KMM#02 - Pesik Reisha

Psik Reisha

1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף עה עמוד א

הצד צבי וכו'.

תנו רבנן:

הצד חלזון והפוצעו - אינו חייב אלא אחת.

רבי יהודה אומר: חייב שתים.

שהיה רבי יהודה אומר: פציעה - בכלל דישה.

אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה.

אמר רבא: מאי טעמא דרבנן? קסברי: אין דישה אלא לגדולי קרקע.

וליחייב נמי משום נטילת נשמה?

אמר רבי יוחנן: שפצעו מת.

רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי, מתעסק הוא אצל נטילת נשמה.

והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות?

שאני הכא, דכמה דאית ביה נשמה - טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה.

 

רש"י מסכת שבת דף עה עמוד א

הפוצעו - דוחקו בידיו שיצא דמו.  אינו חייב אלא אחת - משום צידה, אבל אפציעה - ליכא חיוב.  בכלל דישה - שמפרק דמו הימנו כמפרק תבואה מקשין שלה.  מתעסק הוא אצל נטילת נשמה - כלומר: לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר, ולא הויא מלאכת מחשבת, שאינו מתכוין שימות.  טפי ניחא ליה - שדם החי טוב מדם המת, וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו, אפילו מת אין כאן אלא מתעסק, וכי מודה ר' שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי, ומיהו איכווני לא מיכוין.  דליציל ציבעיה גרסינן - שתהא מראית, צבעו צלולה.

Compare Rashi here to Rashi שבת דף קג עמוד א regarding the case of דלא איכפת ליה.

2. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לג עמוד ב

תנו רבנן:

אין ממעטין ביום טוב.

משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרו: ממעטין.

והא קא מתקן מנא ביום טוב?

אמר רב אשי: כגון שלקטן לאכילה, ורבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה,

דאמר: דבר שאין מתכוין מותר.

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות?

הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי.

רש"י מסכת סוכה דף לג עמוד ב

והא מודי ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות - באומר: אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות, דכיון דאי אפשר שלא תמות - כמתכוין חשיב ליה, וכי אמרינן דבר שאין מתכוין מותר - כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור, כגון, גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ואף על גב דאיכא למיחש דלמא עביד חריץ, כיון דלא מתכוין להכי ואפשר לגרירה בלא חריץ, כי עביד נמי חריץ דהוי מלאכה גמורה - לא מיחייב, אבל היכא דודאי עביד - מודי.  לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי - ולא צריך להאי, הלכך אין כאן תיקון כלי, דלא צריכא ליה לאכשורה, ולא דמי השתא לפסיק רישיה, דהתם איכא נטילת נשמה ממה נפשך, והכא ליכא תיקון כלי, אבל אי לא הוי אחריתי - משוי ליה מנא, דהא צריך להכי, ואף על גב דלא מתכוין להכי - אסור, דהוי פסיק רישיה ולא ימות.

3. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קג עמוד א

תנו רבנן:

התולש עולשין, והמזרד זרדים,

אם לאכילה - כגרוגרת,

אם לבהמה - כמלא פי הגדי,

אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה,

אם לייפות את הקרקע - כל שהן.

אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו?

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו.

אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין.

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות?

לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה.  

רש"י מסכת שבת דף קג עמוד א

עולשין - עשב שקורין קרישפ"ל.  זרדין - מין קנים הם, ובעודן רכים זורדין אותם למאכל אדם, נתקשו מעט - ראויין למאכל בהמה, יבשו - עומדין להסקה.  אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו - הרי הקרקע מתייפה מאליו.  באגם - שאין צריך ליפות.  בארעא דחבריה - לא איכפת ליה ליפות.


4. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלג עמוד א

אמר מר: בשר אף על פי שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה.

הא למה לי קרא? דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין - מותר?

אמר אביי: לא נצרכא אלא לרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור.

רבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

ואביי לית ליה האי סברא?

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות?

בתר דשמעה מרבא סברה.

איכא דמתני להא דאביי ורבא אהא: +דברים כד+ השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות,

 לעשות - אי אתה עושה, אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו. ואם עברה - עברה.

והא למה לי קרא? דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר?

אמר אביי: לא נצרכא אלא לרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור.

ורבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

ואביי לית ליה האי סברא?

והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות?

לבתר דשמעיה מרבא - סברה.

ואביי אליבא דרבי שמעון, האי בשר מאי עביד ליה?

אמר רב עמרם: באומר: לקוץ בהרתו הוא מתכוין.

תינח גדול, קטן מאי איכא למימר?

אמר רב משרשיא: באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין.

