ירמיהו ז' 24-1:

נבואת המקדש

עדיפות המוסר על הפולחן

פסוקים אלו מציגים התנגשות בין שתי השקפות הנוגעות לעבודת ה':

פסוקים 15-1:

גלות וחורבן בית המקדש כעונש על חטאי העם

• השקפת ירמיהו- לשים דגש על המצוות החברתיות.

• השקפת העם- שם דגש על הפולחן- העם מאמין שבית המקדש מגן עליו מכל פורענות, ולכן הוא מקום מרכזי : עלייה לרגל, הקריבו בו קורבנות, קיימו תפילות ועוד, אך יחד עם פעולות אלה העם עבר על המצוות שבעשרת הדיברות.

• זה היה מקום ההתכנסות של העם- ההזדמנות של ירמיהו לאמר את דבריו בפני הרבים.

פסוק 2:" עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר-ה' כָּל-יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לַה'."

ירמיהו עומד בשער בית ה' ומשמיע את נבואתו- מדוע דווקא שם?

• הנבואה עוסקת במקומו ובתפקידו של בית המקדש בחיי העם, ולכן ירמיהו מנבא דווקא במקום המהווה את עיקר המחלוקת

• 701 לפנה"ס- סנחריב מלך אשור כבש את כל ערי יהודה, אך לא הצליח לכבוש את ירושלים. האשורים הובסו ומאז רווחה בעם הדעה שירושלים היא עיר ה', היא נצחית כי ה' יגן עליה.

בתקופה זו עלה מעמדה של ירושלים בעקבות שני אירועים היסטוריים, אשר הביאו את העם לידי שאננות, שירושלים ובית המקדש חסינים בפני הפורענויות ומוגנים על ידי ה':

• 622 לפנה"ס- יאשיהו עשה רפורמה דתית והפך את ירושלים למקום מרכזי ובלעדי לפולחן ה'.

פסוק 3- "... הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה."

הנביא מציב תנאי להישארות העם בארצו- אם העם ייטיב את דרכו, ה' ישכן אותו בארץ.

ירמיהו טוען כי חסינותו של המקדש מותנית בהתנהגותו המוסרית של העם!!

הוא קורא לעם לא להקשיב לנביאי השקר שמבטיחים להם שה' לא יהרוס לעולם את ביתו

פסוק 4:" אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר  הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה."

ירמיהו מזהיר לא לבטוח בדרי השקר, שבפי נביאי השקר: "בית המקדש הוא ביתו של ה' ולכן לא יחריב אותו"

החזרה המשולשת על הביטוי "היכל ה'" נועדה להדגיש את הרעיון ויתכן שבאמצעות החזרה ירמיהו מנסה לחקות את סגנונם הבוטח והתוקפני של נביאי השקר ובכך ללעוג להם.

פסוקים 11-8

ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.  

ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  

י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.  

יא הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם-ה'. 

פסוקים 11-8:

הנביא קורא לעם לתקן את דרכם כדי שייסלח להם. הנביא מתאר את המציאות החברתית הקשה אותה הוא רואה; בעיקר חטאים בתחום החברתי :

עושק יתומים ואלמנות , רצח, גנבה, ניאוף, (עוברים על דיברות מעשרת הדיברות).

אמנם בעשרת הדברות חוקים אלה מופיעים בסוף אך כאן ירמיהו מקדים אותם להתחלה כדי להדגיש את חשיבותם.

פסוק 11: " הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה"- מערת פריצים- מקום מחסה לפושעים ופרצי חוק ומוסר.

ה' לא יסכים שבית המקדש יהפוך למקום מקלט לפושעים- התנהגות זו מבזה את שם ה'.

פסוקים 15-13: העם אינו לומד מהטעויות, ה' ניסה להחזיר אותו לדרך הנכונה, אך העם סירב לשמוע לו.

יג וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם-ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם.  

יד וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.  

טו וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם.

