בס"ד

כל אחד לחוד ושנינו ביחד / לאה מוריה

עיון בשיר "איזון עדין" מאת סיון הר-שפי

השיר "איזון עדין" נכלל בספר שיריה הראשון של המשוררת סיון הר-שפי "גלות הלויתן"^[1] וכן בספר "אנחנו שבקרוב נהיה",^[2] ספרם המשותף של בני הזוג אבישר וסיון הר-שפי, העוסק בשלבי האהבה והזוגיות, ואשר כולל שירים שחיברו מבלי לציין את שמותיהם. כשנשאל על כך, אמר אבישר: "לא חתמנו על כל שיר בנפרד, כי אנחנו באמת רואים בזה יצירה משותפת... אנחנו מרגישים שהשירה שלנו, בעיקרה, שונה, ולכן השילוב משלים, מאזן ומנצח".^[3]

ואכן השילוב בין בני הזוג לצד הרצון לשמור על נפרדות ואינדיבידואליות בתוך הקשר הזוגי הוא העומד במרכז השיר "איזון עדין".

איזון עדין / סיון הר-שפי

אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁלָּנוּ

שֶׁרַק אֲנִי יְכוֹלָה לְהַכְנִיס

שֶׁרַק אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא

מַחְזִיקִים שְׁנֵי נֵרוֹת.

אֲבָל בְּסוֹפָהּ נִהְיִים אֶחָד

שְׁתֵּי פְּתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד

לְהַתְחָלָה חֲדָשָׁה.

וּבְרֵאשִׁית הָיִינוּ דּוּ-פַּרְצוּפִין

בְּחוּט שִׁדְרָה הָיָה תָּלוּי עוֹלָם.

עַכְשָׁו שְׁנֵי עַמּוּדֵי שִׁדְרָה

מַחְזִיקִים בַּיִת

וּכְשֶׁאֲנִי קְצָת מִתְכּוֹפֶפֶת,

וּכְשֶׁאַתָּה. אִזּוּן עָדִין.

כשנשאלה הר-שפי איך שיר נולד? ענתה: "בכל מיני דרכים והן נסתרות ממני. יש שירים שנובטים בשבת, וצריך להתאפק איתם עד מוצאי. לפעמים בחלום... יש גם שורה שנכתבת פתאום וחברותיה מצטרפות אליה אחרי כמה שנים. שירים אחרים נכתבים בדקות ספורות".^[4]

על תהליך כתיבת השיר "איזון עדין" העידה כי נכתב בתחילת דרכם הזוגית בעקבות מחשבה על הדלקת נרות שבת שנהוג לכבד בה את האישה לעומת ההבדלה במוצאי השבת שנערכת על ידי האיש.

"התמונה שעברה בראשי בעת כתיבת השיר היתה הדלקת שני נרות שבת על ידי האישה לעומת הדלקת נר הבדלה, העשוי משתי פתילות היוצרות שלהבת אחת, על ידי הגבר. השיר צמח מהחיפוש אחר התשובה לשאלה: מה טיבה של השבת שלנו יחד?"^[5]

הבחירה לתאר זוגיות באמצעות יום השבת איננה מקרית והיא מופיעה כבר בדברי חז"ל:

תני רבי שמעון בן יוחאי אמרה שבת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לכל ימות השבוע יש בן זוג, ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך".^[6]

השיר "איזון עדין" נפתח במילים "אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁלָּנוּ" כאשר השימוש בלשון רבים מדגיש את היות השבת זמן משותף, יום שבו בני הזוג נמצאים בדרך כלל פיזית יחד במהלך רוב השבת, בניגוד לשאר ימות השבוע בהם כל אחד יוצא לעבודתו ועסוק בענייניו ובאופן טבעי הזמן הזוגי המשותף מצומצם יחסית.

השיר כתוב בגוף ראשון "אֲנִי", מנקודת מבטה של אישה הפונה לנמען, "אַתָּה", שהוא בן זוגה.

