תולדות השואה

מרצה: אוריאל פיינרמן

סיכמה וערכה: אפרת נקש. אם מצאתם שגיאה – אשמח אם תכתבו אלי ואתקן.

פברואר 2015

לתקופה הקודמת: העת החדשה

תוכן:

שלב ראשון: 1933-1939

שלב שני: 1939-1941

שלב שלישי: 1941-1945

השואה ומדינת ישראל

דוחות סיור הרלוונטיים לתולדות השואה

השואה נוכחת בחברה הישראלית והאנושית, ולכן מורי דרך מדריכים גם באתר "יד ושם", שם מוצעת גם הדרכה מקומית. אתר "יד ושם" מייצג את מצב התיירות בארץ.

"יד ושם" אינו מוזיאון אלא אתר שיש בו מוזיאון היסטורי. הרצאה זו נותנת את הרקע ההיסטורי לביקור במוזיאון "יד ושם", ובמוזיאונים ואתרי שואה נוספים בישראל.

ב-30 בינואר 1933 היטלר עלה לשלטון. הנשיא הינדנבורג מינה את היטלר להיות ראש ממשלת גרמניה, דווקא בתקופה שהייתה תחושה שהמפלגה הנאצית בירידה – קיבלה רק 40% מהקולות. הינדנבורג חשב שאם המפלגה בדעיכה אפשר יהיה לשלוט בה. היטלר נבחר כדי לפתור בעיות כלכליות וחברתיות בגרמניה (ולא כדי לפתור את הבעיה היהודית, כמו שיש החושבים בטעות).

סיכום זה עוסק בשנים 1933-1945, אז התקיימו שני צירים:

1. מלחמת העולם השנייה
2. היהדות – שבה יעסוק סיכום זה

ההשמדה השיטתית התחילה בקיץ 1941 עם הפשיטה לרוסיה.

ישנן שתי גישות לשאלה איך הגיעו הנאצים להשמדת היהודים:

• הגישה האינטנציונליסטית – הכל היה מכוון מהתחלה להשמדה קיצונית.
• הגישה הפונקציונליסטית, ההתפתחותית: כבר בשנת 1933 היטלר רצה להיפטר מהיהודים, ולכן החליפו תכניות עד שהגיעו לתכנית הרדיקלית של השמדה.

בתולדות ההיסטוריוגרפיה = איך כותבים את ההיסטוריה, במשך 60-70 שנה שכותבים על השואה, היו חוקרים שהיו אינטנציונליסטיים והיו פונקציונליסטיים.

האינטנציונליסטים מוצאים הצדקה לגישתם בנאום של היטלר ברייכסטאג = הפרלמנט הנאצי שהתקיים ב-30 בינואר 1939, 6 שנים לאחר עלייתו לשלטון. היטלר, שראה את עצמו נביא, אמר: "היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבין-לאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים, פעם נוספת, למלחמה עולמית – אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה...".

היטלר הניח שהיהודים גורמים למלחמות בעולם. טענה זו מתבססת על הספר מבית מדרשו של הצאר שיצא בתפר בין המאה ה-19 וה-20, "הפרוטוקולים של זקני ציון". לפי ספר זה, שהיה ידוע שהוא חיבור מזויף, מדי פעם התכנסו היהודים בבית הכנסת של פראג ותכננו להשתלט על העולם, ודוחות הכינוסים כביכול הם הפרוטוקולים המובאים בספר. הספר הפך פופולרי, ואנשים רבים האמינו במה שכתוב בו (ומאמינים עד היום).

היטלר באמת האמין שהיהודים מנסים להשתלט על העולם. אם תהיה המלחמה – היהודים ירצו להביא לבולשביזם (כינוי גנאי לכל סוג של קומוניזם וסוציאליזם) וניצחון היהדות. הסוציאליזם/קומוניזם הוא רוסי, אינו יהודי, אבל הרעיון הקומוניסטי הוא רעיון יהודי, שכן המושגים אחווה, אחדות, איחוד הפועלים – הם בהשפעה יהודית.

גם המפלגה הנאצית הייתה סוציאליסטית, נאצי פרושו נציונל סוציאליסטי. אולם בעוד שהסוציאליזם הרוסי שאף לשוויון בכל העולם, הרי שמפלגת הנציונל סוציאליסטית (הנאצית) שאפה רק לשיפור מעמדו של הפועל הגרמני. ההמנון של גרמניה היה "גרמניה מעל הכל" (Deutschland über alles). (נאציזם הוא הפשיזם הגרמני, אבל הייחוד של הפשיזם הנאצי הוא באלמנטים המדעיים.)

לכן, לפי היטלר, אם תהיה מלחמה, כדי שלא יהיה בולשביזם עולמי, יש להשמיד את הגזע היהודי באירופה. לכן לתפיסתו של היטלר האויב של הנאציזם הוא הקומוניזם, שהוא היהדות.

רוב החוקרים היו פונקציונליסטים ולא אינטנציונליסטיים. היטלר כתב את ספרו "מיין קמפף" = המאבק שלי, בשנת 1925. בספרו יצא נגד היהודים במלחמה (מלחמת העולם הראשונה, שטרם נקראה כך), וגם כתב שאם היו חונקים בגז 12,000-15,000 יהודים זה היה מציל את המצב. היטלר לא כתב שיש להרוג את כל היהודים בגרמניה. אז היה זה עוד ספר אנטישמי, שלא התייחס להשמדה טוטלית.

היום גישת החוקרים לשאלה איך הגיעו הנאצים להשמדת היהודים היא של סינתזה בין שתי הגישות: הרעיון להשמדה היה, ונערך מאבק מלמטה מי יְרַצֶּה יותר טוב את הרעיונות של הפיהרר (= ראש המדינה), ומי שזכה היה האס-אס (SS, Schutzstaffel). המאבק הוביל להקצנה, שהובילה ל"פתרון הסופי".

לפי הגישה שלנאצים לא היה ברור מה הם הולכים לעשות, אי אפשר לבוא בטענה כלפי היהודים שלא ידעו לקרוא את הכתובת שעל הקיר (טענה שהושמעה כלפי הניצולים בשנות ה-50 של המאה ה-20). היהודים ידעו שיהיה רע, אך לא כל רע פרושו השמדה. כשהיה רע ולא נעים – חלק עזבו.

המנהיג היהודי שחש את הסכנה הכי טוב היה ז'בוטינסקי. הוא עבר בין הקהילות היהודיות וקרא ליהודים לעזוב. בשנת 1938 גיבש ז'בוטינסקי תכנית שהציג לממשל הפולני, שהיה מעוניין להיפטר מהיהודים מתוך אנטישמיות, שחייבים להוציא יהודים מפולין באופן בהול, מיליון וחצי יהודים במשך עשר שנים. לפי טווח הזמן ברור שגם ז'בוטינסקי, שחש בסכנה, לא הבין שהכוונה להשמדה המונית. הוא התכוון לפרעות/פוגרומים כמו הפוגרום שערכו הקוזאקים של חמלניצקי ביהודי אוקראינה באמצע המאה ה-17, ופרעות קישינייב בתחילת המאה ה-20.

התקופה בין השנים 1933-1945 נחלקת לשלוש תקופות משנה.

טבלת תולדות "הפתרון הסופי":

בהדרכה יש להימנע מאנכרוניזם, למשל, היו "מחנות ריכוז" בשלוש התקופות, אולם תפקידם היה שונה.

הרקע בגרמניה

עד לשנת 1870 לא הייתה מדינה בשם גרמניה, אלא אוסף של מדינות/מלכויות/נסיכויות. בשנת 1870 איחד ביסמרק את מדינות גרמניה למדינה אחת.

לאחר ההפסד במלחמת העולם הראשונה והתפטרותו של הקיסר וילהלם השני, קמה בגרמניה רפובליקת ויימר (ע"ש העיר ויימר בה נחתמה חוקתה בשנת 1919).

ב-30 בינואר 1933 מונה היטלר לקאנצלר = ראש ממשלת גרמניה.

שלב ראשון: 1933-1939

בשנת 1933 היהודים היחידים שהיו צריכים להתמודד עם האיום הנאצי היו יהודי גרמניה. בגרמניה היו כ-525,000 יהודים, שהיוו פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה הגרמנית (0.8% במדויק). לכן רק לפי "הנרטיב הנאצי" הייתה בעיה יהודית בגרמניה, אולם במציאות לא הייתה בעיה.

היהודים בגרמניה

באמצע המאה ה-18 יצא משה מנדלסון הצעיר מעירו דסאו, והלך ברגל לברלין. מכיוון שהיה יהודי נאסר עליו להיכנס בשער הראשי, והוא נכנס מבעד לשער צדדי, יחד עם פרות וחזירים. מנדלסון הקים את זרם ההשכלה ביהדות. השאלה שהועלתה אז הייתה מה צריכה להיות השכלתו של היהודי. עד אז התשובה הייתה תורה, תלמוד, הלכה ומדרש. מנדלסון ואחרים טענו שיש להרחיב את הספקטרום, ללמוד פילוסופיה כללית, לדעת את שפת המדינה, היהודים צריכים להיות בני אדם ולא רק יהודים, וללמוד נושאים נוספים. הוא לא טען שיש להפסיק ללמוד יהדות, אלא תמך בתפיסה של "הווה אדם בצאתך ויהודי באוהלך" (שניסח יל"ג – יהודה לייב גורדון).

בשנת 1789 התרחשה בצרפת המהפכה הצרפתית, הגיע סוף הפאודליזם, ניתנו זכויות לאזרחים, ערפו את ראש המלך, התקיימה אסיפה לאומית, ונכתב מסמך יסוד – הצהרת זכויות האדם.

באותה תקופה היו בצרפת כ-40,000 יהודים, והיה דיון האם הם בני אדם, ולכן האם לתת להם זכויות. יהודי אירופה וצרפת היו הראשונים שזכו לשוויון אזרחי מלא, בתנאי שמאותו הרגע יראו עצמם צרפתים. היהדות היא דת, אבל הלאום צרפתי, ולכן צריך להילחם ולמות למען צרפת. בכך זכו יהודי צרפת לאמנסיפציה = שוויון אזרחי מלא.

נדרשו עשרות שנים עד שהגרמנים העניקו ליהודים אמנסיפציה. אז לא הייתה מדינה בשם גרמניה, ובכל מדינה באזור הגאוגרפי החלו לתת אמנסיפציה, ובסוף המאה ה-19 העניקו אמנסיפציה ליהודים במרבית המדינות באזור שנקרא היום גרמניה.

מלחמת העולם הראשונה הייתה אירוע שבו ניתן היה להפגין נאמנות לאומית.

במחצית הראשונה של המאה ה-19, על רקע המאבק לאמנסיפציה, קמו בגרמניה שלושה זרמים:

1. הזרם הרפורמי/ליברלי שהוביל הרב ד"ר אברהם גייגר.הזרם  "רפורמי" – כי יש משהו לא בסדר ביהדות, יש דברים לא רלוונטיים, ולכן יש לערוך רפורמה, שינוי. דוגמאות:

• "לשוב לציון" – המדינה היא גרמניה ולכן אין חלום לחזור לציון;
• תפילות בגרמנית – במקום בעברית בלשון הקודש;
• בסוף סדר פסח נוהגים היום לפתוח את הדלת ולצפות לאליהו הנביא – כי בפסח היהודים פחדו מעלילות דם שהעלילו על כך שהיהודים משתמשים בדם נוצרי במצות, ולכן בסוף הסדר בדקו שאין ילד נוצרי מת ליד הדלת, ואומרים "שפוך חמתך על הגויים" – ולכן מחקו את המשפט.

2. מתוך הזרם הרפורמי קם הזרם ההיסטורי פוזיטיבי שנקרא הזרם הקונסרבטיבי, שהוביל הרב ד"ר זכריה פרנקל. לפי זרם זה אפשר לעשות שינויים בדת אך בקצב איטי.
3. הזרם הנאו-אורתודוקסי שהוביל הרב ד"ר שמשון רפאל הירש. נאו=החידוש, בהשוואה לזרם אחר בהונגריה שנקרא הזרם האולטרה-אורתודוקסי. בזרם האולטרה-אורתודוקסי לא רצו את המודרנה והאמנסיפציה, כי הנה מנדלסון פתח פתח קטן – וילדיו התנצרו. לכן עדיף שיהיה רע ליהודים וטוב ליהדות, ולא טוב ליהודים ורע ליהדות. בזרם הנאו-אורתודוקסי לא רצו להתלבש כמו הגרמנים, לדבר גרמנית, ללמוד מקצועות, ולכן לא שינו את הדת, אלא פתחו אופציה של הוספת לימודים. אפשר ללכת לבית הכנסת ולאהוד תרבות גרמנית.

היהדות הייתה מוכנה לשינויים כדי לקבל אמנסיפציה.

מספרם הכללי של היהודים ששרתו בצבאות גרמניה במלחמת העולם הראשונה, בין השנים 1914-1918 היה כ-100,000 איש, קרי כ-18% מכלל יהודי גרמניה (אחוז דומה גויס גם מקרב האוכלוסייה הכללית). כ-10,000 מבין המגויסים היו מתנדבים. מתוך 100,000 החיילים היהודים שרתו כ-80% בחזיתות. לפחות 12,000 יהודים נפלו במערכה או שהוכרזו כנעדרים. למעלה מ-20,000 יהודים קודמו בדרגה במהלך המלחמה, מתוכם כ-2,000 לדרגות קצונה. 30,000 יהודים זכו באותות ועיטורי מלחמה, רבים זכו גם ביותר מאות אחד.

בשנת 1933 הזרם הגדול ביהדות היה הזרם הרפורמי/ליברלי.

בגרמניה הייתה תנועה ציונית, שבה היו חברים מקסימום 20% מיהודי גרמניה. הציונים בגרמניה פעלו שיהודים ממדינות אחרות יעלו, כגון פולין, אולם הם לא התכוונו לעלות.

יהודי גרמניה ראו את עצמם גרמנים, הטרגדיה שלהם הייתה שהם לא הבינו כיצד גרמנים יכולים להיות נגד גרמנים (שהם יהודים).

גירוש היהודים

היטלר עלה לשלטון בשנת 1933, וב-20 במרץ 1933 הנאצים הקימו את מחנה דכאו שליד מינכן, בבווריה שבדרום גרמניה. משטר טוטליטרי עם "מחנה ריכוז". זה היה מחנה מאסר, שהוקם עבור אופוזיציה פוליטית, לא עבור יהודים. היהודים שהיו במחנה שהו שם בשל היותם קומוניסטים. ל"מחנה ריכוז" הייתה פונקציה של חינוך מחדש, ואם האסיר חזר להיות נאצי – הוא שוחרר. אך באידאולוגיה הנאצית – יהודים אי אפשר היה לחנך, האנטישמיות הייתה מבוססת על הגזע, לכן יהודים לא שוחררו ממחנה המאסר. יהודי יכול היה "לחזור למוטב" רק אם הוא התנצר.

סוגי אנטישמיות:

1. שנאת ישראל המסורתית בימי הביניים הייתה מבוססת על דת, כי היהודים מסרו את ישוע לרומאים שצלבו אותו. היהודים היו העדות לצדקת הדרך של הנצרות, והשפלתם הייתה כניצחון לנצרות.
2. במאה ה-19 הלאומיות עלתה והדת ירדה, ואז שנאו את היהודי על בסיס לאומי, על השתייכותו הלאומית. דוגמה: אלפרד דרייפוס, היהודי הראשון שהתקבל למטכ"ל של הצבא הצרפתי, זו הייתה הגשמת האמנסיפציה הצרפתית. אולם כאשר חיפשו בוגד היה ברור שהבוגד יהיה תמיד היהודי, יהודה איש קריות, ולכן ראו בדרייפוס כמשתייך ללאום היהודי.
3. בשלב השלישי – האנטישמיות הפסאודו-מדעית של הנאצים: אין אפשרות להחזיר למוטב יהודי, זה עניין של גזע.