• חורבן משכן ה' הראשון שהיה בשילה – הזכרת אירוע זה נועדה להדגיש שבית המקדש אינו חסין, ועלול להיחרב בגלל חטאי העם,כפי שהמשכן נחרב בגלל רעת העם.

לחיזוק טענתו הנביא מביא לעם שני תקדימים היסטוריים:

• "והשלכתי אתכם... כאשר השלכתי... את כל זרע אפרים"- כפי שזרע אפרים ( ממלכת ישראל) גלתה לאשור בשנת 722 לפנה"ס, כך ממלכת יהודה עלולה לגלות בגלל חטאיה.

לאחר שירמיהו השמיע נבואות קשות על חורבן בית המקדש והגליית העם, כנראה שנכמרו רחמיו על העם, והוא ביקש מה' שיסלח לעם.

פסוקים 20-16 תפילת הנביא למען העם אינה מתקבלת

בפסוק 16- ה' מביע התנגדות לעמדת ירמיהו, המבקש סנגוריה על העם.

שאלה מבחינת בגרות:

קראו ירמיהו ז' 16 " וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד-הָעָם הַזֶּה וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל-תִּפְגַּע-בִּי  כִּי-אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ"

א. מה ניתן ללמוד מפסוק זה על עמדת הנביא כלפי העם ומה ניתן ללמוד על עמדת ה' כלפי העם?

ב. מה ניתן ללמוד על תפקיד הנביא מדברי ה' המצוטטים בפסוק זה?

ג. מהו האמצעי הסגנוני המודגש בפסוק זה ומה תפקידו?

א. עמדת הנביא: חס על העם, ולכן כנראה מתפלל לה' שיוותר על הפורענות.

עמדת ה': ה' חוזר ודורש מירמיהו שלא יתפלל בעד העם- מלמד על נחישותו להעניש

את העם ועל עמדה תקיפה כלפי העם.

ב. תפקיד הנביא: מייצג את העם בפני ה' ומתפלל למענו בעת מצוקה.

תשובה

ג. האמצעי הסגנוני: חזרה על מילת השלילה "אל" ופירוט.

אמצעי זה מדגיש את נחישות האל לממש את הפורענויות, ולכן חוזר ודורש מהנביא שלא ישתדל למען העם כי אבדו הסיכויים שיינצל.

פסוקים 19-17

יז הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם.  

יח הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק  לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי.  

יט הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם-ה' הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם.

תפילתו של הנביא נדחית, בשל חטאי האלילות המוצגים בפסוקים אלה.

ה' שואל את ירמיהו בדרך של שאלה רטורית: "האינך רואה מה הם עושים...?"- בעוד שירמיהו מתפלל ומתחנן לה' שיסלח להם הם שקועים בחטאיהם.

להמחשת דבריו ה' מתאר בפני הנביא פולחן משפחתי- חגיגי לצבא השמיים ולאלה האשורית אִשְתָר ( מלכת השמים) ששותפים בו כולם:

​

הַבָּנִים- מְלַקְּטִים עֵצִים,

וְהָאָבוֹת- מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ,

וְהַנָּשִׁים- לָשׁוֹת בָּצֵק  לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים

( מאפה מיוחד לכבוד האלה אשתר) לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם,

וְהַסֵּךְ נְסָכִים ( קורבן של יין שיצקו על המזבח) לֵאלֹהִים אֲחֵרִים".

שאלה רטורית נוספת של ה':

" האותי הם מכעיסים...?"- הם אינם מכעיסים את ה', אלא עומדים להביא על עצמם רוגז, כעס ובושת פנים על הפורענויות שיבואו עליהם.

הם מנסים לרצות את אלילי הגויים, אך בכך מכעיסים את ה'.

כ לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל-פְּרִי הָאֲדָמָה וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה.  {פ}

העונש: ה' ישמיד אדם ובהמה ויחריב את כל הארץ

• הם הכעיסו את ה' " למען הכעיסני..."- לכן ה' יבעיר בכעסו את הארץ ואת תושביה: "הנה אפי וחמתי..."