ואי איכא אחר - ליעביד אחר, דאמר רבי שמעון בן לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם - מוטב, ואם לאו - יבא עשה וידחה לא תעשה?

דליכא אחר.  

רש"י מסכת שבת דף קלג עמוד א

לר' יהודה - ר' יאשיה דמצריך קרא להכי כר' יהודה סבירא ליה.  מודה ר' שמעון בפסיק כו', - הילכך, אי לא רבי קרא - לא עבדי.  סברה - נתן בה דעתיה, וקבל ממנו.  הכי גרסינן: לעשות עושה אתה בסיב שעל רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו - ואינו צריך להזהר מלדחות סיב שקושר מנעלו ברגלו, ומלישא משאוי על כתיפו.  ואם עברה - הבהרת בכך - עברה, ואינו חושש לה, להכי כתיב לעשות שמותר לעשות מלאכתו. ואביי אליבא דר' שמעון - מעיקרא, מקמי דסברה, האי בשר מאי עביד ליה.  באומר לקוץ - גדול שהוא בר עונשין ואומר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר.   קטן - דלא ידע לכווני, מאי איכא למימר ועל כרחיך, בתרוייהו כתיב בשר, כדאמרינן לעיל, ובשר דכתיב גבי קטן ביום השמיני למה לי.  באומר אבי הבן לקוץ - דמתכוין לטהרו, והוא מוזהר דלא ליעבד בידים ובמתכוין.  ואי איכא אחר - שאינו חושש לטהרו - ליעבד אחר, ולא ליקו אב להתם, ואף על גב דרבייה קרא - שהרי אתה יכול לקיים עשה בלא עקירת לאו לר' שמעון, דהא אחר לא מיכוין ולא עבר, ואמר ריש לקיש כו' ורבוי למאי אתא.

5. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיא עמוד א

(משנה. החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא - נתרפא. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן וורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכן לסוך בחול. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם.)

החושש במתניו כו'.

אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: הלכה כרבי שמעון.

למימרא דרב כרבי שמעון סבירא ליה?

והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב:

האי מסוכרייא דנזייתא  (דף קיא עמוד ב) אסור להדוקיה ביומא טבא.

בההיא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. והאמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כרבי יהודה

ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון.

ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי

רב אמר: הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון.

רש"י מסכת שבת דף קיא עמוד א

למימרא דרב - בקולי (נ"א בכולי) שבת סבירא ליה כר' שמעון, והא אמר כו'.  האי מסוכרייא - בגד כורכין בברזא, חבית של חרס, מפני שאין הנקב שוה.  (דף קיא עמוד ב)  אסור להדוקיה - בנקב, משום סחיטה, ואף על גב דלא קא מכוין לסחוט - אלמא לא סבירא ליה כר' שמעון בדבר שאין מתכוין.  הלכה כר' יהודה - בדבר שאין מתכוין דאסור.  בלי גברי - מתני לה לפלוגתא דרב ושמואל בלא אמוראים האומרים משמם, אלא הם עצמם נחלקו בה.

6. תלמוד בבלי מסכת שבת דף מא עמוד א

משנה. המיחם שפינהו - לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו,

אבל נותן הוא לתוכו, או לתוך הכוס כדי להפשירן.  

גמרא.

מאי קאמר?

אמר רב אדא בר מתנא, הכי קאמר: המיחם שפינה ממנו מים חמין - לא יתן לתוכן מים מועטים כדי שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובים - כדי להפשירן.  (דף מא עמוד ב)

והלא מצרף?

רבי שמעון היא, דאמר: דבר שאין מתכוין - מותר.

מתקיף לה אביי: מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני? מיחם שפינהו קתני!

אלא אמר אביי, הכי קאמר: המיחם שפינהו ויש בו מים חמין -

לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחומו, אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן.

ומיחם שפינה ממנו מים - לא יתן לתוכו מים כל עיקר, מפני שמצרף.

ורבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוין - אסור.  

אמר רב: לא שנו אלא להפשיר, אבל לצרף - אסור.

ושמואל אמר: אפילו לצרף נמי מותר.

לצרף לכתחילה מי שרי?

אלא, אי איתמר הכי איתמר -

אמר רב: לא שנו אלא שיעור להפשיר, אבל שיעור לצרף - אסור.

ושמואל אמר: אפילו שיעור לצרף  (דף מב עמוד א) מותר.  

למימרא דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה?

והאמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ.

ואי סלקא דעתך סבר לה כרבי שמעון - אפילו של עץ נמי?

בדבר שאין מתכוין - סבר לה כרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה - סבר לה כרבי יהודה.

אמר רבינא: הלכך קוץ ברשות הרבים - מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית אפילו טובא.  

