[1] וסליחות שאני, ראה לבוש סתקפ"א ס"א, שכ״כ להדיא. וסרה השגת הט״ז או"ח סנ"ה סק"א על הלבוש.  

[2] והב״ד בלקט הקמח החדש סי' קלד סק"ו מהדו״ת, ואאזמו״ר בשערים מצויינים בהלכה סכ"ב סק"ז. ועוד.

[3] ראה שו״ת משיב הלכה ח"א סשצ"ו. שו"ת נחלת אבי ס"כ. שו"ת חלק לוי סמ"ח. שו"ת משנ״ה ח"ו סט"ז. רבבות אפרים ח"א סי' קי, וכן שם סי' ער. עלינו לשבח ח"ג ע׳ תרפו. תשובות אביגדר הלוי ע׳ תמג. וכ״ה בשם הגרשז״א, והגריש״א, ובעל אז״נ, והגר״מ אליהו, והגרח״ק, ועוד. [אמנם מש"כ בשו"ת מנחת דוד ראזענבערג (שבהע' הבאה) שכ"כ המג"א בסנ"ה – שגה ברואה, וליתא].  

[4] ובפשטות, שיהיו לרצון נאמר על תפלת יחיד, ומשו"ה י"א לאומרו גם על תפלת הש"צ מצ"ע, ככל יחיד, ואילו תתקבל מעיקרו נתקן לאומרו עבור "צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל". וא"ש גם שיהיו לרצון המנהג שהש"צ אומרו בלחש, דלא כתתקבל. וראה גם שו"ת באר שרים או"ח ח"א ס"ע סק"ב (בתשובה להרה"ג המנוח ז"ל, ונדפס גם בקובץ העו"ב ש"פ תשא תש"מ).

אבל מש"כ שם סק"א, שבשכח הש"צ לומר תתקבל במקומו לא יאמר אחרי שש"י, כיון שכבר אמר יהיו לרצון – לפענ"ד דבריו אינם מובנים כלל ועיקר. וסותר ד"ע במש"כ שם אח"כ בסק"ב לחלק בין יהיו לרצון לתתקבל בכמה אנפי. גם מש"כ שגם ש"צ שנוהג כהפוסקים שלא לומר יהיו לרצון אחר חזרת הש"צ לא יאמר תתקבל אחרי שש"י, כיון שלא אמר תתקבל ממקומו, ומדמה לה ליהיו לרצון שכיון שלא אמרוה במקומו שוב אינו אומר (ראה מלבושי יו"ט ללבוש סי' קכג סק"ו) – אין הנדון דומה לראי', דשאני יהיו לרצון שמקומו אחר שמו"ע, והואיל ואידחי אידחי, אבל תתקבל בלא"ה נדחית, שהרי מקומו מצ"ע אחר שמו"ע. ועוד, דשאני התם שמעיקרא כך תיקנו שתתקבל נאמר במקום יהיו לרצון, משא"כ בנדון שלא אמר תתקבל וביטל תקנת חכמים. וגם שאר הטעמים שהביא מסברת עצמו אינם מתקבלים אצלנו, ומהם: שאין להרבות בקדישים, וז"א שאין כאן ריבוי בקדיש, כ"א הוספת אמירת תתקבל מחמת השכחה. וז"פ. ומש"כ שהוא דבר התמוה לרבים – ג"ז אינו, דהא מידע ידעי שהוא מחמת שלא אמר תתקבל לפנ"ז. וכן מש"כ להסביר ע"ד הסוד – פשוט, שגם ע"ד הסוד יציבא מילתא (ראה גם לקמן בפנים) לפי שעדיין צריך להפסיק בין עולם לעולם, כיון שלא עשה כן במקומו כדת. ועוד ועיקר, שבאמת ההפסק בין העולמות הוא ע"י גוף הקדיש (כדלקמן בפנים) גם ללא תתקבל, ותתקבל לחוד קאי על שמו"ע. וסברתו שכיון שהיתומים אומרים קדיש אין מקום שהש"צ יאמר קדיש עם תתקבל – ג"ז צריכה רבה, והרי אפשר שהיתומים – אחד מהם – יאמרו תתקבל. ולא שנא מהנהוג לחלק התפלה בין החיובים, ואחד מהם מתחיל מאשרי ובלצ"ג, ואומר קדיש תתקבל אחריו, וכהכרעת רוה"פ שאין בזה בית מיחוש (וראה אצלנו בשו"ת באתרא דרב (כת"י) סי' תתקנז). עוד כתב, שכיון שתפלת הציבור כבר הסתיימה אין מקום לבקשת תתקבל, אבל ממקומו מוכרע שאפשר לאומרו גם אח"כ, שהרי אמירת תתקבל נדחית תמיד עד אחרי ובלצ"ג בכדי שלא יזלזלו בה (ראה להלן הע' 11). ולהעיר גם מל' הגהות חת"ס סתרצ"ג שראוי לסמוך תתקבל לתפלת שמו"ע כל מה דאפשר, הא בדאא"פ אפשר לאומרו גם אח"כ (וכוונת החת"ס לשלול הסברא לאומרו אחר קריאת המגילה). וכן הוכיח בשו"ת שאילת חמדת צבי ח"ב ס"ח סק"ד מל' הרמב"ם בסדר התפלות, שעיקר קדיש תתקבל לפני שנפטרין מביהכ"נ. (אלא שדבריו אינם מתיישבים עם דעת הרמ"א, שבנ"י יוצאים אחריו שקדיש תתקבל שייך לתפלת י"ח. ועיי"ש גם לענין אמירת תתקבל ב"פ עפ"ז. אלא שכנ"ל אינו כמנהג שנהגו בליל פורים. ועיקר דבריו להדעות שבליל פורים אומר ב"פ, יעו"ש).  