בשיר שני חלקים:

שורות 1-7 עוסקות בהקבלה בין תפקידיהם השונים של האיש והאישה ביחס להדלקת הנר בכניסת וביציאת השבת, ובתהליך ההתקרבות שחל ביניהם במהלכה. בחלק זה מספר אי זוגי של שורות (7).

שורות 8-13 עוסקות בתהליך שעברה הזוגיות מראשית הבריאה (ישות אחת שהיתה מורכבת מאיש ואישה ועברה היפרדות) ועד להתאחדות מחדש שבאה לבידי ביטוי בבניית ביתם הפרטי של בני הזוג ובמערכת היחסים המורכבת הכרוכה בהחזקתו. בחלק זה מספר זוגי של שורות (6).

חלק א': השבת ובני הזוג 

אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁלָּנוּ

שֶׁרַק אֲנִי יְכוֹלָה לְהַכְנִיס

שֶׁרַק אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא

מַחְזִיקִים שְׁנֵי נֵרוֹת.

אֲבָל בְּסוֹפָהּ נִהְיִים אֶחָד

שְׁתֵּי פְּתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד

לְהַתְחָלָה חֲדָשָׁה.

בתוך השבת המשותפת, המכונה "שֶׁלָּנוּ", נוכחים שני בני הזוג והם ממלאים תפקידים שונים: האישה מדליקה נרות ובכך מבשרת על כניסתה של השבת ואילו הבעל מדליק את נר ההבדלה המציין את צאתה.^[7] 

האנאפורה "שֶׁרַק אֲנִי... שֶׁרַק אַתָּה", יוצרת מתח בין ייחודו של כל אחד מבני הזוג העומד בפני עצמו לבין השותפות הקיימת ביניהם העומדת בבסיס הנישואין והזוגיות, שותפות הבאה לידי ביטוי בתפקידיהם השונים של כל אחד מבני הזוג ביחס לשבת.

הניגוד "אֲנִי" מול "אַתָּה", כמו גם הפעלים המנוגדים: "לְהַכְנִיס" - "לְהוֹצִיא" ביחס לאישה ותפקידיה לבין האיש ותפקידיו, מדגישים כאמור את השוני שבין בני הזוג  ואת האיזון העדין הנדרש ליצירת ההשלמה ביניהם.  

הנרות שמדליקים הבעל והאישה "מַחְזִיקִים" את השבת ומבטאים את השותפות הקיימת ביניהם ביצירת מסגרתה. האנשת הנרות משקפת את תהליך ההתקרבות בין בני הזוג שמתרחש במהלך השבת.  

בעוד שבכניסת השבת מדליקה האישה שני נרות בעלי שתי פתילות נפרדות, בנר ההבדלה שבו מוציאים את השבת, הנרות "נִהְיִים אֶחָד", "שְׁתֵּי פְּתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד".^[8]

החזרה על המילה "אֶחָד" מדגישה את תהליך התקרבות הפתילות, המקביל לתיאור בני הזוג שהשבת קרבה ביניהם והפכה אותם לאחד, כמו שכתוב: "...וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".^[9] 

מילת הניגוד "אֲבָל" מדגישה את ההבדל שבין כניסת השבת בשני נרות לבין צאת השבת בהבדלה בנר אחד. הדוברת מוצאת בנר ההבדלה המורכב משני נרות סמל להפיכת בני הזוג מאנשים נפרדים לאחד - "אֲנִי" ו"אַתָּה" "נִהְיִים אֶחָד". המעבר מלשון רבים "שְׁנֵי נֵרוֹת" ללשון יחיד "נֵר אֶחָד" והחזרה על המילה "אֶחָד" מבטאים את החיבור בין בני הזוג היוצאים מהשבת כאחד לימי המעשה, "לְהַתְחָלָה חֲדָשָׁה" זוגית משותפת.

