התרגשות בהימלאיה ההודית

יומן מסע מאת אפרת נקש

ספטמבר-אוקטובר 2011

תוכן:

הטרק לעמק הפרחים ואגם המקונד

הטרק סביב הננדה דווי

קבלת פנים חמה במשפחת הראנג

פסטיבל הקנגדלי

לקראת המסע

בשנת 2006 קיבלתי הודעה דרך אתר הצילום שלי מפּוּנִיט (Puneet). פּוּנִיט כתב לי שהוא מהודו, אוהב את תמונות הטיבטים שצילמתי, וקרא את יומן המסע שלי "מקלט בהימלאיה" (שכתבתי באנגלית). לא ידעתי אם הכותב הוא בן או בת, התביישתי לשאול, ולכן, בהתכתבות איתו הקפדתי על ניסוח שמתאים לשני המינים. פּוּנִיט העלה רעיונות עבור האתר שלי, ואני סיפרתי לפּוּנִיט על אהבתי להודו. לבקשתי, פּוּנִיט שלח לי תמונה שלו, ממנה ניבטו אלי פנים צעירות, עגולות ומתוקות, ועדיין לא הצלחתי להבין אם הוא בן או בת. רק כמה שנים מאוחר יותר, כשהתחברתי אל פּוּנִיט ב-Facebook, הבנתי שהוא בן.

לשאלתי לגבי עיניו המלוכסנות, השיב פּוּנִיט שהוא משתייך לקבוצה אתנית הנקראת ראנג (Rung), צאצאי השבט הטיבטי Pygmy. פּוּנִיט כתב שאם אני אוהבת את הודו ומתכננת ביקור נוסף, אני מוזמנת לפסטיבל של שבטו, אשר ייערך באוקטובר 2011, והפנה אותי לאתר אינטרנט של הקבוצה: http://www.rungmung.net. ללא היסוס השבתי שאגיע. היום אני יודעת שנער בן 17 הזמין אותי להיות אורחת של משפחתו. איזה בחור אמיץ.

חמש שנים התרגשתי לקראת מסע המחבר את שלוש אהבותיי: לטיבטים, להודים ולהימלאיה.

היעד: צפון הודו

שם הכפר בו מתגוררת משפחתו של פּוּנִיט, ובו השתתפתי בפסטיבל, הוא פאנגו (Pangu), הנמצא במדינת אוטראקהאנד (Uttarakhand) שבצפון הודו. אוטראקהאנד שוכנת בתחום ההימלאיה ההודית, וגובלת בצפון עם טיבט ובמזרח עם נפאל. המדינה הוקמה בשנת 2000, ובינואר 2007 קיבלה את שמה ההיסטורי בסנסקריט, שמשמעותו "ארץ הצפון".

ערכתי תכנון כללי לטיול בהימלאיה ההודית במדינת אוטראקהאנד: בספטמבר הלכתי בטרקים בשמורת הננדה דווי (Nanda Devi), ובאוקטובר התארחתי בכפר עם פּוּנִיט ומשפחתו. בהתקרב מועד הנסיעה, פּוּנִיט עדכן אותי שזקני השבט התכנסו וקבעו שהפסטיבל בכפרו יערך ב-9 באוקטובר 2011.

מדינת אוטראקהאנד בצפון הודו, צבועה במפה שלהלן באדום:

איפה סבתא?

תמהתי מה תחשוב נועם, נכדתי שהייתה אז בת חמישה עשר חודשים, על כך שלא תפגוש אותי מדי שבוע. היא הרי לא יכולה להבין את משמעות המרחק – איפה זה הודו? וגם לא את מושג הזמן – כמה זה ששה שבועות? חיפשתי רעיונות מוחשיים, ונעזרתי בתמונות. למקרר שבביתה צמודות תמונות של אמיר וליאור (הוריה), שלה ושל לק הכלב, והיא יודעת לזהות את כולם בתמונות. לכן הצטלמתי עם נועם, אמיר ואיל (שני בני), הדפסתי את התמונות ונתתי לנועם, כדי שתזהה אותי בתקופת היעדרותי.

מאבק הרופאים

"מעסיקים אותנו בתנאים לא חוקיים. בשנת 2008 סוכם שהמתמחים יעשו שש תורנויות בחודש, ובפועל משבצים אותנו ל-10-12 תורנויות – מה עושים?" המשפטים של איל בנושא מאבק הרופאים, שהתלהט ערב נסיעתי, הדהדו בראשי הרבה אחרי שנפרדנו בשדה התעופה. הזדהיתי עם התסכול של איל, שהשקיע שבע שנות לימוד, שנתיים סטאז', וכשנסעתי היה בהתמחות בבית החולים וולפסון בחולון; שאוהב לרפא; שלוקח את הדאגה למטופלים אתו הביתה, וחרד לבריאותו של כל אחד.

הדרך לצפון הודו

ביום שישי אחר הצהרים נמל התעופה בן גוריון היה ריק, ויחד עם אורה, שהצטרפה לנסיעה, עברנו בו במהירות. המראנו מתל אביב ב-9 בספטמבר 2011 בטיסה של Royal Jordanian. המעבר לטיסת ההמשך בעמאן היה אף הוא חלק ומהיר, ונחתנו בדלהי למחרת בבוקר. גם שם יצאנו חיש מהר, נסענו ישירות לפהרגאנג' (Paharganj, רחוב השוק בדלהי), והתמקמנו במלון זול. אחרי מקלחת יצאנו לספוג מאווירה של הודו אשר אהבתי, ולמצוא תחבורה לצפון הודו.

לפי ההכוונה של פּוּנִיט הלכנו לתחנת הרכבת כדי לרכוש כרטיסים לנסיעת לילה, וכששאלנו את אחד ההודים היכן המשרד לרכישת כרטיסים, הוא הפנה אותנו למשרד המטפל בתיירים ( Indian Tourism Board, מחוץ למתחם התחנה). עובדי המשרד לתיירים טענו שאין כרטיסים בימים הקרובים בקרון שינה, והציעו לנו כרטיסי ישיבה לתיירים במחיר גבוה. חשבתי שזו לא תהיה חוויה מהנה לעבור עוד לילה בישיבה, בקרון רכבת או באוטובוס, אחרי לילה של ישיבה במטוס. הציעו לנו לשכור מונית ישירות לג'ושימת (Joshimath), מחוז חפצינו, במרחק של 480 ק"מ, תמורת US$280. ידעתי שבמונחים הודיים זהו סכום עתק. אולם משהבטיחו שנגיע לג'ושימת בתוך 10-12 שעות, התחלנו לראות את היתרונות הגלומים באופציה זו: אין צורך להדחק ברכבת או אוטובוס, אין צורך להחליף תחבורה בדרך, ונרוויח יום שלם. החלטנו לצאת לדרך מיד, כדי לנסוע לאור היום.