רש"י מסכת שבת דף מא עמוד א

(משנה)  המיחם - קומקמוס של חמין.  שפינהו - כולה מתניתין מפרש בגמרא.  (גמרא) מאי קאמר - מאי פינהו ומאי לא יתן, והדר אמר אבל נותן.  (דף מא עמוד ב) והלא מצרף - כשכלי מתכות חם ונותן לתוכו צונן - מחזקים את הכלי, וזו היא גמר מלאכת הצורפין, שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להשבר, והמים מצרפין פעפועיו, שולדי"ר בלע"ז +להלחים, לחסם מתכת+.  שפינהו - משמע שפינהו לעצמו מעל האור.  אבל לצרף - שפינהו ממנו החמין.  הכי איתמר לא שנו - דפינהו שרי לתת לתוכו צונן.  אלא שיעור להפשיר - ולא לצרף, כגון שלא מלאהו כולו, ורב משמע ליה פינהו - כרב אדא, שפינה ממנו חמין.  אפילו שיעור לצרף - שמלאהו כולו. (דף מב עמוד א)  מותר - שאין מתכוין לכך.  גחלת של מתכת - שמשליכין לחוץ פסולת של ברזל, דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא, ומדרבנן אסורה, והיכא דאיכא נזקא לרבים - לא גזרו על השבות. אבל לא של עץ - דאיסורא דאורייתא היא, וחיי-+-ב סקילה.  אפילו של עץ נמי - דהא לר' שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, וכל כיבוי אינו צריך לגופו, חוץ מעושי פחמין או מהבהבי פתילה.  הלכך - כיון דאמרת לא גזרו שבות דכיבוי מתכת במקום נזקא דרבים.  קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות - עד שיסלקנו לצידי רשות הרבים, דאיסורא דרבנן הוא.  ובכרמלית - דטלטול דידיה דרבנן.  אפילו טובא - יעבירנו בעקירה אחת.

7. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קי עמוד ב

לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר.

ומי שרי?

והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור - תלמוד לומר +ויקרא כב+ ובארצכם לא תעשו - בכם לא תעשו, דברי רבי חנינא!

הני מילי - היכא דקא מיכוין, הכא - מעצמו הוא.

דאמר רבי יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו.

והאמר רב אשי: רמות רוחא הוא דנקיטא ליה!

אלא בסריס.

והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:  (דף קיא עמוד א)  

הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר +ויקרא ו+ לא תאפה חמץ +ויקרא ב+ לא תעשה חמץ. במסרס אחר מסרס - שהוא חייב, שנאמר +ויקרא כב+ ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אם על כרות חייב - על נתוק לא כל שכן? אלא: להביא נותק אחר כורת שהוא חייב.

ואלא: בזקן.

והאמר רבי יוחנן: הן הן החזירוני לנערותי.

אלא באשה.

ולרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר: על שניהם הוא אומר +בראשית א+ ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו, מאי איכא למימר?

בזקינה, אי נמי: בעקרה.  

8. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף צא עמוד א

מתני'. אמר רבי שמעון: אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה, אין צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע; אם ראית שמן שהוא ניתן על גבי האישים, אין צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, שאין מתנדבין שמן; רבי טרפון אומר: מתנדבין שמן.  

 

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף צא עמוד ב

אמר שמואל: המתנדב יין, מביא ומזלפו על גבי האישים; מ"ט? אמר קרא: +במדבר טו+ ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה' - והא קא מכבי! כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי. איני? והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה. המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה - חייב! דליכא אלא האי. איבעית אימא: כיבוי דמצוה שאני. ת"ש, דתנא ר"א בן יעקב: כלפי שנתנה תורה לתרום, יכול יכבה ויתרום? אמרת: לא יכבה! שאני התם, אפשר דיתיב ונטר. ת"ש: יין כדברי ר"ע - לספלים, שמן כדברי רבי טרפון - לאישים! ועוד תניא: יין נסך לספלים, או אינו אלא לאישים? אמרת: לא יכבה. לא קשיא: הא רבי יהודה, הא ר"ש. למימרא, דשמואל כר"ש סבירא ליה, והאמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים (דף צב עמוד א) אבל לא גחלת של עץ; ואי ס"ד כר"ש ס"ל, אפילו גחלת של עץ נמי! בדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה.

