שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן ג פרק א

(1915 - 2006)

בירור הלכה בדין חליבה בשבת +נדפס חלקו של הקו' בשמי בקובץ בכורי ציון שנת תש"ד.+  

גרסינן במסכת שבת דף צ"ה ע"א: ת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת, המכבד והמרבץ והרודה חלת דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה ארבעים דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.  רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא בעו מיניה חולב משום מאי מיחייב וכו' אתא שאיל בי מדרשא.  אמרו ליה חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר מגבן חייב משום בונה, המכבד המרבץ והרודה חלת דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה ארבעים דברי רבי אליעזר.   אמר ר"א מ"ט דר' אליעזר וכו'.  

והנה מפשטות לשון הברייתא משמע שר"א מחייב בכל האמור בה חטאת, וחכמים חולקים ואינם מחייבים על כל האמור בה, ואף על חולב ומרבץ ומגבן, כי אם משום שבות.  

אכן אבל הדבר נפתח בגדולים, וישנם הרבה שסוברים שאף חכמים לא נחלקו אחולב מחבץ ומגבן ומודים שחייבים עליהם חטאת, וכאשר נבאר בע"ה.  

שיטת דסוברים דחיוב חולב הוא מדאורייתא.  

(א) ובאמת כד דייקינן שפיר אנו רואים בדברי רש"י עצמו כאן בשבת שסובר כן שחכמים לא נחלקו אחולב מחבץ ומגבן, והוא מזה שעל חייב חטאת שבדברי ר"א מבאר רש"י רק טעמא דחיובי רודה ומכבד ומרבץ וכותב: לקמיה מפרש טעמא דהרודה חלת דבש חייב משום תולש ומכבד ומרבץ משום בונה.   ואינו מבאר גם על חולב מחבץ ומגבן (בסוגרים בחצי עיגול כתוב ברש"י מחבץ משום בורר ומשמע שזה מחוק), והיינו מפני שסובר שהחייב חטאת של ר"א מוסב רק על סיפא דברייתא שהוא מכבד ומרבץ ורודה.  אבל רישא דברייתא דהיינו חולב מחבץ ומגבן אינו דברי ר"א אלא סתמא דברייתא שכולם מודים בזה ובאה בעיקר לאשמיענו שיעור החיוב שהוא כגרוגרת, וכן בדברי רבנן שאומרים אינו אלא משום שבות מפרש רש"י רק על מכבד ומרבץ שהוא דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין, ולא מבאר כלל על חולב מחבץ ומגבן, והיינו מפני שע"ז גם רבנן מודו שהוא מה"ת, וזה שלא מפרש השבות של רודה הוא, מפני שפשוט שהוא משום דמיחזי כתולש, דבשלמא במכבד ומרבץ הוצרך רש"י לפרש הטעם, משום דמכיון דלא מחייבי רבנן בהם משום בונה, הרי הם כשלעצמם לא מיחזי כלל כבונה, לכן הוצרך לפרש שגזרו משום דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות והוי בנין, אבל ברודה אף שסברי חכמים שאין זה תולש ממש מה"ת אבל מובן השבות שהוא משום שמיחזי עכ"פ כתולש.  

אכן רש"י בפסחים (ד' ס"ה ע"א) ד"ה אחד זה.   מפרש שר"א הוא דקאמר לה גם רישא דברייתא דין דחולב מכבד ומרבץ וכותב: רבי אליעזר משום הכי מחייב חולב משום מפרק מגבן משום בונה מחבץ משום בורר.  אבל מ"מ דברינו קיימים דמשמע מדברי רש"י בשבת שמפרש בדברי ר"א רק אלו שר"א בעצמו מחייב, ובדברי רבנן רק אלו שחכמים חולקים, אבל אלו שכולם מודים לא מפרש לא בדברי ר"א ולא בדברי רבנן, מפני שאילו היה מפרש היה נראה כאילו רק ר"א סובר כן, ומכש"כ שלא היה לו לפרש בדברי רבנן שאומרים משום שבות, מכיון שמודים בזה שהוא מה"ת, ורק מפני שר"א אומר זאת בפירוש מפרש רש"י בפסחים על ר"א.  

ודקדוק משמעות זאת מדברי רש"י שסובר שרבנן לא נחלקו אחולב מחבץ ומגבן, הן הן הדברים הנאמרים בהדיא בדברי רש"י שם בפסחים שכותב: אחד זה ואחד זה מכבד ומרבץ ורודה, אבל מאידך לא קאמרי, דתולדות אב מלאכה נינהו כדאמרינן בפרק המצניע וכו', הרי בהדיא שרש"י מפרש שחכמים חולקים רק על מכבד מרבץ ורודה, אבל מאידך לא קאמרי, ומודים בחולב מחבץ ומגבן שתולדות אב מלאכה נינהו, וכנראה שהוציא כן ממה שמר"נ וכן בבי מדרשא שאלו וביארו בסתמא חולב משום מפרק וכו'.   ולא הזכירו שהשאלה היא אליבא דר"א כמו ברודה שהזכירו מפורש אליבא דר"א.   ומשמע שגם חכמים מודים לו בזה.  

וביותר שבמקום שרש"י בשבת מפרש שכוונת אחד זה ואחד זה שאמרו חכמים הוא אחד שבת ואחד יו"ט, מפרש רש"י שם בפסחים שזה מוסב על מכבד ומרבץ ורודה כנ"ל, והיינו אחד זה מכבד ומרבץ שר"א מחייבם משם אחד משום בונה, ואחד זה רודה, שר"א מחייבו משום תולש, ולאפוקי אידך דחולב מחבץ ומגבן שלא חולקים עליהם חכמים, אמנם בתוספתא (פ"י דשבת) איתא בהדיא כפירוש רש"י בשבת שכוונת חכמים באחד זה ואחד זה, הוא בין בשבת בין ביו"ט, אבל י"ל שמתוך מה שמשמע מדברי הגמ' שחכמים לא חולקים כי אם אמכבד ומרבץ ורודה כנ"ל, וממה שהגמ' השמיטה הבין בשבת בין ביו"ט, שבתוספתא, ביאר רש"י בפסחים שהגמ' פירשה כוונת חכמים באחד זה ואחד זה.   אחד מכבד ומרבץ ואחד רודה, כנ"ל, ולאפוקי חולב מחבץ ומגבן שלא נחלקו עליהם.  

(ב) וכזה שלא נחלקו רבנן אחולב מחבץ ומגבן, מביא הרמב"ן בשבת (ד' צ"ה ע"א וד' קמ"ד ע"ב ובמלחמות בפ' חבית) בשם הר"ח והרי"ף, וכותב: ומה שאמר דחולב חייב משום מפרק ומשמע דל"פ רבנן עלי' דר"א בהא, א"נ לאו דברי ר"א אלא ד"ה וכו' (ומה שהרמב"ן נחלק עליהם עיין להלן בדברינו), הרי כדברי הנ"ל שי"ל שרישא של הברייתא בדין חולב לאו ר"א אמרה אלא דברי הכל היא, והר"ח והרי"ף מסתייעים לזה ממה שאמרו ביבמות (ד' קי"ד ע"א) ובכתובות (ד' ס' ע"א) יונק מפרק כלאחר יד הוא, ומשמע הא חולב ממש מפרק גמור הוא.  

וכן הרי"ף בהלכותיו בפרק כלל גדול מעתיק בסתמא: ת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת חייב חטאת ואמרינן חולב משום מאי מיחייב משום מפרק וכו' ומפרק תולדה דדש היא, ולא מזכיר בכלל שהוא מדברי ר"א ומשמע שמפרש שדברי הכל היא.  

והוציא כן ממה שהגמ' שאלה וביארה בסתמא שחולב חייב משום מפרק ולא הזכירה כלל שהוא אליבא דר"א, ומשמע שפירשה שחיוב חולב שנאמרה בברייתא דברי הכל היא, וכנ"ל באות א'.  

והיה נראה לי להוסיף עוד ראיה שרישא דברייתא דברי הכל היא, עפ"י מה שמבארים הרמב"ן והרשב"א בשבת שם (בד' צ"ה).   שר"א שאומר הזיד ביו"ט לוקה ארבעים אבבא תנינא קאי שהוא מכבד מרבץ ורודה, דאילו חולב ומחבץ ומגבן אוכל נפש הוא וביו"ט מותר מה"ת וכו', עיי"ש שכותבים אח"כ בדבריהם להעמיד בחולב מיו"ט לחול או בחולב בהמה טמאה לגוים ומחבץ ומגבן באיסורין, והרמב"ן מסיים שאבל מחוורתא ברייתא כדפרישית דלא כייל תנא שבת ויו"ט אלא בשאר מלאכות אבל באוכל נפש לא שוו ולא תני לה בחד כללא עיי"ש.  

  ולפי"ז הרי ניתן כבר להאמר ביותר שרישא דברייתא אינה בכלל מדברי ר"א אלא דברי הכל היא, ויצא ממילא שעל מה שר"א מדבר דהיינו אמכבד ומרבץ ורודה כייל באמת בחד כללא שבת ויו"ט כמו שמשמע מפשטות משמעות דבריו שכן כייל שבת ויו"ט בחד כלל.  

ולכאורה יש לשדות בהוכחה נוספת זו נרגא ממה שהרמב"ן (בד' קמ"ד) מביא בשם הרי"ף מטעם זה של מתוך שמלאכת אוכל נפש ביו"ט שרי להתיר רק חולב לתוך אוכל, אבל חולב לתוך הקערה דמלאכת משקין הוא לא הותרה ביו"ט, ע"ש, ולפי"ז הרי אהזיד ביו"ט של ר"א מצי למיזל גם ארישא דחולב.  

אכן הראיה עדנה במקומה עומדת, שהרי ברישא קתני גם מחבץ ומגבן שזה מלאכת אוכלין ולא מלאכת משקין ובזה גם הרי"ף מודה שמותר לעשותם לצורך היום, ויוצא שנצטרך לחלק בבא דרישא ולומר שר"א כייל שבת ויו"ט רק אחולב ולא אמחבץ ומגבן, שזה דחוק ואין זה במשמעות דבריו כמובן, אבל אם נאמר שר"א לא אמר כלל בבא דרישא, מתיישב ברווחא, דעל מה שר"א מדבר דהיינו מכבד ומרבץ ורודה.   כייל שפיר בחד כללא שבת ויו"ט.  

וכשיטה זו שחכמים לא נחלקו אחולב סובר גם הרמב"ם, ומשו"ה פוסק (בפ"ח מה' שבת ה"ז) שהחולב את הבהמה חייב משום מפרק, וכמו שמבאר המ"מ, וכן הוא גם דעת המאירי בפסחים (ד' ס"ה ע"א) בהדיא דזה שאמרו חכמים אחד זה ואחד זה משום שבות לאו על חולב ומגבן ומחבץ הוא חוזר שכל אלו ודאי מלאכה גמורה הם, אלא על שלש אחרונות ר"ל מכבד ומחבץ ורודה שר"א מחייב בהן באיסור תורה וחכמים משום שבות.  ולפי"ז אין לכאורה שום צד של היתר באיזה אופן שהוא שהחליבה תעשה בשבת ע"י ישראל.  

וכן ראיתי בשבלי הלקט (כלל ב' סי' ל"ג) שכותב: וששאלתם מהו לחלוב פרות בשבת מפני שמסתכנות, ואם אין יונקים עגלים מסתכנים, שבאו רבנן ואמרו שמותר לחלוב כשמשנה בכל, לא יפה הורו לכם שמותר לחלוב בשבת, שהחולב בשבת חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ונסקל, ואפי' חולב ביו"ט במזיד לוקה, וחליבה תולדה דמפרק ומפרק זה הדש את התבואה אף חולב מפרק החלב מן הבשר, וחייבין על תולדה כאב דתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת ותולדותיהן כיוצא בהן, הלכך אסור, וגאון אחד ז"ל כתב היכא דאיכא סכנה דבהמה אומר לגוי מערב שבת חלוב פרתי וטול חלב לעצמך, ע"כ.   הרי שהיו רבנן שהתירו החליבה ע"י ישראל כשמשנה בכל, והמשיב בשבלי הלקט דחה את דבריהם שלא הורו יפה, ולא התיר ע"י ישראל אף שהבהמה מסתכנת מפני שהחולב חייב מדאורייתא משום מפרק.  

(ג) והנה התוס' בשבת (ד' ע"ג ע"ב) ד"ה מפרק, מקשים על שיטה זו דחולב חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, דאמאי חייב, הא גבי פוצע חלזון (בד' ע"ה ע"א) ס"ל לרבנן דאין דישה אלא בגדולי קרקע.  ולגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבי בהמה גדולי קרקע, ומביאים בשם ר"ת דס"ל דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו, ודוחים פירושו מדברי הגמ' בשבת (ד' קמ"ד ע"ב) שמתירה חולב לתוך הקדרה, ולר"ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה, לכן מפרשים נמי שטעם החיוב הוא משום מפרק תולדה דדש, ומעמידים הברייתא דחולב אליבא דר"י דיש דישה שלא בגידולי קרקע דהלכה כמותו, ומסתייעים לזה שהלכה כמותו מדברי הגמ' בכתובות שם (ד' ס') דאמר רבי מרינוס: גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן, ופסיק התם רב יוסף הלכתא כרבי מרינוס. ואילו לרבנן לא איצטריך לזה דלדידהו אפי' לא הוי כלאחר יד נמי היה מותר דהא אין דישה אלא בגדולי קרקע וכן כותבים התוס' בכתובות שם (עיי"ש ובתוס' יבמות ד' קי"ד וכן בתוס' שבת ד' צ"ה).  

והתוס' שם (בשבת ד' ע"ג) מסיימים על ההוכחה מההיא דרבי מרינוס שהלכה כר"י דיש דישה שלא בגידולי קרקע, בזה הלשון: ואין נראה לומר דאף לרבנן אסור מדרבנן דמיחזי כמפרק ואע"ג דלא אסירי אלא מדרבנן לא שרי אלא משום דאיכא תרתי כלאחר יד ובמקום צער, עכ"ל.  