לימים גיליתי שנפלנו לתרגיל עוקץ מוכר. סוכנים "צדים" תייר באזור התחנה, בטענה שהרכבת שבה תכנן לנסוע מלאה, ואם יש בידיו כרטיס – הטיעון הוא שהנסיעה של הרכבת הספציפית בוטלה (כשתיירים מעידים בדיעבד שהרכבת נסעה כמתוכנן). סוכני העוקץ מלווים את התייר לאותו משרד המטפל לכאורה בתיירות, שם מציעים כרטיסי תיירים לרכבות אחרות במחיר מופקע, התייר שוקל או מסרב, ואז מגיעים לעוקץ: מונית פרטית במחיר דמיוני במונחים הודיים. פרט למחיר, לאנשים במשרד ולנהג אין מידע לגבי הדרך, כפי שתקראו בהמשך היומן. אני לא יודעת אם המשרד אמנם שייך לרשות ממשלתית, כי חזותו מטעה: יש בו מחשבים, מזגנים, והפקידים המנומסים דוברי אנגלית רהוטה. בדיעבד גיליתי שבאתרי תרמילאים מתואר תרגיל העוקץ הזה המתבצע ליד תחנת הרכבת של דלהי (ועכשיו גם אתם יודעים).

מפת הנסיעה והטרק:

יצאנו לעבר ג'ושימת בשעה 9:00. במונית הקטנה נהג אוּפֶּנְדֶר (Upender), שהיה לבוש בחליפת נהג מחויטת בצבע בז', וכובע לראשו. ישבתי לצדה של אורה במושב האחורי, ובין נמנום לנמנום הבחנתי ביישובים שחצינו, במישורים העצומים ובשדות המעובדים שעל פניהם חלפנו במהירות. אוּפֶּנְדֶר עצר עבורנו לארוחת צהרים במסעדה יוקרתית. שאלתי את עצמי מה אני עושה שם, איך הסכמתי לנסיעה במחיר כל כך גבוה ולא סביר, עם נהג במדים, ובתוך מסעדה יקרה. שכנעתי את עצמי שעבור אורה, שזה לה הביקור הראשון בהודו, זו תהיה כניסה הדרגתית, ובעצם גם אני נהנית, כי בדרכים יש בעיה לאכול, ומסעדה יוקרתית מבטיחה, אולי, מטבח נקי.

אחרי כמה שעות נמנום הרגשתי ערנית ועברתי לשבת ליד אוּפֶּנְדֶר. עברנו את הרידוואר (Haridwar), חצינו את רישיקש (Rishikesh), טיפסנו בדרכים עקלקלות ומשובשות, ועברנו בתוך יישובים. ככל שהתקרבנו אל גבעות ההימלאיה גברה התרגשותי. באחד היישובים עצרנו למתוח את רגלינו, ומנהגים עמם שוחחנו שמענו שהדרך לג'ושימת חסומה בגלל גלישת קרקע אשר כיסתה חלק מהכביש. מולנו חלף רכב שטח עם תיירים שהחליטו לחזור על עקבותיהם ולבחור במסלול חלופי, אחרי שהמתינו יומיים לפתיחת הכביש. השעה הייתה 18:00, נסענו כבר תשע שעות, ומקומיים שפגשנו הסבירו שלפנינו לפחות עוד ארבע או חמש שעות נסיעה עד לג'ושימת.

בהימלאיה חל איסור על נסיעה אחרי השעה שמונה בערב. אוּפֶּנְדֶר ביקש לחזור לדלהי, ואני הצעתי שנישן באזור ונראה מה יהיה המצב בבוקר. באי רצון בולט המשיך אוּפֶּנְדֶר עד לפאתי סרינגאר (Srinagar באוטראקהאנד, לא זו במדינת ג'אמו וקשמיר). בעל המלון שבו עצרנו הסביר לנו שמכיוון שהדרך לג'ושימת היא בכביש ראשי, העבודות לפתיחתו יתחילו מוקדם בבוקר. סיכמנו עם אוּפֶּנְדֶר שנעצור ללון במקום, ולמחרת השכם בבוקר נמשיך עד החסימה, או עד לג'ושימת אם הדרך תהיה פתוחה.

היינו רעבות, הזמנו אורז ומרק עדשים, התקלחנו, ונפלנו שדודות על המיטות. אוּפֶּנְדֶר ישן במכוניתו. חשבתי על הצעירים בדלהי שמכרו לנו מונית בכסף רב, לא ידעו מה משך הנסיעה הצפוי, ולא היו מעודכנים בכך שהדרך חסומה. גם אוּפֶּנְדֶר, שהוא נהג מקצועי, לא קיבל עדכון מהחברה ששלחה אותו לנסיעה (אז לא ידעתי שהעסק מפוברק).

בבוקר שלמחרת התייצבנו כפי שקבענו בשעה 5:00, אולם אוּפֶּנְדֶר עדיין ישן. הערנו אותו בדפיקות על שימשת מכוניתו. המשכנו בנסיעה מספר שעות, בדרך מתפתלת ומלאת מהמורות, המטפסת על ההימלאיה. הנסיעה הייתה יפהפייה ומרתקת. עברנו בין כפרים ציוריים ושדות, כשלנגד עינינו נופי פסגות ורכסים מיוערים, מבותרים על-ידי נחלים. ככל שנכנסנו לעומק ההרים מלאי ההוד, כך גברה התרגשותי.

אחרי שחצינו את העיר Chamoli, פגשנו טור ארוך מאד ועומד של אוטובוסים, משאיות ומכוניות. אוּפֶּנְדֶר עצר, הורה לנו לרדת מהמונית, והודיע לנו שהוא חוזר לדלהי. למדתי עוד לקח – אין לשלם את מלוא סכום הנסיעה מראש.

