירה :
ביצירה שלפני……….
קספר דוד פרידריך, מנזר ביער האלונים,
1809-10
במרכז התמונה מופיעה חורבה של כנסייה גותית מוקפת בעצי אלון. תהלוכת אנשים זעירים עוברת דרך השער, הם נושאים ארון מתים אל תוך המבנה החשוף והחרב של כנסיית המנזר.
קספר דוד פרידריך, מנזר ביער האלונים,
1809-10
סמלים ביצירה :
1. שרידי המנזר הגותי :
התנועה הרומנטית בגרמניה ביקשה לחזור אל התרבות הגרמנית העתיקה, במיוחד אל התקופה הגותית של ימי הביניים.
הרומנטיקנים העריצו את הגותיקה כיוון שהיא מבוססת על רעיונות נשגבים והארכיטקטורה שלה היא היא שיר הלל לאלוהות.
הארכיטקטורה הגותית מייצגת את השאיפה למעלה, אל עולמות עליונים ולניצחון הרוח על החומר.
.
הקתדראלות הגותיות ביטאו את האלוהות בגודלן העצום, בגובהן האין סופי ובעיטורים של דמויות אלוהיות למיניהן - במיוחד דמויות שדים ומפלצות - רמז "ליום הדין האחרון" - העתיד הצפוי לכל הכופרים. העוצמה האלוהית והדימויים הפנטסטיים שאיפיינו את הגותיקה שילהבו את דמיונם של האמנים הרומנטיקנים
מסיבות אלו קיבלה הגותיקה בגרמניה של המאה ה- 19 משמעות לאומנית חזקה
תמונות רומנטיות רבות מתארות את הריסות של הכנסיות הגותיות, ששרדו על אף פגעי הזמן ועוד יקומו לתחייה
קספר דוד פרידריך, מנזר ביער האלונים,
1809-10
סמלים ביצירה :
1. שרידי המנזר הגותי
2. עץ האלון:
3. הלוויה :
שלושת הסמלים הללו מבטאים כמיהה לאידיאלים מן העבר ותקווה לממשם בעתיד.
בסיפורי העם הגרמניים מופיע האלון כמוטיב חוזר, המסמל את חוסן האומה הגרמנית. כאן מוצגים עצי האלון כמתים – כסמל לחוסן האומה הגרמנית שנפגע.
הדמויות הזעירות והשחורות נושאות ארון מתים המסמל את הגסיסה הלאומית של גרמניה של המאה ה- 19. הניגוד בין גודלן המזערי של הדמויות לנוכח גודלו האינסופי של הנוף, מגביר את אווירת הבדידות והדכדוך של התמונה.
שיירת הנזירים עוברת דרך שערי המנזר אך אינה מגיעה לשום מקום בצדם השני. זהו רמז נוסף למצב הקשה וחסר התקווה בו נתונה גרמניה כעת
קספר דוד פרידריך, מנזר ביער האלונים,
1809-10
סטאטית - עשויה מקווים אנכיים וקווים ניצבים (אין אלכסונים משמעותיים ). תחושת הסטאטיות של
היצירה גוברת גם בשל העובדה כי היצירה היא מאוזנת כמעט לחלוטין.
בנוסף, החלוקה הצבעונית: חלק עליון בהיר (מואר) ותחתון כהה, יוצרת פרספקטיבה אטמוספרית ,
מה שגורם לחלק התחתון "לשקוע למטה", דבר המדגיש את הסטאטיות.
מבנה הקומפוזיציה מזכיר מאד ציור נוסף של פרידריך – "הנזיר מול הים"
קומפוזיציה :
התמונה מחולקת לשני חלקים:
החלק התחתון- חשוך, מייצג את הייאוש והפסימיות של ההווה (שאפיינו גם את חייו של פרידריך באותה
תקופה).
החלק העליון- קרניים של אור מפציע, שמשמעותו תקווה חדשה הבוקעת מהמחשכים
האור :
הניגוד בין גודלן המזערי של הדמויות לנוכח גודלו האינסופי של הנוף, חוסר הפירוט בתיאור הדמויות (מוצגות כצלליות בלבד) לעומת הפירוט של שרידי המבנה מגבירים את אווירת הבדידות והדכדוך של התמונה. ואת תחושת קטנותו ואפסותו של האדם אל מול האלוהים.
עיצוב הדמויות :
1. הכמיהה אל העבר הגותי המועלה לדרגה של סמליות מיסטית.
2. גזעי העצים החשופים והחורבות הגותיות שרדו חרף פגעי הזמן ותלאותיו, ומבטאים את נצחיות העבר.
3. תחושת המסתורין שנוצרת על ידי הערפל, מדגישה את אובדן הדרך בהווה והכמיהה לחזור אל פאר
העבר.
4. ניגוד חריף בין החלק המואר לחשוך מגביר את הניכור בין האדם הקטן והנוף הנצח
מאפיינים רומנטיים ביצירה :
הרומנטיקה באנגליה :
ויליאם טרנר
אוסף יצירות של וילאם טרנר (4:45 דק’)
התמונה מתארת את אחת משערוריות התקופה:
סחר העבדים פרח ואניות הובילו עבדים מאפריקה אל אירופה, בתנאים מחפירים. היצירה מתארת מקרה אמיתי שהתפרסם בעיתונות, על אודות הספינה "זונג", שהביאה עבדים מאפריקה לאמריקה-אל מושבה שהייתה בשליטת הבריטים.
בספינה פרצה מגיפה. כשרב-החובל הבחין בסופה קרבה, הוא החליט להיפטר מהעבדים החולים. לאחר מכן לדווח שהעבדים טבעו בים, כדי שיוכל לתבוע את כספי הביטוח, שכללו דמי החזר רק במקרה של טביעה בים. (הביטוח לא כיסה מקרים של מוות טבעי או ממחלה). באותה תקופה כבר נשמעו בבריטניה קולות של ביקורת על תופעת העבדות וקריאות לחסל את התופעה. טרנר הצטרף לקריאה זו באמצעות יצירה זו, שהיא לכאורה ציור נוף המתאר את אינסופיותו של הים. הוא הדגיש ביצירתו את מידת האכזריות הכרוכה בתופעה שנמשכה עשרות שנים, ונעלמה מעיניהם האדישות של בני תקופתו. הוא התבסס על המציאות והקצין אותה.