ושמעינן מזה (מדברי התוס') תרתי, (א) דאי חיוב חולב הוא משום מפרק, לרבנן דס"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע.  אין איסור לחלוב בשבת אפי' מדרבנן, דהא כותבים דלרבנן אפי' לא הוי כלאחר יד נמי היה מותר משום דאין דישה אלא בגדו"ק =בגדולי קרקע= וגם כותבים ואין נראה לומר דאף לרבנן אסור מדרבנן משום דמחזי כמפרק הרי בהדיא דס"ל דלרבנן אין איסור לחלוב בשבת אפי' מדרבנן, (ב) שבאיסור דרבנן היכי דעביד כלאחר יד, או במקום צערא, מותר, ולא בעינן תרתי, כלאחר יד וגם במקום צערא, אלא בחדא מינייהו סגי, דהא כותבים ואין נראה לומר וכו' ואע"ג דלא אסירא אלא מדרבנן לא שרי אלא משום דאיכא תרתי כלאחר יד ובמקום צערא, הרי דס"ל דהיכי דלא אסירא אלא מדרבנן לא שרינן דווקא במקום דאיכא תרתי.   אלא בחדא מינייהו סגי.   או כלאחר יד.   או במקום צערא.  

והסברא בזה הוא בפשוטו, דמכיון דכל האיסור אינו אלא מדרבנן ובכלאחר יד נמי אין האיסור אלא מדרבנן משום גזירה שמא יעשה כדרכו א"כ הרי זה כעין גזירה לגזירה דלא גזרינן.  

ומדברי הר"ן בחידושיו לשבת (ד' צ"ה) נראה שבזה גופא אי יש דישה שלא בגידולי קרקע נחלקו ר"א ורבנן בחולב (וממילא מוכח שמפרש שרבנן נחלקו על ר"א גם אחולב, עיין להלן) שכותב: חולב חייב משום מפרק וכו' פי' והיינו לר' אליעזר אבל לרבנן דפטרי סברי דאין דישה אלא בגדולי קרקע.   הרי שמפרש הר"ן שבזה גופא אי יש דישה שלא בגדולי קרקע מחולקים ר"א ורבנן, וגם שמעינן מדבריו שסובר דלא כהתוס' הנ"ל שלרבנן שאין דישה אלא בגדולי קרקע אין איסור לחלוב אפי' מדרבנן, אלא שאף לדידהו איכא איסורא מדרבנן, שהרי כותב שרבנן שחולקים על ר"א סברי דאין דישה אלא בגדולי קרקע ואפ"ה אסורים משום שבות, וכן נראה שמפרש כן גם הרשב"א בחידושיו.  

עכ"פ מדבריהם נלמוד דלרבנן דאין דישה אלא בגדולי קרקע אינו חייב בחולב משום מפרק תולדה דדש.  

(ד) והמאירי בחידושיו לשבת (ד' ע"ג ע"ב) מקשה ג"כ מהך דאין דישה אלא בגידולי קרקע ומביא הפי' שהמפרק האמור בחולב תולדת ממחק ושיש מפרשים בכל מפרק שהוא תולדת גוזז.   וכותב שאין הדברים נראים מההיא דחולב אדם עז וכו' כנ"ל אלא ודאי משום דש הוא וחזרה קושיא למקומה, לכן מתרץ שהואיל והבהמות רבות בארץ כגדולי קרקע הם אבל חלזון גדל בים ולא בארץ כלל.   ומסיים גם על תירוץ זה, שאין הדברים מחוורים כל כך.  

והמאירי בחידושיו ליבמות (ד' קי"ד ע"א) מקשה ג"כ כנ"ל, ומביא רק ב' התירוצים הראשונים: ששני מינין יש במפרק א' תולדת דישה וא' תולדת ממחק וזו של יניקה תולדת ממחק שמשוה הדד ומחליקו וי"מ שהמפרק דיניקה הוא תולדת גוזז ע"כ, והתירוץ שבהמות כגידולי קרקע הם אינו מביא כלל.  

ובחידושיו לשבת (ד' קמ"ד ע"ב) כותב המאירי: מפרק זה שביארנו כבר התבאר שרבותינו הצרפתים פירשו שהוא תולדת דישה וכו' ומגדולי אחרוניהם כתבו שאין מפרק תולדת דש אלא בגידולי קרקע אבל זה שבכאן הוא תולדת מפרק ובתו' פי' שמפרק בבעלי חיים תולדת גוזז שמפרק הצמר מן הבהמה, ע"כ.   ולכאורה בלתי מובנים דברי גדולי האחרונים אלה במ"ש, דזה שבכאן הוא תולדת מפרק, שאם כוונתם לומר שחייב חטאת משום תולדת מפרק, שלא בגדולי קרקע, א"כ תקשי דאמאי לא מחייבי רבנן גם בהצד חלזון והפוצעו שתים דהיינו גם משום תולדת מפרק, ותו, איה מצינו תולדות דתולדות ושהתולדה דתולדה תשתנה דינה לחומרא יותר מהתולדה?   ומשום זה עלה בדעתי מראש לומר שכוונת גדולי האחרונים הוא דהחיוב אינו אלא מדרבנן משום דדומה למפרק, ומכיון שדומה למפרק קוראים זאת בשם תולדת מפרק.  

אבל שבתי והתבוננתי שאין הכרח לכך, גם אי כוונתם לכך, לא יצויר שהמאירי לא היה משיג עליהם, מכיון שסובר בעצמו בבירור בחידושיו לפסחים (הובא לעיל אות ב') שחולב מלאכה גמורה היא שאף רבנן לא נחלקו על ר"א בזה.  

לכן נלענ"ד לומר שזה שממשיך המאירי אחרי דברי גדולי אחרוניהם וכותב: ובתו' פי' שמפרק בבעלי חיים תולדת גוזז שמפרק הצמר מן הבהמה, הוא לא תירוץ מיוחד אלא הוא המשך הסבר לביאור דברי גדולי אחרוניהם.   והיינו שגדולי אחרוניהם סוברים שאין מפרק תולדת דש אלא בגדולי קרקע, אבל זה שבכאן הוא לא מפרק תולדת דש אלא הוא תולדת מפרק, והיינו תולדת מפרק בבעלי חיים וכמו שפי' בתו' שמפרק בבעלי חיים תולדות גוזז, שמפרק הצמר מן הבהמה, וחולב הוא תולדת מפרק הצמר מן הבהמה, ומיושב ממילא הכל בפשוטו, או שאולי ט"ס נשתרבב בדברי המאירי בכאן.   ובמקום: אבל זה שבכאן הוא תולדה מפרק צ"ל ממחק.   ויצא מכוון בדיוק דבריו שבכאן כאותם ב' התירוצים שמביא המאירי בד' ע"ג וביבמות ד' קי"ד הנ"ל שהא' הוא משום תולדת ממחק והשני משום תולדת גוזז.  

(ה) והנה הרמב"ם שם (בפ"ח מה' שבת ה"ז) פוסק כרבנן דאין דישה אלא בגדולי קרקע, וגם פוסק שם דהחולב את הבהמה חייב משום מפרק, [וברור שכוונתו חייב מה"ת, וכמו שהגדיר הרמב"ם בעצמו (בפ"א מה' שבת ה"ב) שכל מקום שנא' בה' שבת שהעושה דבר זה חייב הרי זה חייב בכרת ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה ואם היה שוגג חייב חטאת] וכותב הכ"מ בשם הרמ"ך שלא הבין דברי הרמב"ם שהוא כתב בסמוך דמפרק תולדת דש הוא וכתב אין דישה אלא בגדולי קרקע.  

ובמגיד משנה הרגיש ג"כ בזה וכותב לבאר כהמאירי הנ"ל (בשבת ד' ע"ג) שאע"פ שאמרו שאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה נקראת גדולי קרקע ע"ש, וכן מצינו לעוד כמה מהראשונים שמבארים כן, עיין חדושי הרשב"א בשבת שם [הרמב"ן כותב זה בלשון ואפשר, עיי"ש בהגהות הגרא"ז מלצר שליט"א אות ט' מה שמעיר בזה עיי"ש ויש להאריך] ובאור זרוע ה' שבת (סי' נ"ח), וכן בשו"ת רדב"ז (ח"ה סי' ש"א ר"ב) נשאל אם מותר לחלוב דדי האשה לחולה שאין בו סכנה בשבת, והשיב: לא ידעתי מקום לספק זה דאי משום דאין דישה אלא בגידולי קרקע והלא הבהמה גדולי קרקע כאשר כתבו גדולי הפוסקים, וכן האשה גדולי קרקע היא וכו' ע"ש.  

וכן ראיתי שמביאים ראיה לדברי המ"מ מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (ריש פי"א ממס' נגעים) שכותב: אמרו מה פשתים וצמר מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ ולא יקשה לך אמרו בצמר, שהוא אינו מן הגדל בארץ.   לפי שהבעלי חיים אמנם יתהוו מן הצמחים, הרי שכותב הרמב"ם בהדיא שבע"ח נקראים מן הגדל בארץ.  

ולענ"ד נראה שיש לפקפק בראיה זו, דיש לדחות ולומר שרק עצם הבהמה וכל מה שמתהוה וצומח ממנה באופן טבעי נקראים גדלים מן הארץ מפני שיתהוו מן הצמחים, אבל החלב שלא בא לה באופן טבעי ממה שהיא מתהוית מן הצמחים כי אם על ידי הריון ולידה יש לומר שזה כבר לא נקרא גידולו מן הארץ, שהרי הבהמה בעצמה הרי לא נקראת ארץ שנאמר שהחלב שבא ממנה נקרא גידולו מן הארץ, אלא שהיא בעצמה נקראת מן הגדל בארץ, וא"כ י"ל שפיר שאבל מה שמתהוה ממנה ע"י פעולה ומעשה ולא באופן טבעי לא נקרא כבר גידולו מן הארץ, ואין משם ראיה לדברי המ"מ, ולפי"ז יש לפקפק גם על ראית המ"מ שם ממעשר שני, מכיון ששם הנידון הוא על עצם הבהמה.  

ובדחייתנו ראיה זו להמ"מ מההיא דנגעים, הרווחנו לתרץ עפ"י סברת דחייתנו מה שקשה על המ"מ ממה שהרמב"ם פוסק בהדיא (בפי"ב מה' שכירות ה"ד) שהחולב והמחבץ והמגבן אינו אוכל (הפועל) מפני שאינן גידולי קרקע, הרי בהדיא בדברי הרמב"ם שחולב לא מיקרי גידולי קרקע (עיי"ש בתוס' שבת ד' ע"ג).  

אבל לפי סברתי הנ"ל יש לחלק בזה לאידך גיסא כדי לדחות הקושיא, ולומר, דגבי דייש בעינן שגם עצם הדבר שבו הוא עובד יהא גידולו מן הארץ, ולהכי אינו אוכל בחולב, שהרי עצם עבודתו הוא החליבה שחולב, והרי החלב כבר לא נקרא גידולו מן הארץ, אבל גבי שבת יש לומר דלא איכפת לן מה שמוציא, אלא ממה שמוציא, דהיינו בכאן מהבהמה, והא הרי הבהמה שפיר נקראת גידולי קרקע, ולכן מחייב בזה הרמב"ם שפיר משום מפרק מכיון שמיהת עצם הבהמה שממנה מפרק החלב נקראת גידולי קרקע, ונשאר ממילא שפיר גם ראית המ"מ ממעשר שני, מכיון שבכאן העיקר ממה שמוציא, ועל הבהמה עצמה הרי שפיר יש ראיה מההיא דמע"ש =דמעשר שני= שנקראת גידולי קרקע.  

(ו) ובאופן אחר היה נלענ"ד לתרץ דברי הרמב"ם שמחייב משום מפרק אע"פ שפוסק דאין דישה אלא בגידולי קרקע, די"ל דס"ל כהתירוץ הראשון של הרמב"ן שם בשבת (ד' צ"ה) שמתרץ דדישה בעצמו של פרי ליתא אלא בגידולי קרקע אבל להוציא ממנו פירות מכונסים וטמונים בתוך כיס שלהן כגון חולב, דומיא דדישת גדולי קרקע הוא.   ולהכי פוסק שפיר דהחולב את הבהמה חייב משום מפרק.  

וזאת להעיר דזה שממשיך שם הרמב"ן אחרי דבריו הנ"ל וכותב: ואפשר דבכלל גדולי קרקע בהמה שמצינו שנקר' ג"ק =גדולי קרקע= בקצת מקומות, הוא כבר תירוץ שני בפני עצמו, ואינו כהמשך לתירוץ הראשון, דאל"כ אלא שהוא המשך הדברים לתירוץ הראשון תקשה שהרמב"ן סותר א"ע מיניה וביה, ראשית דמתחילה כותב: דדישה בעצמו של פרי ליתא אלא בגדולי קרקע אבל להוציא וכו' כגון חולב דומיא דדישת קרקע הוא, ומשמע מדבריו אלו בהדיא שכל עיקר מה שחולב דומיא דדישת קרקע הוא, הוא רק מפני שזה מכונס וטמון, אבל בלא"ה בעצם לאו גדולי קרקע נינהו, ואילו מיד אחרי זה מוסיף וכותב: דבכלל גדולי קרקע בהמה, ותו, אי בכלל גדולי קרקע בהמה הרי תו לא צריכים לכאן לכל עצם החילוק בין דישה בעצמו של פרי ובין מכונס וטמון, מכיון שבהמה שפיר גדולי קרקע היא ותו אין נפ"מ בין בעצמו של פרי ובין מכונס וטמון, בכל האופנים הרי הוא בכלל דש דומיא דעצם גדולי קרקע, אלא ודאי דב' תירוצים נפרדים הם, ובתירוץ הראשון סובר הרמב"ן שבהמה לאו גדולי קרקע היא, וזה פשוט ולא הוצרכתי לבאר זאת כי אם מפני שהעירני על כך רב גדול אחד לומר שחד תירוצא הוא, וזה אינו כנ"ל.  