עברו כמה דקות עד שהבנתי שהגענו לקטע הכביש שנחסם על-ידי גלישת הקרקע (טור דומה יכול להיווצר גם בגלל תאונה). הבחנתי בכמה מכוניות שהתקדמו בנסיעה איטית. החלטנו לחצות רגלית את הקטע החסום (כמה טוב שאורה מחושלת). העמסנו את התרמיל הגדול על הגב, את הקטן על החזה, ופילסנו את דרכינו בין המכוניות והאנשים. הטור השתרך לאורך של כקילומטר. כשהגענו לחסימה גילינו עובדים המיישרים בחריצות נתיב ברוחב כשלושה מטרים באדמה שגלשה, באמצעות אתי חפירה. הנתיב יושר מעל תוואי הכביש, ממנו לא ראינו זכר. כשהאדמה בנתיב שנפרץ נראתה מיושרת איפשרו למכוניות בעלות הנעה 4x4 לעבור. כמה מכוניות נסעו באדמה התחוחה והתחפרו בה, הדרך חזרה להיות לא עבירה, העובדים שוב יישרו אותה, וחוזר חלילה.

חצינו בהליכה את הקטע שעליו גלשה הקרקע, בין המכוניות והעובדים, שהיה באורך של כמאה מטרים. אנשים עמדו לצדי הדרך והסתכלו עלינו, קראו לעברינו בהודית והעירו הערות שלא הבנו. כשהרמתי את מבטי ימינה, ראיתי מעלינו אדמה תלולה שגלשה, ומשמאל המשיכה הגלישה בשיפוע חד ומפחיד כלפי מטה. עמוסה בשני התרמילים שקעתי עם הנעלים באדמה הרכה, שלא הייתה יציבה. עם כל פסיעה הבנתי לעומק את ההשפעה העצומה של גלישות הקרקע על התנועה בהימלאיה.

כשהגענו לכביש הגלוי בצידה השני של גלישת הקרקע הפניתי את ראשי לאחור, וראיתי רכב שטח מתקרב ובו רק נהג. שאלתי אותו אם יאות לקחת אותנו במכוניתו לג'ושימת, והוא הסכים. סיכמנו על מחיר וטיפסנו בשמחה על המכונית.

בהמשך הדרך נתקלנו בעוד כמה קטעים שנחסמו על ידי גלישות קרקע. כשהצעתי בראשון שבהם שאורה ואני נחצה רגלית, הנהג ענה שבשום אופן לא יעזוב אותנו בהרים. אחרי התחושה הלא נעימה כשאוּפֶּנְדֶר נטש אותנו, הרגשתי שלנהג הנוכחי אכפת מאתנו, והוא דואג לכך שנגיע למחוז חפצינו. הנהג הזה הזכיר לי את התכונה של הודים רבים: חמלה במובנה הבודהיסטי, חשיבה על האחר, לראות את הצרכים של האחר, ולשים את האחר לפניך. נמלאתי שמחה שחזרתי להודו אהובתי.

הצלחנו לצלוח את כל הגלישות, המהמורות והשיבושים בהם נתקלנו בדרך, תוצרי גשמי הזעף של המונסון. עברנו שלט גדול המורה על כניסתנו לשטח שמורת הננדה דווי, ונשמנו מלוא ריאותינו את אוויר ההימלאיה.

הגענו לג'ושימת הנמצאת ברום 1,845 מטרים. הנהג האדיב הסיע אותנו עד לפתחו של מלון GMVN Joshimath, נפרדנו בתודה וחיוכים, והנהג המשיך בדרכו לביתו. נוכחנו שמחיר החדרים המופיע במדריך הלונלי פלנט שהחזקתי משנת 2009 אינו מדויק, ובמציאות גבוה בשליש. שמחתי כשאורה קיבלה בשוויון נפש את המחיר הגבוה, ובכלל, לאורך הטיול, לא עשתה עניין עם כסף.

נכנסנו לחדר מרווח עם מקלחת ודוד חשמל. הטוש קבוע גבוה בקיר והתענגתי כשהמים החמים זרמו מלמעלה. פינוק נדיר בהודו.

התארגנות בג'ושימת

לאחר שהתרעננו דאגנו לארגון הטרקים. נכנסנו לסוכנות הטיולים Himalayan Snow Runner (לפי המלצת מדריך הלונלי פלנט, שבו היא מופיעה בשמה הקודם: Himalayan Trekking). מנהל הסוכנות, Ajay, הרשים אותנו באנגלית הטובה שבפיו. הצגת המסלול והציוד הייתה מקצועית, וההתייחסות לשאלותינו הייתה עניינית. סיכמנו עם Ajay והמדריך סְהִיב (Shiv) את פרטי הטרק סביב הננדה דווי, מחנה נודד של 13 יום הכולל אוהלים, מטבח ופרדות שסחבו את ציוד המחנה והציוד האישי.

שוטטנו ברחובות ג'ושימת, לגמנו מהמראות והצבעים של הודו, חגיגה לחושים ולנשמה. ברכנו אנשים בנמסטה (Namaste) או נמסקאר (Namaskar). נכנסנו לקפה אינטרנט, בישרתי לחוג מקורבי על הגעתנו, יידעתי אותם לגבי התכנית, ובאופן ספציפי – על הניתוק הצפוי מתקשורת אימייל וטלפון.

הטרק לעמק הפרחים ואגם המקונד

למחרת, ב-12 בספטמבר 2011, נסענו ברכב שטח לתחילת המסלול של הטרק לעמק הפרחים (Valley of the Flowers) ואגם המקונד (Hemkund). יצאנו לארבעה ימי הליכה ללא מדריך או מלווה. ירדנו מהרכב בכפר Govind Ghat בגובה 1,830 מטרים, והתחלנו בטיפוס.

מסלול הטרק מצייר את האות Y, כאשר Govind Ghat נמצאת בנקודה הדרומית והנמוכה ביותר, היישוב גאנגריה (Ghangaria) נמצא צפונית לו במרכז ה-Y בגובה 3,050 מטרים, וממנו יוצאים בנתיב הלוך ושוב לעמק הפרחים בהסתעפות השמאלית, לגובה 3,650-3,950 מטרים, ולהמקונד בהסתעפות הימנית, לגובה 4,330 מטרים.

ביציאה מהכפר Govind Ghat חצינו גשר תלוי מעל לנהר Alaknanda, ומיד נבלענו בזרם עולי הרגל הסיקים, שעלו וירדו אל ומאגם המקונד (קונד פרושו אגם).

מקדמת דנא כיבדו את הרי ההימלאיה כמקום משכנם של האלים וכמקור השראה דתית. קיימות עדויות לזרם של עולי רגל שפסעו בהרים בחיפוש אחר מקור הנהרות החל מהמאה השלישית לפני הספירה. אגם המקונד הוא אחד מחמשת המקומות הקדושים אליהם הסיקים עולים לרגל. בלונלי פלנט מצוין שאלפי עולי רגל סיקים פוסעים במסלול זה כל שנה, ושיא העלייה לרגל הוא בחודשים מאי ויוני. גם כשאנחנו טיפסנו, בספטמבר, הייתה תנועה ערה ביותר של עולי רגל בכל הגילים.

