שמות כ' (א'-יח')

מתן תורה

מערך שיעור בעריכת רויטל חסאן, מקיף ט' אשדוד

הדיבר הראשון:

"  אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"

ה' מזדהה עם עמו ומציג את עצמו כפועל בהיסטוריה. אזכור יציאת מצרים מדגיש את מחויבות העם לה' לאחר החסד שעשה עימו.

האם "  אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ ..." הוא דיבר?

* כן- לפי החלוקה המקובלת זהו הדיבר הראשון.

* לא- אין זה אחד מעשרת הדיברות אלא כותרת והנחת יסוד לדרישות הבאות.

האברבנאל טען: זוהי אינה מצווה.. אך דיבר זה הוא הקדמה למצוות האחרות, לכן אין כאן לשון ציווי כמו ביתר הדיברות.

הרמב"ם טען שזוהי מצוות עשה העומדת בראש כל המצוות, המחייבות אותנו להאמין בה'.

הדיבר השני:

" לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם ... בָּאָרֶץ ... וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם..."

ניתן למצוא הדרגתיות מהאמונה הפסיבית באלוהים אחרים לעמדה אקטיבית של עשייתם של פסל ותמונה ולבסוף עבודת פולחן שלמה לאלילים.

" לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי"

1. נוסף עליי- איסור עבודת ה' עם אל אחר

2. במקומי. מפסוק זה משתמע הרעיון המונותאיסטי- ה' אחד ויחיד והוא מופשט ולא גשמי.

האיסור כולל את שלושת התחומים אותם נהגו עובדי אלילים לעבוד:

• "בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל"- צבאות השמיים
• "בָּאָרֶץ מִתָּחַת"- יצורים כגון נחש, שור
• "וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ"- כגון תנין, לוויתן ןמפלצות מים

ה' הוא מעל לתופעות הטבע, הוא ברא אותן ואינו כפוף להן ( שלילת המיתוס)

הגמול: " כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי."

גמול לדורות: עד דור רביעי ה' מעניש על חטא, אבל מי שמקיים את מצוות ה'- ה' שומר לו שכר לאלפי דורות.

טז לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת  אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ. 

פסוק זה סותר, לכאורה, את הפסוק מספר דברים כד', טז':

הפתרון: לדעת ראב"ע אין כאן סתירה- אלא תלוי מי המעניש:

דברים כד' טז'- גמול אישי מתייחס לשופטי ישראל

שמות כ' ה'- מתייחס לעונש בידי ה' שיכול לפעול גם על פי גמול לדורות.

מכאן שרק האל יכול להעניש בגמול לדורות. לשופט אנושי אסור.

​

הדיבר השלישי: " לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא  כִּי לֹא יְנַקֶּה (=יסלח) ה' אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. "

אל תזכיר את שם ה' בהקשרים שקריים או לשבועת שקר (שווא=שקר) כי זה חילול כבודו של ה', או אל תזכיר את שם ה' לחינם (שלא לצורך)- אלא רק בהקשר לעבודתך אותו.

הדיבר הרביעי: " זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ."- בפסוק י'- מופיע הצו לשבות מעשיית כל מלאכה ביום השביעי

ובפסוק יא'- מופיע הנימוק: ה' ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי ואנו נדרשים לחקות אותו.

ההבדל בין ספר שמות לספר דברים בדיבר זה בא לידי ביטוי בנימוק המובא לשמירת השבת.

דברים ה:

יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה ... לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.  

יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.

• בספר שמות- נימוק דתי- מתוך הזדהות עם מעשה ה': �ה' ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי, כך נדרש האדם מישראל לעבוד שישה ימים ולשבות ביום השביעי.

בספר דברים: - נימוק סוציאלי חברתי: " למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"- כל המעמדות זכאים במידה שווה ליום המנוחה.

• בספר דברים מופיע גם נימוק היסטורי- סוציאלי: יציאת מצרים: אנחנו סבלנו בעבר- היינו עבדים במצרים, לכן עלינו לגלות רגישות לסבלם של החלשים ולאפשר את מנוחתם ביום השבת.

הדיבר החמישי: " כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. "

- דיבר מעבר: שייך גם ליחסים שבין אדם לחברו, ושייך גם ליחסים שבין אדם למקום ( לאלוקים)

• חז"ל אמרו: " שלושה שותפים הן באדם (=ביצירת האדם): הקב"ה, ואביו, ואמו, בזמן שמכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני"

• ההורים מלמדים את בנם את חוקי ה', לכן דור הבנים חייב לכבד את ההורים.

משתי סיבות:

הגמול הניתן על כיבוד הורים הוא אישי :" לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ " אך גם לעם כולו ( קולקטיבי) " עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. "- אם ישמרו על כיבוד הורים לא יוגלו מארצם.

פסוקים יג'-יד':

הדיברות החברתיים- מוסריים- תפקידם לשמור על חברה מתוקנת ובריאה בערכיה.