ב-1 באפריל 1933 (יום שבת) היה בגרמניה "יום החרם", שבו לא איפשרו לנאצים לקנות סחורות בבתי עסק יהודים, כדי לפגוע בכלכלת היהודים. אז חוקקו חוק ראשון בסדרה של מאות חוקים, את "חוק הפקידות". לפי "חוק הפקידות" פיטרו את כל הפקידים היהודים מהמערך הממשלתי, כולל מרצים באוניברסיטאות, שופטים בבתי משפט, רופאים ועוד. היה טרור, תעמולה – כי הנאצים רצו שהיהודים יעזבו את גרמניה. יהודים לא היו אמורים להגיע למחנות אלא לעזוב את גרמניה, להשאיר את גרמניה נקייה מיהודים, יודנריין = שטח נקי מיהודים, או יודנפריי = שטח חופשי מיהודים. הגל הראשון של יהודים שעזבו את גרמניה היה בשנת 1933, בעלייה החמישית, אז כ-80,000 יהודים הגיעו מגרמניה לארץ ישראל.

בעולם היהודי, יהודי ארה"ב ובארץ, שאלו איך לסייע ליהודי גרמניה כי רע להם והם סובלים מטרור ברחובות ומפגיעות שונות:

1. גישה ראשונה – חרם כלכלי על גרמניה, לא לקנות מוצרים גרמניים כדי לפגוע בכיסם של הגרמנים. בגישה זו החזיקו בעיקר הרביזיוניסטים.
2. אבל אחרים טענו שזה לא ממש יפגע, וצריך להיות יותר פרגמטיים: כדי לסייע ליהודי גרמניה יש לנסוע לגרמניה ולדבר עם ראשי הנאצים, וזה היה חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (שר החוץ של התנועה הציונית, ושני במדרג אחרי בן גוריון שהיה ראש הסוכנות היהודית). ארלוזורוב נסע לגרמניה במאי-יוני 1933, נפגש עם ראשי הקהילה היהודית, קיים הידברות עם ראשי הנאצים, וערך מסע דילוגים באירופה כדי לקדם את הרעיון. הנאצים רצו שהיהודים יעזבו את גרמניה אבל שהכסף שלהם יישאר בגרמניה.
   בתקופת המנדט, כדי לעלות לפלשתינה היה צריך סרטיפיקט או לשלם 1,000 לירות בריטיות. גובש רעיון שנקרא "הסכם העברה". היהודי השאיר את כל רכושו בגרמניה, לקח 1,000 לירות בריטיות, ועלה ארצה. בכסף שהיה לו בגרמניה קנו העולים סחורות גרמניות כגון מכשור רפואי, מה שהיה טוב לתעשייה הגרמנית. את הסחורות שלחו לארץ, ואז מכרו אותן לקיבוצים ולמושבים תמורת כסף, ו-70% מהכסף היה של היהודי שעלה מגרמניה.
   חיים ארלוזורוב קידם את הרעיון, חזר ארצה, ובארץ היו לו מתנגדים רבים. יומיים לאחר מכן, בתאריך 16 ביוני 1933, נרצח בחוף תל אביב. מי רצח את ארלוזורוב?

• אולי הרביזיוניסטים שהתנגדו ל"הסכם העברה", וכתבו בעיתונם "ערלוזורוב", איש ערל.
• תאוריה נוספת: ארלוזורוב היה חבר של מגדה פרידלנדר, שלא הייתה יהודיה אך שם משפחתה היה יהודי כי אמה התחתנה בשנית עם יהודי. מגדה שקלה לבוא לארץ ישראל, אך נשארה בגרמניה, והתחתנה עם שר התעמולה הנאצי גבלס. לפי תאוריה זו אולי הנאצים רצחו את ארלוזורוב כדי שלא יגלו שהיה למגדה קשר איתו.
• בספר "מי רצח את ארלוזורוב" של טובי נתן, הוצאת מטר 2013, מופיע נוסח משודרג של התאוריה: הרוצחים שאלו את חיים ארלוזורוב "כמה השעה", בתרגום מילולי מגרמנית, כדי שירים את ידו ויוודאו שהוא עונד את השעון – עליו הייתה הקדשה שקיבל ממגדה.

ההסכם עם הנאצים נחתם רק אחרי רצח ארלוזורוב, באוגוסט 1933, ואלפים הגיעו ארצה בעקבות ההסכם, זו הייתה עלייה קפיטליסטית (העלייה החמישית). ההסכם מוכיח שהנאצים היו מוכנים לחתום על הסכם עם התנועה הציונית כדי לעזור ליהודים לעזוב את גרמניה. ההסכם היה תקף עד 1939.

בחודש ספטמבר 1935 – חוקקו הנאצים בעיר נירנברג את "חוקי נירנברג", שכללו שני חוקים:

1. "חוק האזרחות" – אשר הגדיר מי רשאי להיות אזרח הרייך, אזרח המדינה הגרמנית הנאצית: "כל מי שיש לו דם גרמני או דם הקרוב לדם הגרמני". באידאולוגיה הנאצית יש פירמידה של גזעים:

1. הגזע העליון – הגזע הארי. בראש הגזע הארי עומד העם הגרמני (הכולל את האוסטרים), ואליו משתייכים גם עמי צפון אירופה (נורדים, סקנדינבים).
2. מתחתיו – האנגלוסקסים הבריטים. לפי הגדרה זו, לגרמנים לא היה צורך להילחם בבריטניה או לכבוש אותה. צ'רצ'יל התעקש על המלחמה, ולכן היטלר חשב שהם פועלים נגד האינטרסים של עצמם, וברור שהיהודים הם אלה שהשפיעו עליהם.
3. העמים הלטיניים – איטלקים, צרפתים, ספרדים, רומנים, לא תרבות עליונה אך לא צריך להשמידם, שישבו בשקט ויתנו לגרמנים לפעול.
4. הסלאבים – הרוסים, הפולנים, הם גזע נחות, ותפקידם לפי האידאולוגיה הנאצית – להיות עבדים (Slav the slave). יש להשאירם בחיים כדי שיעבדו בחוות למען הגרמנים.
5. הצוענים – הגרמנים לא פגעו בצוענים שהתבייתו, אך פחדו מצוענים שנדדו. באף אחד מנאומיו היטלר לא הזכיר את הצוענים, אולם את היהודים הזכיר באובססיה.

• היהודים – תת-גזע מחוץ לפירמידת הגזעים.

היטלר התאבד בסוף אפריל 1945, ובצוואתו כתב: אני מחייב את העם להמשיך במאבק נגד היהודים (הוא לא הזכיר את הצוענים).

בנאציזם היה מושג של "יהדות בין-לאומית" – לוחצים על יהודי במקום אחד, ויהודי קופץ במקום אחר (לא היה מושג של הצוענים הבין-לאומיים).

לא כל הקרבנות היו יהודים, אבל כל היהודים היו קרבנות.

הומוסקסואלים: היו שני ארגונים סמי-צבאיים במפלגה הנאצית, האס-אס = משמר הפיהרר, שבו היו למעלה מ-3 מיליון אנשים בסוף מלחמת העולם השנייה, והאס-אה (SA, Sturmabteilung) = הצבא של המפלגה, שבתחילה היה הגורם המשמעותי. בראש האס-אה עמד רם – הומוסקסואל מוצהר, וזה לא הפריע להיטלר. כשהאס-אס הפכו לגורם הדומיננטי, להימלר הייתה חשובה המפלגה, ורק אז הבליטו את ההומוסקסואליות.

ערבים, כושים – ברור שהם גזעים נחותים, אך לא הטרידו את הגרמנים.

"חוק האזרחות" נחקק כבר קודם, אבל בנירנברג היטלר שינה את החוק כך שיבטל את האזרחות של היהודים באופן ספציפי. כל מי שבפירמידת הגזעים שלעיל (i-v) יכול להיות גרמני. הפירמידה נועדה לעניין היהודי, ומאוחר יותר הייתה תקפה גם לצוענים. חוקי נירנברג ביטלו את האזרחות של יהודי גרמניה, ביטול האמנסיפציה. וכך מספטמבר 1935 היהודים לא היו אזרחים אלא נתינים, ואפילו היטלר חשב שבכך פתר את הבעיה היהודית, אבל זה לא סיפק אותו להרבה זמן.

2. "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני" – איסור נישואי תערובת, איסור על היהודים להעסיק עוזרת בית גרמניה מתחת לגיל 45 כדי שלא תיכנס להריון מיהודי, אסור היה ליהודי להסתובב עם הסמלים של גרמניה, כגון לשאת דגל של גרמניה.

בעקבות "חוקי נירנברג" היה צורך להגדיר מיהו יהודי, תיקון שנכנס כנספח לחוק חודשיים לאחר מכן: הנאצים קבעו שיהודי הוא גזע ולא דת, ויהודי הוא שני דורות אחורה (רק לגבי מי שרצה להיכנס לאס-אס נקבע עשרה דורות אחורה). לכל אדם יש 4 סבים, אם כולם יהודים (100%) – הוא יהודי, 3 סבים יהודים (75%) – יהודי, 2 סבים יהודים (50%) – הוא "מישלינג" (Mischling) = בן תערובת מדרגה ראשונה. סב אחד יהודי (25%) – הוא גם "מישלינג" – בן תערובת מדרגה שנייה.

אז הגדירו מה לעשות עם המישלינג, בן התערובת: מישלינג בדרגה ראשונה – יהודי, מישלינג בדרגה שנייה – לא יהודי. אולם אם היה רבע יהודי עם פיזיונומיה יהודית (כגון אף ארוך) – הוא הוגדר יהודי.

אולם איך יודעים אם הסב יהודי אם זו לא דת? – הנאצים קבעו: אדם יהודי אם הוא רשום בקהילה היהודית. החל מהמאה ה-19 (ועד היום) כל אזרח חייב להירשם בקהילה דתית כלשהי, ולפי ההצהרה הזו מורידים מס לתמיכה במוסדות אותה דת. ייתכן שהיה יהודי אתאיסט, אשר מכיוון שהיה חייב להיות רשום – נרשם בקהילה היהודית, ואחרי 60 שנה הנכד שלו הוגדר יהודי.

וכך עשרות אלפים שחשבו עד 1935 שהם נוצרים – מצאו עצמם יהודים.

חוקי נירנברג הביאו לעזיבה של יהודים את גרמניה. הגל הראשון של עזיבת היהודים את גרמניה היה אחרי עליית היטלר לשלטון, והגל השני אחרי פרסום חוקי נירנברג.

בשנת 1936 המצב נרגע בגלל אולימפיאדת ברלין, אך בברלין נבנה "מחנה ריכוז" זקסנהאוזן. ריכוז = בית כלא במשמעות של חינוך מחדש, ובו כלאו מתנגדים פוליטיים. המחנה תוכנן בידי אדריכלי האס-אס כ"מחנה ריכוז אידאלי", כך שמבנהו יבטא את השקפת העולם האידאולוגית של האס-אס, ובמקביל יכפיף את אסיריו אל עוצמתו הבלתי ניתנת לערעור של האס-אס. הימלר הגדיר את המחנה "אבטיפוס של "מחנה ריכוז" מודרני, עדכני, אידאלי וניתן להרחבה". המחנה נבנה בצורת משולש שווה-שוקיים, כאשר המבנים בו קובצו באופן סימטרי סביב ציר התיכון של המשולש. מבנה מנהלת המחנה מוקם בבסיס המשולש, ובחזיתו מגרש מסדרים בצורת חצי-עיגול. סביב מגרש המסדרים נבנו בחצי גורן ביתני האסירים, ובהמשך ציר התיכון לקראת קודקוד המשולש מוקמו מגורי האס-אס. שער המחנה, בבסיס המשולש וכחלק ממתחם ההנהלה, נשא את הכיתוב המפורסם "העבודה משחררת" (Arbeit Macht Frei).

בשנת 1937 הקימו הנאצים את "מחנה הריכוז" בוכנוואלד ליד העיר ויימר, אליו שלחו קומוניסטים, סוציאליסטים, דמוקרטים. לשם הגיעו גם יהודים, למרות שלא היו אמורים להגיע לשם (אלא להגר).

שנת 1938 הייתה השנה הדרמטית ביותר בתולדות יהודי גרמניה (ב"יד ושם" מוקדשת לשנה זו פינה משלה), שנת ההכרעה, שנה הרת גורל, שנה קריטית, בה התרחשו ארבעה אירועים מרכזיים:

1. במרץ 1938 – האַנְשְׁלוּס (Anschluss) = סיפוח אוסטריה לגרמניה. הצבא הגרמני פלש לאוסטריה, המדינה האוסטרית בוטלה והפכה להיות מחוז ברייך השלישי (רייך = מלכות/קיסרות, ו"המלכות השלישית" הייתה גרמניה הנאצית). מבחינת הגרמנים, האוסטרים הם ארים, בעלי אותה תרבות ואותה שפה. האוסטרים קיבלו את הגרמנים בזרועות פתוחות, והצטרפו לצבא הגרמני. הקיסר פרנץ יוזף – היה אוסטרי, הקיסר וילהלם השני – היה גרמני. בשנת 1938 הקימו באוסטריה את "מחנה הריכוז" מאוטהאוזן ליד לינץ, אליו שלחו קומוניסטים, סוציאליסטים, דמוקרטים.

באוסטריה היו כ-180,000 יהודים שרובם גרו בבירה וינה. אייכמן היה קצין צעיר באס-אס במחלקה היהודית, שהייתה חלק ממשטרת הביטחון, כי היהודים היוו איום בטחוני על גרמניה. אייכמן הגיע לוינה, קרא לכל היהודים, לקח מהיהודי את כל מה שהיה לו, ובסוף היהודי קיבל מסמך שאם לא יצא מגרמניה תוך שבועיים – הוא יכנס ל"מחנה ריכוז" (במסגרת "המשרד להגירה יהודית"). הלחץ על היהודים האוסטרים היה הרבה יותר חזק מאשר בגרמניה. בגרמניה – העזיבה הייתה תלויה ביהודי, ובאוסטריה – כפו על היהודי להגר. על זה אייכמן זכה לתהילה בקרב הנאצים, כי בתוך שנה עשה ליהודי אוסטריה, את מה שבגרמניה לא עשו במשך 5 שנים.

יהודי אוסטריה חויבו להוסיף שם נוסף: גברים – ישראל ונשים – שרה.