עולי רגל סיקים נישאים באפריון לאגם הקדוש המקונד:

השביל מרוצף באבנים, עיתים שטוחות, עיתים בולטות ומסביבן בוץ. חלק מהעולים הלכו ברגל, כמונו, ואחרים נעזרו בסוסים, פרדות, חמורים, ואף באפיריון שנישא על כתפיהם של ארבעה סבלים. סבלים אחרים עלו וירדו עם סלי קש גדולים התלויים באמצעות רצועה על מצחם ומונחים על גבם, ובתוכם תיקים, אריזות, וגם... ילדים.

לצד הדרך, בעיקולים ובפיתולים, עמדו דוכנים רבים, המכונים Dhabas, אשר הציעו משקאות ומיני מאכל. עולי הרגל הסיקים, המצווים לכבד באוכל את האחרים, חילקו לנו סוכריות.

השביל עבר בתוך יערות קסומים, זיהיתי אלונים, רודודנדרון (Rhododendron) ואשוחים. הדרך חלפה מעל שני כפרים. במספר מקומות לצד השביל ניצבו מבני בטון עם ספסלים צמודים לקירות מסביב, אשר שימשו למנוחה. תמהתי מדוע מבנים אלו צוינו בשלט "נקודת תצפית" (View Point), משום שמה שנשקף מהם ומהשביל היה זהה – יער.

הגעתי לנקודת פיצול, ושאלתי אנשים שחלפו על פני מהי הדרך לגאנגריה, אליה היו מועדות פנינו באותו יום. כוונו אותי לשביל היורד אל נהר ה- Laxhman Ganga, והסבירו לי שהבהמות והסבלים ממשיכים לטפס בשביל המרוצף. ירדתי אל גדת הנהר יחד עם עולי רגל רבים, הלכנו בין סלעים, וטיפסנו עד שהתמזגנו חזרה עם השביל הראשי.

בקילומטרים האחרונים לפני גאנגריה, השביל טיפס בתלילות בתוך היער. גשם החל לטפטף, והבוץ והסלעים הרטובים היקשו על ההליכה. פגשתי שני הודים מארגון STEP (Society for Trekking and Environmental Preservation). שארמה (Sharma), סגן נשיא בארגון, שוחח איתי בלהט, וסיפר לי על האמונה הסיקית, שהיא נגזרת מההינדואיזם. הסיקים אינם גוזזים את שיער הראש והפנים, ומחויבים לכסות את שיער ראשם. כל אחד בוחר את הדרך שבה הוא קושר את הטורבן לראשו, ואת צבעו. למדתי לברך את הסיקים בברכתם: Sat Sri Akaal.

השביל המרוצף הקל על ההליכה, אבל שיפועו החד, עליה של 1,220 מטרים ביום אחד עד לגובה של 3,050 מטרים, יחד עם מאמץ הטיפוס, היקשו עלי. ככל שעלינו גבוה יותר והתאמצתי יותר, כך התקשיתי לנשום, הרגשתי בחילה ואת הלמות רקותיי. בעוד אני מתקשה, סובלת מתסמיני מחלת הגבהים, שארמה דיבר במרץ, והרעיף עלי מידע רב ונתונים סטטיסטיים שלא הצלחתי לקלוט. שארמה טען שכיוון שיש לי כושר גופני טוב, הסימפטומים יחלפו במהירות, וגם הזמין אותי לטייל איתם בעתיד.

בכוחותיי האחרונים הגעתי לגאנגריה, הנקרא גם Govind Dham. הכפר מהווה מרכז לעולי הרגל, ובמרכזו מקדש סיקי (Gurdwara). עצרתי בפתחו של המלון הראשון. הייתי במצב גופני לא טוב, ורופא הודי צעיר בשם ד"ר פרסנג'יט (Prasenjit) הושיב אותי על כיסא והגיש לי מיד כוס מים עם מלח וסוכר. אורה סיפרה לי שהייתי חיוורת כסיד. פרסנג'יט הסביר לי שאם המצב יחמיר אאלץ לרדת. הנהנתי בהסכמה. אני מודעת לכך שיש להתייחס לסימפטומים בדאגה כאשר הם לא עוברים מהר, ובוודאי אם לא עוברים עד הבוקר. עד היום כשטיפסתי לגובה של 3,000 מטרים ומעלה, הופיעו אצלי סימפטומים דומים, שתמיד חלפו עד הבוקר.

אט אט שבה אלי נשימתי. פרסנג'יט הורה לי ללבוש את כל הבגדים החמים שהבאתי, וטען שאם הגוף יהיה חם, ארגיש הקלה. הוא אף לקח אותי לחנות מקומית לרכוש כובע צמר, כשכבה נוספת מעל לכובע הפליס שהבאתי.

Ajay מג'ושימת צייד אותנו במכתב אל דודו, בעל מלון בגאנגריה, והסתבר שהתיישבתי בדיוק לפתחו של אותו מלון, Shri Nanda Lokpal Palace. התמקמנו בחדר, ותוך שעה הרגשתי מצוין. פרסנג'יט היקר, שלא עזב אותי לרגע, התלהב מההתאוששות המהירה שלי. שארמה צדק.

בערב הלכנו עם פרסנג'יט למרכז מקומי, בו צפינו בסרט דוקומנטרי על Bhyundar Valley המכונה "עמק הפרחים". בשנת 1931 הסב Frank Smythe את תשומת ליבם של אוהבי ההרים והצמחים לעמק זה. העמק הקרחוני משתרע ממזרח למערב, אורכו כעשרה קילומטרים, ושני קילומטרים רוחבו. גובהו נע בין 3,650 ל-3,950 מטרים. בחודשי שיא הפריחה, מאי-יוני, פורחים בו סוגים שונים של פרחי בר בשלל צבעים, ומכאן שמו. עמק הפרחים מהווה מוקד משיכה לבוטנאים מכל העולם.

למחרת בבוקר, אחרי שינה טובה, הרגשתי מעולה, ופרסנג'יט לקח אותנו לשתות חלב טרי רתוח ולאכול כדור בצק חם ומתוק.