הדיבר השישי: קדושת החיים: " לֹא תִרְצָח"- בבראשית ט' ו' מופיע נימוק: " שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" - יש חשיבות עליונה לחיי אדם, כיוון שנברא בצלם ה' וכל פגיעה בו היא פגיעה ביסוד האלוקי שבו.

שאלה:

אבן עזרא פירש את הדיבר "לא תרצח" כך:

"בידך או בלשונך להעיד עליו שקר להמיתו, או להיותך רכיל, או לתת עצה רעה בזדון, שתדע שייהרג. או שנִגלָה לך סוד שתוכל להצילו ממוות אם תגלהו לו. ואם לא גילית- אתה כמו רוצח"�א. הסבירו כיצד פירושו של אבן עזרא מחמיר יותר מפשט הכתוב עם אדם שביצע את העבירה.

ב. האם אתם מסכימים לפירוש זה? נמקו

אבן עזרא :

"בידך או בלשונך להעיד עליו שקר להמיתו, או להיותך רכיל, או לתת עצה רעה בזדון, שתדע שייהרג. או שנִגלָה לך סוד שתוכל להצילו ממוות אם תגלהו לו. ואם לא גילית- אתה כמו רוצח"

פירושו של אבן עזרא מחמיר יותר עם אדם שביצע את העברה,

כיוון שאין מדובר רק ברצח- אלא אפילו בעברות חמורות פחות.

פירוש זה מחייב להיזהר לא רק במעשים, אלא גם בדיבור ובכוונות.

הדיבר השביעי: קדושת המסגרת המשפחתית: " לֹא תִנְאָף" – ניאוף פירושו יחסי מין עם אישה נשואה שאינה אשתו. האיסור חל גם על האישה הנשואה וגם על הגבר האחר (-דין שניהם מוות)

הדיבר השמיני: קדושת הקניין: " לֹא תִגְנֹב " - יש הטוענים שמדובר כאן גם בגניבת אנשים לצורך מכירתם לעבדות.

הדיבר התשיעי: קדושת המשפט: " לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר "– השורש ע.נ.ה מתקשר לרוב לעדות, כי בשעת החקירה העד מתבקש לענות על מה שנשאל.

למה "עד" ולא "עדות"? כדי לאסור גם על הבאת אדם אחר שיהיה עד שקר בשבילך.

הדיבר העשירי: קדושת המחשבה: " לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ  לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"

- לחמוד מלשון תשוקה, תאווה. הדרישה היא להשתלט על תאוות הלב ועל המחשבה.

דיבר זה שונה משאר הדיברות החברתיים בכך שהוא איסור על המחשבה ויצרי הלב ולא פעולות מעשיות, ולכן זהו הדיבר הקשה ביותר.

רש"י: " הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסים לו את העברות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברה"

איך יתכן לאסור מחשבות?

הרי אי אפשר להשתלט על יצרי הלב ולרסן אותם?

ההבדל בין ספר שמות לספר דברים בדיבר זה הוא במעמד האישה:

בספר שמות- משתמע מעמד נחות יותר לאישה כי היא מופיעה עם העבד, עם הבהמות ועם הרכוש,

בעוד שבספר דברים- היא נזכרת ראשונה, ויש הפרדה בינה לבין הרכוש.

בעוד שבספר דברים: " וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ  וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ."

" לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ  לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"

פסוקים טו'-יח' תגובת העם להתגלות ה':

ההתגלות האלוקית וחוויית הקדושה הטילו פחד על העם, לכן הוא מתרחק מההר.

" וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת-הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק"

– פסוק זה מעורר קושי: כיצד אפשר לראות קולות?

הפתרונות האפשריים:

• עירוב חושים ( ראייה+ שמיעה)- מדגיש את העוצמה של יראת העם מפני ההתגלות האלוקית
• יש כאן ניסוח מגמתי להבהיר שבני ישראל לא ראו את ה' אלא רק את קולו.

" טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ."

העם מבקש ממשה שיתווך בינם לבין ה' כי הם פוחדים.

ממה?

בשל האמונה שהתבוננות בה' מובילה לסכנת מוות.

פסוק יז':

משה מרגיע את העם ומציג שתי מטרות להתגלות ה' לעם:

• ה' רוצה לנסות ולבחון אותם אם הם מוכנים לקבל את מרותו עליהם " כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים "

• יראת כבוד ה' תמנע מהם לחטוא �" וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. "

פסוק יח': העם מתרחק מההר, משה ניגש אל הר סיני והולך לקבל מצוות נוספות.

בדברים ה' נראה שה' נענה לעם שיהיה מתווך בינו לבין ה':

" הֵיטִיבוּ כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ." ( דברים ה', כד')

מכאן נקבע העיקרון שדברי ה' אל עמו יועברו מעתה באמצעות נביא/ שליח ה'.