2. בעקבות הכפייה להגר, יהודים פנו למשרדים בעולם לקבל ויזה. ביולי 1938 התכנסה ועידת אוויאן (Evian) – עיר בצרפת ליד ג'נבה, ועידה בין-לאומית לענייני הפליטים היהודים מגרמניה ואוסטריה, שאותה כינס רוזוולט, נשיא ארה"ב. לוועידה הגיעו נציגי 32 מדינות, אולם הנציגים טענו שהם לא יכולים לקלוט פליטים, רק לפי החוק. הבריטים גם לא עזרו – זו הייתה תקופת המרד הערבי. האוסטרלי טען שבאוסטרליה אין אנטישמיות, ואם יקבלו יהודים תיווצר בעיית אנטישמיות. הרפובליקה הדומיניקנית אמרה שמוכנה לקלוט 100,000 יהודים, אבל זה לא קרה. העולם לא קלט את יהודי גרמניה, והוועידה הסתיימה בכישלון חרוץ.
3. באוקטובר 1938 התרחשה "פרשת זבונשיין" = עיירה בפולין על הגבול עם גרמניה. הנאצים גרשו יהודים פולנים שהגיעו לעבוד בגרמניה לפני כן, ואילצו אותם לעזוב בן לילה חזרה לפולין. זה היה גירוש היהודים הראשון בשואה – כ-17,000 יהודים גורשו מגרמניה לפולין. כשהיהודים גורשו והגיעו לגבול פולין, הם שהו במשך שבועות במצב בלתי אפשרי על הגבול. היו שחשבו כי גרוע מכך לא יכול להיות, והיו מי שקראו לכך שואה (אז הופיע לראשונה הביטוי "שואה בגרמניה" בעיתונות העברית). בסופו של דבר היהודים נכנסו לפולין בהדרגה.
4. בין היהודים שגורשו מהנובר בגרמניה לזבונשיין בפולין הייתה משפחתו של נער בן 17, הרשל גרינשפן, ששמע על הגירוש כשהיה בפריס, והחליט לנקום. הוא רכש אקדח, נכנס לשגרירות גרמניה בפריס וחיסל את אחד הדיפלומטים בשגרירות, הרץ פון ראדה – שבמקרה היה אנטי נאצי. אירוע זה היווה אמתלה להתחיל בפוגרום הראשון נגד יהודי גרמניה, שהתרחש בלילה שבין 9-10 בנובמבר 1938 "ליל הבדולח".

זו הייתה עליית מדרגה. כל אירוע בשואה הביא להקצנה. כל פעם היהודים חשבו שאין יותר גרוע – וכל פעם היה יותר גרוע, "תהום מתחת לתהום" (ממומש במוזיאון "יד ושם").

אירועים היסטוריים שהתרחשו ב-9 בנובמבר:

• 1918 – וילהלם השני עמד בראש הקיסרות הגרמנית, אולץ להתפטר, ברח מגרמניה להולנד – סוף הקיסרות הגרמנית, וזה היה התאריך של חגיגות רפובליקת ויימר. לא משטר לאומני של קיסרות אלא רפובליקה.
• 1923 – הפוטש, ניסיון הפיכה צבאית כאשר היטלר ניסה לתפוס את השלטון בבוואריה, הוא נכשל, נתפס ונכלא.
• 1938 – "ליל הבדולח" – 20 שנה לרפובליקת ויימר, חיפשו טריגר לעשות משהו, שהרשל גרינשפן סיפק.
• 1989 – נפילת החומה בברלין.

מחקר חדש בגרמניה על "ליל הבדולח" הגיע למסקנה שכשהדיפלומט נפגע בפריס הוא יכול היה לצאת מזה, והיטלר שלח את רופאו האישי כדי שיוודא שלא יצא מזה.

"ליל הבדולח" הוא כינוי נאצי. בלילה זה נשרפו ונהרסו מאות בתי כנסת בגרמניה ואוסטריה, נרצחו לפחות 91 יהודים, נפצעו אלפי יהודים, נופצו חלונות ראווה של חנויות יהודים, ונעצרו כ-30,000 יהודים שגורשו ל"מחנות הריכוז" דכאו ובוכנוולד. זו פעם ראשונה שקבוצת יהודים כה גדולה נשלחה ל"מחנה ריכוז".

שמעון דובנוב, סופר והיסטוריון, טען שפוגרום הוא לא התפרצות יצרים מלמטה אלא בא מלמעלה עם כוונה פוליטית. מטרת "ליל הבדולח", כפי שהגה גבלס, שר התעמולה הנאצית, הייתה לקעקע את הנוכחות היהודית בגרמניה, ולגרום לבריחת שאר היהודים. רוב היהודים שוחררו ע"י משפחותיהם לאחר שהושגו עבורם ויזות למדינות אחרות. אלה שהיגרו למדינות שכנות – לא נמלטו בסופו של דבר מהשואה. זה היה אירוע שמטרתו הייתה הפעלת לחץ נוסף על היהודים. אחרי "ליל הבדולח" גל נוסף של יהודים, שלישי, עזב את גרמניה.

בגרמניה הטוטליטרית הגרמנים חששו מדעת קהל, ודעת הקהל הגרמני הייתה נגד מה שקרה ליהודים ב"ליל הבדולח". בעקבות כך:

1. מעמדו של גבלס, שר התעמולה הנאצי, ירד, וקרנו של הימלר, מפקד האס-אס, עלה.
2. הבינו שבמערב אירופה יצטרכו להעלים את היהודים בצורה נקייה (ולא כמו שנהגו ברוסיה ופולין שבמזרח אירופה).

לסיכום השלב הראשון: מחצית מיהודי גרמניה עזבו בשנים 1933-1938 את גרמניה, הרבה לארה"ב, לבריטניה, ו-80,000 לארץ ישראל. גלי עזיבת היהודים את גרמניה בשלב זה היו: גל ראשון בעקבות עליית הנאצים, גל שני בעקבות חוקי נירנברג, וגל שלישי בעקבות "ליל הבדולח".

שלב שני: 1939-1941

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, ובאותו יום היטלר נתן גם פקודה למבצע "אותנסיה" = המתות החסד.

מבצע "אותנסיה" ויחס הכנסייה לשואה

במבצע "אותנסיה" (Euthanasia) חיסלו בעיקר את חולי הנפש והמפגרים, היסודות הא-סוציאליים החריגים בגרמניה. העבירו את החולים והמפגרים למבנה, לעיתים טירה, שם רופאים בדקו אותם, נתנו אישור, והכניסו אותם לתאי גזים. הם הראשונים שנרצחו בגזים, בלי קשר ליהודים. עם הזמן המידע על הרצח בגזים דלף, הכנסייה התערבה, ולאחר שנתיים היטלר נתן פקודה להפסיק את מבצע "אותנסיה". היטלר הטוטליטרי הושפע מדעת הקהל. (את מפעילי תחנות הגז שלחו לפולין.)

במבצע "אותנסיה" נרצחו כ-120,000 אנשים. בעקבות המבצע הופקו סרטים עלילתיים, כגון "אמן" של קוסטה גברס, שמתאר בתחילת הסרט את השימוש בגזים במבצע "אותנסיה" והתערבות הכנסייה, ובהמשך את השימוש בגזים לרצח המוני של יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, שם הכנסייה לא התערבה. הסרט עוסק בשתיקתו של האפיפיור פיוס ה-12. הוא ידע. בשנת ההשמדה, במסר ששודר ברדיו הוותיקן ב-24 בדצמבר 1942 דיבר האפיפיור פיוס ה-12 על "מאות אלפי אדם שעל לא עוול בכפם, ורק בגלל השתייכותם ללאום או לגזע [מסוים] נידונו למוות או להכחדה הדרגתית". ברור היה שמדובר ביהודים, אך הדבר לא נאמר במפורש, והנאצים לא הוזכרו.

נתן אלתרמן רמז בשירו "מכל העמים", שפורסם בעיתון "הארץ" ב-27 בנובמבר 1942, על היחס של הכנסייה לשואה:

בבכות ילדינו בצל גרדֻמים

את חמת העולם לא שמענו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

מנורוֶגים, מצ'כים, מבריטים.

ובצעוד ילדינו אלי גרדֻמים,

ילדים יהודים, ילדים חכמים,

הם יודעים כי דמם אינו בדמים –

הם קוראים רק לאם: אל תביטי.

ואוכל הגרזן בימים ובליל.

והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום

לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל

לעמוד יום אחד בפוגרום.

לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,

במקום שעומד בו שנים כמו גדי

ילד קט,

אלמוני,

יהודי .

והרבה דאגה לתמונות ופסלים

ואוצרות אמנות פן יֻפצָצו.

אך אוצרות-אמנות של ראשי-עוללים

אל קירות וכבישים ירֻצָּצו.

עיניהם מדברות: אל תביטי, האם,

איך שורות ארֻכּות הֻנחנו.

חיָלים ותיקים וידועים לשם,

רק קטנים-בקומה אנחנו.

עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:

אלֹהֵי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

לֵהָרֵג מול כסא כבודֶךָ.

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדֶךָ.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד.

הנאציזם התנהג כמו סוג של דת, אך הנאצים היו אנטי-דת, הנאציזם היה אתאיזם. רעיונות נוצריים חדרו לפולחן הנאצי, כגון, בחלק מהדיוקנאות דמותו של היטלר מוצגת על רקע סמלי פולחן נוצרי וסמלי שלטון כוחניים: קרני האור האלוהי המאירות משמים כאילו היה ישוע, כשהנשר דואה מעל והיטלר נושא דגל בידו.

לימים השתנתה גישת הכנסייה, לפחות למראית עין. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 אמר בתום ביקורו בארץ במאי 2009: "יהודים כה רבים – אימהות, אבות, בעלים, נשים, בנים, בנות, אחים, אחיות חברים – הושמדו באכזריות על ידי משטר חסר-אל, שקידם אידאולוגיה של אנטישמיות ושנאה. אסור שפרק ההיסטוריה המזעזע הזה יישכח או יוכחש..."‏‏. לדברי האפיפיור פרנציסקוס בביקורו ב"יד ושם" ב-26 במאי 2014.

תגובת מנהיגים הייתה נקודתית. בבולגריה – המטרופוליט (תואר הניתן בנצרות הקתולית והאורתודוקסית לבישוף העומד בראש פרובינציה בעיר ראשית, מטרופולין) קיריל, שהיה איש כנסייה בעיר פלובדיב בבולגריה, איים כי ישכב על פסי המסילה כדי למנוע מהרכבות לצאת לדרכן (וזכה באות "חסיד אומות העולם"). המלך הבולגרי בוריס לא נכנע לאיומים – ויהודי בולגריה ניצלו. עם זאת, המלך הבולגרי ועוזריו שילחו למחנה ההשמדה בטרבלינקה כ-11 אלף יהודים "חדשים", משטחי תראקיה ומקדוניה, שסופחו לבולגריה.

מרטין נימולר, כומר פרוטסטנטי גרמני, אמר על רדיפת מיעוטים על ידי הנאצים:
"הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא התנגדתי – כי לא הייתי קומוניסט.
הם באו לקחת את הסוציאליסטים, ואני לא התנגדתי – כי לא הייתי סוציאליסט.
הם באו לקחת את היהודים ואני לא התנגדתי – כי לא הייתי יהודי.
אחר כך באו לקחת אותי – ולא נותר איש שיתנגד."

כיבוש פולין

בשנת 1939 היה צורך נאצי להתפשט מזרחה, כי גרמניה הייתה צרה מלהכיל את העם הגרמני. בסוף אוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (ריבנטרופ היה שר החוץ הגרמני נאצי, ומולוטוב שר החוץ הרוסי סובייטי), הסכם אי התקפה, בו גרמניה ורוסיה עדכנו על כוונתן לפלוש לפולין.

ב-1 ספטמבר 1939 הנאצים פלשו לפולין ממערב. היטלר התכוון לפלוש גם לבריה"מ (ברית המועצות), אך רצה בשלב הראשון להשתלט על פולין בשקט, ולהרדים את הצאר הרוסי, סטלין – וזה עבד. תוך חודש כבשו הגרמנים את פולין. הגרמנים סיפחו רק את החלק במערבי של פולין, ולא את כל השטח שכבשו.

החלק המרכזי של פולין היה בשליטה נאצית מלאה, אך הוא לא סופח לגרמניה, ונקרא גנרלגוברנמן (Generalgouvernement) = "ממשל כללי". היטלר לא סיפח את השטח לגרמניה, כי היו להיטלר תכניות לגבי אירופה. באזור המערבי היו מיליוני פולנים, הגרמנים גרשו אותם לגנרלגוברנמן, ושם העבידו אותם – שכן לפי פירמידת הגזעים הנאצית הסלאבים אמורים להיות עבדים, לא צריכים השכלה ולא אוטונומיה (בשונה, למשל, מצרפת שבה הנאצים הקימו את ממשל וישי, שהיה ממשל צרפתי רק ללא שליטה בביטחון וקשרי בחוץ. גם סלובקיה הפכה להיות מדינה גרורה של גרמניה עם שלטון סלובקי). הגנרלגוברנמן היה "החצר האחורית" של גרמניה.

ב-17 בספטמבר 1939, נכנסו הרוסים לשטח פולין ממזרח. סטלין סיפח את השטח שנכבש, כי עבורו כל העולם אותו דבר, ואילו אצל הגרמנים היו מעמדות, ולכן הגרמנים ניהלו באופן שונה את השטחים שנכבשו. בשנת 1940 כל מזרח פולין סופח לבריה"מ, לכן השואה באזור זה התחילה רק בקיץ 1941, כאשר הגרמנים השתלטו על החלק המזרחי של פולין וחדרו לרוסיה.

עשרות אלפים נהרגו במלחמות כיבוש פולין. פולין הוקמה במלחמת העולם הראשונה (בנובמבר 1918), התקיימה 20 שנה, ונכבשה בשנת 1939. תמיד הייתה לפולנים תחושה שהם חיים בין הדוב הרוסי לנשר הגרמני.

מפת חלוקת פולין מאוגוסט 1939 עד יוני 1941:

בצבע אדום זוהר רציף – גבולות פולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

העיר ורוצלב (בפולנית, שנקראה אז ברסלאו בגרמנית), הייתה בגרמניה וכיום נמצאת בפולין; וילנא הייתה לפני המלחמה בפולין וכיום בירת ליטא; לבוב הייתה לפני המלחמה בפולין וכיום באוקראינה; העיר לודג' הפכה גרמנית (בפולנית קוראים ווּדג'), ושמה הגרמני היה ליצמאנשטאט = העיר של ליצמן, הגנרל הגרמני.

להסכם ריבנטרופ-מולוטוב היה נספח סודי שכלל את ביטול פולין – הגבול מסומן במפה בקו סגול מקווקו.

מדרום לעיר קטוביץ (שבשנת 1884 נערכה בה ועידת היסוד של "חובבי ציון", בפולין) הייתה העיר אושוויינצים, שהגרמנים נתנו לה את השם אושוויץ. ביוני 1940 הקימו שם הגרמנים "מחנה ריכוז", בגרמניה (בשטח שסופח). למחנה שלחו אסירים פולנים, קומוניסטים, סוציאליסטים, כמרים, פרופסורים מאוניברסיטת קרקוב – כי הם לא זקוקים להנהגה, ורק מעט יהודים. כפי שבגרמניה הקימו את המחנות דכאו ובוכנוולד, גם באושוויץ הוקם עוד "מחנה ריכוז".

המחנה באושוויץ בתפיסה היהודית היה מחנה השמדה של יהודים, אולם במציאות זה היה "מחנה ריכוז" ולא רק יהודים היו שם. עבור הפולנים המקום חשוב, 60,000 אסירים פולנים נרצחו שם.

באוקטובר 1941 הקימו הנאצים מחנה נוסף, 3 קילומטרים משם, את מחנה בירקנאו (אושוויץ II), שיועד להשמדת יהדות אירופה מלבד ברה"מ ופולין. משיקולים אדמיניסטרטיביים, הנאצים לא רצו את מפעל ההשמדה על אדמת גרמניה, והקימו את מחנות השמדה בפולין, כי שם חי מרבית העם היהודי. במרס 1942 החלו פעולות ההשמדה של יהודי אירופה בגרמניה במחנה זה. בעבר רווחה הדעה שעל אדמת גרמניה לא היו מחנות השמדה, אבל זה אינו נכון כי אושוויץ סופחה לגרמניה, ולכן מחנה בירקנאו היה על אדמת גרמניה.

החל מספטמבר 1939 פעלו הנאצים נגד היהודים בפולין באופן שונה מפעילותם נגד היהודים בגרמניה. בשנים אלו המשיכה המדיניות שהייתה לפני כן בגרמניה. בקיץ 1941, כשהרצח השתולל בבריה"מ (ברית המועצות), היהודים בפולין היו בגטאות, ויהודי גרמניה עדיין יכלו לצאת ממנה. המדיניות הנאצית הייתה מטעה.