כשסיימנו את ארוחת הבוקר שמנו פעמינו אל עמק הפרחים. טיפסנו צפונה בתוך מעוק מרשים, שבסופו גשר קרח מעל נהר ה- Pushpawati, המנקז את העמק. גשר זה מסמן את תחילתו של עמק הפרחים. פנינו מזרחה, והתרשמנו מהעמק המבודד והירוק, המעורסל בינות לפסגות המושלגות של רכס הגרוואל של ההימלאיה (Garhwal Himalaya). דמיינתי את העמק בשיא הפריחה, מרופד בפרחים בשלל צבעים, כשבמרכזו מתפתל נחל ובקצהו המזרחי מבצבצות פסגות מושלגות מעל לקרקס הקרחוני.

עמק הפרחים והפסגות המושלגות במזרח:

עד מהרה הופיעו שוב הסימפטומים של מחלת הגבהים: הנשימה כבדה, הרקות הלמו, ותחושת בחילה עלתה בגרון. הרגשתי תשושה ונשכבתי על מרבץ צמחים לנוח. מזג האוויר היה נעים. התבוננתי בעננים שמכסים לאיטם את הפסגות המושלגות. חשבתי לעצמי שאולי היה עדיף לו נשארתי להתאקלמות בגאנגריה, במקום להמשיך במאמץ גופני, ולעלות לגובה עוד כ-800 מטרים.

אחרי מנוחה קלה ירדנו חזרה לגאנגריה. תחת השפעת הגובה התקשיתי בהליכה, הרגשתי חולשה, אבל המשכתי בידיעה שהירידה תשפר את הרגשתי. אחרי שהקאתי בפאתי גאנגריה, עצרתי לנוח והתחלתי להתאושש. בחור אמריקאי נעמד לידי, לא דיבר הרבה, כאילו שמר עלי. לשמחתי גם באותו יום חזרתי מהר מאד לאיתני והרגשתי מצוין. הלכנו לאכול ארוחת ערב עם פרסנג'יט, שהכיר לנו את המסעדה הכי טובה בכפר.

למחרת, אחרי ארוחת הבוקר של חלב רתוח עם פרסנג'יט, נפרדו דרכינו. הרופא הצעיר הזה, שטיפל בי והכיר לי את המקום, עשה לי כיף בלב. החלפנו אימיילים, ואנחנו שומרים על קשר.

את הטיפוס להמקונד בגובה 4,330 מטרים, כ-1,400 מטרים מעל גאנגריה, החלטתי לעשות על גב סוס. אמנם נטלתי כמות כפולה של דיאמוקס (Diamox), תרופה להקלה על ההשפעה של הגובה, אולם החלטתי להימנע מתוספת של מאמץ פיזי שיחמיר את ההסתגלות של הגוף לגובה.

השביל טיפס בתלילות רבה ובפיתולים אינסופיים, ופחדתי בכל פעם שהסוס התקרב לשפת השביל המרוצף, על פי התהום. השביל היה רטוב ובוצי, וסכנת ההחלקה בו הייתה גבוהה. גם בקטע זה של השביל פזורים דוכני אוכל ושתיה רבים. אחרי שלוש שעות רכיבה הגענו לאגם ולמקדש, יחד עם עולי רגל רבים. הפעם האסטרטגיה הוכיחה את עצמה, והגעתי לאגם כשאני מרגישה טוב. הרהרתי בכך שתוך חמישה ימים עליתי מדלהי שבמישור, בגובה 239 מטרים, לגובה של  4,330 מטרים.

אגם המקונד (הנקרא גם Lokpal) "התגלה" בשנת 1930 על-ידי מורה אשר יצא לאתר את המקום שבו מדט הגורו הסיקי Gobind Singh בגלגולו הקודם. בכתבי הקודש של הסיקים, Dasam Granth, מתואר המקום כאגם מנותק מוקף בשבע פסגות מושלגות, והמורה קבע שזהו המקום.

התבוננתי בסיקים הטובלים במי האגם הקפואים לפני כניסתם למקדש, ונכנסתי למקדש אשר נבנה לפני שלושים שנה. הסיקים נראו נרגשים, ולא הבחנתי בעולי רגל שמרגישים רע מחמת הגובה הרב. כנראה שזוהי השפעת האמונה, המוטיבציה הגבוהה וההתרגשות שבקיום מצוות העלייה לרגל למקום הקדוש.

תפילה בתוך המקדש הסיקי בהמקונד:

אחרי זמן מה יצאתי מהמקדש, וקיבלתי את פניה של אורה שטיפסה ברגל. פרסנג'יט ההינדי הסביר לי שאגם המקונד קדוש גם להינדים, וביקרנו גם במקדש ההינדי שלשפת האגם. המשכנו להקיף את האגם, עד שהשומרים ביקשו מאתנו לחזור. עננים שעלו מהעמק כיסו את המקדשים והאגם, אחר כך הייתה התבהרות קלה, עד ששוב עלו עננים ולא ניתן היה לראות דבר.

הירידה ברגל חזרה לגאנגריה הייתה קלה. לעיתים נוצר קרע בעננים ויכולנו לראות חלק מהנוף ואת גאנגריה למטה בערוץ. במסעדה הטובה אכלנו טאלי (Thali) משובח, פגשנו זוג ישראלים, ואת המטייל האמריקאי שעמד לידי בערב הקודם.

בלילה ירד גשם שוטף, וכשיצאנו בבוקר בדרכינו חזרה למטה, השביל היה רטוב, בוצי וחלק. פגשנו בדרך עולי רגל רבים שביקשו להצטלם אתנו, ואנו נענינו בשמחה ובחיוך רחב. הרגשתי שבכך שאני נענית לבקשות להצטלם איתי, אני מחזירה לכל אלה שנעתרו לכך שאני אצלם אותם.

בחלק התחתון של הירידה החל לרדת גשם, שהתגבר והפך לגשם סוחף כאשר הגענו אל Govind Ghat. שמחתי על התזמון המוצלח. כשסיימנו לסעוד חזרנו למלון בג'ושימת.

המועד הרשמי לסיום גשמי המונסון חל באותו היום, ה-15 בספטמבר. אולם התחזית ליום המחרת הייתה לגשם בהסתברות של 50%. החלטנו לדחות את היציאה לטרק הבא ביום.

למחרת בילינו בג'ושימת יום רגוע והתארגנו לטרק. כיבסנו והשלמנו קניות לטרק. לא הייתה אפשרות להמיר דולרים לכסף מקומי מזומן. Ajay קנה עבורנו כרטיס sim לטלפון הנייד, ושלחנו אימיילים לקרובים אלינו עם מספר הטלפון החדש.