מקור איקונוגרפי :
מושג חדש !!
איקון=סמל מוכר
היצירה מתארת מקרה מוכר
ויליאם טרנר ,
הטייפון בא, ספינת העבדים משליכה לים
את המתים והגוססים, 1840 שמן על בד
הציור מתאר ספיה בלב ים בעת סערה.
בצד ימין, במישור הקדמי, רואים את הים שורץ להקות של דגים טורפים מסוגים שונים, גדולים וקטנים, עטים על חלקי גופות שהושלכו מהספינה, כשהם עדיין כבולים בשלשלאות ברזל, חלקם כבר שוקעים אט במים. לחגיגת הטרף הזו מצטרפות ציפורים, החגות קרוב מאוד למים המאיימים, בניסיון לחלוק בשלל. טרנר נהג לתאר פרטים בתמונותיו באופן מרומז, דבר שמגביר אצל הצופה את הדמיון, הסקרנות וההזדהות, מכוון שכל מתבונן משלים את החידה לפי טעמו.
תאור יצירה :
ביצירה שלפני….
במישור האחורי של התמונה רואים בצד שמאל ספינה מיטלטלת בים הסוער. השמים הקודרים מבשרים רעות, הערפל, וקרני השמש ונתזי המים מתערבבים זה בזה ויוצרים מסך, שאיננו מאפשר להבחין בגבול שבין הגלים הגבוהים ובין העננים שבשמים. לא ברורה שעת היום, כי העננים מכסים את השמש, והיא נראית רק כהבזק אור המבצבץ מבעד לאפילה.
ידוע שטרנר נהג לקשור את עצמו לתורן ספינה ששטה בים בשעת סערה, כדי לחוש פיזית את המתרחש מסביבו ולבטא זאת היטב בציור - להעביר לצופה את התחושות שהוא חווה. הצופה המתבונן ביצירה מדמיין שהוא עצמו נמצא בלב הים.
אם כך במקרה רומנטי זה
הכוונה היא לא רק לבטא את אפסיותו של האדם אל מול הטבע, אלא גם להדגיש את הטרגדיה האנושית הנאמרת במפורש בשמה של היצירה ולצאת נגד תופעה חברתית מוסרית הדורשת שינוי
אמירה חברתית
אלכסונית, דינאמית מאד, פתוחה.
למרות שם היצירה, הטייפון והספינה הטובעת הם רק במישור האחורי ולא העיקר.
הנושא העיקרי הוא הגופות שהושלכו לים הנמצאות במישור הקדמי, קרוב לצופה.
קומפוזיציה :
קולוריטית. צבעוניות עזה, צבעים חמים , הים במשטחי צבע אדומים מדם אדם מלאים בגופות אדם קטנות. מעל המים עננים אדומים, המתבהרים כלפי מעלה. טרנר ראה בעננים משמעות סמלית; צבעם האדום כדם הופך אותם לסמל של כליה ומוות. הצבע האדום-כתום השולט ביצירה הדרמתית ומאחד את הים, והשמים.
יש משחקי צבעים חמים וקרים. הציור הופך לבליל של סערה ומוות, בליל של צבעים שיוצרים תנועה, דראמה, עוצמה. סקלת צבעים ניגודית של צבעים חמים וקרים.
צבעוניות :
משיכות המכחול הקצרות והקטועות גורמות לחוסר פרטים ומכאן לטשטוש. מה שמוסיף לדינמיות של היצירה ולצורך של הצופה להתאמץ ולהבין את המתרחש ובכך למעשה "להיכנס" לתוך היצירה, לחוש בסערה ולהזדהות עם ההתרחשות והזוועה.
קו/ משיכות מכחול :
האור יוצא מתוך הטייפון, הוא סמלי ויוצר ניגודים,
מתח והוא מעצים את הדרמה.
מקור האור לא ברור: אש? שמש? הטשטוש וחוסר הבהירות מובילים להפשטה.
אור :
ויליאם טרנר היה שבוי בקסמי הטבע הסוערים והאימתניים, בעיקר בזמן סערות, אז היה הים
אדיר, הרסני ועל אנושי. הוא נהג לרשום בזמן אמת בצבע את התמורות ואחר כך העביר אותם לציורי שמן. כך הוא הנציח את האפקטים החומקים והרגעיים של הטבע. ולעומתם דימויי האדם שצייר היו קטנים מטושטים וחסרי משמעות קומפוזיציונית
מאפיינים רומנטיים ביצירה :
ויליאם טרנר, גשם, קיטור ומהירות / רכבת המערב הגדולה
שמן על בד. 1844.
ויליאם טרנר, גשם, קיטור ומהירות / רכבת המערב הגדולה
שמן על בד. 1844.
תאור היצירה :
ביצירה שלפני….
ביצירה מתוארת רכבת המגיחה במהירות על גבי גשר ומתקרבת אל הצופה.
החלק היחידי הברור בה הוא הקטר.
הגשר עובר מעל הנהר, ובמרחק אפשר להבחין בגשר נוסף. בין שני הגשרים ומבעד לערפל נראית סירה קטנה המתנדנדת בנהר.
טרנר אינו מעוניין בתיאור הרכבת עצמה,
אלא מדגיש את החוויה החדשה הקשורה להתפתחות הטכנולוגיה המפריעה את שלוות הטבע.
הוא מעביר עוצמת הרכבת ואת המהירות ע"י שילוב של עשן הקיטור, הגשם, הסערה, הערפל והאור היוצרים אטמוספרה מיוחדת, חוסר בהירות
וטשטוש.