ואכתי י"ל, שלאחרי קדיש של ובלצ"ג ואמירת עושה שלום ופסיעות לאחוריו כדרך שנפטרין מלפני המלך, וכבר נתן שלום לשכינה וכו', וסילק והסיח דעתו מהתפלה. ועכ"ז, כיון שעדיין אומרים תחנונים לא נ"ל שהוא בגדר הפסק. ולא שנא מהפסק בתחנון וקריה"ת והלל שכולם לסדר התפלה באים ואומרים תתקבל אחריהם (ראה שו"ת תרוה"ד סי"ג, והובא בב"י ובשו"ע אדה"ז סי' קכג. ומה גם שבתרוה"ד גופי' בסט"ו מחלק בין קדיש שלם לקרה"ת לענין יצאו מקצתן, דקריה"ת חשיבא מילתא בפני עצמה. הרי לנו שגם שאף שהיא מילתא באפי נפשה חשיבא כסדר התפלה לענין ההפסק בין י"ח לקדיש שלם). ובפרט לדידן שמנהג פשוט הוא בכל ישראל האידנא לומר תחנונים שאחרי קדושה דסידרא.  

ובפוסקים הזהירו שלא להפסיק בשיחה בטילה ועקירת מקום וכו' בין שמו"ע לקדיש תתקבל, אבל לא שמענו שבהפסיק לא יאמר תתקבל, וכש"כ כבנדו"ד שההפסק הוא רק בעניני תחנונים ותפלה. [וג"ז מהחילוקים בין יהיו לרצון לתתקבל, שאין להפסיק בין תפלת י"ח ליהיו לרצון (זולת בתחנונים למאן דאית לי' הכי), ועד שי"א שהוא מגוף התפלה (ואכ"מ), ואילו תתקבל נאמר גם אחרי ההפסק בשאר חלקי התפלה. וק"ל].  