בערב הלכנו לאכול טאלי במסעדה מקומית משובחת. בשולחן מאחורינו ישב הודי לבדו, Amer, והזמנתי אותו להצטרף אלינו. אחרי כמה דקות הצטרף אליו חבר נוסף, Karan. הם סיפרו לנו שלמדו יחד בעבר, ומאז חיו רחוקים גאוגרפית זה מזה. הם לקחו חופשה על מנת לבלות כמה ימים יחד בהימלאיה. דיברנו על טיולים, על החיים, והם סיפרו על כאבם מהשחיתות של השלטון בהודו, ומתחושתם שבגללה הודו אינה מבוססת כפי שיכלה להיות. האווירה הייתה נעימה. Amer פעיל בפייסבוק, ואנחנו שומרים על קשר.

הטרק סביב הננדה דווי

ב-17 בספטמבר 2011 יצאנו לשלושה-עשר ימי טרק בשמורת הננדה דווי. הפארק הלאומי ננדה דווי נמצא ברכס הגרוואל של ההימלאיה. הפארק, אשר הוקם בשנת 1983, הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי. אחת התכונות המייחדות את הפארק היא העובדה שהר הננדה דווי, הגבוה ביותר בהודו, נמצא כולו בשטחו. הפארק נמצא בגובה של 3,500 מטרים ומעלה מעל פני הים, והוא מוקף בטבעת פסגות הנישאות לגבהים שבין 6,000 ל-7,500 מטרים. הננדה דווי נחשב בעיני ההינדים כמקום משכנה של האנרגיה הנשית היקומית (Devi הוא כינוי לאשה נשואה). הפסגה, המשולה לאלה פרווטי (שהוא שם נוסף לננדה, אשתו של האל שיווה), מוקפת בקניונים אדירים, המבדילים אותה משאר הרכס.

גלעד בן צבי המליץ לי על מסלול שהוא הלך בו, אשר מצרף שני טרקים: האחד למעבר קווארי (Kuari Pass), והשני ממשיך לאגם רופקונד (Roopkund), וכך עשינו.

הטרק למעבר הקווארי

יצאנו מג'ושימת בבוקר ברכב שטח, עליו הועמסו ארגזי האוכל והציוד. עלינו לאוֹלי (Auli, 2,750 מטרים), ועצרנו ברחבה של אתר הסקי. סְהִיב, המדריך, סיפר לנו שהוא מלמד סקי באתר בחודשי החורף. התחלנו את הטיפוס בשבילי האתר, וכשיצאנו משטחו השביל נכנס למעבה היער. הכיוון הכללי של הטרק היה דרומה. גברו (Gavru), עוזר המדריך, סחב על גבו מיכל גדול של קרוסין (נפט) למבערים לבישול, ותהי (Tehi) נהג את שתי הפרדות שנשאו את הציוד שלנו. מיכל הקרוסין היה כבד מדי עבור הפרדות. אהבתי את הדאגה לבעלי החיים.

הצמחייה שפגשנו הייתה בחלקה אלפינית ובחלקה יערות קסומים של אלונים, רודודנדרון, ארזי ההימלאיה (Deodar, Himalayan Cedar) וברושי ההימלאיה (Himalayan cypress). בחלק הנמוך של היער צמחו עצי אלון שסְהִיב כינה Green Oak, ובהמשך הטיפוס התחלפו באלונים שצדם האחורי של העלים הוא בצבע זהוב, וסְהִיב נקב בשם Golden Oak. כשהתבוננתי כלפי מעלה, זהרו העלים הזהובים על רקע הירוק הכהה של היער. גזעי האלונים היו זקופים, והיתמרו לגובה רב. כשגשם החל לרדת, היער הפך מסתורי.

אחרי כחמישה וחצי קילומטרים של הליכה הגענו לאחו בקרחת יער, הנקרא Gurson Bugyal (Bugyal פרושו כר מרעה גבוה), שם הקים הצוות שלנו את מחנה הלילה הראשון. המחנה כלל שני אוהלים, האחד לאורה ולי, והשני לצוות. היה עמנו אוהל שלישי עבור המטבח, אולם סְהִיב החליט להכין את האוכל במבנה נטוש מברזל שעמד במקום. כשנכנסנו למבנה התחזק הגשם, הטיפות ניתזו מהפתחים והרעישו על גג הפח. מאוחר יותר הצטרף לצוות פאראמוד (Paramood).

כשהגשם פסק יצאתי עם סְהִיב לטיול קצר באזור. עלינו אל כתף ההר ובה מספר בקתות של רועים מרישיקש והרידוואר, אשר עולים בעונת הקיץ עם צאנם אל כרי המרעה הירוקים והשופעים. התענגתי מצלילי דנדון הפעמונים התלויים על צווארם.

סְהִיב הסביר לי ששמו הוא השם של האל שיווה: Shiv. ההודים מוסיפים את האות h בהגיה של האות הא, ולא כמקובל באנגלית, בה הוגים את הצירוף sh כמו האות שׁין. הבנתי שבעצם השם שיווה הוא הגייה מערבית משובשת של הצירוף sh.

למחרת התעוררנו לבוקר בהיר וצלול. יצאנו מהיער, ונחשפנו לפסגות המושלגות ממזרח, ובהן בלטה פסגת הננדה דווי המיתמרת לגובה של 7,817 מטרים, זקופה, עוצמתית ומהפנטת. עננים החלו למלא את השמים, וסגרו על הפסגות.

לעברינו צעדו שני מטיילים אוסטרים עם מדריך מקומי. הם סיפרו לנו שאחרי יומיים של מזג אוויר גרוע במעבר קווארי, ללא ראות, הם החליטו לחזור לאוֹלי.

בצהרים עצרנו לשפת אגם טלי (Tali Tal, 3,260 מטרים), במימיו השתקפה פסגתו המושלגת של ה-Dunagiri (7,066 מטרים), מעוטרת בעננים לבנים. השביל התפתל בין העצים, חצינו נחלים וחשנו את עוצמת היער וההר. הקשבתי לרחשי הטבע, פכפוך המים במעיינות, קולות הציפורים, ולחש הרוח בעלים. משם טיפסנו על סכינים ומצוקים תלולים, עד למחנה הבסיס העליון של מעבר הקווארי. ככל שעלינו התרחבה הפנורמה הנופית, ולעינינו נגלו הנהרות שפרצו דרך בין הרכסים האדירים, והתחתרו בתוך גאיות עמוקים וצרים.