ויליאם טרנר, גשם, קיטור ומהירות / רכבת המערב הגדולה
שמן על בד. 1844.
אלכסונית, פתוחה, דינמית.
מאד לא מאוזנת, מה שממחיש את המהירות ואת הסערה.
קומפוזיציה :
ויליאם טרנר, גשם, קיטור ומהירות / רכבת המערב הגדולה
שמן על בד. 1844.
הצבעים החמים והקרים מתמזגים ומתערבבים זה בזה. הצבעים הקרים מתארים את השמים, והצבעים החמים את הקטר הפולט חום, עשן ואש. הצבעים הנמהלים זה בזה יוצרים צבעוניות אטמוספרית.
הטכניקה הקולוריטית, המיזוג הבוטה של הצבעים זה בזה מייצרים יצירה שהיא למעשה (כמעט כולה) כתם צבע זוהר ובוהק, כל היקום מתמזג לכדי יישות אחת סוערת ומסתורית (ביטוי למהירות והעוצמה)
צבעוניות :
ויליאם טרנר, גשם, קיטור ומהירות / רכבת המערב הגדולה
שמן על בד. 1844.
משיכות המכחול הקצובות מייצרות טשטוש וחוסר כניסה לפרטים המחזקים את תחושת המהירות והעוצמה. משיכות המכחול באות לידיי ביטוי בעיקר בגשם - הכוח הגדול ביצירה הוא חולף על גבי הבד ומערבב את האלמנטים שבה,
משיכות המכחול הללו מיצרות גם את הפרספקטיבה האווירית המובהקת.
משיכות המכחול :
ויליאם טרנר, גשם, קיטור ומהירות / רכבת המערב הגדולה
שמן על בד. 1844.
האור דרמתי וחזק ופורץ לכיוון הצופה.
אור :
תפיסת חלל :
הפרספקטיבה עמוקה והיא תוצאה של
האלכסון העמוק. הרכבת נדמת כיוצאת מתוך הבד אל הצופה.
יש השתקפויות במים, המרחיבות ומעצימות את תפיסת הנוף. פרספקטיבה אווירית.
הרומנטיקה הצרפתית :
אנושיותו של האדם -
לעומת דמות האדם בציורים הניאוקלאסים, שאינו חושף את רגשותיו , ושהאיפוק שולט בו גם במצבים הקשים ביותר, הרומטיקנים הצרפתיים בקשו לתאר את טבעו הפנימי של האדם וחוויותיו האנושיות כגון פחד, דאגה, סערת רגשות, עצב וכד'. האדם הוא בדר"כ לא דמות הירואית (כמו בניאוקלאסיקה) ויש בו גם חולשות. אמני צרפת, הקפידו להציג את רגשותיו של האדם ואת חולשותיו.
הרומנטיקה הגרמנית והאנגלית עסקו בעצמתו של הטבע אל מול אפסותו של האדם.
הגרמנים (פרידריך) תיארו את הטבע כקדוש כאלוהי, האנגלים (טרנר) תיארו את כוחו ההרסני של הטבע המעצים את חולשתו של האדם אל מול איתני הטבע = כוחו של האלוהים.
הניאוקלאסיקה הצרפתית עוסקת פחות בטבע ויותר באדם עצמו
הרומנטיקה הצרפתית :
מאפיייני הרומנטיקה הצרפתית:
גישה אנושית: בני אדם שהגיעו לקצה גבול היכולת,
התייחסות לאכזריות שקיימת אצל האדם.
דימויים של הרס ואבדון המבטאים את אכזריות
האדם.
האווירה ביצירות היא תמיד דרמטית, טעונה במתח, אלימות רגשית וחושנית.
כל אלו מתאפיינים במרכיבים החזותיים :
קומפוזיציה: דינמית
צבעוניות: עשירה, צבעונות משלימה, קלוריט.
אור: ניגודים חריפים בין אור וצל.
בניגוד לרומנטיקה הגרמנית השואבת את השראתה מהנוף, הרומנטיקה הצרפתית מרבה לעסוק בדרמות אנושיות ובנפש האדם. הנשגב נמצא בנפשו של האדם ויש להציגו ביצירות אמנות על מנת לרגש את הצופה.
תיאודור ג'ריקו, קצין בחיל הקלעים, 1812 שמן על בד
266X349 ס"מ
כשם שדויד נחשב לאבי הניאו-קלאסיקה, נחשב ז'ריקו לאבי הרומנטיקה.
בציוריו הוא יוצא כנגד הסגנון הניאו-קלאסי.
הוא נותן ביטוי למצבי דיכאון, ייאוש, דרמה וסערת רגשות.
הוא עוסק במוות ויצירותיו הן פנטסטיות (דמיוניות) ואי-רציונאליות (ללא שכלתניות)
ז'ריקו אוהב דימויים של הרס חורבן ואבדון. דמויותיו הן אנטי-גיבורים טרגיים.
כל חייו היה שבוי בקסמם של תיאורי הרס ואבדון ומוטיב הסוס שימש לו משל למהירות וכוח.
מוטיב הסוס מופיע ברבים מציוריו.
גם הוא עצמו חי כגיבור טראגי ומצא את מותו בגיל 33 כשנפל מסוס דוהר.
תיאור היצירה :
ביצירה שלפני ...
היצירה מבוססת כנראה על אחד מהקרבות של צבא נפוליאון. קצין הרכוב על סוס באמצע שדה-הקרב, מסתובב בפתאומיות כאילו הופתע לגלות שהוא מותקף מאחור, והוא מתגונן בעזרת חרבו. אימה ו/או ההפתעה ניכרים בפניו, ובעיקר בעיניו הפקוחות לרווחה. הוא אינו מסתיר את רגשותיו. ישנה הרגשה שהחייל איבד שליטה בסוסו, שעוד מעט הוא יושלך מעל גבו ויישאר חשוף לסכנה. הסוס משתולל בפראות, גופו מעוות מלהט התנועה, והוא עצמו נראה מבוהל.