ואם נאמר כנ"ל שגם הרמב"ם סובר כתירוץ זה של הרמב"ן נרויח בזה לתרץ גם הקושיא השניה של הכ"מ שם בשם הרמ"ך על זה שפוסק שם הרמב"ם דהחובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה.   ומקשה דאי החיוב הוא משום מפרק אמאי אינו חייב כל חובל שיצא ממנו דם אפילו אין לו עור, עיין בפרי מגדים באו"ח (סי' שט"ז) בא"א ס"ק ט"ו שרוצה לפרש הטעם משום דאותן שאין להם עור בשרו רך ולא הוי מפרק ע"ש.  

אבל לפי הנ"ל מיושב שפיר בפשוטו, משום דבאין להם עור מיקרי כמו דישה בעצמו של פרי שבכה"ג אינו חייב אלא בגדולי קרקע, ולכן מחייב הרמב"ם רק באותם שיש להם עור שאז מיקרי הדם מוכנס וטמון בתוך כיס שלו דהיינו העור, שבזה חייבים אף שלא בגידולי קרקע.    

שיטת הסוברים דחיוב חולב אינו אלא מדרבנן

(א) הרמב"ן בחידושיו לשבת שם (בד' צ"ה ובד' קמ"ד) מביא שמחלוקת הוא בין הראשונים ואיכא דס"ל דרבנן אכולהו פליגי על ר"א.   גם אחולב מגבן ומחבץ.   ואינו חייב אלא מדרבנן, וכן מביא המ"מ שם (בפ"ח מה' שבת ה"ז) שהראשונים נחלקו בביאור ברייתא זו יש מהן מי שסובר שחכמים נחלקו על כולן שאינן אלא משום שבות, ויש מי שפירש שלא נחלקו אלא מהמכבד ואילך.  

ואם כי שהרמב"ן והמ"מ שם מביאים שהר"ח הכריע כדעת הסוברים שלא נחלקו חכמים אלא ממכבד ואילך ובחולב מודים לר"א שהוא מה"ת, הנה בר"ח שלפנינו דפוס ווילנא מפרש דזה שאמרו רבנן דאינו אלא משום שבות אכולהו קאי, אלא שכותב דמדמפרשת הגמ' אליבא דר"א ואומרת דטעם חיובו הוא משום מפרק ש"מ דסוגיא דהא שמעתתא בשבת כר"א, ותיכף אחרי דבריו אלו מביא דיש מי שחולק גם ע"ז וסובר דהלכה כרבנן דהוא משום שבות, ואח"כ מביא דיש מרבנן דמדקדקי דבחולב ומגבן לא פליגי רבנן עליה דר"א, ולבסוף גם כשמביא פסק ההלכה בזה ג"כ אינו מכריע כלל אלא כותב: ולענין הלכתא למאן דשרי אסור משום שבות, וכ"ש למ"ד משום מפרק דאסור דמלאכה היא ע"כ.   הרי דלפי מה שכתוב בר"ח שלפנינו נראה דאינו מחליט בזה דחולב חייב מדאורייתא, אלא דספוקי מספקא ליה בזה אליבא דהלכתא אי האיסור הוא משום שבות, או מדאורייתא משום מפרק.   

והרמב"ן כשלעצמו סובר שם דרבנן דפטרי קסברי אין דישה אלא בגידולי קרקע, ורבנן אכולהו פליגי.   משום דאי לא ל"ל למיתניי הכא.   וביתר הרחבה מבאר הרמב"ן את שיטתו זאת בחידושיו (לד' קמ"ד).   שמביא שם דברי הרי"ף בתשובה דמשמע שסובר דל"פ רבנן עליה דר"א בהא, א"נ לאו דברי ר"א אלא דברי הכל, ומשיג עליו וז"ל: אינו מחוור שא"כ למה שנאוה כן וכי אבות מלאכות או תולדותיהן באו לפרש בברייתא זו, ועוד שמצינו בירושלמי, הדא דאת אמר בחדש אבל בישן מחלוקת ר"א וחכמים דאיתפלגון המכבד והמרבץ והמגבן והמחבץ החולב והרודה חלת דבש חייב חטאת דר"א, וחכמים אוסרין משום שבות וכו' אלמא בכולהו פליגי, ודאמרינן מפרק כלאחר יד איונק, וה"ה לחולב שאין זה מפרק הדומה לדש, ומדינא מותר היה לחלוב אלא משום דאתי לאחלופי בסחיטה כיון דמלאכה גמורה הוא, הוו ינקי, ועוד שעיקר רפואות הגונח ביניקת החלב כשהוא רותח, מיהו רש"י נמי פי' שם בדבריו שהחולב מפרק גמור הוא, וכן י"ל שאע"פ שהחולב מדבריהם כיון דדמי למפרק וכי אורחי' קעביד אסור ולא התירו אלא שבות בשינוי דהיינו יונק והכי משמע לישנא דגמרא עכ"ד.  

הרי שיטת הרמב"ן בהדיא להלכה דחליבה בשבת אינה אסורה אלא מדרבנן.  

והכי ס"ל נמי להרשב"א בחידושיו לשבת (ד' צ"ה) שכותב על הקושיא הא אין דישה אלא בגידולי קרקע: וי"ל דר"א לית ליה הכין ולא קיי"ל כוותיה ולפי זה חולב אינו אסור דבר תורה.   ועל הקושיא מההיא דגונח יונק, מתרץ דלדבריו דר"א קאמר ולומר דאפילו לר"א דמחייב, יונק בפיו שרי דמפרק כלאחר יד הוה, ולעולם לא ס"ל כוותיה, ע"כ, ומביא שם שכך כתב גם רב האי גאון ז"ל, [בניגוד למה שמובא באוצר הגאונים לד"ר ב' מ' לוין מס' שבת חלק התשובות סי' תק"ב בשם רה"ג שס"ל דחולב אסור מדאורייתא משום מפרק].   

(ב) והוכחת הרמב"ן לכך מדברי הירושלמי (בפ"ז דשבת ה"ב) נראה לומר שהיא מכמה אנפי, ראשית, ממה שאומר הירושלמי: אבל בישן מחלוקת ר"א וחכמים דאיתפלגון המכבד וכו'.   ומשמע מלשון זה דאיתפלגון ר"א וחכמים בכל הנך של המכבד וכו', ואף שעיקר כוונת הירושלמי להביא שר"א וחכמים מחולקים בשף את העור ע"ג עמוד ישן אי חייב משום מוחק, שההוכחה לכך היא ממה שנחלקו במכבד, ע"ש בפ"מ, שבזה הרי כו"ע מודים שנחלקו, אבל ממה שלא כתוב בירושלמי בלשון: אבל בישן מחלוקת ר"א וחכמים דתנינא המכבד וכו'.   אלא כתוב בלשון דאיתפלגון המכבד וכו', משמע שבכולהו פליגי.  

ותו יש הוכחה ממה שהירושלמי מקדים מכבד ומרבץ למגבן ומחבץ וחולב, ולבסוף כותב רודה, וא"כ קשה מאד לחלק ולומר שעל הרישא וסיפא פליגי ועל מציעתא לא פליגי, בשלמא בגמ' שלנו שברישא כתוב חולב מחבץ ומגבן, ובסיפא מכבד ומרבץ ורודה חלות דבש, יש עוד מקום לחלק הברייתא לתרתי ולומר שכי פליגי רבנן בסיפא על מכבד וכו', ולא על הרישא, או שהרישא דברי הכל היא [עיין לעיל פ"א אותיות א' ב'], אבל הירושלמי שסידר מגבן ומחבץ וחולב באמצע, קשה מאד לומר שחכמים שחולקים בסתמא חולקים רק על הרישא ועל הסיפא, אבל לא על מציעתא, ועל אחת כמה שא"א כלל לומר שמציעתא דברי הכל היא, כמובן, אלא ודאי מוכח מזה שהירושלמי סובר שחכמים אכולהו פליגי.  

ויש להוסיף ביותר ולומר, דבשלמא בגמ' שלנו שסודר רישא דברייתא, חולב מחבץ ומגבן, וכתוב ע"ז השיעור שהוא כגרוגרת, ואח"כ סודר הך דמכבד וכו'.   שפיר יש עוד מקום לומר שרישא דברייתא לא שייך כלל למחלוקת של ר"א וחכמים, והברייתא באה ברישא רק לאשמיענו שיעור החיוב של חולב מחבץ ומגבן, ולעצם חיובם מה"ת אין שום פלוגתא, ופלוגתת ר"א וחכמים מתחיל רק ממכבד וכו' [אף שהרמב"ן כשלעצמו לא ניחא ליה לפרש כן, וכמו"ש בדבריו: שא"כ למה שנאוה כאן וכי אבות מלאכות או תולדותיהן באו לפרש בברייתא זו, והיינו מפני שברייתא זו לא באה לפרש אבות מלאכות או תולדותיהן וממילא גם לא שיעורן אלא באה בפשטות לאשמיענו פלוגתת ר"א וחכמים, אבל יש גם מקום לדחוק ולפרש כן שהרישא באה לאשמיענו בעיקר שיעור חיובם, לכן הוסיף הרמב"ן בראיה מהירושלמי, שמיניה נדון גם להבבלי, בבחינה של בא זה ולימד על זה, כי אין לנו להרבות במחלוקת בין הבבלי והירושלמי במקום שאין הכרח], ויש מקום לדייק כך גם ממה שהגמ' להלן שואלת ואומרת בסתם: חולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה, ואינה אומרת שהוא אליבא דר"א, כמו שאומרת הגמ' מפורש גבי רודה שהוא אליבא דר"א [עיין לעיל פ"א אות א'], אבל הירושלמי חוץ מה שסידר הך דחולב במציעתא כנ"ל, הרי השמיט לגמרי בדברי הברייתא השיעור של כגרוגרת, וא"כ לשם מה הוכנס בברייתא באמצע ולשם מה הביאה בכלל הך דחולב ומחבץ ומגבן אם לא לשם פלוגתא, שר"א וחכמים מחולקים בכל זה, [גם בירושלמי הושמט בדברי ר"א האחד שבת ואחד יו"ט, שממה שמחייב חטאת גם ביו"ט רצינו להוכיח לעיל בפ"א אות ב' עפ"י הרמב"ן והרשב"א שי"ל שהרישא היא מדברי כולם.   ואילו בירושלמי הושמט זה].   אלא מוכח שפיר מהירושלמי שחכמים אכלוהו /אכולהו/ פליגי וס"ל בכולהו שאינו חייב אלא משום שבות, ובא הירושלמי ולימד על הבבלי, כנ"ל.  

וזה שאומר אח"כ הירושלמי: א"ר יוסי בי רבי בון ולא פליגין.   מוסב על דין העמוד שאף רבנן מודים בעמוד דחייב וכמו שמפרש הקרבן עדה, ופירוש הפ"מ שזה מוסב על היכא דשייך למיחייביה משום הני דנקיט ואזיל וכי פליגי במקום דלא שייך משום הני, צ"ע, ראשית, דהא נקיט הירושלמי ואזיל גם מכבד ומרבץ ורודה, שע"ז כו"ע מודו שחכמים חולקים, ושנית, מהו המקום דלא שייך משום הני, ולא פורש מזה כלל בירושלמי.  

וכן זה שלהלן ממשיך הירושלמי ואמר: המכבד המרבץ חייב משום דש, המגבן והמחבץ חייב משום לש, החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר, הסוחט זיתים מאביהן חייב משום קוצר, למי נצרכה לרבי אליעזר, שהקרבן העדה מפרש: למי נצרכה דהסוחט זיתים מאביהן חייב לר"א דמחייב נמי בחולב וברודה חלות דבש אבל לרבנן דפטרי בחולב פטרי נמי בסוחט זיתים מאביהן, [שגם מזה מוכח שרבנן חולקים גם אחולב וכן סובר בפשיטות גם הק"ע], ולענ"ד היה נראה לומר שהלמי נצרכה לרבי אליעזר מוסב על כל הנאמר, שלמי נצרכה לבאר כל יסודי חיובים אלה של מכבד מרבץ, מחבץ, חולב, רודה סוחט, דווקא אליבא דרבי אליעזר, שמחייב עליהם חטאת, אבל לא אליבא דרבנן, דלרבנן אין בכל אלו בכלל חיובי חטאות, ואינם אלא משום שבות.  

ובמה שמחייב הירושלמי חולב משום קוצר, שרש"י בשבת שם (ד' צ"ה ע"א) דוחה שא"א לפרש כן, עיי"ש בשיירי קרבן ובהגהות גליון הש"ס, וברש"ש שבת שם, וברי"ט אלגזי ה' בכורות להרמב"ן (פ"ג אות מ'), ובספר דבר אברהם ח"א (סימנים כ"ד כ"ה) עיי"ש.  

(ג) וכזאת שרבנן אכולהו פליגי וחיוב חולב אינו אלא מדרבנן, ס"ל נמי להריטב"א בחידושיו על כתובות (ד' ס' ע"א) שכותב על ההיא דרבי מרינוס, וז"ל: עיקר פי' משום דהו"ל שבות דרבנן ע"י שינוי דאפי' היה חולב בידו ממש אינו אלא שבות דרבנן, דמפרק תולדה דדש וקיי"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע, הלכך כי הוא יונק בפיו הו"ל שבות ע"י שינוי ומשו"ה לא גזרו בהו רבנן בחולה שאין בו סכנה.   אבל שבות גמור בלא שינוי לא התירו בחולה, שלא התירו אלא אמירה לנכרי שהוא שבות שאין בו מעשה שהוא קל משבות שיש בו מעשה וכדאיתא בעירובין, והיינו דאמרינן כל צרכי חולה נעשים ע"י נכרים בשבת עכ"ל.   הרי דס"ל נמי להריטב"א בפשיטות דחליבה בשבת אפי' בידו ממש אינו אלא שבות דרבנן.  

וכן כותב הנמוקי יוסף ביבמות סוף פרק חרש, דצער דר' מרינוס גמור הוא שגונח מכאב לבו ולפיכך התירו אפי' בשבת כיון שאינו אלא משום שבות וע"י שינוי דמפרק כלאחר יד הוא, דאפילו יונק בידים בשבת שבות דרבנן הוא שאין דישה אלא בגדולי קרקע עיי"ש.  