אחרי עשרה קילומטרים של טיפוס קשה הגענו למחנה הבסיס העליון, בגובה של כ-3,600 מטרים. היה קר, אולם העננים התפזרו והראות הייתה מצוינת. בשקיעה התמוגגנו מול הוד הפסגות המושלגות שנצבעו אדום.

בבוקר הקפוא למחרת טיפסנו אל גבעה סמוכה, שסְהִיב כינה פסגת גילגר (Gilgar Top). לפנינו נפרשה פנורמה מרהיבה של יותר מ-180 מעלות, שזכתה בלונלי פלנט לכינוי "הפנורמה היפה ביותר בהימלאיה ההודית". בצפון בלט מסיב הצ'וקהמבה (Chaukhamba) המונה ארבע פסגות, שהגבוהה שבהן מתנוססת לגובה 7,138 מטרים. משני צדיו עיטרו את האופק פסגות נוספות מעל 7,000 מטרים עד לעבר הגבול עם טיבט.

פנורמה של פסגות ההימלאיה המושלגות מפסגת גילגר:

ירדנו מהגבעה ועלינו בעלייה חדה אל מעבר קווארי, בגובה 3,640 מטרים. במעבר ההרים בנוי מקדש מאבן, מעוטר בדגלים אדומים וקלשונים, המבטיח את שלום האנשים במסעם. ירדנו דרומה אל העבר השני בשביל תלול ביותר, מכוסה בדרדרת אבנים. כשהשביל התמתן חצינו יער, ויצאנו אל כר מרעה גדול הקרוי Sortoli (בלונלי פלנט כתוב Sutoli), בגובה 2,850 מטרים, בו הקמנו את המחנה. בכר המרעה רעו עיזים, כבשים, פרות, בופלו, פרדות וסוסים.

בערב נפרדנו מנהג הפרדות תהי. לטענתו, הפרדות שלו לא החזיקו מעמד בנתיב הקשה בו הלכנו. סְהִיב צרף לצוות את קיילס (Kailsh) מהכפר Pana הסמוך, שבא עם פרדות בריאות וחזקות, המורגלות בהליכה באדמה טרשית, מסולעת ובאזור ההררי.

למחרת בבוקר העפלנו לראש הרכס, לגובה 2,950 מטרים, ממנו נתגלה עמק Brithi. ירדנו בשביל לעבר הכפר Pana (2,450 מטרים). עצרנו בבקתת הרועים של ההורים של קיילס, שם גם פגשנו את אשתו ובנו הבכור. המשכנו בדרכינו מטה לתוך הכפר, ותושבים כיבדו אותנו בצלחות עמוסות כל טוב. סְהִיב סיפר שזהו יום חג הינדי, ולכן האנשים מזמינים אותנו לחגוג איתם. בתי הכפר בנויים מאבן, המכוסה בטיח, וגגותיהם מכוסים בקש או ציפחה.

כשהמשכנו בשביל התלול היורד לעבר נהר ה- Brithi Ganga, צפינו ממול בכפר ג'נג'י (Jhengi), אליו היו מועדות פנינו באותו היום. הכפר שוכן בלב היערות העבותים, ושדותיו מעובדים על גבי טרסות. קרני השמש, שחדרו מבעד לעננים, האירו את הטרסות החקלאיות באור ירוק זוהר.

קרני השמש מאירות את השדות המעובדים בטרסות של ג'נג'י:

בדרך פגשנו נערות שחזרו מיום לימודים בבית הספר, לבושות בתלבושת אחידה. בית הספר נמצא ב-Irani, והן מטפסות אליו כל בוקר מהלך שלוש שעות, וחוזרות לכפרן במשך שעתיים.

על גדות הנהר צמחיה טרופית, ואת הנהר חצינו בגשר תלוי איכותי. טיפסנו במעלה הגדה שמנגד לעבר הכפר ג'נג'י. עברנו לצד השטחים המעובדים, בהם גדלו צמחי ירבוז (אמרנטוס) בעלי גרגירים אדומים או ירוקים-צהבהבים, ותירס.

המשכנו לטפס עד לאחד הבתים הגבוהים בכפר, בחצרו הקים הצוות את האוהלים. בכפר זה מתגורר מדריך נוסף שעובד בחברה שארגנה לנו את הטרק. כשהגענו למחנה החל הגשם לרדת. סְהִיב קנה מאחת המשפחות תירס. העצים היו רטובים, הבערת האש הייתה מורכבת, אבל בסוף נהניתי מקלחי תירס קלויים.

למחרת טיפסנו שוב למעבר הרים בגובה 3,020 מטרים, המגדיר את קו פרשת המים שבין Brithi Ganga, הנהר ממנו הגענו, לעמק ננדקיני (Nandakini). העליות החדות והירידות התלולות בשביל הצדיקו את שמה של אוטראקהאנד: מדינת ערוצי הסלעים. השביל התפתל בתוך יער סבוך. בקטעים מסוימים היה השביל מרוצף באבנים, קטעים של אבנים חלקות ואחרים עם אבנים בולטות. לפעמים הייתה אדמת השביל מהודקת, ולעיתים תחוחה. השביל חצה פלגי מים, על חלקם נבנו גשרים מאבן, ובאחרים דילגנו על סלעים.

היער היה חגיגה לחושים. ריח נפלא של עלים וצמחים, רחש עלים, והעיניים לא שבעו מראות. גזעי עצים אדירים, עוד ועוד רודודנדרון, ערמונים ואלונים. על העצים גדלו מינים שונים של שרכים, אשר עיטרו את העצים בצבעים עזים, מירוק בהיר ורענן, דרך צהובים וכתומים מתייבשים, ועד לחומים קמלים. על הגזעים צמחו פטריות בגוונים של לבן וחום בהיר. חלקן עם כיפה וגזע, אחרות מדפיות. הפטריות המדפיות היו מקושטות בפסים ששרטטו עיגול כמעט מלא. את נוף העצים כיסו מטפסים בעלי עלים אדמדמים מאוצבעים. בקרחות היער צמחו שיחים מקושטים בפריחה בשלל צבעים: צהוב, וורוד, כחול, סגול, אדום ולבן. את המראה הנהדר הזה השלימו צרצורים וציוצים.

לפנינו בשביל הלך עדר עיזים. הרועה המאסף דאג לעז שרגלה השבורה הייתה נתונה בסד, ולגדיים בני יומם שעדיין לא מורגלים בהליכה בעדר. בסוף היום ראינו את הרועים נושאים בזרועותיהם את הגדיים הצעירים. דנדוני הפעמונים התלויים על צוואר העיזים השלימו את ההרמוניה של קולות הפעייה.