הקיסר מרכוס אורליוס, 175 לספירה
הקיסר
ג’סטיניוס אמצע המאה ה6
נפוליאון חוצה את האלפים, דוד, 1800
ז’ריקו 1812
מצאו את ההבדלים
תמונה זו נחשבת ליצירתו החשובה הראשונה של ז'ריקו ומזכירה את יצירתו של דויד "נפוליון חוצה את האלפים" אך נושאה שונה לגמרי. בעוד דויד מתאר את גדולתו של המנהיג עוסק ג'ריקו בתיאור החייל המצוי בתוככי שיכרון הקרב. הקצין דמות אנושית , שאולי מבטא במבטו המפוחד את תבוסתו המתקרבת של נפוליאון.
הפרש הוא חלק מהתרחשות וההתמקדות עליו נראית יותר מקרית.
הפרש של ז'ריקו נראה מבוהל, מבולבל, ישיבתו מוזרה ולא יציבה על הסוס. גם הסוס עצמו מבוהל נדמה כי רגליו אינן יציבות על הקרקע. חרבו שמוטה ולא מונפת בגבורה והוא מביט לאחוריו בפחד במקום להביט קדימה בנחישות.
בדומה ל"נפוליאון חוצה את האלפים"
של דויד, ניצב הפרש במלא הדרו
במרכז הקומפוזיציה, על גבי סוסו המתרומם על רגליו האחוריות.
כמה הבדלים משמעותיים עולים מיד: בהתאם לחוקי הניאו-קלאסיקה הנוקשים ניצב נפוליאון במקביל למשטח התמונה, בעוד הפרש של ג'ריקו חודר אל תוך הקומפוזיציה באלכסון.
יותר מכך, נפוליאון נראה כניצב המכין עצמו לציור. בעוד הפרש של ג'ריקו מצוי באקסטזה של "תוך כדי" פעולה ואינו לוקח חלק בתיעוד.
א. רובנס - גודלה המונומנטלי של התמונה והאנרגיה הסוערת שלה.
ג. ג'ריקו היה עצמו רוכב מנוסה והרבה להתעניין בציירים אנגלים העוסקים בבעלי חיים
ד. ז'אק לואי דויד - ההשפעה הגדולה ביותר הייתה של ז'אק לואי דויד.
ניכרת השפעתם של אמנים שונים על ז’ריקו
1. דוד הניאוקלאסי הוא ללא ספק אחד מן האמנים שהשפיעו מאד על ז'ריקו. (כאמור לא בסגנון הציור אך בנושאי הציור )
ניכרת השפעתם של אמנים שונים על ז’ריקו
2. ליאונרדו דוינצ'י ועשרות רישומי הסוסים המרשימים שלו
א. רובנס - גודלה המונומנטלי של התמונה והאנרגיה הסוערת שלה.
ג. ג'ריקו היה עצמו רוכב מנוסה והרבה להתעניין בציירים אנגלים העוסקים בבעלי חיים
ד. ז'אק לואי דויד - ההשפעה הגדולה ביותר הייתה של ז'אק לואי דויד.
ניכרת השפעתם של אמנים שונים על ז’ריקו
3. רובנס (אמן הולנדי מן המאה ה 17 ) רובנס
צייר בסגנון "בארוק" (רנסנס מאוחר) שמאופיין בדינאמיות מוגזמת (הבאה לידי ביטוי בעיצוב הדמויות, משיכות המכחול הצבע וכ'.. השפעה נוספת של רובנס היא הגודל המונומנטאלי של יצירותיו
266X349 ס"מ
באופן כללי אנחנו יודעים כי ז'ריקו היה רוכב על סוסים כמעט מקצועי, הוא חבב בעלי חיים בכלל, והושפע מציורי בע"ח בעיקר של אמנים אנגלים.
הקומפוזיציה אלכסונית ודינאמית.
תנועת הסוס יוצרת מתח ואי שקט. התנועה עזה - גופו בסיבוב, תורמת לדינאמיות, שער הסוס וגלימת הפרש המתנופפים בניגוד לכיוון התנועה וגם החרב השלופה בניגוד לכיוון הדהירה יוצרים דינאמיות עזה וחוסר מנוחה.
קומפוזיציה :
צבעוניות :
צבעוניות עזה.
הקצין והסוס מתוארים בדייקנות ובצביעה לוקאלית.
הרקע לוקאלי פחות ומאופיין בשימוש בכתמיות חופשית ברובו בצבעים חמים של אש ועשן המתערבבים עם הצבע השחור , ויוצרים אווירה סוערת.
סערת הקרב מתבטאת גם בענני אש ועשן בכתמים גדולים של צבעים מעורבבים. הגבולות בין אזורי הצבע לא מוגדרים והם מתערבבים זה בזה.
צבעוניות ניגודית: צבעוניות חמה של אדום כתום וצהוב ליד צבעוניות קרה של ירוק ואפור.
.
משיכת המכחול של ז'ריקו עזה ופחות מדויקת מזו של דויד,
משיכת המכחול המטושטשת תורמת לתחושת הסערה כאשר הרקע הופך לבליל של אש ובני אדם בו מתערבבים הצבעים והצורות אלו באלו.
זאת לעומת הניתוק הצבעוני של נפוליאון לעומת הרקע הקר של הרי האלפים שמאחוריו
קו ומשיכות מכחול :
האור :
האש המתפשטת במישור האחורי (מימין) יוצרת תאורה עזה, המנוגדת לאזורי העשן, הערפל והצל.
אלו מקצינים את ההתרחשות ויוצרים אוירה מאיימת.
הרומנטיקה הצרפתית :
אוסף יצירות של דלקרואה (4 דק’)
אג’ן דלקרואה
קצת על אג’ן דלקרואה
ללא ספק - הצייר הראשי של הזרם הרומנטי בצרפת המהווה מקור השפעה מרכזי על אמנות המאה ה-20 .