ואיהו נמי תברי' לגזיזי', והדר הוא לכל חסידיו, בספרו שם סי' קי, שבשכח תתקבל בערבית יש לומר תתקבל אחרי עלינו, אלא שהתנה שהוא רק במקום שאין יתום. ונימוקו עמו, שבערבית אין הש"צ אומר יהיו לרצון. ונמצא שחזר מגוף הסברא שאין מקום לאומרו כשהתפלה כבר נגמרה. ואכן הביא שם ד' החת"ס הנ"ל.  

ובמשי"ם חפשי, ראיתי דלא סברי רבנן כוותי' (ראה אשי ישראל פכ"ו הע' כט. שו"ת מנחת דוד ראזענבערג ח"א סנ"ו. שו"ת רבבות אפרים ח"ג סמ"ח סק"ב. שם ח"ה סי' קג סק"א. שו"ת ודרשת וחקרת ח"ה ספ"ד. שערי זבולון עניני ש"צ ש"ט פ"ב. ברכת ראובן שלמה ח"ו ס"ה. חיי הלוי ח"ה ס"י סק"ד). ושו"ר, שכבר דן בד' שו"ת באר שרים הנ"ל בס' שיח תפלה ע' שעא ואילך, ותמה עליו, ומכלל דבריו דברינו.

[5] אבל להעיר משו"ת צפע"נ ווארשא ח"א סי"ב בטעם שאין אומרים תתקבל אחר שמו"ע, שתתקבל בגדר בקשה וה"ז כמוסיף על התפלה (וצ"ל, דשאני יהיו לרצון שבלישנא דקרא הוא). ומ"מ, הדברים עולים בקנה אחד עם המבואר בפנים, שסו"ס אינם ממין אחד, וקפידא איכא באמירת תתקבל שלא כדת.  

[6] וראה שו״ת מהר״ם שיק יו״ד סש"ע ושו"ת דברי מלכיאל דלקמן מה שחילקו. וי"ל כעין משנ"ת בהע' הקודמת. ולכאו׳ י״ל בפשיטות שיהיו לרצון נאמר לפני שאומרים קינות, וע״ד תתקבל שבערבית אחרי תפלת העמידה.  

[7] אלא שנראה כשקר – ראה שו״ת עפר יעקב סנ"ט, והב״ד בפחד יצחק מערכת ק' ד״ה קדיש על מתים. ושם לגבי אמירתו כשלא התפלל. ומסיק דלא מיחזי כשיקרא דקאי על תפלת כלל ישראל. אבל ראה תורת חיים סופר סי' קלב סק"ג שהשיגו. וראה גם שו"ת האלף לך שלמה או"ח סמ"א.  

[8] וכמה דוגמאות מצינו עד"ז בכוונות שע"ד הסוד, שיש בזה יוצא מן הכלל וכו'. ובכלל, לא כל הכוונות הן לעיכובא. ובהאי ענינא גופא, שאם מקדים תפלתו קצת לתפלת הציבור מחמת שנחפז ללכת ואצה לו דרכו, ונמצא כבר בשש"י לפני שמיעת תתקבל, או איפכא, במי שמאריך בתפלתו ונמצא עדיין בתחנון בשעה שהש"צ אומר ק"ת, האם נאמר שחסר לו בההפסק בין העולמות, ועליו לומר קדיש בעצמו, רחמנא לישזבן מהאי דעתא. ועכצ"ל, שנגרר אחר הציבור, או שהכוונות נאמרו על הרוב, וכדומה בישובים עד"ז. וכבר האריכו בחובת אמירת ברכות השחר להפריד הקליפות במי שניעור כעל הלילה שאם לא ישן איך נאחזו אצלו הקליפות. ומהביאורים בזה, שהשינה היא רק רמז לסילוק המוחין, והשינה בכללות העולמות, או שנגרר בתר רובא. וכהנה רבות.  