יחד עם זאת המילה "אֲבָל" מדגישה ומבליטה את המתח הקיים לכל אורך השיר בין הייחודיות של כל אחד מבני הזוג לבין החיפוש אחר ההשלמה וההתקרבות ביניהם.

מטאפורת נרות השבת בחלקו הראשון של השיר ("שְׁנֵי נֵרוֹת", "נִהְיִים אֶחָד", "שְׁתֵּי פְּתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד") מסמלת את מערכת היחסים המתפתחת בין הבעל לאישה בברכת השבת.

נר ביהדות הוא סמל לנשמה, "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם".^[10] שני הנרות בשיר מייצגים אפוא את הבעל והאישה, כל אחד הוא בבחינת נר העומד בפני עצמו ושני הנרות נשזרים יחדיו לנר אחד. הנרות כמייצגים את השלום בבית ובין האיש לאשתו מתאימים לנאמר בתלמוד במסכת שבת שהטעם להדלקת נרות שבת הוא - משום שלום ביתו.^[11]

השבת אמורה לייצר אחדות ושלום בין האיש והאישה אך מספר השורות הלא-סימטרי שבחלק זה של השיר מבטא את המתח העולה מביניהן. אמנם בסוף השבת הדלקת נר ההבדלה שכוללת "שְׁתֵּי פְּתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד" מבשרת שהשבת עשתה את פעולתה ואכן קירבה ביניהם, אך אין זה תיאור אידילי, שכן הדוברת מדגישה כי מדובר בשני אנשים שונים בעלי תפקידים שונים, "אֲנִי" ו"אַתָּה", והיא תוהה על מקומו הייחודי של כל אחד מבני הזוג בתוך הקשר.

חלק ב': הזוגיות

וּבְרֵאשִׁית הָיִינוּ דּוּ-פַּרְצוּפִין

בְּחוּט שִׁדְרָה הָיָה תָּלוּי עוֹלָם.

עַכְשָׁו שְׁנֵי עַמּוּדֵי שִׁדְרָה

מַחְזִיקִים בַּיִת

וּכְשֶׁאֲנִי קְצָת מִתְכּוֹפֶפֶת,

וּכְשֶׁאַתָּה. אִזּוּן עָדִין.

חלקו הראשון של השיר מסתיים במילים "הַתְחָלָה חֲדָשָׁה" ובחלקו השני הדוברת חוזרת לתחילת בריאת העולם והאדם.

בספר בראשית נאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם".^[12] על-פי המדרש אדם וחוה היו מחוברים גב אל גב והנסירה שהתבצעה לאחר מכן אפשרה לכל אחד מהם לקבל ישות עצמאית.

הדוברת קושרת בין הזוגיות הראשונה של אדם הראשון, שבחוט השדרה האחד שהיה משותף לשניהם (לאדם וחוה) היה תלוי עולם, לבין ההתחברות המחודשת לאחר ההיפרדות, על מנת לבנות יחד בית עם שני עמודי שדרה נפרדים.

בשתי השורות האחרונות של השיר הדוברת חוזרת לזוגיות שלה ושל בעלה שמחזיקים יחד את ביתם המשותף, דבר הדורש מהם נכונות להתגמש ולהתכופף, כפי ששני הנרות הופכים בצאת השבת לנר אחד מפותל.

הארמז "וּבְרֵאשִׁית הָיִינוּ דּוּ-פַּרְצוּפִין", לקוח ממדרש רבה:

"אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, דְּיוּ פַּרְצוּפִים בְּרָאוֹ, וְנִסְּרוֹ וַעֲשָׂאוֹ גַּבִּים, גַּב לְכָאן וְגַב לְכָאן.^[13]                                                                                                              בשעה שנברא דו פרצופין נברא ונסרו ונעשה שניים גבים, גב לזכר גב לנקבה".^[14]

הארמז מצביע על כך שבעבר, במצב הבראשיתי, אדם הראשון ואשתו, היו מחוברים בגוף אחד, אך המדרש מתאר את עמידתם גב אל גב, זה מול זו. עמידה זו מבטאת את המתח שבין הנפרדות של האיש והאישה לבין היותם יחידה אחת מחוברת.