באושוויץ נמצא מוזיאון ובו תערוכה כללית, וביתנים שניתנו לכל המדינות שנכבשו על ידי הנאצים, שיכלו לעצבם כפי שהם הבינו את הסיפור (כגון צרפת, בלגיה, דנמרק, איטליה ועוד), ורק התכנית הרוסית לא אושרה – כי הרוסים השמיטו את העובדה שהם כבשו את פולין. יש גם ביתן שמוקדש לשואת היהודים, אף על פי שליהודים לא הייתה מדינה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

האנטישמיות בפולין לפני השואה לא הייתה חריגה בחומרתה, אולם עם כיבוש פולין הפולנים הפכו אנטישמיים, הייתה שנאה דתית, הם שיתפו פעולה עם הנאצים ברצח יהודים, ורק מעטים עזרו ליהודים. בפועל לא היו יותר רוצחים או משתפי פעולה פולנים ברציחות יהודים מאשר באוקראינה, בארצות הבלטיות, בהונגריה, ברומניה. המחתרת הפולנית איימה במוות על משתפי פעולה פולנים.

האמירה שנשמעה לעתים "הפולנים היו יותר גרועים מהגרמנים" בעייתית מכמה סיבות:

1. מי שעשה את השואה הם הגרמנים ולא הפולנים.
2. במלחמת העולם השנייה נהרגו 6 מיליון פולנים, מהם 3 מיליון קתולים ו-3 מיליון יהודים.
3. כשרוצים לדרג את העמים ויחסם לשואה, הפולנים לא היו הכי גרועים. אצל האוקראינים, הליטאים והלאטווים היו יחידות שעברו בין הכפרים ורצחו יהודים; 380,000 יהודים נהרגו ברומניה ע"י הרומנים.
4. בפולין היו שתי מחתרות – מחתרת לאומית ומחתרת קומוניסטית. שתיהן לחמו בנאצים ושילמו על כך מחיר כבד.
5. חצי קילומטר מלובלין נמצא מחנה מיידנק שהוקם בשנת 1941, אולם כשהוקם לא היה קשור ליהודים, שלא היו אמורים להגיע ל"מחנות ריכוז". במחנה היו שבויים מהמחנה הסובייטי. רק בשנת 1943 הוא הפך למחנה השמדה של יהודים.
6. באושוויץ כל הצוות היה גרמני – הפולנים לא עזרו לגרמנים.
7. בפולין היו למעלה מ-7,000 "חסידי אומות העולם", לצד כמה עשרות שהלשינו והרגו יהודים, אולם הרוב היו אנשים שרצו לשרוד, גם אם שמחו לאיד. גם בהולנד הייתה מפלגה נאצית מחד ו"חסידי אומות העולם" מאידך, ו-80% מיהודי הולנד נספו בשואה.
8. בתקופת השואה לא הייתה מדינה בשם פולין ואפילו לא ממשלה פוליטית (הממשלה הפולנית ברחה לפריז, ואחר כך ללונדון). בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה שבה הנאצים מיפו את מספר היהודים המיועדים להשמדה בכל מדינה. מדינה אחת לא הופיעה – פולין, כי היא לא הייתה קיימת, אך גנרלגוברנמן הופיעה.

בשנת 2018 אישר הפרלמנט הפולני תיקון לחוק "מחנות ההשמדה הפולניים", המטיל עונש על האשמת פולין בפשעי השואה. בדברי ההסבר לחוק, נכתב כי הוא נועד להיאבק בביטויים כמו "מחנות השמדה פולניים", במקומם יש לומר "מחנות ההשמדה הנאציים על אדמת פולין".

פתרונות טריטוריאליים

הנאצים חיפשו טריטוריה לזרוק אליה את היהודים מהרייך (עדיין לא להשמיד), גרמניה, אוסטריה, צ'כיה ובאזור שנכבש מפולין. טריטוריות שהוצעו:

• תכנית ניסקו (Nisko): אייכמן הקים "מחנה מעבר" בקרבת ניסקו באזור לובלין בגנרלגוברנמן, כדי לשכן בו את המגורשים. ב-18 באוקטובר 1939 יצא לשם המשלוח הראשון של 901 יהודים.
• טריטוריה נוספת: בשנת 1940 גרמניה כבשה את צרפת. במקום לגרש יהודים לגנרלגוברנמן תכננו הנאצים לשלוח יהודים למדגסקר, אי שהיה שייך לצרפת בדרום האוקיינוס ההודי, כ-500 ק"מ מערבית למוזמביק. תכנית מדגסקר לא יצאה לפועל.
• הייתה תכנית לכבוש את רוסיה ולגרש את היהודים מעבר להרי אורל.

בגרמניה היו בתחילת 1940 כנראה כ-200,000 יהודים, ובשנת 1942 כ-131,000 יהודים.

עד 1941 לא רצחו יהודים באופן שיטתי, אך היה טרור נקודתי. אסימון ההשמדה עוד לא נפל.

יהדות פולין

כשהיהודים גורשו מאנגליה במאה ה-13, מצרפת במאה ה-14 ומגרמניה וספרד במאה ה-15, פולין הייתה המדינה הכי פתוחה והכי סובלנית באירופה. היהודים שברחו מארצותיהם מצאו בפולין מולדת חדשה, ובה צמחו החסידות וההשכלה במאה ה-18.

בשנת 1939 היו בפולין 3,300,000 יהודים, הריכוז הגדול באירופה. הם היוו למעלה מ-10% מהאוכלוסייה הכללית בפולין (היו 30 מיליון פולנים). בעוד שרוב הפולנים גרו בכפרים, רוב היהודים גרו בעיירות ובערים, ושם אחוז היהודים היה גדול יותר. בוורשה ולודג' היהודים היוו 30% מהאוכלוסייה – בוורשה היו 350,000 יהודים, בלודז' 220,000 יהודים, ובביאליסטוק 50,000 יהודים – 50% מהעיר.

בשנות ה-20-30 של המאה ה-20 היהדות החרדית בפולין היוותה שליש מיהדות פולין (מיליון חרדים) ו-⅔ יהודים לא היו חרדים. היהודים בתקופה שלפני השואה בפולין יכלו לבחור ולהיבחר לשלטון הפולני, היו מפלגות יהודיות, כגון מפלגה חרדית עם נציגים בפרלמנט הפולני, שנקראה "אגודת ישראל".

במאה ה-18 הייתה מדינת פולין. במאה ה-19 לא הייתה פולין: גרמנים, אוסטרים ורוסים כבשו את פולין. בשנת 1918 קמה פולין שוב לתחייה, שמשפט הפתיחה של המנונה משנת 1797, "עוד לא אבדה פולין", השפיע על ההמנון שחיבר נפתלי הרץ אימבר (נפתלי הרץ אימבר חיבר את "התקווה" כנראה ברומניה בשנת 1877 או 1878. השיר, שנקרא בתחילה "תקוותנו", היה המנונם של "חובבי ציון", ומקורו בלחן-עם רומני ממחוז מולדאביה). מי שניהל את ישיבת הפרלמנט הראשון של פולין, לפני שנבחר פרלמנט, היה זקן החברים, שהיה יהודי חרדי. הפולנים ביקשו מהיהודים שיוותרו, ו"אגודת ישראל" הסכימה בתמורה למינוי בתפקיד של שר הכספים.

המפלגה היהודית הגדולה ביותר בפולין הייתה מפלגת הבּוּנְד, מפלגה סוציאליסטית יהודית, אנטי-דתית. בפולין היו יותר אנטי-דתיים מחרדים. המפלגה הוקמה בוילנא בשנת 1897. אז נערך הקונגרס הציוני בבזל, שבו בזו יהודי פולין לרעיון הציוני, בחרו בסוציאליזם, והקימו את הבּוּנְד, שהיה אנטי-דתי – לא יהודי, ואנטי-ציוני – לא ישראל. הבּוּנְד הקים בית ספר. השריד היהודי היחיד היה שפת היידיש – אז הייתה פריחה של תרבות היידיש. שליש נוסף מיהדות פולין היו חברים בתנועה הציונית.

הגרמנים היהודים לא היו מאוגדים במפלגות פוליטיות כי הם היו גרמנים, אך לא כך בפולין. גם בצרפת לא היו מפלגות דתיות.

"המטרה הסופית"

בספטמבר 1939 הנאצים פשטו בפולין, התעללו ביהודים ובזזו את רכושם – לא כמדיניות. אחרי 3 שבועות ריינהרד היידריך שלח את "אגרת הבזק" לכוחות שבשטח. היידריך היה אחד הסגנים החשובים של הימלר, שיהיה מפקד האס-אס. היידריך עמד בראש משטרת הביטחון, והיה המפקד של אייכמן. היידריך היה אדריכל השואה, ואייכמן – האדמינסטרטור (המארגן) של השואה.

"איגרת הבזק", שנשלחה ב-21 ספטמבר 1939 ע"י היידריך לכוחות בשטח, הכילה שתי הנחיות:

1. לרכז את היהודים מהמקומות הקטנים למקומות מרכזיים.
2. המקומות המרכזיים צריכים להיות ליד פסי רכבת.

באגרת נכתב שההכנות הן לקראת "המטרה הסופית", Endziel. באיגרת לא נכתב מהי המטרה הסופית, לא היה ברור מהי, אך היה ברור שיהיה גירוש של יהודים וריכוזם בפתרון טריטוריאלי. אח"כ באו תכנית ניסקו/לובלין ותכנית מדגסקר.

ב"אגרת הבזק" נכתבה הפקודה להקים את היודנראט (Judenrat, ברבים: Judenräte) = מועצות יהודיות. בראש כל מועצה עמד יושב ראש (יו"ר) היודנראט, שקיבל פקודות מהמושל הנאצי, והיה אחראי לביצוע הפקודות. מבחינת היהודים – היודנראט היה אמור לנהל את ענייני היהודים במקום.

הנאצים לא הכניסו את היהודים לגטאות מיד עם פלישתם לפולין – עברה תקופה מהפלישה ועד להקמת הגטאות. גטו היה בתוך עיר, סגרו שכונה (לעומת "מחנה ריכוז" שהיה בית כלא עם משטר קיצוני).

הגטאות שהוקמו בפולין:

• פיוטרקוב – דצמבר 1939
• לודג' – מאי 1940
• ורשה – נובמבר 1940
• קרקוב – מרץ 1941
• בנדין –  1943

עצם זה שלא כולם נכנסו מיד לגטו פרושו שלא הייתה פקודה להכניס את היהודים לגטאות, אלא זו הייתה החלטה מקומית, של המושל הנאצי המקומי.

בין הפקודות שקיבל היודנראט מהנאצים הייתה, למשל, בקשה לעובדים, והיו"ר היה מארגן את הרשימה. השוטרים היהודים ניהלו רשימות, וכך גם בהמשך – רשימות להשמדה. אמרו עליהם ש"טובת האויב עדיפה על טובת אחיך".

האם היודנראטים פעלו בצורה זהה או באופן שונה? להלן השוואה בין שלושה יודנראטים שונים באזורים שונים: בגטו לודג' – בפולין המסופחת לגרמניה, ורשה – בגנרלגוברנמנט, ומינסק – ברוסיה.

גטו לודג'

בשנת 1939 היו בלודג' 220,000 יהודים שהיוו כשליש מהעיר, והיו הקהילה השנייה בגודלה בפולין אחרי ורשה. הגטו בלודג' הוקם במאי 1940, והיה הגטו הגדול הראשון שהוקם. בגטו היו כ-180,000 יהודים (אחרי שחלקם ברחו ועזבו). לודג' הוא השם בפולנית, ובגרמנית נקראה העיר ליצמנשטאט. לפי הכוונה הנאצית, הגטו נועד להיות זמני ולשמש כגטו רק במשך מספר שבועות, על מנת לרכז את היהודים מהעיר וסביבה, ואז לגרש אותם בבת אחת לגנרלגוברנמן.

אפילו חומה לא הייתה מסביב לגטו, רק גדרות תיל. גטו לודג' הוקם בחלק המערבי של פולין שסופח לגרמניה, והפך להיות "הגטו האחרון" – שהוא אחד הכינויים ההיסטוריוגרפיים של הגטו, כיוון שבסוף שנת 1943 כל הגטאות במרחב הפולני חוסלו, פרט לגטו לודג'. ביולי 1944 נותרו בגטו 70,000 יהודים.

האופי של העיר: בשנת 1800 בלודג' לא היו אפילו 1,000 אנשים, זה היה כפר קטן, שתוך 150 שנים הפך לעיר השנייה בגודלה בעולם בזכות המהפכה התעשייתית – לודג' הפכה לעיר של טקסטיל. הממונה הנאצי על הגטו, האנס ביבור, הפך את הגטו לפרודוקטיבי סביב נושא הטקסטיל. הזמנות הגיעו מהצבא הגרמני למגפיים ומדים, והתעשייה שגשגה. מפעל לודג'יה בארץ הוקם ע"י עקיבא וייס מייסד תל אביב (בית החרושת לטקסטיל של חברת "לודז'יה" הוא מבנה תלת-קומתי ברחוב נחמני מספר 43, פינת רחוב גולדברג, בתל אביב), ויוצאי לודג'. הבניין בנוי כולו מלבנים אדומות – שהביאו מפולין.

בראש גטו לודג' עמד מרדכי חיים רומקובסקי, "זקן היהודים", יו"ר היודנראט. הוא קיבל את פקודות הנאצים וביצע אותם. השיא היה בספטמבר 1942 (1942 הייתה שנת ההשמדה, בתחילת 1942 רוב היהודים שנספו בשואה היו עדיין בחיים, ובסוף השנה – כבר לא היו בחיים). בספטמבר 1942 התרחשה "אקציית (מבצע) הילדים" בלודז'. הנאצים ביקשו את כל הילדים מתחת לגיל 10 כדי לשלוח אותם להשמדה. ההיגיון הנאצי שעמד מאחורי בקשה זו הוא שהילדים, הזקנים והחולים, הם אלו שתורמים במידה הפחותה ביותר, ולכן חבל על המשאבים שהם צורכים, כגון אוכל. הנאצים הורו לרומקובסקי שהמשטרה היהודית תחטוף את הילדים. רומקובסקי כינס את תושבי הגטו, ונאם נאום ששרד בכתובים: "...על הגטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותיי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקרבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם… אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל 20,000 יהודים מן הגטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו"... אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים...".

לבסוף חטפו את הילדים: בתחילה השוטרים היהודים ואח"כ הנאצים עצמם.

היהודי הראשון שהבין ופרסם שהיטלר עומד להשמיד את כל יהודי אירופה היה אבא קובנר. ב-1 בינואר 1942 פנה אבא קובנר לנוער היהודי וקרא "אל נלך כצאן לטבח". אולם היו כאלה שבחרו לא להילחם כדי להישאר עם משפחתם: "זה הגורל, לא אברח ואדאג לעצמי, לפחות נהיה ביחד". מרד גטו ורשה נערך כשכלו כל קיצין כדי להציל את הכבוד היהודי, "הנוער עמד במבחן" , אך זה לא הציל אף אחד. במרד גטו ורשה, באפריל-מאי 1943, מרדו כ-50,000 בכך שהסתתרו ולא נעתרו לדרישת הנאצים להתייצב. לא היה להם במה להילחם. מרדכי אנילביץ' הסתתר, וכשגילו אותו – התאבד. המרד היה על הכבוד בידיעה שכולם עומדים למות. ייחודו של המרד הוא בשיתוף הפעולה של כל היהודים בגטו.

