"וקול דממה דקה ישמע" �
הרב שלמה זוין לתורה ולמועדים, עמ' 283 –285
על הסוד הגדול של תקיעת השופר בראש השנה.
האם חווית פעם חוויה שהמילים שלך היו "קטנות" בשביל לתאר אותה?
על הסוד הגדול של תקיעת השופר בראש השנה.
רגעי קודש כאלה בחיינו הכלליים היו לנו לשעבר בזמן קבוע, אחת בשנה. כשהכהן- הגדול היה נכנס ביום-הכיפורים לפני ולפנים, בבית קדשי- הקדשים, והיה מעלה לפני כסא כבודו של יושב בסתר עליון את רחשי ליבותיהם של בית ישראל, לא היה מוציא מפיו אפילו הגה אחד וניב אחד, אפילו מלה אחת או אות אחת, ורק לאחר שיצא מקדשי הקדשים היה מתפלל "תפילה קצרה בבית החיצון"
על הסוד הגדול של תקיעת השופר בראש השנה.
ומעיין קדושת אותו רגע של כהן ־גדול לפני ולפנים יש לכולנו ברגע של תקיעת שופר. אף מבחינת ההלכה דומים הם שני אלה: "כיוון דלזכרון הוא כפנים דמי" (בשני המקרים לא מזכירים את חטא העגל)
תקיעת השופר מביאה אותנו לרגע של שיא עוצמתי כמו בכניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים.
בשני האירועים אין דיבור, משום שהדיבור מקטין את עוצמת המפגש.
על הסוד הגדול של תקיעת השופר בראש השנה.
לפיכך כשם שאי-אפשר היה להיכנס לפני ולפנים בדבר המזכיר את עבודה- הזרה הראשונה של ישראל, את עגל הזהב, כך אסור להשתמש בדבר המזכיר את עבודה זרה זו ברגע של תקיעת שופר
כשם שלפני- ולפנים הוא מקום העומד למעלה מ"עולם הדיבור", ולו גם היותר קדוש, כך אנו מגיעים למרום פסגת אותו המקום של דממת- קודש בשעת תקיעת שופר.
אין קטגור נעשה סנגור!
על הסוד הגדול של תקיעת השופר בראש השנה.
ומדוע לא להשתמש בדיבור?
. הלשון שלנו "לוחכת את העפר" בכל ימות השנה, מגואלת ומנואצת היא
בדברי-מרמה ושפתי שקר
ברכילות ולשון הרע
בקנאה
בשנאה.
ואשר על כן אין בכוחו של "קטגור" זה להיות לנו ל"סנגור"
הפה שנטמא בדיבורים אסורים לא יכול לבטא בדיבור את תנועת התפילה והתשובה הרמה
על הסוד הגדול של תקיעת השופר בראש השנה.
ואשר על כן אין בכוחו של "קטגור" זה להיות לנו ל"סנגור" ביום-הדין אלא אם כן נזדרז קודם שנבוא ללשון התפילות הנשגבות של מלכיות, זיכרונות ושופרות לחתור חתירה בעומק הנשמה, לפני ולפנים של הלב, ולהוציא משם את מה שהוא עמוק יותר וקדוש יותר מהלשון והשפה, את דממת-הקודש של עצם הנפש, שאין ערוך לה אפילו בשפה היותר עשירה והיותר יפה שבעולם. ומכאן — סוד. הקולות
הפשוטים של השופר. אַּל דיבּור וְאִַּל סיּפּור.
מלכויות
זכרונות
שופרות
על הסוד הגדול של תקיעת השופר בראש השנה.
ממעמקי חביון עוזה של הנפש מתפרץ "הקול קול יעקב"
הקול הפשוט שאין לו לא גוף ולא דמות הגוף
של תיבות ואותיות וצרופי- צירופיהן.
"ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע"
על הסוד הגדול של תקיעת השופר בראש השנה.
מדוכא ומשוקע היה הקול הפנימי הזה בקרבנו בכל ימות השנה על ידי "הידיים ידי עשו" שלנו, על ידי "עורות גדיי העיזים" שלבשנו לא לשם קבלת ברכותיו של יצחק, אלא לשם נזיד העדשים של עשיו. אבל אחת בשנה, ברגע של תקיעת שופר, כשאנו מסירים מאתנו את בגדי הנֵּ יכר, את לבושי החול, את "עורות גדיי העזים", אז מתפרץ מעמקי תעלומות הלב "הקול קול יעקב", הקול היהודי הנחנק.
ויותר מדאי קטן ומצער היה ערכו של השופר אילו היה בא רק ללמד על עצמו, על אותו הרגע בלבד, ולא על הכלל כולו. יעברו ימי ראש-השנה, יעברו הימים הנוראים, ועוד הפעם נכנס בראשנו ורובנו לתוך עולם שכולו חול, עוד הפעם נלבש את "עורות גדיי העזים", ואפשר שגם הידיים שלנו יתראו לפעמים כ"ידי עשו", — אל נא ניתן, לפחות לדכא ולהחניק את קולנו הפנימי. יישאר נא, בתומתו ובטוהרתו "הקול קול יעקב"
הקול קול יעקב
על הסוד הגדול של תקיעת השופר בראש השנה.
הרב זוין מלמד אותנו כי לפעמים דווקא השתיקה שלנו למתן האפשרות לקולו של השופר לחדור לעומק נשמתנו, הן שמחוללות בנו את השינוי. דווקא דממת הקודש של השומעים הן שמעוררות את הקריאה הפנימית: "ממעמקים קראתיך ד'".