לאחר שאדם הראשון ואשתו הופרדו זה מזו, המשימה היא לשאוף לחזור ולהתחבר מחדש לשם בניית בית ומשפחה. כדי לאפשר זאת ועל מנת ששני עמודי השדרה יתפקדו כאחד נדרשים גמישות ואיזון עדין מצד שני בני הזוג.

השבת שהוזכרה בתחילת השיר מהווה מעין בבואה למתח הקיים בכל מערכת זוגית – הרצון לשמור מחד על ייחודיות ונפרדות הנובעים מעצם היות כל אחד מבני הזוג אדם בפני עצמו, לעומת הרצון להתחבר ולהתאחד.

"בְּחוּט שִׁדְרָה הָיָה תָּלוּי עוֹלָם", הקב"ה יצר את הבריאה מתוך כוונה שהאיש ואישה כאחד יבנו את העולם. האנשת עמודי השדרה מבטאת את הנפרדות של כל אחד מבני הזוג, לאחר הנסירה בספר בראשית. על מנת ליצור בית עליהם לגלות גמישות ולשאוף להפוך לאחד. על כל אחד מבני הזוג להתכופף זה לקראת זו, שכן זוגיות כרוכה מטבעה בוויתורים ובפשרות. אכן, לא קל להתכופף ולבוא האחד לקראת השניה, אך זוהי הדרך היחידה לחיות בזוגיות. נדרשים איזון עדין ושמירה על שיווי המשקל בין ה"אני" הנפרד של כל אחד מבני הזוג כשלעצמו לבין ה"אנחנו".

ללא אותו כיפוף, פעם מצדו ופעם מצדה, לא יתאפשרו חיים משותפים. כיפוף זה הוא המאפשר במידה מסוימת את החזרה לאותו חוט שדרה אחד של בריאת העולם.

החזרה על המילים "וּכְשֶׁאֲנִי וּכְשֶׁאַתָּה" שהופיעו בחלקו הראשון של השיר מחזקת את הרעיון שכאשר כל אחד מבני הזוג תורם את חלקו וממלא את תפקידו וכל אחד נכון להתגמש ולהתכופף, מתאפשרת ההתמזגות של שני עמודי השדרה באותו חוט שדרה אחד קדמון.

בנוסף, החזרה על הפועל "מַחְזִיקִים" ("מַחְזִיקִים שְׁנֵי נֵרוֹת", "מַחְזִיקִים בַּיִת") בלשון רבים מבליטה את מרכזיות השבת והבית בחייהם של בני הזוג. אפשרות נוספת להבנת פועל זה היא "מַחְזִיקִים" במובן של תחזוקה. זוגיות יש לתחזק ולטפח באופן שוטף וקבוע באופן פעיל ואקטיבי.

עמוד השדרה הוא מטאפורה – "בְּחוּט שִׁדְרָה הָיָה תָּלוּי עוֹלָם", "שְׁנֵי עַמּוּדֵי שִׁדְרָה".

הדיוק המילולי בהגדרת "חוּט" לעומת "עַמּוּד" מצביע על ההבדל ביניהם - תפקידו של עמוד השדרה הוא לשאת את משקל הגוף ולייצב אותו. בעוד חוט השדרה גמיש, עמודי השדרה קשיחים. כשאדם וחוה היו מחוברים זה לזה, חוט השדרה הגמיש אפשר את תפקודם. לאחר ההפרדות החוט הופך לעמודי שדרה חזקים ויציבים.

לכל אחד מבני הזוג יש אישיות נפרדת וצרכים משלו ועל מנת לחזור ולתפקד כאחד נדרשים כיפוף וגמישות הדדיים, שאם לא כן השניים לא יוכלו לחיות בכפיפה אחת.

