ברוב הזמן אני מרגיש/ה שאני יכול/ה להיות מי שאני באמת בתוך הזוגיות שלנו.
בתוך הקשר שלנו, אני מרגיש/ה שאני הולך/ת לאיבוד ולא יודע/ת מי אני באמת.
אני מרגיש/ה שבן/בת הזוג מכיר/ה אותי כפי שאני באמת, ולא רק את “הגרסה היפה” שלי.
אני מרגיש/ה חופש לומר לבן/בת הזוג מה אני באמת חושב/ת, גם כשזה לא נעים.
גם כשקשה, אני משתדל/ת לבטא את הצרכים והרצונות האמיתיים שלי מול בן/בת הזוג.
כשמשהו מפריע לי בקשר, אני מעדיף/ה לשתוק ולא לדבר על זה.
אני מרגיש/ה שמותר לי להביא לזוגיות גם חלקים בי שאני מתבייש/ת בהם או מפחד/ת שידחו.
בתוך הזוגיות אני מרגיש/ה חופש לבטא גם רגשות “לא יפים” (כמו קנאה, חולשה, פחד).
אני מסתיר/ה חלקים מהחיים שלי או מהעבר שלי מבן/בת הזוג כי אני מפחד/ת שהוא/היא ישפוט/תשפוט אותי.
אני נוטה להסתיר מחשבות או רגשות חשובים מבן/בת הזוג כדי לא לעשות בעיות.
חשוב לי יותר לשמור על שקט בזוגיות מאשר להיות נאמן/ה לעצמי.
אני מרגיש/ה שאני משחק/ת תפקיד בזוגיות שלנו, במקום להיות עצמי.
כשאני עם בן/בת הזוג, אני מרגיש/ה שאני הולך/ת על ביצים.
אני מרגיש/ה שבתוך הזוגיות אני יכול/ה לנסות דברים חדשים ולהתפתח כאדם.
אני מרגיש/ה שאני יכול/ה לבחור מי אני בזוגיות, ולא רק “להמשיך את מה שהיה עד עכשיו”.
בשיחות בינינו, אני מוכן/ה לקחת אחריות על החלק שלי במקום להאשים רק את בן/בת הזוג או את הנסיבות.
אני מרגיש/ה שבשיחה עם בן/בת הזוג אני לפעמים “משחק/ת תפקיד” (למשל ה”חזק/ה”, ה”נפגע/ת”) במקום להגיד מה אני באמת מרגיש/ה.
אני מרשה לעצמי להגיד לבן/בת הזוג דברים שגם עלולים לגרום לו/לה לראות אותי באור פחות “מושלם”.
