לימוד יומי בספר חפץ חיים (רביעי, ו' באדר ב')-

כלל ו'
בִּכְלָל זֶה יְבֹאר אִסּוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע וּשְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע, וְאֵיךְ יִתְנַהֵג אָדָם בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ לְכַתְּחִלָּה,
וְגם אִם נִתְפָּס בַּחֲבוּרָה רָעָה שֶׁל בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן- אֵיךְ יִתְנהֵג לָצֵאת בָּזֶה על פִּי הַתּוֹרָה,
וְעוֹד הרְבֵּה עֵנְיָנִים, וּבוֹ י"ב סְעִיפִים.

ט)
וְכְּשֵׁם שֶׁשַּׁיָּךְ אִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, בְּאִם הַמְסַפֵּר סִפֵּר לוֹ עַל אֶחָד, שֶׁעָשָׂה עַתָּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן,
שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ עַל זֶה, שֶׁלֹּא לְהַחְלִיט בְּלִבֵּנוּ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, וְכַנַּ"ל בְּסָעִיף א,
כֵּן שַׁיָּךְ גַּם אִסוּר קַּבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע לְעִנְיַן שְׁאָר חֶלְקֵּי אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל,
(כְּגוֹן לְבַזּוֹתוֹ בְּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו אוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְנַהֵג עַתָּה כַּשּׁוּרָה,
אוֹ בְּחֶסְרוֹן חָכְמָה, הֵן בַּתּוֹרָה וְהֵן בְּעִנְיְנִי עוֹלָם, וְכַנַּ"ל בִּכְלָל ד, וְה' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה),
בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא גְּנוּת עָלָיו, שֶׁנִּצְּטַוֵּינוּ גַּם כֵּן,
שֶׁלֹּא לְהִתְקַבֵּל דִּבְרֵי הַמְסַפֵּר לְפָנֵינוּ לְהִתְבַּזּוֹת עַל יְדֵי זֶה בְּעֵינֵינוּ, אֶת מִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ עָלָיו.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עַל הַמְסַפֵּר אִסוּר עֲבוּר דִּבּוּרוֹ,  יֵשׁ עַל הַמְקַבֵּל אִסוּר עֲבוּר קַבָּלָתוֹ.


י)
אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַרְנוּ, דְּקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, דְּהַיְנוּ לְהַחְלִיט בְּלִבּוֹ שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה,
מִכָּל מָקוֹם אָמְרוּ חֲזַ"ל, דְּלָחוּשׁ מִיהוּ בָּעֵי {שלחשוש אמנם צריך}.
וּבֵאוּר הַדָּבָר, דְּצָּרִיךְ לְקַּבֵּל אֶת הַדָּבָר בְּדֶרֶךְ חֲשָׁשׁ בְּעָלְמָא,
הַיְנוּ רַק כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ הֶזֵּק עַל יָדוֹ,
וְלֹא יִהְיֶה זֶה הַדָּבָר אֲפִלּוּ בְּגֶדֶר סָפֵק דְּמַעֲמִידִין לְאָדָם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת.
וְלָכֵן מְחֻיָּב עֲדַיִן לְהֵיטִיב עִם הַנִּדּוֹן בְּכָל הַטּוֹבוֹת, שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה, לִשְׁאָר אֲנָשִׁים מְיִּשְׂרָאֵל,
כִּי לֹא נִגְרַע עֶרְכּוֹ בְּעֵינֵינוּ על יְדֵי הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא {הלשה"ר} לְשׁוּם דָּבָר *,
רַק שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה לָחוּשׁ לַלִּישָׁנָא בִּישָׁא לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ וְאֶת אֲחֵרִים מִמֶּנּוּ,
וְעַל כֵּן כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים דְּמַה שֶּׁמֻּתָּר לָחוּשׁ, הַיְנוּ הֵיכָא שֶׁיּוּכַל לָבוֹא לִידֵי הֶזֵּק לוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים, אִם לֹא יָחוּשׁ לוֹ,
(דָּבָר זֶה, דּלאַחֵרִים צָרִיךְ בּאוּר רָחָב וְעַיֵּן פֹּה בִּבאֵר מַיִם חַיּים וּלקָּמָּן בּחֵלֶק ב' בִּכלָל ט' עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב,
כִּי שָׁם נַרחִיב בָּזה, בּעֶזרַת ה'),
אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר אָסוּר לָחוּשׁ לְלָשׁוֹן הָרָע וּלְהַאֲמִינוֹ כְּלָל.

* ולא מבעי היכא דבלאו {ואין צריך לומר כאן שבלא} הלישנא בישא הוא כשאר אנשים מישראל,
אלא אפילו אם בלאו הכי (בלא כך) גם כן נתחזק בעיר לאדם רשע על ידי מעשיו הרעים,
אך שעל ידם לא יצא עדין לגמרי מכלל שאר אנשים מישראל,
כגון, להשיב לו אבידה וכדי לתן לו צדקה או לפדותו וכיוצא בו,
ועתה נשמע עליו עוד מאנשים שיצא לגמרי מכלל "עמיתך",
כגון, דשביק התרא ואכיל אסורא (עוזב התר ואובל אסור),
כיוון שלא נתברר דבריהם בבית דין, רק שאמרו אנשים בדרך סיפור בעלמא-
אין לקבל דבריהם לאמת כדי למנוע את עצמו על ידי זה מפדיונו, אם נשבה וכיוצא בו. (הגהה)