האנשת שני עמודי שדרה כבעל ואישה מבטאת את המצב שלאחר ההיפרדות כשכל אחד הפך לאישיות בפני עצמה, כאשר המשימה היא לחזור להיות עמוד שדרה אחד, והדבר מתאפשר בזכות הגמישות ההדדית והכיפוף, "וּכְשֶׁאֲנִי קְצָת מִתְכּוֹפֶפֶת, וּכְשֶׁאַתָּה". נכונות זו היא היוצרת את אותו איזון עדין שבלעדיו לא ניתן להחזיק בית.

המילה "קְצָת" מציינת המעטה, כיפוף קל. יתכן כי הדוברת מוכנה להתכופף רק מעט פן תאבד את עצמה ואת זהותה הנפרדת. לא מדובר בביטול עצמי למען האחר, אלא בכיפוף קל, פעולה שלא תמיד נוח לעשותה, אך היא מתבקשת לטובת החזקת הבית המשותף והחיים יחד.  

המילה "קְצָת" מתקשרת מבחינה סמאנטית למילה "עָדִין". במערכת יחסים זוגית יש לנהוג בעדינות, גם אם לפעמים נדרש כיפוף כלשהו מצד זה או זו על מנת שלא להרעיד את אמות הספים של הבית.

עמוד השידרה מבטא את האישיות המובדלת והנפרדת, כמו שבתחילת השבת הנרות זקופים ונפרדים. בנר ההבדלה שני נרות דקים מתגמשים ומתכופפים ויוצרים נר חזק המאיר כפליים. זהו אותו "אִזּוּן עָדִין" המאפשר את קיום השבת, הבית והזוגיות.

מן השיר עולה תמונה של זוגיות טובה, מכילה ומכבדת אשר בה לכל אחד מבני הזוג תפקיד משלו סביב יום השבת ושניהם כאחד יוצרים ו"מחזיקים" זוגיות זו על ידי הדלקת הנרות וקדושת השבת מקרינה עליהם ועל ביתם. יחד עם זאת באופן טבעי כבכל זוגיות, גם בזוגיות המתוארת בשיר ישנו מתח ומורכבות מסוימת הבאים לידי ביטוי בתיאור הכיפוף המתבקש פעם מצד האישה ופעם מצד הגבר, כל אחד בתורו.

סיום השיר מהווה תזכורת לכך שהאיזון במערכת יחסים זוגית הוא חשוב ועדין. על שני בני הזוג להיות מוכנים לעבוד על הזוגיות שלהם, להבין שהיא תדרוש מהם וויתורים, פשרות וגם "כיפוף" בעת הצורך מנת למצוא את האיזון הנכון שיאפשר להם לצמוח לעבר התחלה חדשה.

לפנינו שיר אישי, ראליסטי שאינו מציג בהכרח תמונה של זוגיות "מושלמת", אלא מתאר אידיליה מפוכחת הניצבת בפני אתגרים וקשיים ומתמודדת עמם, תוך תהייה וחיפוש מתמיד אחר מציאת אותו איזון עדין המתאים לבני הזוג, איזון שלא פשוט להשיג בין הצורך להתקרב ולהיות "יחד" מחד, לבין הצורך להיות לבד ו"לחוד" מאידך.

מתח לא פתור זה שזור לכל אורכו של השיר ובא לידי ביטוי בצורתו החיצונית - בית אחד, מספר שורות אי זוגי (13), מספר מילים משתנה משורה לשורה, וכן באמצעים האומנותיים (אנאפורה, ניגוד, חזרה, מטאפורה, האנשה, ארמז).