גם בחידושי הר"ן על מס' שבת (ד' צ"ה) סובר נמי לדבר פשוט שחכמים חולקים על ר"א וסוברים שאפי' בחולב כדרכו ליכא אלא איסורא דרבנן, ועל ההיא דגונח יונק בכתובות כותב, דודאי דאפי' בחולב כדרכו ליכא אלא איסורא דרבנן, אלא דאפי' במקום צערא לא התירו אלא שלא כדרכו.   וכן להלן בדבריו כותב הר"ן שוב דזה שאומרת הגמ' חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר מגבן חייב משום בונה היינו לר' אליעזר, אבל לרבנן דפטרי סברי דאין דישה אלא בגידולי קרקע ואין דרך ברירה ובנין בכך עיי"ש.  

(ד) ובספר הפלאה בחידושיו על מס' כתובות (ד' ס') ראיתי שכותב בפשיטות, דחכמים פליגי על ר"א והלכתא כחכמים דחולב אינו חייב אלא משום שבות, ואינו מזכיר בכלל שיש פלוגתא בזה אי חכמים פליגי על ר"א או לא.  

כן ראיתי שמקשה שם על דברי רש"י בד"ה כלאחר יד שכותב שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד, שמשמע מדברי רש"י אלו שאבל לחלוב ממש לא הו"ל כלאחר יד ודווקא נקט יונק ולא חולב, ומקשה דאמאי הא קיי"ל כחכמים דר"א דהחולב בשבת אינו אלא משום שבות והיינו דכל חולב הוי מפרק כלאחר יד, ומתרץ דרש"י יפרש דטעמא דחכמים דר"א כחכמים דר"י דאין דישה אלא בגידולי קרקע ואפ"ה ס"ל דשבות איכא ודלא כהתוס', אבל מפרק כדרכו שפיר מיקרי עיי"ש.  

ולענ"ד תמה תמה אקרא על דבריו אלו של הגאון בעל הפלאה ז"ל, ראשית איך קבע כ"כ לדבר פשוט שחכמים חולקים על ר"א וס"ל דחולב אינו אסור מן התורה, עד כדי להקשות מתוך כך על דברי רש"י, בזמן שיש בזה מחלוקת גדולה בין הראשונים, ותו איך לא הזכיר שכדברי תירוצו שחכמים דר"א ס"ל כחכמים דר"י דאין דישה אלא בגידולי קרקע, [שכשלעצמו חידוש הוא נגד דברי התוס' וכמ"ש ההפלאה], מבארים גם גדולי הראשונים שהם הרמב"ן הרשב"א והר"ן, וכן נראה שביארו נמי הכי הריטב"א והנמוקי יוסף, כנ"ל אותיות א' ג', ועוד בה שלישיה והיא העיקרית, דמה היא עצם קושית ההפלאה מעיקרא על רש"י.   ומה הוא פירושו שרש"י יסבור דטעמא דחכמים דר"א כחכמים דר"י דאין דישה אלא בגידולי קרקע ואפ"ה שבות איכא, הא הרי רש"י בעצמו בפסחים (ד' ס"ה ע"א) הובא לעיל פ"א אות א', מפרש בהדיא שבחולב לא פליגי רבנן עליה דר"א וגם הם מודים שחייב מדאורייתא משום מפרק [עיי"ש בדברי לעיל שכתבתי להוכיח כן גם מדברי רש"י בשבת].   וכן הרמב"ן הנ"ל באות א' מוכיח באמת מדברי רש"י בכתובות הנ"ל שעליהם מוסבים דברי ההפלאה שסובר שהחולב מפרק גמור הוא, וכן מפרש בכזה בסתמא בהדיא רש"י ביבמות (ד' קי"ד ע"א) דחולב בידיו חייב משום מפרק דבר מגידולו, ומשמע מסתימת דבריו שסובר שכו"ע מודים בזה, וצע"ג איך שנעלם כל זה מעיני הבדולח של הגאון בעל הפלאה ז"ל.  

ועיי"ש בהפלאה שכותב שלשיטת התוס' דס"ל דלחכמים דר"י אין שבות כלל שלא בגידולי קרקע, וע"כ חכמים דר"א ס"ל דחולב הו"ל מפרק כלאחר יד, וצ"ל דיונק דהכא לאו דווקא דהא אפילו חולב הו"ל כלאחר יד, אלא משום דרפאותו /דרפואתו/ בכך.   וזהו כתירוץ הב' שברמב"ן הנ"ל בשבת ד' קמ"ד, אבל מדברי התוס' בשבת (ד' ע"ג) המובא בדברינו לעיל בפ"א אות ג' משמע בהדיא שמפרשים שהתירו דווקא ביונק, ושרק ביונק הו"ל מפרק כלאחר יד, עיי"ש היטב בסוף דבריהם, וכזה משמע גם מדבריהם בכתובות שם ויבמות ד' קי"ד, ויש לעיין.  

וכזה דחכמים פליגי על ר"א וסברי דחולב אינו אלא משום שבות כותב נמי בפשיטות הרי"ט אלגזי בפ"ג מה' בכורות להרמב"ן אות מ'.   וז"ל: וי"ל דאף לרבנן דפליגי אר"א וס"ל דחולב אינו אלא משום משום /המלה: משום כפולה/ שבות הוא משום דלאו מחובר הוא אבל בדבר המחובר אפי' רבנן מודו דמחייב משום קוצר לסברת הירושלמי עיי"ש.  

וכן ראיתי בשו"ת יעב"ץ ח"ב (סי' ע"ז) שס"ל נמי דלא קיי"ל כההיא דהמצניע, ואין חיוב מפרק בחולב [עיין בפ"ג אות ו' שיובא עצם דבריו].    

שיטת המחבר בשו"ע בדין חליבה בשבת אי דאורייתא אי דרבנן.  

שיטת המחבר בשו"ע בזה אי ס"ל להלכה דחליבה בשבת אסור מה"ת, או מדרבנן, לאו בפירוש איתמר, אבל נוכל ללמדה מכללא, וממקור ויסוד דבריו.  

(א) והנה מזה שהמחבר בכ"מ נשאר בקושיא בשם הרמ"ך על הרמב"ם שפסק דחולב חייב משום מפרק דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע, ולא הזכיר תירוצו של המ"מ, אין להוכיח מזה כלל שסובר דחליבה אינה אסורה מה"ת, דראשית קושית הכ"מ היא רק על זה שמחייב הרמב"ם משום מפרק, וא"כ שפיר י"ל שמחייב אבל מה"ת משום שאר מלאכות או משום בורר כמוזכר בב"י בטור /או"ח/ (סי' ש"כ וסי' תק"ה).   או משום שאר חיובים שמזכירים הראשונים (כממחק או קוצר), ותו, דכבר כלל לנו היד מלאכי בכללי השו"ע אות ז' בשם כמה פוסקים, דאע"ג דבב"י תמה על הרמב"ם אינו סומך על זה, עיין בדומה לזה בב"י בטור ואה"ע (סי' פ"א) בשיטת הרמב"ם שהבעל יכול להקדיש ידי אשתו שהב"י מביא לתמוה על הרמב"ם בשם הר"ן ונשאר דקושיא ובכל זאת בשו"ע שם בסעי' א' בסתמא כהרמב"ם, ולא עוד אלא אפי' הר"ן גופא שם לא סמך על קושיתו ופסק בתשובותיו כהרמב"ם כמובא שם בהב"ח ע"ש, גם עיי"ש ביד מלאכי בכלל שאר הפוסקים אות ל"ב שמביא דברי הרא"ש פרק אלו מגלחים שכותב שאין להוציא דין מכח הקושיות כי הוא בנין בלי יסוד ואם יש תירוץ נתרועע היסוד ונפל הבנין, וכן הובא בב"י בטאו"ח סי' תקמ"ח בד"ה נהג שעה לפני הפסח.   וכך כותב הים של שלמה בחולין (פ"ח סי' ע') שאין לבנות יסוד על קושיא ולתרצה ולבנות ממנה היתר עיי"ש.   וא"כ אין מזה שהכ"מ נשאר בקושיא על הרמב"ם, הוכחה כלל שסובר שחליבה אינה אסורה מה"ת.  

(ב) אבל לכאורה יש להוכיח ששיטת המחבר בשו"ע היא לפסוק כהסוברים דחליבה בשבת אינו אלא מדרבנן, והוא ממה שפוסק באו"ח (סימן ש"ה סעי' כ') שמותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בלי חיים שהחלב מצערה, ואי ס"ד דס"ל דחולב אסור מדאורייתא איך התיר החליבה ע"י גוי, הא הרי פוסק (בסי' ש"ז סעי' הי) דדבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה.   ומשמע שאבל בדבר שהוא מלאכה ואסור מדאורייתא אין היתר לומר לגוי לעשות בשביל ישראל אפי' דיש בו צורך גדול.   ואיך התיר בכאן לומר לעכו"ם לחלוב בהמותיו משום צער הבהמה, ומשמע מזה לכאורה דס"ל להשו"ע דחליבה בשבת הוא מדרבנן.  

אכן לאחר העיון נלפע"ד שאין מזה ראיה כלל, דבאמת י"ל דס"ל להשו"ע דחליבה בשבת אסור מה"ת, ולא דמי בכאן לההיא דסימן ש"ז, די"ל דכאן שאני משום דצער בלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי שבות דאמירה לעכו"ם, ואף דגם שם בסי' ש"ז כותב המחבר בסתמא או לדבר מצוה ומשמע אפילו מצוה דאורייתא, בכל זאת נראה לי דיש לחלק בין איסור למצוה, והוא דבשלמא במצוה י"ל שפיר דלא צותה התורה לחזר אחריה לעשותה ולקיימה כי אם בהיתר, והיכי שע"י עשיית וקיום המצוה יבוא לידי איסור דרבנן, לא צותה לעשותה בכה"ג, וכבר הקדימה התורה והזהירה ע"ז בלאו דלא תסור מכל אשר יגידו לך, ולא נאמרה המצוה בכה"ג, והוא בשב ואל תעשה, ועל ידי השב ואל תעשה אין עושה שום איסור, אבל היכי שע"י שיקיים ולא יעבור האיסור דרבנן יעבור עי"ז על איסור דאורייתא בפועל, כבכאן שאם לא יעבור על האיסור דרבנן לומר לעכו"ם לחלוב, יעבור על איסור דאורייתא של צער בעלי חיים במה שהבהמה מצטערת בכה"ג י"ל שפיר דאתי איסור צעב"ח =צער בעלי חיים= דאורייתא ודחי שבות דאמירה לעכו"ם דרבנן.   

(ג) וגדולה מזו פסקינן שם בשו"ע סעי' י"ט דבהמה שנפלה לאמת המים, אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסה במקומה, מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים אע"פ שמבטל כלי מהיכנו, הרי דדחינן שבות דרבנן אף כשעושה ע"י עצמו, משום צעב"ח דאורייתא, וכמובן שאין ללמוד משם לכאן להתיר משום זה אף ע"י עצמו כשאינו אלא משום שבות, דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה דיש דברים שהעמידו אפי' במקום כרת, וכמו"ש המג"א שם בסקי"א לחלק בבהמה שנפלה לאמת אמים /המים/ גופא, שאבל אסור להעלותה בידים אע"ג דאיכא צעב"ח.   [עיין בשו"ע הגרש"ז שמביא שיש מתירין להעלותה בידים משום צעב"ח ושיש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה, וכן מובא בפרמ"ג ובמשנה ברורה סק"ז] וכן (בסי' ש"ז סק"ז) שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים עיי"ש וכן בב"י בסי' ש"ז בשם הרשב"א, אבל מה שמפורש כאן להדיא להיתר דהיינו אמירה לעכו"ם מובן שפיר הטעם דהוא משום דאתי צעב"ח דאורייתא ודחי שבות דאמירה לעכו"ם, ועיין בביאור הגר"א סקמ"ה שכותב שדין האמירה לעכו"ם לחלוב למדו מדין בהמה שנפלה לאמת אמים /המים/, וכן מבואר בהדיא ברא"ש שבת פ' מפנין [עיין להלן].  

גם עיין במג"א שם בסקי"ב שכותב על הדין הזה של אמירה לעכו"ם לחלוב בשבת: וה"ה דמותר לומר לעכו"ם להמרות האוזות פעם א' ביום משום צער ב"ח דאין יכולים לאכול (תשו' רמ"א סי' ע"ט) ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל משום צער ב"ח וטוב לעשות ע"י קטן, ע"כ.  ומדמביא המג"א ומדמה זה לכאן לדין חליבה וכותב בלשון וה"ה, יש לכאורה מקום לדייק דס"ל להמג"א דגם כאן הדין כי דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל משום צעב"ח ושטוב לעשות ע"י קטן, וצ"ע בזה, ואולי משום דס"ל למג"א דאיסור חליבה הוא מדרבנן ולהכי אתי צעב"ח דאורייתא ודחי דרבנן, ועיי"ש גם בחדושי רע"א מה שמקשה דמ"ש בבהמה שנפלה לאמת המים לא התיר המג"א להעלותה בידים ובהמראה מתיר, וכותב לתרץ דאולי מיירי היכי דאין צריך ליקח האוזין ולטלטלם, וכן בהגהות נתיב חיים שם שכותב שהמהרש"ל לא התיר ושהרמ"א בעצמו חזר בו, ועיין גם במשנה ברורה ס"ק ע"א מ"ש שאין ראיה מסי' שכ"ד סעי' ט' לאיסור עיי"ש.  

(ד) עכ"פ הרי ביארנו דאף אי הוי חליבה מה"ת נמי מותר אמירה לנכרי משום דאתי צעב"ח דאורייתא ודחי אמירה לנכרי דרבנן.  