והאריכו בכ"מ בכיו"ב בנוגע לדעת הסוברים (ראה שו"ת רב פעלים ח"ב או"ח ס"ח) שע"פ האריז"ל זמן ברכות השחר כל היום (וראה זה פלא שבכה"ח סע"א סק"ה אזיל בתר איפכא שלדעת האריז"ל מברך אותם רק עד שליש היום, אא"כ לא התפלל עדיין שאז יכול לברך רק עד חצות) – ראה שו"ת אול"צ ח"ב במבוא ענף ה סק"א (ושם פ"ד סי"א). ועיי"ש עוד, בשלילת השיטה לחזור ולברך בברהמ"ז מחמת שכחת רצה בסעודה שלישית ע"ד הסוד (כדעת הבא"ח ש"א חוקת ס"כ. וחולק עליו הכה"ח גם בזה, ראה שם סי' קפח סקל"ט. וכך גם דעת אדה"ז בסידורו, שאין לחזור אף שנטה קו לדעת המקובלים. ונפק"מ בכ"ז גם לגבי עניית ה' אמנים בברכות ק"ש, ולגבי ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת ובמנין שאינו קבוע, וכריעה בבברכת מעין שבע, וכן גם לגבי כוונת חזרת הש"צ (ונפק"מ אם צריך תשעה עונים, ששה מתפללים, בטעה הש"צ וכו', שבכה"ח הכריע מד"ע בהנ"ל ובכיו"ב במחלוקת הפוסקים, וגם במקום שכתבו איפכא, ע"פ האריז"ל שמעלתה גבוה יותר מתפלה בלחש. ועוד כיו"ב בכו"כ דוגמאות. וגדולה מכולן, שלילת הסברא שאיטר יניח תפלין ביד ימין דעלמא ע"ד הסוד. (ובמק"א הארכנו בשלילת דעת הסוברים שבעניני קבלה אין חילוק בין איטר יד לכו"ע, ושאצלו ימין דידי' הוא בחינת החסד – ראה בארוכה אצלנו בשו"ת באתרא דרב סי' יח'שצו, ושנ"ת. וראה גם שם סי' ד'תתקמט. ובדברינו הנ"ל שם, אתה הראת לדעת שאין למהר להסיק מסקנות אליבא דהלכתא בעניני קבלה בסתירה לדעת הפוסקים). 

ובפשטות, ז"כ החת"ס בשו"ת ח"א או"ח סנ"א שכל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקות חייב משום זורע כלאים. והיטב אשר דיבר וביאר דבריו בשו"ת שבה"ל ח"א או"ח ס"ב, וכת"ש שדברי החת"ס קילורין הם לעינים וכתובים ביסודות החכמה, דמיירי במי שלקח איזה הקדמה מכתבי האריז"ל אשר שגבה מאיתנו באיזה עולם היא נשנית ובאיזה מצב מהעולמות ומפרש בזה הלכות פסוקות. וראה גם במגן וצינה להרי"א חבר פי"ג: מה שחידשו האחרונים מדעתם להוציא מחכמה זאת ליתן טעמים למצוות ודינים בזה אין סומכים עליהם למעשה כי אפשר שטעו בהבנת דברי הזוה"ק וחכמי האמת ולא ירדו לעומק דעתם, ועוד טעם יותר כמוס כי ע"פ סוד יש שורש עליון לדברי הפוסקים כולם וכמ"ש בש"ס אלו ואלו דא"ח וגם דברי התנאים והאמוראים דלית הלכתא כוותייהו יש לדבריהם מקור ושורש כידוע ליודעים בחכמה. [ודוגמא לדבר: רחיצת רגלים בכל יום שנז' בכתהאריז"ל, שיש שפי' שהכוונה לבחי' רגליים ולא לפי פשוטו – ראה בגדי ישע לשעה"כ נב, ב ד"ה עד"ז יש ברגליים. ואכ"מ]. וראה בכללות הענין בנוגע מחלוקת הפוסקים והמקובלים אצלנו בשו"ת באתרא דרב סי' טו'רנו.  

[9] וראה גם דברי שלום עפגין סי' קלא סק"ב (ע׳ שנא).   