העונש על פי עיקרון של מידה כנגד מידה:

• כולם היו שותפים בעבודה זרה- ולכן ה' יביא כליון על כולם: "על האדם ועל הבהמה ועל עץ השדה ועל פרי האדמה..."

• הם חטאו בהבערת אש לעבודה זרה: "והאבות מבערים אש..."- לכן ה' יבעיר את המקום הזה עד היסוד: " ובערה ולא תכבה".

פסוקים 24-21: יחס ה' לפולחן

כא כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר.  

כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח.  

כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.  

בפסוקים 23-21 הנביא מביע עמדה עקרונית ביחס לקורבנות:

הציות לה' ועשיית רצונו הם העיקר ולא הקרבת הקורבנות.

עמדתו מובעת בצורה אירונית בפסוק 21:

ירמיהו מציע לעם: "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר"

כלומר את העולות המיועדות לה' בלבד הוסיפו על הזבחים שלכם ותאכלו אותם יחד להנאתכם, שכן ה' לא מעוניין בהן והן אינן מועילות.

הקורבנות אינם יכולים לכפר על חטאיהם, הם לא העיקר בעבודת ה' ואינם יכולים להיות התחליף למוסר.

פסוק 22:

ירמיהו מבסס את הסתייגותו מהפולחן על תקדים הסטורי: כאשר ה' הוציא את בני ישראל ממצרים ונתן הם את החוקים- הוא לא ציווה על הבאת הקורבנות.

העיקר: פסוק 23- " שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם"- זוהי לשון הברית (המופיעה בשמות יט 6,5) שמדגישה את מחוייבות העם לה' ולמצוותיו, מתוקף הברית שכרת עימם במעמד הר סיני, ורק אם ילכו בדרך הרצויה לה'- יזכו לחיים טובים.

פסוק 24: בניגוד לדרישת ה' לשמוע בקולו- העם מסרב להקשיב לו: "ולא שמעו..."

 כד וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים. 

• שד"ל- חטא: "... היו הולכים ומתרחקים ממני, ולא מתקרבים אליי"�כלומר- הם התרחקו מדרך ה' ומהדרך הנכונה שהוא דורש.

"ויהיו לאחור ולא לפנים"- שני הסברים:

• רד"ק- עונש: "ומה היה עונשם? שהיתה מארה (קללה) במעשה ידיהם ולא ברכה" �כלומר- חטאיהם יביאו עליהם קללה, והם לא יראו ברכה במעשיהם.

שאלה:

קראו ירמיהו ז' 23-21.

כיצד בדברי ירמיהו בפסוק 22 יש סתירה לנאמר בשמות י"ב 9-5 ובויקרא א' 3-2, וכיצד ניתן להסביר את הסתירה?

תשובה:

בפסוק 22- ירמיהו טוען שה' לא ציווה עליהם להקריב עולה וזבח כשהוציא אותם ממצרים.

בשמות ובויקרא ניתן לראות שה' כן ציווה להקריב קורבנות:

" שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם … וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל..." (שמות י"ב 6-5)

" אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר ... אֶת-קָרְבַּנְכֶם" ( ויקרא א' 2) 

הסבר נוסף- רד"ק:

" ואין בכלל עשרת הדברים שהם כלל התורה כולה, זכר לעולה וזבח..."

כוונת ירמיהו היא שבמעמד הר סיני, בעשרת הדברות שהם עיקר העיקרים בתורה, אין ציווי ואזכור להקרבת הקורבנות, משמע שהם לא העיקר בעבודת ה'.

ההסבר לסתירה:

ירמיהו מגזים בכוונה כדי להעצים את דבריו. ירמיהו אומר את דבריו כדי להדגיש את המסר: הקורבנות אינם העיקר, אלא לשמוע בקול ה'.