וכן מוכח בהדיא מהחיי אדם, שבה' שבת (כלל י"ד סי' ח') פוסק בהדיא דהחולב חייב משום מפרק דבהמה הוי נמי גדולי קרקע לענין זה, וגם פוסק באותו הסי', שמ"מ מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמות משום דצעב"ח הוי איסור דאורייתא לא גזרו חכמים על איסור אמירה לעכו"ם, ואע"פ שפוסק (בכלל ס"ב סי' ו') כדברי המחבר (בסי' ש"ז) הנ"ל בדין דבר שאינו מלאכה ואינו אלא משום שבות, ובלא"ה אוסר אפילו בשבות דשבות, ע"ש, ואפ"ה מתיר בכאן בענין חליבה, והיינו ע"כ כדברינו הנ"ל דמכיון דאיכא צעב"ח דאורייתא הותר שבות דאמירה לעכו"ם, וכן כותב מפורש הערוך השלחן (בסי' ש"ה סעי' כ') שהתירו אמירה לעכו"ם לחלוב אף שאיסור חליבה מה"ת, וז"ל: ומותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת דאע"פ דחולב חייב משום מפרק ואמירה לעכו"ם שבות, מ"מ משום צעב"ח דבהמה, כשעטיניה מלאים חלב ואין חולבין אותה יש לה צער גדול, לפיכך התירו לומר לעכו"ם לחולבה, ועיין בדבריו גם (בסי' ש"ז סעי' י"ז י"ח) שמבואר שאפילו באיכא צער מרובה ג"כ לא התירו כי אם בשבות דשבות, ע"ש, ובכ"ז כאן התירו, וע"כ כנ"ל, משום דצעב"ח עדיפא אפי' מצער מרובה, ויש עוד להאריך בראיות.  

(ה) ובאמת יותר נראה הדבר שהמחבר ס"ל דחולב חייב מדאורייתא, וכן יש להוכיח ממה שלא מביא בשלחנו הטהור הדין של רב חסדא בשבת (ד' קמ"ד ע"ב) שאומר: חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, כי אם רק לענין יו"ט (בסי' תק"ה סעי' א'), ואילו לענין שבת לא מזכיר כלל היתר זה, והיינו משום דבשבת אסור משום בורר אוכל מתוך הפסולת, וכמו שכותב בב"י בטאו"ח (סי' ש"כ וסי' תק"ה), עיי"ש ובב"ח ובמשנה ברורה בביאור הלכה בסי' ש"כ, הרי שסובר שחליבה בשבת אסור מה"ת אפי' כשהוא לתוך אוכלין משום חיוב בורר [עיי"ש בתוס' שבת ובמהרש"א וכן בחידושי הרמב"ם שם.   וכן ברמב"ם פ"ח מה' שבת ה"י, ובשו"ע הגרש"ז סי' ש"ה סעי' ל"ב.   ובחיי אדם כלל י"ד סי' ח'].  

ומהיסוד והמקור שממנו לקוח דינו של המחבר דמותר לומר לעכו"ם שיחלוב הבהמות בשבת, משם גופא מוכח דחולב אסור מה"ת.   ואפ"ה התירו לומר לעכו"ם.   דהנה מקור דינו של המחבר הוא מהרא"ש בשבת פ' מפנין (לד' קכ"ח ע"ב) סי' ג'.   והגהות מרדכי בשבת פט"ו לד' קט"ז.   (וכמו"ש בב"י).   וכן איתא שם ברא"ש: אמר ר' יהודה א"ר בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה ואע"ג דקמבטל כלי מהיכנו בטול כלי דרבנן וצעב"ח דאורייתא, ואתי דאורייתא ומבטל דרבנן וכו' מכאן התיר רבינו מאיר ז"ל לומר לעכו"ם שיחלוב את בהמתו בשבת שהבהמה מצטערת מרוב חלבה שבדדיה, וצעב"ח דאורייתא דחי שבות דאמירה לעכו"ם עכ"ד.   ואי נימא דס"ל לרבינו מאיר שכל עצם איסור חליבה הוא מדרבנן, למה ליה למימר הטעם שמותר מפני שאתי צעב"ח דאורייתא ודחי שבות דאמירה לעכו"ם, תיפוק ליה דכל עצם איסור חליבה הוא מדרבנן, והו"ל למימר טעמא משום דאתי צעב"ח דאורייתא ודחי דרבנן דהיינו איסור החליבה, דומיא שאומר גם גבי ביטול כלי מהיכנו: דאתי דאורייתא ודחי דרבנן.   שהרי משם כל יסוד דינו זה.  

ולא זו אף זו, מכיון דרבנו מאיר מדמה דין החליבה לדין דכרים וכסתות, אי ס"ל דכל איסור החליבה הוא מדרבנן, א"כ נדמה את זה לגמרי להתם ונימא דמה התם מתירין מזה הטעם של צעב"ח לבטל כלי מהיכנו אפי' ע"י ישראל בעצמו [ולדעה אחת אי' להעלותה בידים, כנ"ל אות ג'] משום דאתי צעב"ח דאורייתא ודחי דרבנן, גם כאן צריך להיות מותר אפי' ע"י ישראל בעצמו משום דאתי צעב"ח דאורייתא ודחי דרבנן, מכיון שמדמם להדדי.   ונאמר דכי אסרו רבנן חולב משום שבות [אי ס"ל גם צעב"ח דאורייתא] דווקא כשאין הבהמה מצטערת עוד כ"כ, [עיין בכה"ג במחצה"ש סי' רמ"ו ס"ק ז' ובחידושי רע"א] או כשאפשר ע"י עכו"ם, אלא ע"כ מוכח דס"ל דאיסור חולב הוי דאורייתא, ולכן התירו רק האמירה לעכו"ם דרבנן [ועיין גם לעיל פרק א' סוף אות ב' מה שהבאנו בשם שבלי הלקט]  

(ו) ובאמת מכאן הוי סייעתא למה שפירשתי לעיל אות ג' בדברי המג"א שמוכח דס"ל דחיוב חולב אינו אלא מדרבנן ולהכי מדמה ההיא דהמראת אווזות לחליבה בשבת, דבמקום דליכא עכו"ם שרי ע"י עצמו משום צעב"ח, וגם בדין הוא שיהא כן מכיון שיסוד כל עיקר ההיתר הוא משום דמדמינן זאת לההיא דבהמה שנפלה לאמת המים דמביא כרים וכסתות והתם הרי מתירין אף ע"י עצמו מטעם דאתי צעב"ח דאורייתא ודחי דרבנן.  

כן עיין במג"א (בסי' רמ"ו סק"ז) שכותב וז"ל: עיין ססי' ש"ה מס"כ והלאה, ודברי ע"ש שכתב בשם הרמ"ע צ"ע, והיינו שהרמ"ע אסר להניח לעכו"ם לחלוב בשבת בבהמת ישראל וחלב שלה מחצה לישראל ומחצה לאריס עכו"ם מכיון שחולב חייב משום מפרק עד שיפקירה בעליה או יתנו עם האריס שיתחייב באחריותה כל שבת, ואילו לקמן סי' ש"ה סעי' כ' נפסק בסתמא דמותר לומר לעכו"ם לחלוב פרת ישראל משום צעב"ח שהחלב מצערה ואין חולק בדבר, עיין במחצית בשקל /במחצית השקל/ ומה שכותב לתרץ בשם הא"ר דהרמ"ע מיירי בענין שנודע שאין החלב מצערה.   ע"ש.   ויש להוסיף ביותר שהרמ"ע סובר שלא התירו ע"י נכרי כ"א באיכא חשש לשמא תמות הבהמה, וכמובא לעיל בפ"א אות ב' בשם השבלי הלקט, ועיין גם בהגהות ציון וירושלים בירושלמי (פ"ק דע"ז ה"ו) עיי"ש.  

כמו"כ עיין בשו"ע הגרש"ז בחו"מ ה' צער בע"ח בהערות אות ג' מ"ש לחלק להר"ן בין צערא דממילא הבא לבע"ח בתולדותו לצער הבא בידים ע"י סבה מבחוץ ושלפי"ז לא ס"ל להר"ן כמהר"ם שהתיר לחלוב ע"י נכרי בשבת עיי"ש, ואכ"מ להאריך בזה מכיון שדחוי זה מהלכה שהרי היתר זה של המהר"ם נפסק בפשוטו בשו"ע ונתקבל להלכה בכל ספרי הפוסקים שאחר השו"ע ופוק חזי מאי עמא דבר בכל תפוצות ישראל באין פוצה פה לערער.  

  ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב (סי' ע"ז) מרבה ג"כ להשיב על דברי הרמ"ע שהוא היפך הפוסקים כולם.   והוא כשגגה שיוצא לפני השליט, כי אדרבה מצוה נמי איכא לומר לנכרי לחלוב משום צעב"ח, ומסיק וכותב: ותו בר מן כל דין ההוא דהמצניע [בד' צ"ה שחולב חייב משום מפרק] אליבא דר"י אתמר דאית ליה דישה שלא בגידולי קרקע עיין בתו', ואנן כר"ש סבירא לן וכו' עיי"ש.  

הרי שגם להיעב"ץ פשוט לו כ"כ הדבר דלא קיי"ל כההיא דהמצניע ושאין להלכה חיוב מפרק בחולב, עד שמשיג מכח זה על הרמ"א [אלא שלפלא שהיעב"ץ לא מזכיר כלל בזה דעת הרמב"ם שאע"פ שפוסק שאין דישה אלא בגידולי קרקע, בכ"ז פוסק ג"כ שהחולב חייב משום מפרק, וכן שיטת שאר הפוסקים בזה שהובאו בפ"א], לכן ניתן שפיר מקום להאמר שגם המג"א ס"ל כן כנ"ל.   ושהיה מפרש שזהו טעם המתירין לומר לעכו"ם מפני שאין זה מלאכה גמורה אלא מפרק כלאחר יד הוא, ובמקום צערא לא גזרו רבנן.   וכמ"ש שם היעב"ץ שבכזה היה מפרש גם הרמ"ע דעת המתירים, ואולי כוונת המג"א בהשגתו על הרמ"ע הוא ג"כ כהיעב"ץ הנ"ל דאנן לא קיי"ל כההיא דהמצניע ואין חיוב מה"ת בחולב.  

(ז) ואף שבעצם דברי המג"א שם (בסי' ש"ה סקי"ב) יש עוד מקום לדון ממ"ש בעצמו שם בסקי"א בשם הרמב"ם דאסור להעלותה בידים, ואף שגם עצם הטלטול הוא מדרבנן והיינו משם דמוקצה בידים לא התירו, עיי"ש, ובמחצה"ש ולבושי שרד וחידושי רע"א שציינתים גם לעיל אות ג'.  

ואולי נאמר גם בזה דאין לנו לדמות גזירת חכמים זו לזו.   ואף דשם בסקי"א מביא בשם הרמב"ם לאסור בידים, מבלי שיחלוק מפורש, כאן שאני, וכמו"ש שם המג"א בעצמו דזה שאוסר הרמב"ם להעלותה בידים אע"ג דאיכא צעב"ח.   משום דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה דיש דברים שהעמידו אפי' במקום כרת, ע"ש.   וא"כ אין לנו אלא חידושו במקום שאסרו במפורש, שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה הפרמ"ג בסקי"ב.  

חוץ מזה אין בזה עוד כדי לסתור סברתנו הנ"ל.   דהא הרי דעת הש"ג וא"ר ועוד פוסקים שאף להעלותה בידים מותר משום דגם טלטול מוקצה התירו משום צעב"ח, עיי"ש במ"ב שמזכיר דבריהם, ובחיי אדם (כלל נ"ט סי' י') שכותב שיש לסמוך עליהם כשאיכא חשש שמא תמות, וכן בשו"ע הגרש"ז שמתיר במקום הפ"מ =הפסד מרובה= [ציינתים לעיל אות ג'] וא"כ הרמ"א שמתיר גם להמרות האווזות בידים [שהכי משמע בפשטות] מוכח שגם הוא ס"ל הכי, וא"כ הוא הדין לחליבה בשבת כשאי אפשר ע"י גוי, מכיון שכל עצם ההיתר הרי ילפינן מההיא דבהמה שנפלה לאמת המים כנ"ל.  

ועיין בהגהות מיימון (בפ"ח מה' שבת סי' י') שמביא ג"כ בשם מהר"ם ללמוד דמותר לחלוב ע"י עכו"ם מההיא דבהמה שנפלה לאמת המים, ומסיק בלשון: וא"כ אפי' מעשה גמור יכולין לעשות כ"ש אמירה לעכו"ם.   ומינה מכיון שמדמם להדדי וסובר מפורש שהתירו שם אפי' מעשה גמור, י"ל דה"ה להסוברים דחליבה אינו אלא מדרבנן מותר ג"כ ע"י עצמו אפי' מעשה גמור משום צעב"ח דומיא דבהמה שנפלה לאמת המים.  

וא"כ לפי"ז לדידן דפסקינן ההיתר של אמירה לעכו"ם לחלוב הבהמות, ואנו סומכים על השיטות להתיר טלטול מוקצה בידים משום צעב"ח עכ"פ באיכא חשש שמא תמות, אי נאחז כדברי אלו השיטות דאיסור חליבה אינו אלא מדרבנן צריך להיות לכאורה הדין שיהא מותר לחלוב ע"י עצמו באי אפשר ע"י גוי, משום צעב"ח דאורייתא, וכמובן בשאי אפשר לעשות באופן היותר קל, כעל ידי שינוי וכדומה דומיא דההיא דבהמה שנפלה לאמת המים דכשאפשר ע"י כרים וכסתות אסור להעלותה בידים [וגם דברי הרמב"ם (בפכ"ה מה' שבת הכ"ו) האוסר להעלותו בידו יש ג"כ מקום לפרש שכוונתו כשאפשר לו ע"י כרים וכסתות עיי"ש].  

(ה) אכן הרמב"ן אף שהוא מהסוברים שאיסור חליבה בשבת אינה אלא מדרבנן כנ"ל פרק ב' אות א', בכל זאת אנו מוצאים בדבריו (בד' קנ"ד ע"ב) ד"ה והאיכא, שס"ל שלא אמרו להתיר משום צעב"ח כי אם ביטול כלי מהיכנו שאינו שבות גמור, וגם דווקא משום דאיכא תרתי צעב"ח ופסידא, אבל להעלותה כדרכה לא ס"ל להתיר עי"ש, ואנו כתבנו דברינו לפי הפוסקים שמקילין אף להעלותה בידים, אבל בכל זאת תרתי שפיר בעינן צעב"ח ופסידא דומיא דבהמה שנפלה לאמת אמים.  