רש"י מסכת זבחים דף צא עמוד ב

הא רבי יהודה - דאמר (שבת דף קכ:) דבר שאין מתכוין אסור הוי לא תכבה אפילו בלא מתכוין הלכך עקר ליה למשמעותיה דאשה למדרשיה נחת רוח הוא לפני כאישים והכי מסיק לה לברייתא בספרי.  הא רבי שמעון - שמואל כרבי שמעון דכיון דאין מתכוין לכבות אין לא תכבה ראייה עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה ואם תאמר פסיק רישא ולא ימות הוא אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא.  גחלת של מתכת - לאו בת כיבוי הוא ואיסורא דרבנן הוא דאיכא ובמקום היזק רבים לא גזור רבנן. (דף צב עמוד א)  אבל לא של עץ - דבת כיבוי הוא ואיסורא דאורייתא הוא ואי כר"ש לא משכחת כיבוי אלא במתכוין לעשות פחמין בכיבויו וצריך להם דאר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכיבוי לאו צורך גופו הוא שיהא צריך לו דהלואי שלא בא עליו ודמי למוציא את המת לסלקו מעל פניו דפטר עליה ר"ש במסכת שבת בפרק המצניע (דף צד).

9. משנה מסכת עדויות פרק ב משנה ה

שלשה דברים אמרו לפני רבי ישמעאל ולא אמר בהם לא איסור והיתר ופירשן רבי יהושע בן מתיא:

המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנו לחה פטור

ועל הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב...  

תלמוד בבלי מסכת שבת דף ג עמוד א

מי איכא בכולי שבת פטור ומותר? והאמר שמואל: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, בר מהני תלת דפטור ומותר - צידת צבי, וצידת נחש, ומפיס מורסא!

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קז עמוד א

אמר שמואל: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר;

חדא - הא, וממאי דפטור ומותר - דקתני סיפא: למה זה דומה - לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו.

ואידך: המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה - חייב, אם להוציא ממנה לחה - פטור.

וממאי דפטור ומותר - דתנן: מחט של יד ליטול בה את הקוץ.

ואידך: הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו - פטור, אם לרפואה - חייב.

וממאי דפטור ומותר - דתנן: כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך. הדרן עלך האורג.  

  בארעא דחבריה - פי' דהויא מלאכה שא"צ לגופה.

תוספות מסכת שבת דף עה עמוד א

מתעסק הוא אצל נטילת נשמה - האי מתעסק לאו דוקא דהא מתעסק בחבורה חייב לר"ש דאמר בס"פ ספק אכל (כריתות יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וטעמא כדיליף בהאורג (לקמן קו.) מדאיצטריך למישרי מילה מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישינן למלאכת מחשבת דמקלקל דעלמא לא מיפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמר בספ"ק דחגיגה (דף י:) ומתעסק דהכא היינו דבר שאין מתכוין כיון דאין מתכוין כלל למלאכה מותר אפי' בחבורה אע"פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו כל איסורים שבתורה דלא שייך בהו מלאכת מחשבת ושרו אין מתכוין כדאמר מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה כו' (כלאים פ"ט משנה ה) וכן מוכח בפ"ק דכתובות (ד' ה:) דאמר את"ל דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך או להנאת עצמו הוא צריך ואת"ל להנאת עצמו הוא צריך הלכה כרבי יהודה או הלכה כר"ש פירוש בדבר שאין מתכוין ואת"ל הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין במקלקל הלכה כמאן משמע דאי הלכה כר"ש בדבר שאין מתכוין תו ליכא לספוקי במקלקל דאפי' מקלקל בחבורה חייב כיון דאין מתכוין מותר.

http://www.ou.org/about/judaism/rabbis/wasserman.htm

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ה עמוד ב

איבעיא להו: מהו לבעול בתחלה בשבת, דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר?

ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד, לדם הוא צריך ושרי, או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר?

ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי, הלכה כר"ש, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר, או הלכה כרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור?

ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה, מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא אצל הפתח?

איכא דאמרי: ואם תימצי לומר דם חבורי מיחבר, לדם הוא צריך ואסור, או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי?

ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קאתי, הלכה כרבי יהודה או הלכה כר"ש?

ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה, מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הוא?

ואם תימצי לומר מקלקל בחבורה הוא, במקלקל הלכה כרבי יהודה  (דף ו עמוד א) או הלכה כר"ש?

(איתמר) בבי רב אמרי: רב שרי, ושמואל אסר; בנהרדעא אמרי: רב אסר, ושמואל שרי. אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך: אלו מקילין לעצמן, ואלו מקילין לעצמן. ורב שרי? והאמר רב שימי בר חזקיה משמיה דרב: האי מסוכריא דנזייתא, אסור להדוקה ביומא טבא? בההוא אפילו ר"ש מודה, דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כרבי יהודה, ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון; ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי, רב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון! לעולם רב כרבי יהודה סבירא ליה, להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד - מקלקל הוא אצל הפתח, להך לישנא דאמר דם חבורי מיחבר - מקלקל בחבורה הוא.