דלקרואה לא יכול היה לקבל את חוקי האקדמיה. הוא התנגד להערצת היוונים והרומאים, ולדרישה לרישום נכון. הוא סבר כי בתמונות הצבע חשוב הרבה יותר מהרישום, והדימיון חשוב הרבה יותר מהידיעה. הוא התעייף מן הנושאים השגרתיים שבחרה האקדמיה לתאר והפליג בשנת 1832 לאפריקה הצפונית שם התבונן והעלה על הבד את הצבעים הלוהטים ואת הקישוטים של העולם המזרחי. הוא יצר למעלה ממאה יצירות בעקבות מסעו ופיתח את הסגנון האורייאנטאלי (מזרחי) .
הוא שלל את כל הכללים, שלהם הטיפו הציירים מסוגו של דויד: אין הוא שומר על בהירות של רישום או על הקפדה של גוונים מודרגים של אור וצל, לא איזון שקול בקומפוזיציה, וגם לא נושא שמגוייס למטרות פליטיות. כל מה שהצייר רוצה הוא, שניקח חלק בחוויה של רגע מרתק או אכזר. דלקרואה הושפע מעבודותיהן של ג'ריקו וטרנר.
דלקרואה מאופיין בקומפוזיציות רבות עוצמה ובהנחות צבעים טהורים בצבעים משלימים תוך הנחות מכחול קצרות ושבורות. לאורך השנים סולם צבעיו הלך והתעצם, והוא עסק במחקרים בתחום הצבע ובמיוחד בצבעים משלימים שגילויים מיוחס לו. נושאים האהובים על דלקרואה היו נושאים בהם מודגשת האקזוטיקה והאלימות, חיות טרף, המזרח, תיאורים של גבורה ומוות.
כמו אצל ז'ריקו, גם אצל דלקרואה ניכרת השפעת הצייר רובנס בעיקר בתנועה המוגזמת, והתיאטרלית של הגוף.
עוד קצת על אג’ן דלקרואה
היצירה מנציחה את ההתקוממות הפוליטית בפריז ביולי 1830 , כאשר תושבי פריז יצאו לרחובות כדי למרוד במשטרו העריץ של המלך שרל העשירי. האירוע היה אחד משרשרת המהפכות שלאחר המהפכה הצרפתית משנת 1789. ביולי 1830 הודח המלך שארל ה- 10 – אחרון השליטים מבני המלוכה, ובמקומו נבחר מלך חדש שלראשונה לא היה מקורב לאצולה.
המהפכה הצרפתית חרטה על דגלה את הסיסמה: חירות, שוויון ואחווה.
מהפכת יולי 1830 , שסילקה את שארל ה- 10 , מתוארת כפריצת דרך אל החירות
במרכז היצירה מתוארת דמות נשית חשופת חזה, המסמלת את החירות. הדמות (חירות) צועדת קדימה בנחישות ותוך כדי צעידה היא רומסת ברגליה בריקאדות (מחסומי עץ ) ובנוסף לכך רומסת ברגליה את המתים. בידה דגל מתנופף, דגל צרפת החופשית. לצד החירות נער מסתער קדימה, אוחז בשני אקדחים. מצידה האחר פועל וחרב בידו, ופקיד משרד חובש כובע גבוה ובידו רובה. כל המורדים הפטריוטיים הנלחמים למען החירות נעים קדימה בנחישות. ביצירה מיוצגות כל שכבות העם שהשתתפו במרד : ילד, סטודנט, אמן, בורגני ואזרח פשוט. הם רומסים בדרכם את חיילי המלך המובסים, השרועים מתים על ההריסות. בני העם, ללא הבדלי גיל ומעמד, נלחמים זה לצד זה ומתוארים כגיבורים עממיים שנלחמו למען מטרה צודקת. ברקע העיר פריז העולה בלהבות ואפופה עשן
תאור היצירה :
ביצירה שלפני….
החירות ,דמות אלגורית (סמלית) של אישה האוחזת בדגל צרפת.
בידה השנייה היא אוחזת ברובה מכיוון שהחירות נקנית במאבק.
כדי להיות חופשיים צריך להילחם!
הבגד והעירום של דמות החירות מזכירים את הפסל של ניקה - אלת הניצחון היוונית.
דמותה של חירות מושלמת, ויחד עם זאת הבגד הגס והפשוט מסמל את העובדה שהיא מייצגת את העם.
דמות החירות מונומנטאלית: היא הכי גבוהה, הכי מוארת והכי גדולה. היא מוצגת במרכז והיא גם האישה היחידה, דבר המבליט אותה מכל שאר הדמויות. דמות החירות נושאת את דגל צרפת – הטריקולור – שהוכר מחדש כדגל צרפת.
עיצוב הדמויות :
ניקה (nike) אלת הניצחונות במלחמה
יש ייצוג של כל שכבות העם הצרפתי: הפועל, הבורגני והאזרח הפשוט שהשתתפו במהפכה כסמל לשוויון. כמו כן יש ייצוג של כל הגילאים, מילדים ועד מבוגרים, כסמל לאחווה. הדמויות השונות מתוארות בעלות הבעה, צורה ולבוש המתאימים למעמדן באותה תקופה. כדי לבטא את השתתפות כל המעמדות במרד דלקרואה מתאר מגוון כובעים שלוחמי הרחוב חבשו לראשם: צילינדרים, כומתות, כובעי בד.