בגלל חלקו של רומקובסקי ב"אקציית הילדים", ולא רק בגלל זה, רומקובסקי הוא דמות שנויה במחלוקת, ויש המוסיפים ליד שמו "ימח שמו וזכרו". אולם עובדה היא שנשארו יהודים בגטו עם תום המלחמה. הגישה של רומקובסקי הייתה שהכבוד יירמס אך שאנשים יצאו בחיים, והשיטה היחידה הייתה לעשות מה שהנאצים אומרים, כדי שלנאצים יהיה אינטרס להשאיר את המפעלים עובדים. רומקובסקי האמין שהישועה תבוא אם יחזיקו מעמד עוד יום ועוד יום.

החזית הרוסית ביולי 1944 הגיעה 150 ק"מ מלודג', שבה נותרו עוד 70,000 יהודים בגטו. אילו הרוסים היו משחררים את העיר לודג', ומישהו היה מגלה לגנרל הרוסי על השכונה הסגורה עם יהודים, היו חיים רומקובסקי ואיתו 70,000 יהודים נותרים בחיים, ורומקובסקי היה יו"ר היודנראט היחיד שהציל כל כך הרבה יהודים. אולם זה לא התרחש. אם התמונה הייתה מתרחשת – האם היחס לרומקובסקי היה משתנה?

זה לא היה רחוק ממה שהתרחש. בקיץ 1944 הצבא הרוסי הגיע 150 ק"מ מלודג', שבה היו 70,000 יהודים, אולם הצבא הרוסי נעצר. הרוסים הגיעו לגדה המזרחית של נהר הוויסלה, כשממערב לנהר הייתה ורשה. ב-1 באוגוסט 1944 פרץ "המרד הפולני" / "מרד ורשה הפולני", כשהמחתרת הפולנית הלאומית האנטי-קומוניסטית פרצה במרד נגד הנאצים שהיו בוורשה מאז 1939, כדי שיכתב שעשו משהו נגד הנאצים, כדי שתקום פולין העצמאית ולא פולין הקומוניסטית.

הרוסים שחנו ממזרח לנהר איפשרו למרד להמשיך במשך 4 חודשים. הנאצים כתשו את העיר ורשה (בסוף הסרט "הפסנתרן" ורשה הרוסה לחלוטין). בינואר 1945 הרוסים חצו את הוויסלה ומצאו את ורשה עיר רפאים. כעבור 5 ימים שחררו את העיר לודג', אבל אז מצאו בה רק 800 יהודים. הסתבר שבמהלך ארבעת החודשים הנאצים חיסלו את הגטו ושלחו את כולם למחנות השמדה. את האחרונים לקחו הנאצים לבית העלמין, והורו להם לחפור קברי אחים גדולים. ברגע האחרון הגיעו מטוסי כוחות הברית והם ניצלו.

ב-28 באוגוסט 1944 נשלח רומקובסקי לאושוויץ עם אחרוני תושבי הגטו, שם נרצח ככל הנראה באותו יום. גרסה אחת מספרת שמנהל גרמני, אותו הכיר מלודז', אמר לו ללכת למישהו באושוויץ ולהגיד את שמו, וכך עשה. האיש, לפי הסיפור, לקח אותו מהטור אל משרדו הפרטי וירה בו. קיימת גרסה נוספת, שלפיה הוא נרצח באושוויץ על ידי אסירים יהודים דווקא, כנקמה על שיתוף הפעולה עם הנאצים.‏ אין רחוב רומקובסקי בישראל.

גטו ורשה

בשנת 1939 היו בוורשה 350,000 יהודים, זו הייתה הקהילה הגדולה ביותר בפולין, והם היוו 30% מתושבי העיר. בעיר הייתה תרבות מפותחת עם תאטראות, ספרות יפה וספרות ביידיש. בנובמבר 1940 הקימו הנאצים את גטו ורשה, שבשיא היו בו 450,000 יהודים, שהובאו גם מהסביבה.

שטח הגטו היה 3% משטח העיר, שבו צופפו 30% מתושבי מהעיר ועוד 100,000 אנשים. לכן היו בגטו צפיפות ורעב. כמות המזון הרשמית שהנאצים הרשו להכניס לגטו הייתה 184 קלוריות ליום לנפש. הצפיפות והרעב הביאו למחלות ולמגפות. 70,000 נספו רק בגלל התנאים בגטו, בלי קשר לפעולות השמדה. ולמרות התנאים האלה הייתה תרבות. רבבות יהודים עבדו, ולנאצים לא הפריע שאוכלוסיית הגטו התדלדלה. הרב יצחק ניסנבאום/ניסנבוים קבע מושג חשוב בחיי הגטו, "קידוש החיים". הרב אמר: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש-השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את גופו על קידוש-השם; עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו – לפנים היו היהודים מקיימים קידוש-השם, בזמננו חובה עליהם לקיים קידוש-החיים". הרב יצחק ניסנבאום גורש עם בני משפחתו לגטו ורשה, ושם מצא את מותו. קיבוץ בארות יצחק בנגב, שהוקם בשנת 1943, נקרא על שמו.

אדם צ'רניאקוב היה יו"ר היודנראט בוורשה. האופי שלו היה שונה מזה של רומקובסקי, הוא היה  דמוקרט וליברל, לעומת רומקובסקי שהיה דיקטטור. ברגע הגורלי היודנראט נדרש להסגיר יהודים לידי הנאצים, כשהיה ברור שזה להשמדה. יו"ר היודנראט נדרש למסור רשימות של כל היהודים המקומיים, כמו בפעמים אחרות כשמסר רשימות צעירים לעבודה.

ביולי 1942 התרחש "הגירוש הגדול", כאשר הודיעו לצ'רניאקוב שיש לעצור 6,000 יהודים בכל יום, ומשם ישלחו בטרנספורטים למזרח, כשהיה ברור שזה להשמדה. המידע על מה שקרה במחנות ההשמדה הגיע גם לגטו ורשה. ביום השני של האקציה הזו רשם צ'רניאקוב את העמוד האחרון ביומן שלו, כתב שלא יכול יותר, והתאבד. הנאצים פשוט הציבו אדם אחר במקומו.

אוּמְשְלַגְפְּלָץ (Umschlagplatz) "כיכר המסירה" "כיכר השילוח" או "כיכר השילוחים" ובנוסף גם "כיכר הנעלמים" כיוון שמשם לא הייתה דרך חזרה, היה כינויה של רחבה בגבולו הצפוני של גטו ורשה, אליה הגיעה שלוחה של מסילת רכבת. שם רוכזו ושולחו מגורשי גטו ורשה למחנות הריכוז וההשמדה. כינוי הכיכר קשור לכך שלפני המלחמה הייתה הכיכר המקום היחידי בו הותר ליהודים להחליף (למסור) סחורות עם שאר תושבי העיר. גם בעת הגירושים למחנות ההשמדה המשיכה הכיכר לשמש כמרכז מסחר. כיכרות דומות היו בערים אחרות בפולין כגון לודז' ולובלין.

באותו קיץ של 1942 גורשו 300,000 יהודים להשמדה בטרבלינקה. כשבספטמבר 1942 נותרו בוורשה 60,000 יהודים הפסיקו את הגירושים – והיהודים נותרו ככוח עבודה. ב-19 באפריל 1943 פרץ מרד גטו ורשה, כשהיו בו 50,000 יהודים. המרד פרץ אז, כי לפני כן קיוו להחזיק מעמד ולעלות לארץ ישראל. הארגון היהודי הלוחם הוקם כשהבינו שלא תהיה עלייה לארץ ישראל, זה היה ביולי 1942, ואז התארגנו למרד, אולם לא הייתה בידיהם תחמושת. ב-19 באפריל 1943 הנאצים נכנסו לגטו כדי לחסל סופית. כל עוד הייתה אפשרות של עבודה, הם החזיקו מעמד, אולם כשהנאצים כיתרו את הגטו היה ברור שזה הסוף – ואז פרץ המרד. מרד ללא תחמושת פרץ ברגע האחרון. לוחמי מרד גטו ורשה, פרטיזנים ואסירים ששרדו את השואה, הקימו בשנת 1949 את קיבוץ לוחמי הגטאות.

גטו מינסק

בשנת 1941 הנאצים הגיעו למינסק והקימו גטו גדול. בראש היודנראט עמדו אליהו מישקין ואחריו משה יופה. הם קראו לנוער להתמרד, לברוח, להילחם בנאצים. הנאצים תבעו את הסגרתו של ראש המחתרת בגטו. (בגטו וילנא למשל, יעקב גנץ הסגיר לפי בקשת הנאצים את מי שעמד בראש המחתרת, יצחק ויטנברג, כדי לא לסכן את הרבים בגלל אחד). במינסק לא הסכים יו"ר היודנראט משה יופה להסגיר את ראש המחתרת בגטו, הרש סמוליאר. ראש היודנראט לקח את תעודת הזהות של הרש סמוליאר, החתים אותה בדם, ואמר לנאצים שהוא כבר נהרג – וזה עבד. הרש סמוליאר ניצל. ב-28 בילוי 1943 התאספו 25,000 יהודים בכיכר בגטו, והנאצים פקדו על יופה להרגיעם לקראת גירושם מן הגטו. במקום זאת הוא אמר להם לברוח להסתתר. יופה נורה במקום. (לא מדריכים את הסיפור של גטו מינסק ב"יד ושם".)

הצגנו שלוש גטאות, עם התנהגות שונה של יו"ר היודנראט. רומקובסקי (לודז') שיתף פעולה, צ'רניאקוב (ורשה) התאבד, מישקין ויופה (מינסק) התנגדו. בנוסף, נציג גטו וילנא, יעקב גנס, סייע בהצלה כאשר הגרמנים דרשו למסור לידם לחיסול 1,500 ילדים ונשים לא עובדות, אבל מסר במקום הילדים והנשים 406 חולים כרוניים וזקנים, כדי להציל את הילדים.

כשבשנת 1950 חוקקו את "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" (יורחב להלן בפרק על השואה ומדינת ישראל) לא הייתה התייחסות שונה ואישית אל בעלי התפקידים. ככל שהמחקר ההיסטורי התקדם – הבינו שכל מקרה לגופו. החוקר אהרון וייס בדק כ-150 יו"ר יודנראטים בפולין, איך פעלו כשנדרשו להסגיר נפש כשברור שזה היה למוות, הוא מצא שמתוכם 106 סרבו ושילמו את המחיר. כך שהדימוי שיודנראט הוא באופן אוטומטי משתף פעולה עם הנאצים השתנה.

המחקר ההיסטורי כיום מתייחס לכל מקרה לגופו. ההיסטוריון ראול הילברג, במחקר משנות ה-60 של המאה ה-20, טען שהיודנראטים היו פיונים ומי שהחליט היו הנאצים, ולא חשוב מה עשה יו"ר היודנראט. אולם כיום חוקרים כיצד פעלו בעלי התפקידים היהודים לא כדי לשפוט אלא מתוך עניין לבחון תגובות של בני אדם.

המיקום של שלושת המחנות גם השפיע: לודג' נמצאת מערבית לשאר – בגרמניה, ורשה במרכז בגנרלגוברנמן, ומינסק במזרח ברוסיה הלבנה, שם היו יערות ופרטיזנים. גם הכרונולוגיה ההיסטורית השפיעה. כשהגטו בלודג' הוקם במאי 1940, בגטו וורשה, שהוקם בנובמבר 1940 עוד לא הייתה השמדה, ולכן היודנראטים רצו רק להחזיק מעמד. לעומת זאת הגטו במינסק הוקם בשנת 1941 כשכבר הייתה השמדה, "גטו בצל ההשמדה" – ולכן הידיעה על ההשמדה השפיעה על מה שעשו.

קאפו (Capo = ראש באיטלקית) היה ראש יחידת עבודה, או ממונה על יחידות עבודה במנגנון האסירים במחנות, אשר מונה ע"י הנאצים. הוא היה גם אחראי על המשמעת ב"מחנות ריכוז", החזיק באלה והיכה, אך עדיין אנשים שונים ביצעו את תפקידם בצורה שונה. באושוויץ היה בלוק 11 – הכלא של "מחנה הריכוז" – שם החזיקו את אלה שניסו לברוח, היו שם תאי עינויים, וברוב המקרים הכניסה לבלוק 11 הסתיימה בקיר המוות. הקאפו היה גם זה שהוציא להורג. על יעקב קוזלצ'יק, שהיה קאפו במחנה אושוויץ, אמרו אסירים שניצלו בזכותו, כאשר במקום להלקות אותם אמר להם לצעוק בעודו מכה מזרן.

לסיכום השלב השני ניתן לומר כי מדובר בתקופה של ריכוז היהודים. הנאצים ראו שהעולם לא היה מוכן לקלוט את היהודים, ולכן ריכזו אותם בגטאות, דבר שהפך למאפיין של חיי היהודים בשלב זה. בגרמניה שלפני הפלישה לפולין לא היו גטאות. יהודי גרמניה נאלצו לענוד טלאי צהוב רק בסוף שנת 1941.

שלב שלישי: 1941-1945

"מבצע ברברוסה"

ב-22 ביוני 1812 פלש נפוליאון לרוסיה, ו-130 שנים לאחר מכן באותו תאריך, ב-22 ביוני 1941, פלש היטלר לרוסיה. בשיחות של היטלר עם הוורמאכט (Wehrmacht = "צבא הגנה", צבא הקבע של גרמניה הנאצית) הוא שאל אם הכל נעשה כדי שלא יקרה להם כמו שקרה לנפוליאון. נפוליאון, שיצא כדי להביא את הרעיונות של המהפכה הצרפתית ולא כדי לכבוש, הסתבך עם החורף הרוסי. היטלר ידע שעליו לנצח עד החורף, וסטלין ידע שעליו להחזיק מעמד עד החורף. ובכל זאת החורף הרוסי הפתיע את הצבא הגרמני. הטמפרטורה ירדה ל-30 מעלות מתחת לאפס, חיילים גרמנים רבים מתו מקור, דלק הטנקים קפא, והתגלה מחסור גדול במזון. (מי שהכריע את הצבא הגרמני היה הצבא האדום ולא החורף, כאשר 4 מכל 5 גרמנים נהרגו במלחמה מירי חיילים רוסים. יש להיזהר מלהתבטא ששניהם הפסידו בגלל "גנרל חורף" – כאילו הצבא האדום לא נלחם קשה נגד הוורמכט הגרמני.)

ברברוסה פירושו "אדום הזקן", והיה כינויו של פרידריך הראשון, מלך גרמניה וקיסר האימפריה הרומית הקדושה, שיצא במאה ה-12 בראש מסע הצלב השלישי, והיה דמות מופת בקרב הגרמנים. כפי שפרידריך יצא בראש מסע צלב כדי לשחרר את הקבר הקדוש מדי המוסלמים, כך היטלר יצא עם צלב הקרס כדי להכריע את האויב הקומוניסטי.

מבחינת היטלר יהדות וקומוניזם הם היינו הך, הקומוניזם יצא מבית המדרש של היהודים. כשהיטלר נשאל לסכם במשפט אחד מה יש לו נגד היהודים, הוא השיב "המאבק שלי הוא נגד עשרת הדיברות שהיהודים הביאו לעולם". לתפיסתו המוסר היהודי גלש לדת הנוצרית, ולכן היהודים הובילו גם לקומוניזם.

הצבא הגרמני פלש לרוסיה משלושה כיוונים שונים בו זמנית:

• ציר A הצפוני – התקדם ללנינגרד, הנאצים צרו על העיר 900 ימים, אך את העיר לא כבשו.
• ציר B במרכז – התקדם למוסקבה, הנאצים הגיעו קרוב – אך לא כבשו.
• ציר C הדרומי – התקדם לכיוון אוקראינה, עד לעיר סטלינגרד – הנאצים כבשו 90% ממנה, אך הייתה עצירה, ומפברואר 1943 החזית נעה מערבה, כאשר הצבא הרוסי הצליח להדוף את הנאצים בהדרגה בחזרה מערבה.