אבל התחשבתי שאף להרמב"ן יתכן הדבר לומר שבחליבה מכיון שלמדין מבהמה שנפלה לאמת אמים /המים/ י"ל שמותר ע"י עצמו בא"א ע"י גוי דומיא דשם.   ואף דשם לא התירו לדעת הרמב"ן כי אם ביטול כלי מהיכנו שאינו שבות גמור, והוא עפ"י דברי ההפלאה הנ"ל בפ"ב אות ז' שמבאר לשיטת התוס' דכל חולב הוי מפרק כלאחר יד, וכן מבאר באמת הכי גם הרמב"ן גופא (בד' קמ"ד ע"ב) דזה שאמרינן מפרק כלאחר יד איונק ה"ה לחולב שאין זה מפרק הדומה לדש, ע"ש, ויוצא לפי"ז שחולב אינו אלא שבות כלאחר יד, ושבות כלאחר יד מצינו שיותר קל אפילו מביטול כלי מהיכנו, והוא שלענין ביטול כלי מהיכנו כותב שם הרמב"ן (בד' קנ"ד) הטעם שלא התירו ביטול כלי מהיכנו משום צעב"ח דאורייתא לבד כי אם בצירוף פסידא, מפני שהרי העמידו דבריהם במקום מצוה, ומשא"כ בכלאחר יד, והוא מפסחים (ד' ס"ו ע"ב) גבי פסח דבני בתירא בארבעה עשר שחל להיות בשבת, דאיתא: למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו גדי תוחב לו בין קרניו, ושואלת ע"ז הגמ': והלא מחמר, ומתרצת: מחמר כלאחר יד, [שאין דרך טלה לשאת משוי, רש"י], ושואלת שוב: מחמר כלאחר יד נמי נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא.   ומתרצת: היינו דקא בעי מיניה דבר שיש לו היתר מן התורה ודבר שבות עומד לפניו לעקרו כלאחר יד במקום מצוה מאי /אמר/ להן הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הניחו להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן, ופירש"י: שיש לו היתר מן התורה כגון זה שאינו מחמר גמור אלא כלאחר יד ואין כאן אלא שבות ואפי' שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות דכל כלאחר יד לא שכיחא, וע"ז אמרו שם בגמ': למחר מי שפסחו טלה וכו' ראה מעשה ונזכר הלכה אמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.   הרי בהדיא שבשבות כלאחר יד לא העמידו דבריהן במקום מצוה כי אם התירו, וממילא צריך להיות מותר חליבה לדעת הרמב"ן וההפלאה שהוא כלאחר יד, אפי' במקום צעב"ח [שהרמב"ן לא התיר משום זה לבד בביטול כלי מהיכנו מטעם שהעמידו דבריהם במקום מצוה, ובכה"ג דשבות כלאחר יד הרי לא העמידו כנ"ל].   וכמש"כ בצירוף גם מקום פסידא.   ואף שאפשר לדחות ולומר דפסח שאני דהוא גופא דחיא שבת.   דומיא שכותבים התוס' בגיטין (ד' ח' ע"ב) ד"ה אע"ג גבי מילה, וגם לדחות ולומר שבות בהמתו שאני דקיל משבות עצמו ודומיא שכותבים התוס' שם בפסחים ד"ה הנח, בהיכא דאפשר לעשות מבערב [עיי"ש במהרש"א ובחידושי מאירי], אבל מלשון הגמ' דאומרת בלשון דבעי מיניה דבר שיש לו היתר מן התורה ודבר מצוה עומד לפניו, משמע שהשאלה היתה כללית על כל דבר שיש לו היתר מן התורה ואינו אסור אלא משום שבות כלאחר יד שלא חמיר כשאר שבות, בין שבות בהמתו בין שבות עצמו, מדלא חילקה הגמ' בכך, ודבר מצוה עומד לפניו.   וע"ז השיב אח"כ: כך מקובלני.  

אלא שעדיין יש לכאורה עוד מקום עיון בזה.   מדברי רש"י שמדגיש שלכן שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות משום דכל כלאחר יד לא שכיחא והכלאחר יד של חולב [להסוברים הנ"ל דכל חולב כלאחר יד] הרי שכיחא.  

אכן אבל הרי הרמב"ן וההפלאה לא מחלקים בכך, דאל"כ מהי קושיתם למה שהתירו דוקא יונק ומכיון שגם חולב עצמו הוי כלאחר יד, הא הרי יש לומר דהתירו רק כלאחר יד שלא שכיחא כיונק שאז הוא קיל משאר שבות, משא"כ חולב שהוא כלאחר יד דשכיחא, אלא משמע בהדיא דלא ס"ל לחלק בהכא אלא ס"ל דלא פלוג בין כלאחר יד דשכיחא ללא שכיחא, וחזרו דברינו הנ"ל לדוכתם, ועיין עוד להלן בפרק הבא במה שמצינו שהתירו בכלאחר יד בצינעא במקום פסידא, ודון משום לכאן אי נאמר שכל חליבה הוי מפרק כלאחר יד.   

(ט) עכ"פ הוכחנו מדברי רבנו מאיר שממנו מקור דינו של המחבר בשו"ע שסובר שאיסור חליבה הוא מדאורייתא.  

ועוד מוכח מדבריו שסובר כן דאי לא"ה הו"ל להתיר חליבה ע"י עכו"ם במכש"כ מביטול כלי מהיכנו, ולא רק לדמותם זה לזה, שהרי אם נאמר שגם על עצם חליבה הוא מדרבנן הרי באמירה ע"י עכו"ם הו"ל שבות דשבות [ואף בהגהות מיימון הנ"ל באות ו' כותב באמת בלשון מכ"ש, אבל כותב כן רק מפני שזה לא מעשה גמור, אבל לא מפני דהו"ל שבות דשבות] ומדאינו לומד כן מוכח דס"ל שעצם איסור החליבה הוא מדאורייתא.  

וכן מוכח מדברי הגהת מרדכי שם שמביא הדין הזה של היתר אמירה לנכרי לחלוב, בשם ר"ת, והרי ר"ת בעצמו ס"ל בהדיא דחולב חייב מדאורייתא משום ממחק, כמובא בתוס' שבת (ד' ע"ג) וברשב"א משמו, אלא שאולי יש לדחות ראיה זו ולומר שר"ת שמחייב משום ממחק הוא רק אליבא דר"א, אבל לרבנן י"ל שסובר ג"כ שאינו אלא משום שבות, אך אבל דקדוקי ראיותי הקודמות מדברי רבינו מאיר, שאפשר לדייקן גם בכאן בדברי המרדכי בשם ר"ת בתקפן עומדות.  

ובכלל עצם דבר זה שהותר אמירה לעכו"ם לחלוב אף אי צעב"ח דאורייתא, מוכח נמי כן בפשטות מדברי הבית שמואל באה"ע (סי' פ"ב סק"ב) גבי היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שומעין לה, שהרמב"ם מבאר הטעם משום דצער לה לפרוש ממנו, וכותב ע"ז הב"ש דע"כ גם הרמב"ם מודה ששומעים לה גם מפני שאית לה צער מהחלב הרב שמצער אותה, שהרי פסקינן באו"ח סי' ש"ה דמותר לומר לעכו"ם, לחלוב הבהמה משום צעב"ח שהחלב מצער אותה, אלא כוונת הרמב"ם אפי' אם הבעל נותן לה תינוק אחר להניק מ"מ אית ליה צער לפרוש מבנה, ע"ש, הרי שאינו עולה על דעת הב"ש כלל לומר שמכיון שהרמב"ם סובר דחליבה אסור מה"ת לית ליה ההיתר של אמירה לעכו"ם, והיינו כנ"ל שההיתר ע"י עכו"ם הוא אף אי חליבה אסורה מה"ת.     

במקום צערא ומצוה.   וכלאחר יד באיסור דאורייתא ובאיסור דרבנן.  

(א) גרסינן במס' כתובות (ד' ס' ע"א): תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן, אמר רב יוסף הלכה כרבי מרינוס, תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכו ברגלו בצינעא בשבת ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן, אמר רב יוסף הלכה כנחום איש גליא.  

תו גרסינן ביבמות (ד' קי"ד ע"א): אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקין מבהמה ביו"ט, היכי דמי אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה אפי' ביו"ט אסור, לא צריכא דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא.   שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן, ע"כ.  

התוס' שם ביבמות ובכתובות עמדו על סתירת ב' הסוגיות הנ"ל אהדדי, דביבמות מוכח דאף בכלאחר יד ובקום /ובמקום/ צערא גזרו רבנן בשבת, ואינו מותר כי אם ביו"ט, ואילו בכתובות מבואר בהדיא דבכלאחר יד ובמקום צערא התירו אף בשבת, ומתרצים בשם ר"ת דההיא דכתובות מיירי בצער חולי ולהכי התירו אפילו בשבת, וביבמות מיירי בצער רעב, ולהכי לא התירו כי אם ביו"ט, ובשם ר"י מתרצים דהך דיבמות פליגי אההיא דכתובות.   וכדברי ר"י מתרצים גם הרי"ף הרשב"א והריטב"א.   ושהלכה כההיא דכתובות וכדאמר הלכה כרבי מרינוס.  

ומדברי הב"י משמע שמפרש שלאלו הפוסקים שמתרצים דההיא דכתובות פליגי אסוגיא דיבמות ולית הלכתא כאבא שאול, ס"ל דאף בצער רעב התירו בכה"ג דלאחר יד, שבטור או"ח (סי' שכ"ח) הביא הב"י אלו שתי השיטות, ובשו"ע באותו סימן סעי' ל"ג פוסק וז"ל: גונח מותר לינק חלב מן הבהמה דבמקום צערא לא גזרו רבנן.   וי"א שאם אין לו אלא צער של רעב אסור לינק מהבהמה בשבת.   הרי שהשיטה

הראשונה ס"ל דגם דמקום צער של רעב התירו, וכן מבאר המאמר מרדכי והערוך השלחן סעי' מ"ד ע"ש שבדבריהם מיושב מה שמדקדק במ"ב ס"ק ק"ח [הגם שכמה מהראשונים המתרצים תירוץ זה דלית הלכתא כאבא שאול מבואר בהדיא בדבריהם דמפרשי דגם ההיא דאבא שאול מיירי בצער חולי, עיין במג"א ובביאור הגר"א ס"ק נ"ח ובשו"ע הגרש"ז סעי' מ'.   ומ"ב ס"ק ק"ח].   ומוכח גם שס"ל להב"י כן להלכה מדמביא השיטה השניה דלא התירו בצער של רעב רק בשם י"א ומשמע דס"ל לעיקר כהשיטה הראשונה, וכמו"ש הש"ך יו"ד (סי' ע' סק"ט) דכל היכי שכותב המחבר ויש אומרים ש"מ דס"ל להלכה כשיטה ראשונה וכן כותב ביו"ד (סי' רמ"ב) בקיצור הנהגת איסור והיתר.   ועיין בפרי מגדים בכללים בהוראת איסור והיתר אות א' עיי"ש.  

וגם הרמ"א מדלא הגיה כלום על הלכה זו של גונח יונק משמע שהסכים ג"כ בזה כשיטת הב"י.   

(ב) והנה אף להסוברים דבמקום צער רעבון לא התירו, אבל זה בודאי דבמקום פסידא אף הם ס"ל דהתירו, וכדאיתא שם בכתובות, דצינור שעלו בו טשקשין /קשקשין/ ממעכן ברגלו בצינעא בשבת משום דמתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן, וכן נפסק בסתמא בשו"ע או"ח (סי' של"ו סעי' ט').   ומשמע דכולהו ס"ל כן לפסק הלכה.  

אלא שמשמע שבזה חלוק צער - חולי ממקום - פסידא, דבמקום פסידא לא התירו אלא בצינעא וכמו"ש ממעכן ברגלו בצינעא, וכן איתא בשו"ע שם /או"ח סי' של"ו/, ואילו במקום צער חולי משמע דהתירו אף בפרהסיא, דהא אלו שני הדינים של גונח - יונק ושל צינור שעלו בו קשקשין, הם סמיכי להדדי, ובעלו בו קשקשין, כתוב תנאי של ממעכן בצינעא, ואילו בגונח יונק לא כתוב התנאי לינק בצינעא לא בגמ' ולא בשו"ע, ומשמע דבצער - חולי התירו אף בפרהסיא.  

ועיין בר"ן על הרי"ף פכ"ד דשבת (לד' קמ"ד) מובא בב"י (סי' של"ו) שכותב שגם בצינור שעלו בו קשקשין שרי אפילו בפרהסיא כיון דבמקום פסידא לא גזרו רבנן, אלא שלכתחילה כל היכי דמצי למיעבד בצינעא טפי מעלי עיי"ש, ועיין במ"ב בביאור הלכה שמביא שהא"ר נשאר בצ"ע בזו, ומוכיח שגם שארי הראשונים לא ס"ל כן מדהקשו כולם מהא דא"ר כל מקום שאסרו מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור.   ואי דבזה מותר מדינא אפי' בפרהסיא אין ענין לקושיתם, ע"ש.   וכנראה שהמ"ב לא ראה בגוף דברי הר"ן, כי אם לפי מה שמובא בב"י.   כי הר"ן שם כותב באמת לתרץ זה על הקושיא דכ"מ שאסרו משום מ"ע =מראית עין= אפי' בחדרי חדרים אסור, שבתירוץ ראשון מתרץ דהכא שאני לפי שאפי' הרואה שממעכן יחשוב שהוא מותר דמתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא שרי, ואח"כ מוסיף וכותב: ואפשר דלאו דוקא בצינעא, דאי לא אפשר בצינעא, אפי' בפרהסיא נמי שרינן.   מיהו כל היכא דמצי למיעבד בצינעא טפי מעלי.   עיי"ש.   ונראה לומר דהאי ואפשר שהר"ן מוסיף וכותב, אינו תירוץ נוסף.   כי אם פועל יוצא מתירוצו הקודם, דכיון דתירץ דאין בזה חשש משום מראית עין שיאמרו שעובר על איסור שבת, כי הרואה יחשוב שהוא מותר דמתקן כלאחר יד ובמקום פסידא שרי, ממילא צריך להיות מותר עפ"י דין אפי' בפרהסיא, לכן מוסיף וכותב, דזה שאמרו בצינעא הוא משום דכל היכא דמצי למיעבד בצינעא טפי מעלי, אבל אי לא אפשר בצינעא אפילו בפרהסיא נמי שרינן.  