[10] ודלא כקדישים שלפני שמו״ע שכל קדיש מעלה תפלות שכבר התפללו. ואילו קדישים שלאחר שמו״ע מעלה תפלות שלאחמ״כ – ראה שעה״כ סדר הקדיש, ונעתק בכה״ח סמ"ח סק"א.  

[11] ועד היכן הדברים מגיעים, שבכה״ח סנ"ו סקל"ו, כתב לפי דרכו שע״פ הקבלה אין לפסוע אלא אחר קדיש תתקבל בהמשך לתפלת העמידה ולא אחר שאר הקדישים. והנה, המנהג הפשוט אינו כדבריו. ועכצ״ל שאין הדברים סותרים לתורת הסוד. ואחז צדיק כאן דרכו בקודש, שכיון שמצאנו בקבלה כוונה לפסיעות רק לגבי תפלת העמידה, עכצ״ל שאין מקום לפסוע אחר קדיש. ולא עלה על דעתו שמא יש טעם אחר ע״פ סוד שלא עלה זכרו בכתב. ועוד, שמדוע יוגרע דעת הפשטנים, ואפשר לפסוע אחרי קדיש מחמת הטעם הפשוט. ותו, שלפי הנ״ל אדרבה כיון שלדעת האריז״ל קדיש תתקבל אינו חוזר על תפלת העמידה אין טעם ויסוד לחלק בין קדיש זה לשאר הקדישים. וכה״ק בס׳ ויוסף עוד דוד פ׳ ויחי ס"ג. אלא שכ״ז אינו מניח את הדעת, כנ״ל.  

[12] ובפוסקים לא נקטו כן. וס״ל שהולך על תפלת י״ח (אא״כ לדעת הראשונים שביצאו מקצתן אינו אומר קדיש תתקבל – ראה  ב״י רסי׳ נה). ומה שדחוהו עד לאחמ״כ – ראה כלבו סי"א ומט״מ עמוד העבודה כח, ועוד, טעם פשוט בכדי שלא יזלזלו בקדושה דסידרא. וכ״מ כעי״ז ברבינו מנוח תפלה פ"ט ה"א, או לפי שסדר קדושה בתר תפלה גרירא שג״ז תפלה ושבח (כבשו"ת תרוה"ד סוסי' טו. וכ"כ בלבוש סנ"ה ס"א). ולמנהגנו בליל פורים מוכח ג״כ שאינו מחמת אמירת קדושה בקדושה דסידרא. וכן מוכח גם מתפלת מנחה בש״ק שא״א ק"ת אחרי קדושה דסידרא. [ולהעיר גם מהטעם שבשו"ת צפע"נ דלעיל הע' 5].  

ומה שהביא בפחד יצחק שם מהאגור סצ"ד ״קדיש אחר קדושה והוא דבר שבקדושה״ – אין הכרח שנותן טעם על אמירת תתקבל, כ״א על גוף אמירת קדיש שם. ובכלל, י״ל דאיהו ס״ל כשאר הראשונים שביצאו מקצתן אינו אומר ק״ת. וקצת סמך לביאור הנזכר, אכן נמצא באבודרהם שיש ח״י ההזכרות בקדושה דסידרא י״ח, ומדמה לה לברכת מעין שבע עבור המאחרים. וראה גם שו״ת בית שערים או״ח סמ"א. ולהעיר גם מסדה״י סדר אשרי ובל״צ, דמשמע מדבריו ג״כ שאמירת תתקבל היא על קדושה דסידרא מצ״ע. אבל, כנ״ל מליל פורים ראי׳ שעכ"פ לדידן אינו.

[13] ופשוט שהכוונה דוקא לתתקבל לחוד, אבל קדיש אומר. וראה גם מחה״ש שם. ובמשנה הלכה שם לא דק בזה.  

[14] דלא כמט״א סתרכ"ג ס"ח, דס״ל דיו״כ שאני.