בעקבות הצבא הגרמני, שכבש והמשיך קדימה, התקדמו קבוצות אַיְינְזַצְגְרוּפֶּן (Einsatzgruppen) = קבוצות משימה / "עוצבות מבצע" של האס-דה (SD, Sicherheitsdienst) – שרות הביטחון הנאצי, שתפקידן היה לחסל אנשים: קודם כל במשטר הקומוניסטי, קומיסרים ואחרים, ואח"כ יהודים. לכן עם החדירה לבריה"מ החל הפתרון הסופי – חיסול של היהודים.

האם החליטו על השמדת כל היהודים באירופה או רק של בריה"מ? בחודשים יוני עד אוגוסט 1941 הייתה אי בהירות בשטח לגבי את מי לרצוח, גברים בלבד, גם נשים, גם ילדים. אבל הרצח התחיל.

חיסול היהודים במלחמה האידאולוגית היה ע"י איינזצגרופן (היו כ-3,000 אנשים ביחידות איינזצגרופן, ובנוסף היו גם יחידות מקומיות, כגון יחידות של ליטאים ולטווים שחיסלו את היהודים, כי קיוו שהנאצים יעזרו להם להקים מדינה – ליטא/לטוויה – עצמאית).

האיינזצגרופן ברוסיה הוציאו יהודים מהעיר ליער, ביקשו מהם לחפור בורות גדולים, וירו בהם. "שואת הכדורים" ו"ירי בורות" הם כינויים לשיטת חיסול יהודים בשטח ברה"מ באמצעות כדורי רובים ובורות, אליהם נפלו החללים.

דוגמאות לשיטת הרצח באמצעות ירי בכדורים בבורות:

• באבי-יאר ("גיא ההריגה") – גיא בשם יאר ליד קייב, שבו ביום הכיפורים 1941 הנאצים ועוזריהם האוקראינים רצחו 33,771 יהודים. מספר כזה מדויק מלמד על כך שמישהו ספר, וזה אומר שההוצאה להורג נעשתה ביעילות. בהמשך שינו את השיטה כי יש עדויות של אנשים שירו עליהם אך יצאו בחיים, אולם אין אף אדם שניצל מחדר גז – יעילותו הייתה 100%. היו אירועים נוספים בבאבי-יאר.
• יער פונאר – אתר הרצח של יהודי וילנא והסביבה, המרוחק כ-10 ק"מ מדרום לוילנא, שבו רצחו הגרמנים והליטאים בכמה גלים בין השנים 1943-1944, לפחות 70,000 יהודים.
• יער רומבולה – ליד ריגה, שם נרצחו מרבית יהודי לטביה במספר אירועי טבח, כ-30,000 איש.
• הפורט ה-9 – מבצר רוסי ליד קובנה, שבו רצחו הגרמנים והליטאים כ-50,000 יהודים מקובנה ומסביבתה.
• יער לופוחובה – בו נרצחו 2,500 יהודי טיקוצ'ין.

ועוד מאות רבות של מקומות, בכל ישוב שבו היו יהודים. היו מקרים שהוציאו להורג על חוף הים בדיונות. ההערכה שכמיליון וחצי יהודי בריה"מ הושמדו בשיטה זו.

הנאצים רצו להשאיר 20 מיליון עבדים סלאבים, אך להשמיד את כל היהודים. מתוך 3,300,000 יהודים בפולין, שרדו 10% – רבע מיליון, שרדו כי ברחו לסיביר, וחלקם סטלין גרש למזרח לפני הפלישה הנאצית.

"הפתרון הסופי"

"הפתרון הסופי" (ההשמדה) התחיל בבריה"מ ביערות. עד לשנת 1941 היהודים עדיין יכלו לעזוב את גרמניה. בסוף שנת 1941 תחילת שנת 1942 הרחיבו את "הפתרון הסופי" לכלל יהודי אירופה.

באוגוסט 1941 גרשו את יהודי גרמניה מזרחה, אל מעבר להרי האורל, ואז עדיין לא היה "פתרון סופי". החל מאוקטובר 1941 התגנב חשש בקרב הגרמנים שאולי לא ינצחו את רוסיה, ולכן האפשרות של ביצוע השמדה ברוסיה תתבטל. אז נפל האסימון הגרמני של "הפתרון הסופי".

מספטמבר 1941 יהודי גרמניה לא יכלו לעזוב אותה, ואז שינו את השיטה במחנות ההשמדה לשימוש בגז. ברוסיה היה רצח בבורות, ובאירופה – בגז.

לַעולם לא היה אכפת ממה שקרה באירופה. המלחמה בין גרמניה ורוסיה וחיסול האוכלוסייה היהודית היו חלק מהמלחמה. בינואר 1942, שר החוץ הסובייטי מולוטוב פרסם את הזוועות של הנאצים בכל העולם. כשהידיעה הגיעה לעולם החופשי וליישוב בארץ, אנשים הגיבו שזו בטח תעמולה סובייטית, כי ברור שבמלחמת עולם נהרגים אנשים. לכן לקח זמן עד שהעולם הגיב לשואה.

הגרמנים הבינו שאי אפשר יהיה לפעול בהולנד ובגרמניה כמו ברוסיה, כי דעת הקהל העולמית תתקומם והיא הייתה חשובה לגרמנים. ולכן הבינו שבמערב ומרכז אירופה יהיה עליהם להעלים את היהודים בצורה נקיה. בנוסף היה גם היבט כלכלי – גז יותר זול מכדורים. אולם הסיבה העיקרית לשינוי שיטת ההשמדה הייתה הפסיכולוגיה: גם מי שאומן לרצוח, לצלוף בתינוק בן יומו, באנשים ובזקנים, נשבר. אימנו את האיינזצגרופן שזה לטובת העולם ולטובת גרמניה – אולם גם הם נשברו, והיו משתכרים בלילות. הימלר צפה בהוצאות להורג והקיא את נשמתו. הנאצים חיפשו שיטה שאינה פוגעת בנפש של הגרמני. איש האס-אס לא אמור לנהוג בברוטליזם. האס-אה פעל בברוטליזם, אולם האס-אס היה אידאולוגי. איש אס-אס היה צריך לפעול ברוגע ובשלווה, כי הוא מציל את גרמניה, אך הם נשברו. הנאצים חיפשו שיטה שבה הרוצח לא רואה את הקרבן. בשימוש בגזים יש מחיצה, קיר.

השינוי לא היה חד. גם כשהוחלט שהשיטה לשאר יהודי אירופה תהיה גז – עדיין השתמשו בשיטת ירי גם מחוץ לבריה"מ, כגון בפולין, וגם יהודי בריה"מ לא נרצחו רק בירי.

בשלב השלישי היו שני שלבים:

1. הפלישה לבריה"מ, ירי בורות
2. הרחבת "הפתרון הסופי" לכלל יהודי אירופה

"ועידת ואנזה" התכנסה בתפר שבין שני השלבים, ב-20 בינואר 1942. ואנזה הוא פרבר של ברלין, על שפת אגם, ובווילה יפה התכנסו 15 בכירים נאצים, אולם לא "כדי להחליט על הפתרון הסופי" – שהיא דעה שגויה. ב"ועידת ואנזה" לא הוחלט על "הפתרון הסופי". למעלה ממיליון יהודים מתו בבורות כאשר "ועידת ואנזה" התכנסה. בנוסף, בראש הוועידה עמד ריינהרד היידריך, קצין אס-אס בכיר, אחד הסגנים של הימלר, שעמד בראש האס-דה, שהיה "האדריכל של השואה". בין שאר המשתתפים היה יוזף ביהלר – המנכ"ל של הגנרלגוברנמן (ולא הראש). אנשים ברמה כזו לא יכלו לקבל החלטה על "הפתרון הסופי" של יהודי אירופה, זה לא היה המנדט שלהם. את ההחלטה על "הפתרון הסופי" קיבל היטלר, לא ידוע מתי, כיוון שהרבה הוראות הוא מסר בעל פה. (נותרו מסמכים של האס-אס, אך עדיין לא תיעדו הכל, במשטר טוטליטרי לא מתעדים הכל.)

"ועידת ואנזה" הייתה פגישה של שעה וחצי, בה נאם היידריך, חזר על המדיניות הנאצית עד כה, ואח"כ אמר שב-31 ביולי 1941 הוא נקרא אצל סגנו של היטלר, גרינג, וגרינג דרש ממנו להתחיל בהכנות של ה-Endlösung = "הפתרון הסופי". לפי זה ניתן לשחזר שבסוף יולי 1941 הוחלט על "הפתרון הסופי". מתמונות שצולמו ב"ועידת ואנזה" נראה שמבין 15 המשתתפים היו שני סוגים של אנשים: כאלה הלבושים במדי אס-אס ואחרים בבגדים אזרחיים. כנראה שזו הייתה פגישת עבודה בין האס-אס לגורמים אזרחיים, רובם מנכ"לים אזרחיים, שבה האס-אס רצו לקבל הסכמה על שיתוף פעולה עם המקומיים.

בוועידה דיברו מה לעשות עם "המישלינגים" – בעלי דם מעורב (50% יהודים או פחות), מה לעשות עם היהודים החשובים בגרמניה, כגון אלה שלחמו במלחמת העולם הראשונה. אז הוחלט להקים את טרזינשטאט עבור היהודים החשובים מגרמניה.

אייכמן היה מזכיר הוועידה וכתב את הפרוטוקול. הפרוטוקול כולל מיפוי של מספר היהודים המיועדים להשמדה:

• קבוצה A כללה את Altreich = הרייך הישן, 131,000 יהודים; בשורה השלישית גנרלגוברנמן – ובו 2,280,000 יהודים; צרפת – 865,000 יהודים, אך לא היו בצרפת כל כך הרבה יהודים, ולכן יש השערה שאולי זו טעות, ובמקום 1 רשמו 8, הסבר שני – שהמספר כלל גם את אלג'יריה תוניסיה ולוב – צפון אפריקה, אולם הן לא באירופה. קבוצה זו כללה גם את הולנד, בלגיה, דנמרק, יוון. המכנה המשותף: אלה ארצות שנכבשו ואפשר להתחיל בהשמדה מיד.
• בקבוצה השנייה B  נכללו אירלנד, אנגליה, הונגריה, איטליה, אלבניה, בולגריה, שווייץ, שבדיה, תורכיה, פורטוגל – חלקן ארצות שעדיין לא נכבשו וחלקן שיתפו פעולה עם הנאצים כמו הונגריה ואיטליה – ולכן ההשמדה לא יכלה להתבצע מידית.

סך הכל הופיעו בפרוטוקול, בשתי הקבוצות, 11,000,000 יהודים.

במשפטו אייכמן סיפר שראה את היידריך שותה בסוף הפגישה קוניאק. היידריך לא שתה בציבור, ואייכמן הבין מזה שהרבה לחץ השתחרר מהיידריך – כי הוועידה עברה בקלות.

(בתחילה היו באס-אס, שהיה התנדבותי, כמה מאות, אולם מאוחר יותר סייעו למאמץ המלחמתי, והיו באס-אס 3 מיליון וחצי נאצים.)

אולי חושבים שב"ועידת ואנזה" הוחלט על "הפתרון הסופי" כי מהוועידה יצאו הפרוטוקולים עם המספרים.

מתקני ההשמדה

בשואה היו סוגים שונים של מחנות, ובכמה סוגים נהרגו יהודים:

1. חֶלְמְנוֹ להשמדה בגז – מחנה ההשמדה הראשון שהוקם, נמצא מצפון-מערב לעיר לודג' (בין לודג' ופוזנן), שמבחינת הגרמנים נמצאת בגרמניה. המקום נפתח ב-8 בדצמבר 1941, לפני כינוס "ועידת ואנזה". "ועידת ואנזה" הייתה אמורה להתכנס ב-8 בדצמבר 1941, אולם בגלל אירוע פרל הרבורג יומיים לפני התאריך המיועד, שבו יפן תקפה את ארה"ב, גרמניה התכוננה למלחמה, והוועידה נדחתה, אך ההשמדה התחילה ביום המתוכנן.
   השיטה הייתה של משאיות גז (חד-תחמוצת הפחמן, היו 3 משאיות). דחפו 50 יהודים למשאית, הנהג חיבר את האגזוז לדופן התא ויצא לדרך. בחֶלְמְנוֹ רצחו רבבות מיהודי לודג' והסביבה, אזור שהיה פולין וסופח לגרמניה, אזור שנקרא ורטגאו (ע"ש נהר שעבר שם). מתקן ההשמדה פעל עד אפריל 1943.
   ביוני 1944 פתחו מחדש את חֶלְמְנוֹ כי התכוונו להרוג את כל יהודי לודג', והוא פעל שוב עד ינואר 1945.
   בסך הכל נרצחו בחֶלְמְנוֹ 320,000 אנשים, כולם יהודים פרט ל-5,000 צוענים, ובעיקר בשלב הראשון (עד אפריל 1943).
   ניצול נקרא מי שהיה במחנה/מתקן השמדה, ברח, ושרד את המלחמה. 3 שרדו מחֶלְמְנוֹ.
2. בֶּלְזֶ'ץ – בין לובלין ללבוב, על הגבול של הגנרלגוברנמן בתוך גנרלגוברנמן. התחיל לפעול במרץ 1942, ופעל עד דצמבר 1942 בשיטה של גז מנוע נייח. בבֶּלְזֶ'ץ רצחו את יהודי דרום פולין. בבֶּלְזֶ'ץ נרצחו 500,000 יהודים, רק יהודים. ניצול אחד, רודולף רדר. יש הטוענים שהיו 3, אך יש רק עדות כתובה אחת. ניצול שני נגש לבית משפט בפולין אחרי המלחמה – ורצחו אותו.
3. סוֹבִּיבּוֹר – מצפון מזרח ללובלין, על הגבול של גנרלגוברנמן בתוך גנרלגוברנמן. קם במאי 1942, פעל עד אוקטובר 1943, בשיטה של גז מנוע. בסוביבור נרצחו 250,000 יהודים. בסוף המלחמה היו 58 ניצולים שברחו מתוך 600 שמרדו, כדי שיוכלו לספר מה ארע במקום. עליהם עשו את הסרט "הבריחה מסוביבור".
4. טרבלינקה – ממזרח צפון-מזרח לוורשה, על הגבול של גנרלגוברנמן בתוך גנרלגוברנמן. נפתח ביולי 1942 בתשעה באב, ופעל עד אוגוסט 1943. בטרבלינקה השתמשו באותה שיטה. בטרבלינקה נרצחו 870,000, מהם 72 ניצולים. גם משם הייתה בריחה, היא רק פחות מוכרת כי לא עשו עליה סרט, אותו סיפור כמו בסוביבור.

תהליך ההשמדה במקומות אלה, לדוגמה בטרבלינקה: טרנספורט יצא מוורשה לטרבלינקה עם 60 קרונות, בכל קרון 100 יהודים, סך הכל כ-6,000 יהודים. למתקן ההשמדה הוכנסו רק 20 קרונות, טיפלו בהם, ורק אח"כ הכניסו וטיפלו בעוד 20 קרונות. מהרכבת יצאו 2,000 יהודים, שנדרשו להתקלח, גברים בנפרד ונשים וילדים בנפרד. לנשים גזזו שיער ואספו אותו, ממנו הכינו שטיחים, ובעיקר חשבו שיוכלו לבודד איתו צוללות בחיל הים הגרמני. אחרי שהופשטו, צעדו היהודים בהימלשטראסה = "המדרגות לשמים", דרך שהובילה עד לתאי הגזים. תוך 30-40 דקות הם לא נותרו בחיים, ואסירים קברו אותם בקברי אחים גדולים. במחנות אלו לא היו תנורים לשריפת גופות. רק אחרי שנים הימלר נתן הוראה להוציא את השרידים מקברי האחים ולשרוף הכל כדי לא להשאיר ראיות.