(ג) לעיל בפ"א אות ג' הבאנו שיטת התוס' דס"ל דההיא דגונח יונק בכתובות דאיתא דהתירו משום דאיכא תרתי, כלאחר יד, ובמקום צערא, אזלי אי האיסור חולב הוא מדאורייתא, אבל אי הוי איסור חולב מדרבנן סגי בחדא מינייהו, או כלאחר יד, או במקום צערא, ונבאר בע"ה איך הוא שיטת שאר הראשונים והפוסקים בזה.  

והנה לתירוץ הראשון שברמב"ן שמובא לעיל בפ"ב אות א', יוצא שבגונח מותר מדינא אפילו חולב ממש, וגזרו רק משום דאתי לאחלופי בסחיטה, ולתירוץ השני שם שלהכי יונק משום דרפואתו בכך, שמשמע שאבל באמת ה"ה חולב, מבואר ביותר, שבמקום צערא התירו אף חולב ולא חיישינן אפילו משום דילמא אתי לאחלופי בסחיטה, וכמו שכן כותב נמי בהדיא מדעת עצמו ההפלאה שהובא לעיל בפ"ב אות ד', והיינו משום דכל איסור חולב אינו אלא מדרבנן.  

לכן מדברי הרשב"א שמתרץ דההיא דגונח יונק לדבריו דר"א קאמר, מוכח נמי בהדיא שאבל לרבנן דס"ל דאינו אלא משום שבות, מותר במקום צערא אף חולב בידים.  

אכן אבל לתירוץ השלישי שברמב"ן שם שמתרץ די"ל שאעפ"י שהחולב מדבריהם כיון דדמי למפרק לא התירו אלא שבות בשינוי דהיינו יונק שמסיים ע"ז דהכי משמע לישנא דגמרא.   מבואר דאף בשבות דרבנן בעינן נוסף לצער חולי שיהיה גם ע"י שינוי, וכן מבואר מדברי הריטב"א שכותב בהדיא אבל שבות בלא שינוי לא התירו בחולה.   וכן בנמוקי יוסף שם.  

ומדברי הר"ן והמאירי בשבת (ד' קמ"ד) מוכח ביותר דאף בכה"ג במקום צערא וע"י שינוי נמי לא התירו כי אם באי אפשר ע"י גוי, שמקשים, דאמאי שרי למיעבד כן כיון דליכא סכנה יעשה ע"י גוי, ומתרצים דהכא א"א ע"י גוי דרפואתו הוא כשהוא רותח וכמו"ש בפ' מרובה (ד' פ').   עיי"ש בר"ן ובמאירי.   הרי מבואר מדבריהם דאף בכה"ג שהוא ע"י שינוי ובמקום צער חולי, ג"כ לא התירו כי אם מפני שאי אפשר ע"י גוי.  

(ד) וכדעה שלישית זאת של התירוץ הג' שברמב"ן והריטב"א והנמו"י הנ"ל, נפסק גם בשו"ע או"ח (סי' שכ"ח סעי' י"ז).   שדברי הסברא השלישית נראין.   שבאיסור דרבנן באין בו סכנת אבר עושין בשינוי וכך פוסקים הט"ז והמג"א.   וכן כותב הגר"א שסברא השלישית היא עיקר.   ושכן פוסקים רוב הפוסקים עיי"ש.  

והיינו משום דס"ל כשיטת הרמב"ן הריטב"א ודעימיה דאף באיסור דרבנן ובמקום צערא בעינן ג"כ שיעשה ע"י שינוי, ורק באיכא סכנת אבר עושין בלא שינוי.  

וגם מוכח מדלא מזכירים דדווקא בא"א ע"י גוי, דהיתר זה הוא אף באפשר ע"י גוי, ודלא כשיטת הר"ן והמאירי.   וכן כותב המ"ב בס"ק נ"ד שעושין בשינוי וא"צ לחפש אחר א"י, וכן החיי אדם (ככלל /בכלל/ ס"ט סי' י"ב) פוסק ג"כ כדעה זו דיעשנה ע"י שינוי באין בו סכנת אבר, ומוסיף מדיליה, דאם א"א ע"י שינוי ולא ע"י נכרי מותר לעשותו כדרכו.   וגם כותב שם בסי' י"ג בהדיא דנראה לו דכל דבר שמותר לעשות ע"י ישראל בחולי שאין סכנה, מותר אפי' ביכול לעשות ע"י גוי.  

ומינה דמכ"ש דאין מקום לדון להתיר החליבה בלי שינוי אפי' להסוברים שאינה מה"ת, מטעמא דמצוה, כמצות ישוב א"י, דמקום מצוה לא עדיפא ממקום צערא וחולי שאין בו סכנה, כמבואר באו"ח סי' ש"ז סעי' ה' הנז' לעיל פ"ג אות ב'.  

והכי מבואר בהדיא בעירובין (ד' ס"ח ע"א) ובפסחים (ד' ס"ה ע"ב) דשבות דאית ביה מעשה, דהיינו ע"י ישראל לא הותר אפי' במקום מצוה, ורק גם ע"י שינוי מוכח מגמ' שם בפסחים (ד' ס"ו ע"ב) דהותר, וכנ"ל פ"ג אות ח'.  

וממילא מובן דאין לדמות להא דאיתא בגיטין (ד' ח' ע"ב) שמשום ישוב א"י התירו שבות דאמירה לעכו"ם בשבת אפי' באיסור דאורייתא, דהיינו לכתוב עליו אונו, משום דהתם ההיתר הוא בשבות שלא ע"י מעשה דהיינו ע"י עכו"ם, אבל שבות ע"י מעשה דהיינו ע"י ישראל י"ל שפיר דלא התירו אפי' משום מצות ישוב א"י.   וכמו שלא התירו (שם בעירובין ובפסחים) אפי' במקום כרת.   [עיין ברמב"ם בפ"ו מה' קרבן פסח ה"ו ובהשגת הראב"ד וכ"מ ולח"מ ואכ"מ].   ונענה על הדמיון הזה כלשון הגמ' בעירובין שם: ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה?  

ויש מקום לדייק זה גם בדברי הרמב"ם (בפ"ו מה' שבת הי"א) שמדגיש לכתוב: ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה.   והיינו שלא גזרו רק בדבר זה של אמירה לעכו"ם שהוא שבות שאין בו מעשה, אבל משא"כ שבות דאית ביה מעשה.  

גם הרי דעת הרמ"א באו"ח (סי' ש"ו סעי' י"א) כשיטת האור זרוע שהתירו דווקא בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב א"י לא גזרו.   והיינו דלא גזרו כי אם דווקא בכה"ג דהוי שבות דשבות, ומשמע שאבל בשבות לבד לא התירו ע"י עכו"ם אפילו משום ישוב א"י, עיין בספר מאמר מרדכי.   וכן כותב הגר"א בס"ק כ'.   וז"ל: והוי שבות דשבות כמ"ש גבי מילה דלא התירו אלא  שבות דשבות וכמ"ש בסי' ש"ז ס"ה.   ויוצא לפי זה שאין שום יתרון להתיר משום ישוב א"י, והחידוש הוא רק שמשום ישוב א"י הכניסו כל קנייה בא"י בגדר של מצוה, ודינה ככל מצוה שהתירו בה שבות דשבות.  

ועיין במג"א (בסי' ש"מ סק"י) ובנו"ב מהדו"ת חאו"ח (סי' ל"ג) מה שכותבים לתמוה על שיטה זו של האו"ז.   ובמ"ב בביאור הלכה, וכן מה שמרעיש ע"ז הערוך השלחן בסעי' כ"ב, ואכמ"ל בזה, כי אף בלעדי שיטה זו של האו"ז ג"כ אין לדמות לההיא דגיטין, שהתירו רק שבות דלית ביה מעשה.   וכנ"ל, ומוכח כן גם מדברי הנו"ב שם שכותב להשיג על האו"ז מאי דפריך הגמ' בגיטין: בשבת ס"ד, ואי יש איזה כתב שאינו אסור מה"ת א"כ אין כאן תמיהה כ"כ, ואף שבאמת אפי' במקום מצוה לא הותר לישראל שיעשה בעצמו אף דבר שהוא רק שבות אם אינו עושה ע"י שינוי מ"מ אף שהדין הוא כן מ"מ לא שייך לתמוה כ"כ על הברייתא המתרת, ע"כ, ואי ס"ד דהתירו משום ישוב א"י אף שבות דאית ביה מעשה, עדיפא מיניה הו"ל להנו"ב להקשות, דלמה הוצרכה הגמ' לשנות ולהעמיד דמיירי באומר לנכרי ועושה, הא אפי' עצמו ג"כ מותר להאו"ז מכיון שהכתב שלהם אינו אלא מדרבנן והותר שבות משום ישוב א"י, אלא ודאי מוכח מזה.   דזה פשיטא ליה להנו"ב שלא הותר שבות דאית ביה מעשה משום ישוב א"י, ולכן לא יכלה הגמ' להעמיד הכי במסקנא, כי הדין הוא כן שבמקום מצוה אף משום ישוב א"י לא הותר לישראל לעשות בעצמו אף דבר שהוא רק שבות אם אינו עושה ע"י שינוי, ומשו"ה כל עיקר קושיתו של הנו"ב הוא רק על תמיהת הגמ', דאי כתב שלהם אינו אלא מדרבנן לא שייך לתמוה כ"כ על הברייתא המתרת אף שאין הדין כן, ופשוט.  

(ה) עכ"פ למדנו מפסק השו"ע הנ"ל שהתירו באיסור דרבנן ובמקום צערא לעשות ע"י שינוי וא"צ לחפש אחר נכרי, ולהי"א, בא"א ע"י שינוי ולא ע"י נכרי מותר לעשותו כדרכו.  

והיכי שהדבר אסור מדאורייתא, כבנידוננו אי חליבה אסורה מה"ת.   מוכח מכל שיטות הסוברים  דחליבה אסורה מה"ת, וכן גם מדברי הרשב"א דמוקי לההיא דגונח יונק אליבא דר"א [וגם נדמה שלא מצינו פלוגתא בזה].   שמ"מ ג"כ התירו ע"י שינוי במקום צער חולי, דהא לדידהו חולב הוי איסור דאורייתא, ואפ"ה התירו גונח יונק משום דהוי ע"י שינוי ובמקום צערא, ולשיטת המחבר אף בצער של רעב התירו, דהא מהמחבר משמע שפוסק דחולב אסור מה"ת כנ"ל בפרק הקודם, ואפ"ה פוסק דאף בצער של רעב התירו, וגם בין אותם הפוסקים שהתירו אף בצער של רעב איכא מהם שסברי מפורש שחולב אסור מה"ת, כהרי"ף שמובא בב"י שם בסי' שכ"ח.  

וכן ראיתי שכותב כן מפורש בשו"ע הגרש"ז (סי' שכ"ח סעי' כ'), שע"י שינוי מותר לעשות אפי' מלאכה גמורה כגון הגונח מפיו, שכיון שמשנה בעשייתה אינה אסורה אלא מד"ס.   ואף שראיתי במשנה ברורה ס"ק נ"ד שכותב בדברי השיטה הג': עושין בשינוי היינו האיסור דרבנן.   ומדמדגיש לכתוב היינו האיסור דרבנן יש לדייק לכאורה מזה שבא לאפוקי איסור דאורייתא.   אבל לא משמע כן מדברי הפוסקים וכנ"ל.  

(ו) ובמקום צעב"ח =צער בעלי חיים= דבהמה נלענ"ד שבכה"ג מותר בודאי לכל הפוסקים ע"י שינוי בא"א ע"י גוי, דהא הרי הוכחנו בפ"ג אותיות ב' ד' שזה עדיף ממקצת חולי או צורך גדול וצער רב וכדומה לזה, משום דאיכא מצות צעב"ח דאורייתא, וא"כ גם לעשות ע"י שינוי מותר אף להסוברים דחליבה דאורייתא, משום דאתי צעב"ח דאורייתא ודחי הכלאחר יד דרבנן, ובפרט היכא דאיכא חשש לשמא תמות.  

ודברי התוס' ביבמות שם (ד' קי"ד) שמביאים בשם יש מי שפירש דההיא דיבמות מיירי בצער של בהמה שמתקשה לה רוב חלב בדדיה, נלענ"ד שלא סבירא לן כוותייהו להלכה, שהרי המחבר פוסק דאף בצער של רעב התירו בשבת ע"י שינוי.   ותו דהא פסקינן דצעב"ח עדיף גם ממקצת חולי וצער רב והפסד גדול ומקום מצוה כנ"ל.  

(ז) והנה לכאורה יש להביא ראיה דצערא דישראל לא גרע אלא עוד עדיפא מצעב"ח דבהמה.   ממה שפוסק הרמב"ם (בפי"ג מה' רוצח ושמירת נפש ה"ט) דבהמת עכו"ם והמשא של ישראל אם היה עכו"ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה ואם לאו חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, עיי"ש בכ"מ וכן נפסק בחו"מ (סי' רע"ב סעי' ח').   ועיי"ש בסמ"ע סקי"ג שכותב: ואע"ג דצער דישראל לא נזכר בשום מקום ס"ל להרמב"ם דלא גרע צער דישראל מצער דב"ח דבהמה וכ"ש הוא.   הרי דצער דישראל עוד עדיפא מצעב"ח דבהמה.  