עיצוב הדמויות :
המוות:
הבלטת הכיעור של המהפכה: בתחתית היצירה מימין שניים מחיילי המלך מתים, ובצד שמאל גופתו המתה של פטריוט המוצג כגיבור, ואור רך מבליט את גופו. המוות של חיילי המלך הוא לא מוות הרואי אלא להפך – מוות בזוי. יש הבלטה של הצד המכוער שבמהפכה – הבלטת הגופות המתות המעוותות שהן תוצאה של המהפכה. במרכז היצירה, לרגלי חירות, אזרח שנפצע קשה מתאמץ בשארית כוחותיו להתרומם על ארבע כדי להעיף מבט אחרון בדמותה של חירות. התמקדות: האמן מתמקד בדמותה של חירות. היא מונומנטאלית וסביבה יש הרבה אור, והדבר מלמד על כבוד רב לרעיון החירות ועל הרצון לראות את ניצחון החופש. הצבע בדגל צרפת מבליט אותו, ומראה בכך את ניצחון החירות של צרפת, שחרטה על דגלה את החירות
עיצוב הדמויות :
דינמית, הדמויות בתנועות נמרצות, נוצרים אלכסונים של הדגל, הרובים, הגופות השרועות, הנפות ידיים. פתוחה: ישנה התפתחות כלפי חוץ, הנוצרת גם בגלל תחושת הצעידה כלפי המישור הקדמי.
משולשת: בקודקוד המשולש נמצאת חירות, ובבסיס שוכבות גופות החיילים. נוצרת מעין פירמידה שבראשה ממוקם דגל צרפת.
כל מרכיבי היצירה פונים לעבר הדגל, שהוא הרעיון המרכזי ביצירה. כך נוצר מערך פירמידלי. דגל החירות הוא ערך עליון, ולכן האמן מיקם אותו בראש המשולש ובמקום מרכזי ובולט. מרכזית: האישה המסמלת את החירות ממוקמת במרכז וידה מכוונת כלפי מעלה, אל דגל צרפת.
קומפוזיציה :
מקור האור ביצירה הוא האש הבוערת ברקע. ישנו מוקד אור חזק וגדול על דמותה של החירות.
זהו אור סמלי המאיר את דמות החירות כמסמלת את השלום האחווה.
יש ניגודי אור–צל חזקים, הנוצרים מהבזקי אור עזים לעומת אזורי צל אפלים וכהים. הניגודים יוצרים מתח ודרמתיות, שממחישים את האירוע הסוער ואת ואווירת הקרב.
אור :
חלוקה למישורים: השימוש במספר רב של מישורים זה אחרי זה תורם לתחושת החלל, וליצירת אשליה של עומק.
הסתרה: הדמויות הקדמיות מסתירות את הדמויות שמאחוריהן, ונוצרת תחושת עומק בחלל.
פרספקטיבה אווירית: הגוונים ברקע מטושטשים יותר, ובהירים יותר ביחס לצבעים החמים במישור הקדמי. הדמויות הקדמיות ברורות וגדולות ואילו הרקע מטושטש, משום שככל שהרקע עמוק יותר, האובייקטים קטנים יותר ומטושטשים יותר.
תפיסת חלל :
קולוריט: הגבולות בין כתמי הצבע מטושטשים, והצבעים משפיעים זה על זה. יש גם שימוש בצבע לוקלי, אך הוא פחות דומיננטי. צבע הקולוריט יוצר תנועה, ופחות תוחם ומגדיר את הצורות.
יש סמליות לצבעים: האדום מסמל את השוויון, הלבן את החופש והכחול מסמל את האחווה – מופיעים על דגל צרפת החופשית.
סגנון היצירה – ריאליסטי.
לעומת התוכן האלגורי, הסגנון הוא ריאליסטי.
צבעוניות :
למרות שהאמן היה ודאי עד לאירוע, הוא אינו מתעד אותו כהתרחשות מציאותית. אלא בוחר לביים אותו ולהפוך אותו ל"אייקון", לסמל.
והיצירה אכן הופכת להיות סמל המהפכה.
האמן מבטא ביצירה את רעיונות המהפכה : חירות שוויון ואחווה. הוא מציג את החירות כדמות אנושית ופטריוטית המנופפת בגאווה בדגל צרפת החופשית.
יחד עם זאת הוא מציג אותה כשהיא רומסת ברגליה את המתים .
כוונת האמן היא שהחירות מושגת במחיר יקר, משום שכדי להגיע אליה דורכים על גופות המתים.
דלקרואה מדגיש את רעיון המהפכה ומהלל אותה, אך אינו מתעלם מתוצאותיה ומראה שלחירות יש מחיר יקר, משום שהמלחמה למען החירות מותירה גוויות, הרס, סבל, רעב ומוות.
עמדת האמן:
פרנצ’סקו דה-גויה 1746 – 1828:
גדול הציירים בספרד
גויה מגלם באישיותו ובסגנונו, תופעה של מעבר בין חטיבות היסטוריות גדולות, מצד אחד הוא נחשב ליורש האחרון של אמנות הרנסנס האיטלקי ומצד שני הוא נחשב לאחד ממבשרי האמנות המודרנית.
דיוקן עצמי:
גויה, השמשייה, 1776
ב-1775 החל גויה לצייר עבור משפחת המלוכה הספרדית, ב1780 נבחר לצייר באקדמיה המלכותית, והפך לצייר החצר של המלך קארלוס השלישי. ובמשך 17 שנה עסקו ציוריו בחיי המלוכה והאצולה.
היו אלה ציורים "קלילים" וצבעוניות שנטו ל"ריאליזם " (ניסיון לצייר את המציאות) וניתן להבחין בהם "שאריות" מן הסגנון הרנסאנסי .
https://www.youtube.com/watch?v=TlvXGblFsv8
לאחר מותו של קארלוס השלישי ובזמן שלטונו של קארלוס הרביעי היה גויה לצייר החצר הראשי ולמפורסם ביותר מכל ציירי ספרד.
הוא צייר דיוקנאות רבים של אנשי החצר והאצולה.
גויה ביסס את מעמדו כצייר החצר של מלכי ספרד אולם באופן מפתיע ציוריו של גויה מבטאים בוז וביקורת כלפי משפחת המלוכה
החל מ 1792 הלך גויה והתחרש. ייתכן והצבעים בהם השתמש,שהכילו עופרת בריכוז גבוהה, היא הסיבה להתחרשותו.