בארבע מחנות אלו לא הייתה סלקציה. כל מי שירד מהטרנספורט יצא לתאי הגזים. לעומת זאת באושוויץ הייתה סלקציה, כאשר כל מי שירד עמד בפני רופא נאצי – לפעמים ד"ר יוזף מנגלה, שבהרף עין החליט "שמאלה" או "ימינה", לעיתים רק עם אצבע מורה תוך שריקה או פיזוז מנגינה, שפרושו מי נשלח ישר לתאי הגזים ומי לעבוד ואח"כ לתאי הגזים. באושוויץ הייתה גם השמדה וגם עבודה, אולם בחלמנו, בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה הייתה רק השמדה.

בסרט "הבריחה מסוביבור" רואים אנשים שעובדים. ארבעת המתקנים היו מתקני השמדה, אבל היו עובדים שהפעילו את תהליך ההשמדה, ובנוסף היו במקום גרמנים שעבדו. 1,000 אסירים עבדו, ובלילה הושמדו. במחנות אחרים, גדולים יותר, עבדו יותר יהודים בתפעול מחנה ההשמדה.

הנאצים לקחו לעבוד רק את מי שהיו צריכים, ולא את כל מי שיכול היה לעבוד. באושוויץ בחור בן 20 הופנה לעבודה, ובסוביבור להשמדה – ולכן הגורל היה לפי המקום אליו הגיעו היהודים.

בקשות להפצצת מחנות ומסילות ברזל הוגשו לבעלות הברית ע"י מנהיגים יהודים בשנת 1944, אך הן לא סייעו ליהודים. בעלות הברית לחמו קשה נגד הנאצים, ואסור היה להם להראות שהמלחמה היא כדי להציל יהודים, כי זה היה גורם לדעת קהל שלילית. המלחמה הייתה נגד הנאצים בשביל הדמוקרטיה. בנוסף, הייתה בעיית היתכנות שכן ההפצצה הייתה יכולה להתבצע מגובה רב, וחוסר דיוק בהפצצה היה עלול להביא לפגיעה באסירים, והיה חוסר וודאות בהצלת הנותרים. עם זאת יש היסטוריונים הטוענים שההפצצות מן האוויר יכולות היו להיות מדויקות עד כדי חיסול מבני הרצח ההמוני, אך היו אז ועדיין ישנם היום ספקות רציניים באשר ליעילות ההפצצה כגורם שיפסיק את ההשמדה. כנראה שגם אם היו המחנות נהרסים לא היה נפסק רצח היהודים, שכן היו לנאצים דרכים אחרות לבצעו, והיה חשש שהנאצים יסלימו את הטרור ויוציאו להורג שבויי מלחמה מבעלות הברית.

במתקני ההשמדה לא היו חיי יום יום, לא היו מפעלי תעשיה.

שלושת המתקנים על הגבול המזרחי של הגוברנמן, בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה, נקראו "מחנות מבצע ריינהרד", ללא קשר לעניין היהודי. ב-27 במאי 1942 נורה מידי לוחם מחתרת צ'כי בפראג וב-4 ביוני מת מפצעיו (לורן בינה, HHhH – למוח של הימלר קוראים היידריך, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2012). כעבור חמישה ימים הרסו הגרמנים את הכפר הצ'כי לידיצ'ה בפעולת נקם ורצחו את תושביו. לפי היטלר והימלר, היידריך היה ארי כפי שהארי צריך להיות: גבוה, אתלט, ספורטאי, עם עיניים כחולות (הארית הייתה אשתו של יוזף גבלס, מגדה). הנאצים החליטו להנציח את זכרו של ריינהרד ע"י זה שקראו את המתקנים על שמו. המבצע לחיסול יהודי הגנרלגוברנמן נקרא "מבצע ריינהרד". בהדרכה, עדיף להשתמש במשפט פחות מדויק: ארבעת המתקנים (חלמנו, בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה) נועדו להשמדת יהודי פולין.

כמובן שהיו גם יהודים אחרים שהגיעו לארבעת המתקנים האלה. בארבעת המתקנים לא היו תנורים (בתנורים שרפו את הגופות כשכבר לא היה מקום בבית הקברות, ובסוף המלחמה – כדי להעלים ראיות). לפני סגירת המתקנים פרץ מרד של 1,000 האסירים שתפעלו את המתקן – כאשר ראו שלא הגיעו יותר משלוחים, וידעו שעכשיו הזמן למרוד או לעולם לא. מבחינת הגרמנים ארבעת המתקנים היו הצלחה טוטלית.

מבצע "זונדר אקציון 1005", שהחל ב-13 בינואר 1942 באזור ביאליסטוק, נועד לטשטש את עקבות מעשי הרצח ההמונים של הנאצים. הצורך בפעולת הטשטוש נתעורר לאחר התבוסות הקשות שספג הוורמאכט בחזית המזרחית. לפקודתם הועמדו קבוצות עובדים, שהיו מורכבות ברובן מאסירים יהודים, אך היו בהן גם פולנים ושבויים רוסיים. הזונדרקומנדו (Sonderkommando, "יחידה מיוחדת") היו האנשים שטיפלו בגופות (הם לא רצחו ולא מסרו יהודים). תפקידם היה לחשוף את הקברים ההמוניים, להוציא את הגוויות, לשרוף אותן ולטשטש את העקבות על ידי פיזור האפר ושתילת שיחים ועצים במקומות ברצח.

מתקן ההשמדה אושוויץ

מתקן ההשמדה החמישי היה באושוויץ, כ-20 ק"מ מדרום-מזרח לעיר קטוביץ – בגבול הגנרלגוברנמן אך מחוצה לו מערבה, באזור שסופח לגרמניה. בשנת 1940 היה באושוויץ "מחנה ריכוז" עבור פולנים, ובהמשך עבור יהודים. המחנה שימש גם להשמדה וגם לעבודה.

אושוויץ הייתה תשלובת תעשייתית של למעלה מ-50 מחנות, מפעלים עם גדרות תיל. העיקריים שבהם:

• אושוויץ I – הוקם ביוני 1940 והיו בו 25,000 אסירים, בתחילה רק פולנים בהמשך יותר ויותר יהודים.
• אושוויץ II – נקרא בירקנאו (עץ ליבנה, כי היה שם כפר פולני בשם בזז'ינקה שפרושו עץ ליבנה), הוקם בסוף 1941 לפי החלטת הימלר שרצה להוסיף עוד מחנה, גדול פי כמה מאושוויץ I. המרחק בין אושוויץ I לאושוויץ II הוא 3 ק"מ.
• אושוויץ III – בונה-מונוביץ, מפעל גדול לגומי ומוצרים סינתטיים.

השמדה הייתה בתחילה באושוויץ I, ואחר כך ההשמדה העיקרית עברה לאושוויץ II (בירקנאו), שם הושמדו היהודים. שיטת ההשמדה הייתה עם ציקלון B – גבישים שהגז משתחרר מהם בטמפרטורה מסוימת תוך 10 דקות, אף אחד לא נותר בחיים, יותר קטלני מגז מנוע.

שרטוט סכמתי של מחנה אושוויץ II:

שער המחנה מסומן ב-②, ו"הרמפה" מסומנת ב-①. סימון הבלוקים הוא להמחשה בלבד.

בפועל היו 16 בלוקים בכל שורה באזור BII, חוץ ממבני מקלחת ומחראות, והם לא היו צמודים לגדר. שורות הבלוקים כללו ממזרח למערב: מחנה הסגר, מחנה משפחות מטרזינשטאט, מחנה נשים, מחנה גברים, מחנה צוענים, המרפאה של מנגלה – הרופא הראשי של בירקנאו.

באזור BI היה מחנה הנשים.

אזור BIII נקרא מחנה מקסיקו, הוא נוסף בשנת 1943, כאשר הגדילו את המחנה פי 2.

במחנה "קנדה" ריכזו את רכוש היהודים ומיינו אותו.

מערבה מ"קנדה" היה מבנה ה"זאונה" (סאונה), שאינו מסומן בשרטוט שלעיל, ובו קעקעו את המספרים על היד. קעקוע מספר היה רק באושוויץ, אך לא כל מי שהיה בו קועקע.

מדרום-מערב היה הקרמטוריום, שאינו מופיע בשרטוט שלעיל.

כאשר טרנספורט הגיע ל"רמפה" בוצעה סלקציה – חלק הועברו לתאי הגזים 2-5, יש כאלה שהלכו לעבודה ושוכנו באחד המחנות, וחלקם עברו מיד למפעל שמסונף לאושוויץ. תא הגזים מספר 1 היה במחנה אושוויץ I.

המסילה הובילה למחנות מעבר של יהודי צרפת, בלגיה, הולנד, יוון, ועוד, מהם הגיעו להשמדה שאר יהודי אירופה.

באושוויץ בכל התקופות (בין השנים 1940-1945), נרצחו 1,100,000 יהודים ועוד 100,000 לא יהודים. מספר הניצולים 65,000. מספר גבוה – כי הייתה עבודה.

ב-27 בינואר 1945 הגיע הצבא האדום אל המחנה, ושחרר כ-7,500 אסירים שנותרו בו. רק בשנת 1944, כאשר 2 יהודים ברחו מאושוויץ וסיפרו על השמדת היהודים המתבצעת שם, ידע העולם בוודאות על ההשמדה באושוויץ, אך גם אז לא הופצץ המקום.

אושוויץ הפך לסמל של השואה, ובתאריך 27 בינואר נקבע יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה בזיקה לאושוויץ:

1. אושוויץ היה בית הקברות הגדול ביותר, 1.1 מיליון יהודים ועוד 100,000 לא יהודים
2. באושוויץ נרצחו גם יהודים וגם לא יהודים, כגון פולנים ורוסים
3. אושוויץ היה גם "מחנה ריכוז" וגם השמדה
4. בשטח נותרו דברים לראות. ממחנות השמדה אחרים הנאצים העלימו הכל.
5. זה המחנה האירופאי, משקף אל כל אירופה.
6. מספר הניצולים הגבוה, כי הייתה סלקציה.

לכן בדרך כלל מול תלמידים מדבר ניצול אושוויץ, רואים מספר על היד, ניצולי אושוויץ כתבו ספרים (כגון אלי ויזל, סופר וחתן פרס נובל לשלום) – אושוויץ השפיע על "עיצוב הזכרון" והפך לסמל השואה.

מאושוויץ הייתה אפשרות להינצל, אנשים מגיל 14-45 הלכו לעבודה.

כפי שצוין לעיל בתיאור גטו לודג', ביולי 1944 נותרו בגטו לודג' עוד 70,000 יהודים, ולשם כך פתחו מחדש את המחנה בחֶלְמְנוֹ. באוגוסט 1944 גרשו את יהודי לודג' לחלמנו, אולם כעבור כמה ימים הנאצים שינו את תכניתם, ואת ה-60,000 האחרונים החליטו לגרש לאושוויץ. המזל של רבים מיהודי לודג' היה שהם גורשו לאושוויץ, כי שם הייתה סלקציה, לעומת חלמנו שבו הייתה 100% השמדה. אמנם 80% נשלחו לגזים, אך 20% הלכו לעבודה, וכך היו 10,000 ניצולים מגטו לודג', שניצלו מאושוויץ.

יוזפוב

כ-500 שוטרים בני 35-40 נשלחו לגנרלגוברנמן לסייע בהשמדת היהודים. ביולי 1942 קיבל מפקד בטליון (גדוד) 101 של משטרת הסדר מהעיר המבורג (שוטרים ולא חיילי אס-אס) פקודה להיכנס בבוקר לעיירה יוזפוב (באזור לובלין, בשטח הגנרלגוברנמן), לרכז את היהודים, להוביל אותם ליער הסמוך ולירות בהם למוות. המפקד אמר שאם יש מישהו שהמשימה קשה לו שיגיד שהוא מבקש להשתחרר. עשרות ביקשו להשתחרר מיד או ביער עצמו, ובסך הכל ביקשו להשתחרר כ-50-80 שוטרים.

המקרה הזה נחקר לעומק לאחר המלחמה, כדי להבין את הרוע האנושי. שאלו את השוטרים שלא ביקשו להשתחרר מדוע לא ביקשו זאת, והם ענו כי פחדו שזה יפגע בקידומם המקצועי, בגלל הלחץ החברתי, ובגלל שקיבלו פקודה ויש למלא אותה – כי ככה חינכו אותם.

2 ספרים יצאו על אירוע יוזפוב – "אנשים רגילים" שכתב כריסטופר בראונינג, אחד מ-10 הספרים החשובים ביותר שיצאו על השואה, ו-"תליינים מרצון בשירות היטלר" שכתב דניאל גולדהאגן, עם כותרת משנה בשם "גרמנים רגילים והשואה", ולטענתו החינוך הגרמני והאנטישמיות הגרמנית הובילו לכך.

מיידנק היה מחנה דומה לאושוויץ, בקטן. המחנה היה צמוד ללובלין מדרום-מזרח. אולם יהודי לובלין הושמדו בבלז'ץ. בשנת 1941 היה מיידנק מחנה ריכוז לשבויים רוסים ופולנים, והוא הפך למחנה השמדה מאוחר יותר בשנת 1943, אחרי דיכוי מרד גטו ורשה. גם במיידנק היה שילוב של השמדה ועבודה.

המחנות ברגן-בלזן, מטהאוזן – התחילו כ"מחנות ריכוז" ובסוף המלחמה נותרו שם הרבה יהודים. ניצולי אושוויץ השתחררו במחנות אחרים.

לאחר השואה בוצע הליך של שחרור נשים עגונות, ולדוגמה אם הבעל היה באחד ממתקני ההשמדה האישה שוחררה מעגינותה, כי מהם נותרו ניצולים בודדים.

רוב היהודים ששוחררו היו על אדמת גרמניה, כי הגרמנים העבירו אותם לאדמת גרמניה מהמחנות בגנרלגוברנמן, במסגרת "צעדות המוות" = הובלת שיירות אסירים במשמר כבד, למרחקים גדולים ובתנאים בלתי אנושיים, אגב התעללות באסירים והריגתם בהמוניהם בידי השומרים המלווים. "צעדות מוות" ידועות בעיקר מתקופת פינוי מחנות הריכוז בשלב הסופי של מלחמת-העולם השנייה, אף שהתופעה הייתה שכיחה למדי כל שנות המלחמה.

מספר היהודים שידוע שהושמדו בשואה הוא 5.8 מיליון, ומעגלים ל-6. רק 4,200,000 שמות מתועדים.

השואה ומדינת ישראל

לאחר הקמת המדינה חוקקה הכנסת חוקים הקשורים בשואה.

• בשנת 1950 – "החוק למניעת השמדת עם".
• בשנת 1950 – "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם".

• הנאצים הם כל מי שאינו יהודי שפגע ביהודי, כולל קרואטים, ליטאים, לאטוויים, גרמני כמו אייכמן או אוקראיני כמו דמייניוק.
• העוזרים הם מבני העם היהודי שלקחו חלק במכונת ההשמדה הנאצית: מי שהיה ביודנראט, מי שהיה שוטר יהודי בגטו, קאפו. החוק קבע שעצם ההשתייכות ליודנראט הייתה פשע.