אכן אבל נראה דאין הנידון דומה לראיה כלל, דשם אין שאלה של עבירה על איסור, אלא אדרבה הנידון שם הוא מחיוב קיום מצוה לסייע, לכן שפיר צערא דישראל עדיפא מצעב"ח דבהמה כדי לסייע בהסרת הצער, אבל משא"כ כאן דהנידון הוא בלעבור על איסור.   בזה שפיר עדיפא צערא דבהמה כדי לעבור עלי', מצערא דישראל, משום דאם נתיר משום צער דאדם א"כ נתת תורת כל אחד בידו, וכמו"ש הרמב"ן במלחמות: (פכ"ב דשבת) שאין הדעת סובלת שיהו מתירין משום תאות בעלי התאות שא"כ עקרת ופרצת גדרן של חכמים ברוב המקומות ע"ש, לכן בזה שפיר צעב"ח דבהמה עדיפא מצער האדם, שהוא מצוה על עבירת האיסור.   ומשא"כ הבהמה.  

וכן ראיתי בשו"ת חות יאיר (סי' קצ"א) [נזכר גם בשו"ת זכר יהוסף חאו"ח ח"ב סימן ק"א] שכותב שאין להתיר בנידון שאלתו שם [בבריחת כהן מבית שיש שם מת] ובכל צער מק"ו דצעב"ח דאו' למ"ד וכוותיה קיי"ל כדמוכח בטור חו"מ סי' רע"ו, ותרצה לומר דכ"ש צער אדם, והרי מקלינן בשבותים דשבת גבי בהמה שנפלה למים וכו' משום צערא, דאין זה ראיה כלל.   דודאי י"ל דהקפידה תורה על צעב"ח דחסירה דעת ונפש המשכלת לסבול, משא"כ זה האדם איבעי' ליה ליתובי דעתי' ולקבל באהבה אשר יארע לו וכמ"ש במס' סוכה על אבל חייב בסוכה אע"פ דמצטער פטור מן הסוכה, ע"כ, הרי מבואר בהדיא בחו"י שאין ללמוד להתיר צערא דאדם מצערא דבהמה.  

(ח) ונראה לומר דגם היש מי שפירש בתוס' יבמות שם מיירי באי צעב"ח לאו דאורייתא, וגם נראה שהוא במתקשה לה רק רוב חלב בדדיה וכדאיתא שם בתוס' בלשון זה, אבל לא באיכא הפסד וגם חשש שמא תמות.  

וביותר שמדברי הראב"ד מוכח דגם גונח מיקרי רק מקצת חולי, דהנה הרמב"ם (בפ"ו מה' שבת ה"ט) פוסק וז"ל: דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה, והמגיד משנה מביא בשם הראב"ד שמשיג: אם היה מקצת חולי הוא עצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת, וכו', עיי"ש, ומדמדמה הראב"ד מקצת חולי לההיא דגונח יונק, מוכח דס"ל דגם גונח מיקרי רק מקצת חולי, דאל"כ הרי לא דמי מקצת חולי לגונח יונק.   וגם המ"מ שם אינו כותב לתרץ דברי הרמב"ם דההיא דגונח עדיף ממקצת חולי, ומשמע דבזה גם הוא ס"ל דגונח הוי רק מקצת חולי.  

וכן עיין במחצית השקל (בסי' ש"ז סק"ט) שכותב דגונח ליכא אלא צער בעלמא, עיי"ש.  

וא"כ מכיון שהוכחנו דצעב"ח עדיף ממקצת חולי, וגונח הוי רק מקצת חולי או צער בעלמא, נלמוד מזה, שאם התירו לגונח לינק בשבת משום דהוי כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן.   שזהו אף להסוברים דאיסור חולב הוא דאורייתא.   מכש"כ שבמקום צעב"ח דאורייתא יש היתר לחלוב ע"י שינוי.    

חליבה לאיבוד.   

אם אמנם שכבר ארכו הדברים אבל אי אפשר לעבור מבלי לדבר על צד ההיתר של חליבה לאיבוד על הרצפה.   והיות שצד היתר זה כבר נתפשט ונתקבל בדברי הפוסקים ביותר.   אסתפק לבוא בזה רק בקצירת האומר ושנלמד מהם גם על האמור כבר.  

(א) והנה צד ההיתר בזה הוא משום דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה.   שבזה שחולב לאיבוד מוכיח שאינו צריך לעצם החליבה כי אם רק שהבהמה תנצל מחשש סכנה, וכן מפני שמכיון שחולב על הקרקע אין זה דומה לדש לכן התירו במקום צערא, וכמו שכותבים בכה"ג התוס' בשבת (ד' קל"ה ע"א) ד"ה מפני הסכנה, לענין חלב אשה.   דמשום צערא יכולה האשה להוציא בידה החלב המצער אותה.   וכן נפסק באו"ח (סי' ש"ל סעי' ח') עיי"ש במג"א ס"ק י"ז, ובמחצית השקל מה שמבאר שלדעת הרמב"ם שמלאכה שא"צ לגופה חייב לא הותר לה לחלוב כי אם על גבי קרקע ולא לתוך כלי.   עיי"ש ובפרמ"ג.  

ובשו"ע הגרש"ז מוסיף להסביר בטעם ההיתר שהיא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה מפני: שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק אלא מד"ס ומשום צערא לא גזרו.  ונזכר כזה גם במשנה ברורה ס"ק ל"ב, וכן החיי אדם (בכלל י"ד סעי' ט') מתיר רק להוציא החלב על הקרקע, וכן (בכלל ס"ט סעי' י') מוסיף להסביר: דכיון דהולך לאיבוד אינו דומה לדש.   והערוך השלחן סעי' י"ד מזכיר ב' הטעמים יחד, דמשום דהו"ל משאצל"ג =מלאכה שאינה צריכה לגופה=, ומשום דאין בו משום מפרק אלא מד"ס, וכותב: וכן היא בעצמה יכולה להוציא החלב המצער אותה ואע"ג דחולב חייב משום מפרק, זהו כשהחלב אינו הולך לאיבוד אבל כשהולך לאיבוד אינו אלא איסור דרבנן ומשום צערא לא גזרו, וכ"ש לרוב הפוסקים דמלאכה שאצל"ג פטור כמו במפיס מורסא דלא גזרו משום צערא, ויסודם של סברות אלו שליכא בזה חיובא דמפרק ושאינו דומה לדש, מקורם בדברי הראשונים, כמבואר בתוס' כתובות (ד' ו' ע"א) ד"ה האי, בשם ר"ת גבי מסוכרייתא דנזייתא, ובר"ן סו"פ שמונה שרצים.   ובב"י (בסי' ש"כ) ובפרמ"ג באותו סימן (באשל ס"ק כ"א) עיי"ש וכן (בסי' שכ"ח) באשל ס"ק מ"א עיי"ש.  

ומינה דה"ה גבי חליבת בהמה דמותר לחלוב על הקרקע לאיבוד, אי משום דהו"ל מלאכה שא"צ לגופא, ואי משום שאין זה מפרק הדומה לדש, שבכל אופן שהוא מ"מ במקום צערא לא גזרו.  

גם יש להעיר לדברי התוס' בשבת (ד' ע"ג ע"ב) ד"ה וצריך לעצים, שכותבים דאפי' לר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה אינו חייב בדש אלא בצריך לדבר הנידש דאל"כ אין דרך דישה בכך ופטור עיי"ש, וא"כ ה"ה בחולב אינו חייב אפי' לר"י כי אם בצריך לדבר המתפרק, ובלא"ה אין דרך מפרק בכך.  

ומינה דה"ה גבי חליבת בהמה דמותר לחלוב על הקרקע לאיבוד, אי משום דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה, ואי משום שאין דרך מפרק בכך ואין זה מפרק הדומה לדש, שבכל אופן שהוא, באופן זה לא גזרו במקום צערא.  

וכן ראיתי בספר זכר יהוסף להגאון ר' יוסף זכרי' שטערין ז"ל בחאו"ח (ח"ב סי' ק"א) שמסיק ג"כ להלכה להתיר לחלוב על הארץ משום דאין דרך דישה בכך ובשו"ע /או"ח/ סי' ש"ה שמתיר רק לומר לעכו"ם מיירי בשאינו רוצה להפסיד החלב לגמרי רק שיקנה מן העכו"ם, אלא שכותב, שמ"מ בליכא עכו"ם עדיף לחלוב על הקרקע אם אפשר ע"י קטן שהוא יתום מאביו עיי"ש, ויש הרבה להאריך בדברי תשובתו שם.  

(ב) ובספר אגלי טל מלאכלת דש (סעי' י"ג אות כ"ז) ראיתי שכותב להעיר דחלב שאני שמשקה גמור הוא ואין צריך מחשבתו, ולא דמי לכבשין שסחטו לגופן, וכ"ש חלב אשה דאפי' רצון לא בעינן, גם שם אינו מתכוין לסחיטה כלל וכאן הרי מ"מ מתכוונת להוציא החלב, [עיין בזה גם בזכר יהוסף שם].  

אך אבל בסוף דבריו שם מסכים לדינא להתיר משום דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה שהותר במקום צערא, וגם משום שיטת רש"י דאף בכה"ג נקרא כסחטן לגופן דמותר.  

ומשום זה כותב בהגהות וחידושים שבסוף הספר שם, שמותר לחלוב אפי' בכלי להקל עליה, ואף שהמשקה אינו הולך לאיבוד בשעת חליבה מכיון שהוי זה ככבשין שסחטן לגופן ומלאכה שא"צ לגופא במקום צערא, וכן במלאכת טוחן (ס"ק ל"ח סוף אות ל"ב) מסביר משום דכשחולב להקל מעליה אין כוונתו מצד שהחלב הוא אוכל, דאפילו לא היה החלב ראוי לכלום היתה חולבת להקל מדדיה.   וא"כ אין כוונתה למלאכה, אלא דפסיק רישא הוא דע"כ החלב הוא אוכל, ולמ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור הוי שבות דפסיק רישא ומותר במקום צערא עיי"ש.   [ועיין במג"א סי' שי"ד סק"ה בשם התה"ד דפסיק רישא בדרבנן מותר, ובשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ס"ד מ"ש ליישב דברי התה"ד מכל הקושיות שהקשו עליו עיי"ש].  

נראה מדברי האגלי טל שסובר, שמכיון שכל עיקר הכוונה בחליבה הוא כדי להקל מעליה, אזי מותר אפי' כשחולב בכלי ואין החלב הולך לאיבוד, משום דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה דפטור, והוי רק שבות דפסיק רישא ומותר במקום צערא, ודברי התוספתא (בפ"י דשבת הי"ד) דאיתא: לא תקל אשה מדדיה ותחליב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה, וכן נפסק באו"ח (סי' שכ"ח סעי' ל"ד), צ"ל שהאגלי טל יפרש דמיירי כשכוונת ההקלה ע"י החליבה הוא בעיקר, או גם, כדי להניק את בנה, ולכן אסור.  

ומינה לנדו"ד בחליבת הבהמות, אילו היה כל עיקר הכוונה בחליבה כדי להקל מעל הבהמה את צערה, צריך להיות מותר לחלוב לפי האגלי טל הנ"ל, אפילו לתוך כלי אף שהחלב לא ילך לאיבוד, משום טעם הנ"ל דהו"ל מלאכה שאצל"ג שפטור ונשאר רק שבות דפסיק רישא דמותר במקום צערא.  

(ג) אמנם דעת הריב"ש בתשו' (סי' שצ"ד) בדין סריקת השערות, שאע"פ שהשערות הנושרות אזלי לאיבוד מ"מ לא הוי מלאשצ"ג, דמה בכך כיון שהוא נהנה במלאכה ההיא, ומסתייע מנוטל צפרניו בכלי שאעפ"י שאינו צריך לצפרנים אלא אזלי לאיבוד מ"מ חייב אפי' לר"ש דפטר במלאכה שאצל"ג שהרי שהנטילה היא המלאכה, וכן בשער עיי"ש, ועיין במשנה ברורה בביאור הלכה ריש סימן ש"מ.  

אבל אין כן דעת התוס' בשבת (ד' צ"ד ע"ב) ד"ה אבל בכלי, שסוברים מפורש דזה שאמרינן דהנוטל צפרניו בכלי חייב הוא רק לר"י שמחייב במלאכה שא"צ לגופה.   ע"ש, ומינה שה"ה בסריקת השערות שלדברי התוס' הו"ל מלאכה שא"צ לגופה, שהרי כל עיקר ראיתו של הריב"ש הוא מנטילת צפרנים, והא גם בזה סברי התוס' שהו"ל ג"כ מלאכה שאצל"ג.  

וכדברי התוס' כן הוא גם דעת רוב הפוסקים, ודלא כהריב"ש, וכמו"ש הש"ך ביו"ד סי' (קצ"ח) בנקודות הכסף על הט"ז סקכ"א לענין נטילת צפרנים של אשה בליל שבת ויו"ט ע"י עכו"ם, וכן המג"א אף שבסי' ש"ג ס"ק כ"ב מזכיר דברי הריב"ש, אפ"ה בריש סימן ש"מ כותב בפשיטות דליטול שערו הו"ל מלאכה שאצל"ג.   עיי"ש במחצית השקל וכן במג"א (סי' תקכ"ו סקי"א), ובמנחת חנוך במוסך השבת במלאכת גוזז ד"ה הנוטל צפרניו.  

יתר על כן נראה שאפי' הריב"ש לא סובר הכי כי אם דווקא במלאכת גוזז משום דגם במשכן היו גוזזין עורות תחשים אע"ג שלא היו צריכים לצמר כלל.   כדאיתא בריב"ש שם טעם זה בהדיא, וכן במג"א (בסי' ש"ג ס"ק כ"ב), ומשא"כ בשאר מלאכות, שלא היו בכה"ג במשכן.   עיי"ש בדגול מרבבה ומחצית השקל.   וכן בחצה"ש בריש סי' ש"מ, ופרמ"ג שם בא"א סק"א שמבואר כן גם מדבריהם עיי"ש.   וא"כ במלאכת דש כבנידוננו שלא היה בכה"ג במשכן בהשלכה לאיבוד ואין דרך דישה בכך כנ"ל סק"א, אפילו הריב"ש ג"כ מודה דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה.  

זהו הנלפענ"ד בהצעת משא ומתן של הלכה קשה ומוסבכת זו שהיא אחת מדיני שבת שהם כהררים התלוים בשערה, בעזרת החונן לאדם דעת.