תקופה זו של חרשות הביאה איתה שינוי מהותי ביצירתו של גויה, ההתכנסות בעצמו והבידוד הביאו עליו תקופות של שיגעון. בתוך יצירתו של גויה מתחילים להופיע
דימויים פנטסטיים השאובים מן הדמיון, בדרך כלל מזעזעים וקודרים.
ה"קפריצ‘וס" היא סדרה של 80 תחריטים,
העשויים בטכניקה של אקווטינטה (צריבה בחומצה) וחריטה. גודלם של התחריטים הוא 15X21 ס"מ
הנושא המרכזי של הקפריצ'וס הוא רשימה ארוכה של מצבים חברתיים חריגים והתנהגויות שאינה ראייה.
גויה מבקר את הגישה החשוכה לחיים באותה תקופה: החינוך הקלוקל, עיוותי הדין, שלטון הכמורה הנצלני והתאוותני, האמונות התפלות, יחסי נשים-גברים, חוסר הבגרות, הרכילות, הרוע, אינטריגות פוליטיות, מנהג האשמות השווא, מנהג הבגידות ועוד כהנה רעות חולות.
הם יימכרו שאותה לראשון שיקנה
הנה בא השד….
יצאה לצוד שיניים
אלוהים אדירים ..זו אמא שלה
" לוס קפריצוס" ("מצבי הרוח" / "הקפריזות" ) 1799
גם הסבא שלו היה כזה
כשההיגיון נרדם מתעוררות המפלצות
מצד אחד גויה מבקש להעביר ביקורת חברתית נוקבת מאד אך מן הצד השני הוא מודע למעמדו כצייר המלוכה וחושש שפרנסתו תפגע ומעבר לכך קיים החשש להאשמתו בבגידה ובלשון הרע על השילטון ולכן הוא מפרסם כתבה בעיתון המפורסם של מדריד בה הוא מסביר שבציוריו הם אוניברסאליים והוא לא הסתמך על אנשים מסויימים. לטענתו מגרעות אלה קיימות בטבע ובדמיון האנושי. הוא גם הסביר, שלא התכוון לשים ללעג אנשים מסויימים.
התחריטים נמכרו בחנות בשמים ומשקאות חריפים במדריד.
" לוס קפריצוס" ("מצבי הרוח" / "הקפריזות" ) 1799
לא תוכלי לברוח
ובכל זאת, החשש מהשלטון הבלתי מעורער ומטיל האימה של הנצרות,
גרם לגויה להפסיק את המכירה של ההדפסים. הוא מסר למלך את 80 הלוחות המקוריים של עבודתו וכל ההדפסים שלא נמכרו. כך הוא ניצל מזרועה הארוכה של האינקוויזיציה והעולם זכה לראות את עבודתו המופלאה, שבביקורתה העוקצנית והאסטטית מעוררת חשיבה גם לגבי החברה העכשווית.
מישהו יכול לשחרר אותנו ?
פרנצ'סקו גויה, משפחת קרלוס הרביעי 1800 שמן על בד, 336 \ 280 ס"מ.
�
גויה תיאר בתיאור מרשים, אינטימי וריאליסטי את המשפחה המלכותית. הוא יצר דיוקן משפחתי בגודל טבעי. הדמויות מחולקות לשלוש קבוצות.
איקונוגרפיה:
בשנת 1789 מתמנה גויה לציירו הפרטי של המלך קרלוס הרביעי ובתוקף תפקידו מתחיל לצייר דיוקנאות של בית המלוכה ואצילי החצר. דיוקנאות אלה מתאפיינים בדו משמעות של סגנון ומסר. מצד אחד מוצגות הדמויות בצורה מעודנת כדוגמת הדיוקנאות של המאה ה – 18, ומצד שני הבעות פניהם מביעות הסתרה של קטנוניות, שחיתות, סכסוכים פוליטיים, סטיות וזימה המעוררים בוז ומבוכה. כמו רבות מעבודותיו האחרות, מחיה כאן גויה אב טיפוס של ציור פורטרטים שהיה מקובל בעבר אך מעניק לו מגע מודרני.
גויה פרוטרט של מריאן
משפחת המלוכה ידועה בחוסר כישוריה
גויה צייר דיוקנאות בניתוח חודר של אופי האנשים.
משפחת המלוכה של קרלוס הייתה ידועה בחוסר כישוריה. המלך עצמו נחשב לחלש ביותר מבין מלכי ספרד ואשתו מריה לואיזה הייתה חומרנית, גאוותנית וקלת דעת. היא הייתה ידועה בשחיתותה ובפרשות האהבים הרבות שלה, מאחת מהן אף נולד אחד הבנים.
ולאסקז, לאס מנינס, 1656 , שמן על בד, 318 \ 270 ס"מ
גויה וולאסקז
גויה מושפע מציורו של ולאסקז המתאר את משפחת פיליפ הרביעי,
משפחת המלוכה עומדת בשורה במישור הקדמי של התמונה והצייר מופיע ברקע מאחוריהם מצד שמאל (כשם שולאסקז מופיע בתמונה שלו), כשהוא ניצב בצללים ליד כן הציור
הדמויות מחולקות לשלוש קבוצות – ימנית, מרכזית ושמאלית. בקבוצה הימנית המלך קרלוס ה-4 , בולט בחזה הנפוח, לבוש חליפה חומה עמוסה מדליות. הוא מתואר בצורה גרוטסקית (אירונית) , מבטו ריק ובוהה, ולחייו אדומות כשל שיכור. נאמר עליו: שהוא נראה "כמו חנווני שזה עתה זכה בהגרלה ובני משפחתו סביבו."