כשנשאלה הר-שפי על מה הבית עומד? ענתה: "על ברית, על אהבה, על אמונה... הבית גם עומד על איזונים... ועל הרבה תפילה".^[15]

נספח:

הצעות להרחבה סביב לימוד השיר

א. מסעֵי/ סיון הר-שפי

אַתָּה וַאֲנִי
מִתְחַלְּקִים בַּמַּסָּעוֹת כְּמוֹ
קְהָת, גֵּרְשׁוֹן וּמְרָרִי.
מִי נוֹשֵׂא אֶת הַיְלָדִים
וּמִי אֶת הַמִּזְוָדוֹת
אֶת הַתִּיקִים הַקְּטַנִּים
וְאֶת הַפְּרָחִים מִי
עוֹמֵס אֶת הַגַּג
וּמִי אֶת הַקִּירוֹת
אֶת הָרִצְפָּה הַבּוֹעֶרֶת
וְאֶת הֶחָלָל הַפְּנִימִי.

כְּמוֹ קְהָת, גֵּרְשׁוֹן וּמְרָרִי
אֲנַחְנוּ שְׁלֹשָׁה:
אִישׁ וְאִשָּׁה
נְשׂוּאִים
עַל כַּפַּיִם שֶׁל חֶסֶד.

וּבַיָּמִים הַקֵּהִים
בְּיָמִים גְּרוּשִׁים
בִּימֵי מְרָרִים
כַּלְּוִיִּים אָנוּ בְּסִבְלוֹתֵינוּ
עַל מַעֲלוֹת בֵּיתֵנוּ עוֹמְדִים
וְשָׁרִים

ניתן להביא בפני התלמידים שיר נוסף של הר-שפר העוסק אף הוא בזוגיות, "אִישׁ וְאִשָּׁה
נְשׂוּאִים", המתוארת כמסע שבמהלכו קיימת חלוקת תפקידים בין הבעל לאישה הבאה לידי ביטוי בפעולות קטנות וספציפיות כגון: נשיאת "הַיְלָדִים", "הַמִּזְוָדוֹת", "הַתִּיקִים הַקְּטַנִּים", "הַפְּרָחִים" ועוד. השיר מתאר שותפות הנוגעת למטלות הבית וגידול הילדים בטוב וברע.

לצד רגעי החסד והשירה הדוברת אינה מהססת לציין גם רגעים קשים ("קֵּהִים... גְּרוּשִׁים... מְרָרִים") בהם לדבריה "הָרִצְפָּה בּוֹעֶרֶת". היא משתמשת בדימוי "כַּלְּוִיִּים אָנוּ בְּסִבְלוֹתֵינוּ" להמחשת המורכבות והמתח הכרוכים בזוגיות שמהווה אתגר תמידי, כפי שאמר רבי עקיבא: "אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ - שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן. לֹא זָכוּ - אֵשׁ אוֹכַלְתָּן".^[16]

ב. אפשרות נוספת להרחבה היא להביא בפני התלמידים את המדרש "רבי אלעזר והמכוער", שאמנם לא עוסק בזוגיות אך מסקנתו" לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כַּקָּנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כָּאֶרֶז",^[17] מבטאת אמירה כללית המיועדת לכל אדם, והינה נכונה ורלוונטית גם למערכת יחסים בין בעל לאישה.

ניתן להביא את המדרש ביחס ליכולת הכיפוף המתבקשת המתוארת בשיר "איזון עדין" במילים "וּכְשֶׁאֲנִי קְצָת מִתְכּוֹפֶפֶת, וּכְשֶׁאַתָּה".

מסקנת המדרש היא שעל האדם להיות רך ונוח עם הבריות כמו הקנה שעמיד בפני הרוחות, ולא להיות תקיף וקשה כארז. לא להיות רך מידי, אך גם לא להיות קשה מידי. יש לשאוף למזג בין שני הניגודים האלו ולמצוא, כאמור, את אותו "אִזּוּן עָדִין" שמסתבר שהינו הוא הכרחי לשלום בית ולקיומה של כל זוגיות באשר היא.