הזאב מוכר כחיה זללנית מאוד. כשהוא אוכל את בשר-הטרף, הוא אוכל את הכל ואינו משאיר דבר.
לעולם אינו בודק אם בתוך הבשר יש עצמות.
ואומנם, זאב אחד לא נזהר ועצם קשה נתקעה בגרונו, הוא לא הצליח להקיאה או לבולעה. העצם
דקרה והכאיבה, והוא לא יכול לנשום. הזאב עמד להיחנק.
והנה, למזלו, עברה חסידה בקרבתו. הוא סימן לה לגשת אליו וביקש ממנה להושיט לו עזרה. ללא
היסוס הושיטה החסידה את חרטומה הארוך לתוך גרונו ושלפה משם את העצם התקועה. הזאב נשם
לרווחה ועמד ללכת לדרכו.
החסידה, מלאת סיפוק ממעשה חרטומה, פנתה יפה לזאב וביקשה ממנו שכר טרחה. ואז, פתח הזאת
את פיו ונזף בחסידה: חסידה חצופה, על סמך מה את תובעת שכר טרחה, הרי עבודתך הייתה קלה
מאוד! אני הוא שראי לקבל שכר ולהכרת- תודה. שוטה שכמותך, הרי ראשך היה בפי ויצאת ממנו
בשלום. נוסי מכאן וחוסי על נפשך לפני שתהיי שוב טרף בפי.