ביצירה העביר גויה ביקורת פוליטית על קרלוס ה-4 , השליט המנותק מהעם, והציג אותו בחולשתו. כחלק מהביקורת הוא לא מיקם אותו במרכז היצירה,
תיאור התמונה – קרלוס ה-4
המלכה מוצגת כמרשעת חסרת מצפון. המלכה מריה לאויזה מתוארת כבעלת גוף מלא, הבעת פניה גאוותנית, והיא כולה אומרת חשיבות עצמית. היא לבושה בשמלה מפוארת ובתכשיטים, עמידתה נחושה היא שולטת ביצירה (ובחיים), לבושה בבגדי משי ותחרה, ועונדת תכשיטים. כדי להעצים את האירוניה גויה משווה אותה לנסיכה החיננית של ולאסקז מ"לאס מנינס". תנוחת הידיים כמעט זהות וגם נטיית הראש משווה ביניהן. אופייה התככני של המלכה מודגש מול תמימותה של הילדה, כך מעביר גויה ביקורת ובוז למלכה.
המשך –תאור התמונה - המלכה
המלכה אוחזת בידה את הנסיך היפה בן השש (בנו הממזר של גודוי). ובידה השנייה את הילדה. הילדים התמימים שבהם היא אוחזת מדגישים עוד יותר את אופייה השלילי. ומבטה מתנשא.
ביצירה רואים 13 מבני משפחת המלוכה ניצבים לראווה זה לצד זה לדיוקן מלכותי קבוצתי, האמור להנציח אותם. במקום להפוך את הדמויות למונומטליות ולנשגבות, גויה מציג אותן באופן ריאליסטי, הדמויות נמצאות במרחקים לא שווים. חלקן מציצות מאחור, מוסתרות או מסבות את ראשן, כאילו נתפסו ברגע של חוסר תשומת לב או בטרם נעמדו במקומן המיועד. גויה מציג שורה של טיפוסים אנושיים.
תאור התמונה, דיוקן קבוצתי
בקבוצה השמאלית הנסיך קרלוס איסדרו בן ה-12 על פניו חיוך נבוב. לידו פרדיננד ה-7 ולידו מריה ג'וזפה. פניה פונים לאחור, כי באותו הזמן עדיין לא הוחלט האם היא מיועדת להיות אשתו של פרדיננד. או בגלל כיעורה העדיף גויה שלא להראות את פניה. מאחורי בני הזוג, בולטת בדמיונה למלך אחותו המבוגרת, עם קישוט נוצה מגוחך לראשה. מבטה זהה למבט אחיה -ריק וחסר משמעות. גויה חידד את תווי פניה הציפוריים ואת דמיונה למלך. במרכז המלכה אוחזת בשני הילדים בצמוד אליה, כך שנוצר חיץ בינה ובין המלך ובני המשפחה האחרים. תיאור זה בא להעיד שהיא השולטת ביורש העצר, ועל כך שרדתה בבעלה המלך.
מימין דון לואיס, נסיך פרמה ודונה מריה לואיזה, האוחזת את תינוקה בידיה בטבעיות.
תאור התמונה, דיוקן קבוצתי – דמויות נוספות
הצייר מופיע ברקע מאחוריהם מצד שמאל. מאחורי המלכה מופיעה תמונה כהה המזוהה כציור נוסף של גויה המתאר את לוט ובנותיו. תוספת זו נתפשת כהערה על מוסריות חצר המלכות. הניתוק של גויה עצמו מהקבוצה גם הוא מעיד על הבוז שהוא רוכש להם, אבל מעל הכול, כמו ברוב ציוריו, גויה מתעקש על הדיוק בפרטים כאשר הוא כמו מעיד "כך ראיתי" כשהאינטרפרטציה האירונית נשארת אצל הצופה .
המשך- תאור התמונה- הרקע והאמן
מראה
גויה עומד מול הכן שעליו הבד, כמתעד את שעיניו רואות. בהציגו עצמו בתוך היצירה הוא הופך מצד אחד לחלק מהמשפחה, ומצד אחר מופרד מהם, מוצל. מבחינה טכנית הוא אינו יכול לצייר אותם כשהוא מאחוריהם, אלא אם כן המשפחה עומדת מול המראה. נוצרת תחושה שכמה מהדמויות אכן מביטות בריכוז במשהו שנמצא מולן. גויה רומז בכך שהוא מעדיף לציירם מתוך בבואתם במראה ולא מתוך עמידה מולם, כדי להדגיש שהוא אינו מצייר אותם כפי שהוא רואה אלא כפי שהם רואים את עצמם, והוא רק המתעד.
מראה
גויה, פרדינד השביעי, 1817
היה אחד ממאהביה של המלכה.
הדגשת השלילה.
המלך
מובלט על ידי עמדתו במישור הקדמי, לבוש בבגדי מלכות שעליהם אותות ועיטורים. כרסו השמנה ופניו הזקנים והחלולים מעידים על רפיון וטיפשות.
המלכה
עומדת במרכז עדויה בתכשיטם, מאופיינת בעמידה נחושה ומבט מרושע. היא אוחזת בשני ילדיה היוצרים חיץ בינה לבין שתי הקבוצות.
ניגוד בין הפאר לאופי הדמויות
נוצר ניגוד בין הביגוד הרשמי והמפואר לבין הדמויות הנלעגות, כך מדגיש גויה את החיצוניות המחפה על ריקנות פנימית.
חלל
משפחת המלוכה עומדת בשורה במישור הקדמי של התמונה הצגת המשפחה בקרבה לצופה כשהחלל מאחור סגור במשטח קיר, הופך את הסצינה למעין מסדר זיהוי או בדיקה של הצופה כמו גם של הצייר.
קומפוזיציה
במרכז המלכה (במקום המלך כמקובל) ובכך מובלטת שליטתה במדינה. גם האור עוזר בהדגשת המשפחה ובמיוחד המלכה.
ביקורת על המשפחה
עבור הצופים תמונה זו נתפשת כהצגת משפחת המלוכה בלעג וכהרס המיתוס, ועל כן נשאלת השאלה מה חשבו הם עצמם על התמונה, כמו גם גויה. למעשה תאור הדמויות הוא כה מדויק ויזואלית עד כי ידוע שגויה ביקש מהמשפחה להשוות את דמותם בציור עם דמותם במראה, והמשפחה הייתה מרוצה מהתוצאה עד כי לא שמה לב לאירוניה הדקה.
עד מוות