• בשנת 1951 – "חוק יום הזכרון לשואה ולמורדי הגטאות", שאח"כ שונה שמו ל"יום הזכרון לשואה ולגבורה".
• בשנת 1952 – נערכו דיונים על המשא ומתן עם גרמניה על שילומים.
• בשנת 1953 – "חוק הקמת יד ושם".
• בשנת 1953 – "חוק נכי מלחמת העולם השנייה".

שני החוקים הראשונים בנושא השואה חוקקו בשנת 1950, כאשר הכנסת עברה מתל אביב לירושלים בבית פרומין. כשהמדינה רק הוקמה לא ידעו מי נותר בחיים, והמילה נאצי הייתה תאורטית כי אף נאצי לא היה צפוי להגיע למדינת ישראל. הדגש בחוק השני היה על העוזרים מבני העם היהודי.

באותה תקופה הייתה עלייה גדולה לארץ, ובמקומות שונים בארץ היו מצבים שבהם אדם פגש ברחוב את הקאפו מ"מחנה הריכוז". הבעיה שנוצרה ברחוב הובילה את הכנסת לחוקק את "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם", "כדי לטהר את האווירה בשארית הפליטה" ("שארית הפליטה" הוא כינוי לניצולים היהודים מהמחנות שנותרו לאחר המלחמה).

על בסיס "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" הוגשו 250 תלונות למשטרה, אולם נקבע שכל התלונות יישארו סגורות עד לשנת 2025. 40 משפטים נערכו נגד יהודים. יהודי אחד נידון למוות – יחזקאל לינגסטאר, אולם הוא ערער לבית המשפט העליון שהמתיק את עונשו, ולבסוף הוא מת בכלא. נגד נאצים נערכו שלושה משפטים: אייכמן (1961), דמיאניוק (1987), ולדיסלאב ניזננסקי הסלובקי (2005). להרחבה על משפט אייכמן בסיכום על מדינת ישראל מהקמתה ועד היום.

המשפט החשוב נגד יהודי היה נגד חנן ברנבלט, עוזר המנצח באופרה בתל אביב, שזוהה כשיצא בשנת 1960 מהאופרה, והועמד למשפט על כך שעמד בראש המשטרה היהודית בגטו בנדין, ומסר יהודים להשמדה. המשפט נפתח בשנת 1963 (שנה לאחר שאייכמן נתלה), בית המשפט המחוזי מצא אותו אשם, הוא ערער לבית המשפט העליון, שהחליט בשנת 1964 שהעניין איננו שפיט. אי אפשר לשפוט אדם שבעצמו היה אסיר. אולי המעשה שעשה אינו מוסרי, אך הוא לא עניין של בית משפט, ושחררו את ברנבלט, שעזב את הארץ ועבר לחיות בגרמניה.

מאז משפט זה לא היו יותר משפטים נגד יהודים, כי העניין איננו שפיט.

שבוע אחרי "יום הזכרון לשואה ולגבורה" מתקיים "יום הזכרון לחללי מערכות ישראל" שאינו מכיל את המילה "לגבורה", כי באתוס חלל צה"ל הוא גיבור. יום הזכרון לשואה – אלה שנספו, ולגבורה – אלה שאחזו בנשק, הפרטיזנים, מורדי הגטאות.

היחס של החברה הישראלית לשואה השתנה, בעבר אנשים חשדו באלה ששרדו – איך שרדו. השינוי היה אחרי משפט אייכמן, כשהייתה נכונות להקשיב לאדם ש"רק" שרד.

האלוף יוסי פלד, שהסתתר בבלגיה והגיע עם עליית מחנות הנוער אמר שהוא בן של פרטיזן – למרות שהיה במסתור בבלגיה.

"משפט קסטנר"

"משפט קסטנר/קסנר" היה פרשה שהסעירה את החברה הישראלית בשנות ה-50 של המאה ה-20.

בשנת 1944 – בודפשט בהונגריה נכבשה ע"י הנאצים, ואייכמן גרש את יהודי העיר לאושוויץ. ישראל קסטנר ערך עסקה עם הנאצים שבה קיבל אישור להציל רכבת של יהודים בתמורה למשאיות. "רכבת קסטנר" הייתה רכבת של ניצולים שיצאה לשווייץ במקום לאושוויץ. קסטנר ניצל מברק בדבר 600 סרטיפיקטים (רישיונות עלייה) שהקציבו הבריטים ליהודי הונגריה, הפך אותם מסרטיפיקטים אישיים למשפחתיים, סיפח יתומים ובודדים, וניפח את מספר הניצולים ל-1,684 נפשות. ברכבת היו בני משפחתו של קסטנר וחבריו מקלוז', אך בעיקר נציגי כל המפלגות, הסיעות הדתיות, וכן עשירים ששילמו סכומי כסף גדולים ובכך מימנו את הנוסעים האחרים. הרכבת יצאה לדרך בסוף יוני, אחרי 7 ימים הגיעה לברגן-בלזן ובסוף לשוויץ, וכל האנשים ניצלו.

בשנת 1953 – בכיכר ציון היה למלכיאל גרינוואלד בית מלון, והוא גם כתב עלונים בהם ביטא את דעותיו, אותם חילק בכיכר ציון. באחד העלונים יצא בצורה קשה נגד ישראל קסטנר, והאשים אותו ברצח בעקיפין של יהודי הונגריה. בתמורה לרכבת ההצלה קסטנר נמנע מלהזהיר את יהודי הונגריה מפני האסון הצפוי להם. קסטנר עלה לישראל, וב-1954 הגיש היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, כתב אישום נגד גרינוואלד בגין הוצאת דיבה. גרינוואלד בחר בעו"ד שמואל תמיר שהפך את הקערה על פיה, והאשים את קסטנר שלא ארגן מרד בגטו בודפשט, ובתמורה למעטים הקריב רבים.

עו"ד תמיר היה רביזיוניסט שרצה בכך להפיל את הממשלה. בפסק-הדין הסופי שניתן בינואר 1958 זיכה בית-המשפט העליון את קסטנר ממרבית ההאשמות שהטיח בו גרינוואלד. זאב אקטיין רצח את קסטנר בשנת 1957 בתל אביב. קסטנר היה הסבא של מירב מיכאלי (חברת הכנסת של המחנה הציוני).

המאבק על הזכרון – אנשים לא זוכרים את הפרטים. אם קסטנר לא היה יהודי – הוא היה נחשב ל"חסיד אומות העולם". יחיעם וייץ כתב על קסטנר את הספר "האיש שנרצח פעמיים" – רצח אופי ורצח אמיתי. אולם אלי רייכנטל כתב "האמנם נרצח פעמיים" – לפיו קסטנר היה איש גסטפו יהודי.

רק באפריל 2015, 58 שנים אחרי שנרצח, פורסם שבגן ציבורי ברחוב הלילך בחיפה, במרומי הכרמל, הוצב שלט המכריז על "גינת ניצולי קסטנר".

בשנות ה-50 אף אחד לא דיבר על קסטנר. חשדו במי שהיה ברכבת – מה הם עשו כדי לעלות לרכבת?

בשנת 1977 היה המהפך כאשר ממשלת הליכוד עלתה לשלטון בישראל, בגין מינה את שמואל תמיר לתפקיד שר המשפטים, והוא ניסח את "עסקת ג'יבריל", שבה שיחררו 1,100 מחבלים תמורת 3 חיילי נח"ל. זו סיטואציה קסטנרית. בהתייחסו לכך כתב יוסף (טומי) לפיד: "שמואל תמיר, היודע בדיוק כיצד היה צריך קסטנר לנהוג מול אייכמן הקטן, הוא אותו שמואל תמיר, שמכר לג'בריל הגדול יותר מאלף מחבלים תמורת ארבעה [צ"ל שלושה] שבויים. [...] ראיתי את פניו המעונות של תמיר, שניהל את המו"מ [...] לא מתוך פחד ועזובה מול אויב אדיר, אלא מתוך הרגשת כוח מול קבוצת מחבלים קטנה – ראיתי את ייסורי לבו וחשבתי בלבי: עכשיו אתה מבין את קסטנר? עכשיו אתה מבין איזה עוול עוללת לו?". התפרסם במעריב, 11.10.1985.

"ילדי טהרן"

ילדי טהרן הוא שמה של קבוצה של כ-1,000 ילדים, רובם יתומים, שהגיעו לארץ-ישראל מברית המועצות דרך פרס בפברואר 1943.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו כ-300,000 יהודים מפולין מזרחה, אל פנים ברית המועצות. חלקם נדד בסיביר, חלקם הגיע לרפובליקות הסובייטיות שבאסיה התיכונה, ברעב ובמחסור, במחלות ובשהייה במחנות שונים. במסע הארוך ורב התלאות הזה איבדו אלפי ילדים את הוריהם.

ב-1942 נחתם הסכם בין "ממשלת פולין בגולה" ובין ממשלת ברית-המועצות, ובעקבותיו הותרה יציאתם של כ-24,000 חיילים ופליטים פולנים. מאפריל עד אוגוסט 1942 העבירו אותם דרך הים הכספי לטהרן שהייתה אז בשלטון בריטים. ביניהם היו כ-1,000 ילדים וכ-800 מבוגרים יהודים. רוב הילדים היו יתומים, ורק מיעוטם הגיעו עם הורה אחד ואפילו שניים. לחלקם היו הורים שנשארו בברית המועצות ושמסרו אותם, כסיכוי אחרון להצילם, לבתי יתומים פולניים שבהנהלת כמרים ונזירות, ובמסגרת בתי היתומים הללו הגיעו לטהרן גם הילדים היהודים. בטהרן הקימו הפליטים היהודים המבוגרים בית יתומים, בסיועה הפעיל של הקהילה היהודית.

בינואר 1943, לאחר שהושגו רשיונות עלייה משלטונות המנדט, ואנייה מן הרשויות הבריטיות שבאיראן, הפליגו הילדים ומלוויהם לקרצ'י (Karachi) שבהודו (היום בפקיסטן), משם לסואץ וב-18 בפברואר 1943 הגיעו ברכבת לארץ. מספרם היה 1,230, מהם 369 מבוגרים וכ-860 ילדים. בין הילדים היו 719 בלי הורים, והשאר, 142, עם הורה אחד או שניים.

פעילי "עלית הנוער" ובראשם הנרייטה סאלד וד"ר הנס בייט, השקיעו מאמץ רב בקליטתם, תחילה בעתלית, ואחר-כך ב-11 מחנות מעבר, ובהם החלימו והתאוששו משלוש שנות תלאות.

"ילדי טהרן", כפי שכונו בארץ, היו בעיני היישוב קבוצת הניצולים הגדולה ביותר שהגיעה במהלך המלחמה, אף שהם לא ניצלו במישרין משטחי הכיבוש הנאצי.

"החיילים היהודים של היטלר"

כ-150 אלף חיילים ממוצא יהודי שירתו בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה תחת שלטונו של אדולף היטלר, חלקם בידיעתו ובהסכמתו של היטלר עצמו. בצבא הנאצי שרתו כ-60 אלף חיילים שאחד מהוריהם היה יהודי, וכ-90 אלף שאחד מהסבים או הסבתות שלהם היה יהודי, שלפי חוקי נירנברג סווגו כיהודים. ההיסטוריון האמריקאי, פרופ' בריאן מארק ריג כתב על כך את בספר "חייליו היהודים של היטלר" (Hitler's Jewish Soldiers, by Prof. Bryan Mark Rigg) שפורסם בשנת 2002.

היהודים שירתו כמעט ורק בצבא הסדיר הרגיל (הוורמאכט), ולא בפלוגות הסער הנאציות (אס-אס). ריג טוען כי שיקול הדעת שהנחה את רוב היהודים שהתגייסו לוורמאכט היה: "אם אשרת כהלכה, הם לא יפגעו בי או במשפחתי".

בשנת 1940, אחרי שרבים מן החיילים היהודים החלו להתלונן לאחר שחזרו בתחילת המלחמה מהמערכה בפולין ומצאו שרדיפת משפחותיהם החריפה, הורה היטלר על שחרורם. ואולם, רבים מהם המשיכו לשרת בצבא, בין היתר משום שהסתירו את זהותם וניצלו את העיכובים בהגעת פקודות השחרור שלהם לחזיתות השונות. יתרה מכך, רבים מהיהודים זכו ל"חנינה" בשל "שירות טוב", וכמה קצינים בכירים ממוצא יהודי אף קיבלו אישור מיוחד להישאר בצבא מהיטלר עצמו.

הכחשת השואה

"הכחשת שואה" נובעת ממניעים אנטישמיים, ומוּנעת כדי לקעקע את מדינת ישראל. המדינה הוקמה כי הייתה שואה, והמצפון של העולם, האו"ם, נתן ליהודים מדינה 3 שנים אחרי השואה, כי אם לא הייתה שואה לא היה בסיס למדינה. מכחישי שואה אומרים ש-6 מיליון זה לא כמות רצינית, כי במלחמת העולם השנייה הצבא הגרמני הרג מיליונים רבים אחרים, כמו 20 מיליון רוסים (במקום השני – 20 מיליון סינים שנהרגו ע"י היפנים). מסיבה זו ישנם מכחישי שואה ברוסיה ובאיראן, אך גם במקומות רבים אחרים. בצרפת אישרה אוניברסיטת ננט (Nantes) עבודת דוקטור ברוח הכחשת השואה, אולם בלחץ דעת הקהל ובהתערבות משרד החינוך חזרה בה האוניברסיטה מהכרתה בעבודה וביטלה את תואר הדוקטור שניתן למחברה. מכחישי שואה בקליפורניה בשנים 1980-1981 טענו כי הם מוכנים לתת פרס למי שיוכיח כי אנשים נרצחו בגזים באושוויץ, להתייצב בפני בית-דין והוא הוקיע בחריפות את מזימתם. בארצות מסוימות נאסר על שימוש ועל הפצה של פרסומי זרם ההכחשה. בארצות אחדות נתקיימו משפטים נגד המכחישים, ואף שכמעט בכול המקרים פסקו הערכאות נגד המכחישים, אירע שמוסדות משפטיים סירבו להביע דעה נחרצת בנוגע לשיטת הרצח והיקפו, בנימוק שהמדובר הוא בסוגיה היסטורית שאין בית-המשפט מוסמך לפסוק בה.

"הכחשת שואה" עלולה לגבור ולהתפשט בקרב צעירים שאינם לומדים דבר על השואה. מטבע הדברים, בני-אדם השומעים על השואה ממרחק של זמן ומקום אינם נוטים להאמין בכך שדברים כגון אלה יכלו להתרחש. עצם האפשרות שהנהגה של עם ומדינה אירופית מודרנית הציבה לה למטרה להכחיד חטיבה אתנית המפוזרת בארצות שונות מבלי שהיו לה ניגודי אינטרסים ממשיים וסכסוך בפועל עם אותה קבוצה אתנית, נראה כמעשה דמיוני שאינו מתקבל על הדעת. לכן זוכים להקשבה אלו הבאים להכחיש את השואה או לערער את מהימנותה.

ספר לימוד: "שואה וזיכרון", פרופ' ישראל גוטמן, הוצאת יד ושם ומרכז זלמן שזר, 1999.

לסרט על הישרדות הפרטיזנים

דוחות סיור הרלוונטיים לתולדות השואה

• יד ושם, הר הרצל – יד ושם
• אתרים בהרי יהודה: חקלאות המדרגות בהר – אנדרטת מגילת האש ביער הקדושים
• התיישבות ומורשת קרב בגליל המערבי – מוזיאון לוחמי הגטאות: הארכיון ויד לילד

לתקופה הבאה: העת החדשה, מלחמות ישראל, מדינת ישראל מהקמתה ועד היום

לשאלות למבחן בנושא תולדות השואה

לסיכומים ודוחות מקורס מורי דרך