הגענו לקרחת ביער, בה נפגשו רועים רבים ועדריהם. בעוד העדרים מלחכים את העשב, הרועים ישבו ובישלו אוכל בצוותא. את צוואר כלבי הרועים הקיפה טבעת פח שאמרותיה המשוננות ניצבות ומחודדות. סְהִיב הסביר לנו שהטבעת מגינה על הכלבים מפני נמרי ההימלאיה (Himalayan Snow Leopard) החיים באזור, ונוהגים לטרוף את הכלבים בנשיכת צווארם.

אחרי כשלושה עשר קילומטרים ירדנו בשביל תלול מאד לכפר גוני (Goni, בלונלי פלנט כתוב Gorli), בגובה 2,580 מטרים, וגשם החל לטפטף. הצוות המסור הקים עבורנו את האוהלים. כשסיימנו להכניס את הציוד לאוהל התחזק הגשם. העננים היו נמוכים, ולא יכולנו לראות את הנוף.

מחנה האוהלים שלנו ניצב על טרסה מעל חטיבת הביניים ביישוב, וילדי הכפר התאספו והתבוננו בנו. חלקם דיברו מילים ספורות באנגלית, ניסו להעשיר את אוצר המילים שלהם, ואחרים רק חייכו. אורה קפצה עם הבנות בחבל, והבנים התגודדו תחת מטריות, כשבעה בנים תחת מטריה אחת, וצפו במתרחש.

הכפר גוני נמצא סמוך לדרך רכב, ומהווה את נקודת הסיום בטרק הקווארי פס ונקודת ההתחלה בטרק הרופקונד. הבחנתי באנטנות הסלולריות, והפעלתי את הטלפון הנייד. בצירוף מקרים מעניין, בדיוק הגיעה הודעה מחברתי יפה, ובה היא כותבת ששמעה שהייתה רעידת אדמה בהימלאיה, ומבקשת שאדווח על מצבי. כמובן שלא ידענו שום דבר על כך. עניתי לה שאצלנו הכל שליו ורגוע.

הטרק לרופקונד

ב-22 בספטמבר שמנו פעמינו מזרחה, בנתיב שהוכשר לכלי רכב. אחרי פחות מקילומטר הדרך נקטעה בערוץ נחל. חצינו את הנחל והעפלנו דרך כפרים ויערות מחטניים בעמק הננדקיני. כמידי בוקר פגשנו תלמידים בתלבושת אחידה, בדרכם אל בית הספר בכפר הסמוך.

חצינו את הכפר אלה (Ala, 2,120 מטרים), בה מספר בתים דו קומתיים. בכמה מהבתים המפוארים יותר הבחנו בגילופים בעץ מעל משקוף הדלת, כולל פסלים של האל גאנש (Ganesh, בעל ראש הפיל). בתוך קיר בנוי ממנו יצא צינור ובו קלחו מי מעיין הייתה מקובעת תמונה של האלים שיווה ופרווטי, וגאנש התינוק על ברכיהם.

אחרי כשמונה קילומטרים נכנסנו לכפר Sitel, בגובה 1,940 מטרים, על גדות נהר הננדקיני, ועצרנו באכסניה של מחלקת היער שהוקמה למען המטיילים. האכסניה בנויה מאבן, ובה שני חדרים. בסיום היום השישי להליכה התפנקנו בתוך חדר, ישנו על מיטות ומזרנים, והתענגנו במקלחת חמה. אמנם בדלי, אבל הייתה זו חגיגה להתקרצף, לחפוף את השיער, ולכבס את כל הבגדים.

בלילה התקשיתי לישון, שכבתי ערה והקשבתי לשאון המים הזורמים בנהר הסמוך. כל לילה ישנו כאחת-עשרה שעות, וייתכן שצברתי מספיק שעות שינה ולא הייתי עייפה, מה עוד שיום ההליכה לא היה קשה במיוחד.

בבוקר הבהיר שלמחרת המשכנו בשביל מזרחה לאורך גדת הנהר, בתוך יער אורנים. כשהגענו לנקודת המפגש עם אחד היובלים גילינו שהגשר מעל נהר הננדקיני נהרס. סְהִיב סיפר שבעונה שהיינו בסיומה, גשמי המונסון היו חזקים במיוחד, והרסו את כל הגשרים בסביבה. במקום עבד צוות הודי על הטיית המים והקמת גשר חדש. כשהצוות שלנו הגיע עם הפרדות, חצינו בעזרתם את המים השוצפים על גבי אבנים וגזע עץ.

מגדת הנהר העפילה הדרך בין אורנים, אליהם התווספו רודודנדרון, אלונים וערערים, מעוטרים בשרכים מרהיבים. השביל טיפס בחדות, ומדי פעם עצרתי להסדיר את נשימתי.

בשעות אחר הצהרים המוקדמות, אחרי שגמענו עשרה קילומטרים, הגענו לכפר קנול (Kanol), בגובה 2,600 מטרים (בלונלי פלנט הכפר נקרא Kunol). בתי הכפר היו מפוזרים על צלע ההר, חלקם בנויים באזור נמוך, ובתים גבוהים המשמשים בחודשי הקיץ.

הצוות הקים את המחנה על כר דשא קרוב לבקתות אבן של מחלקת היער. שלושה מטיילים מדלהי, אשר ירדו מרופקונד, נכנסו אליהן. גברו הזמין אותנו לבית משפחתו בכפר קנול, ובדמדומים הלכנו לבקר. נכנסנו לבית אבן בן שתי קומות. בקומה התחתונה דרו החיות, והמשפחה גרה בקומה העליונה. מוצאו של האב, יפה התואר, הוא מרג'סטאן. לגברו עוד אח ושתי אחיות. סבתו של גברו כיבדה אותנו ביוגורט (לאסי) מחלב פרה.

בערב הבערנו מדורה, בה בישלנו תפוחי אדמה קטנים וטעימים. לאורך הטרק אכלנו אוכל משובח ביותר שסְהִיב בישל. לארוחת בוקר אכלנו שניים מתוך:

• דייסת שיבולת שועל
• חביתת ירקות (אומלט)
• לחם לבן קלוי עם ביצה, גבינה, ריבה או חמאה

את ארוחת הצהרים לקחנו במיכל פלסטיק שסְהִיב ארז עבורנו, ובו היו תמיד מנה של ירקות מבושלים ומיץ מנגו בקרטון. בתחילה סְהִיב הוסיף לנו גם צ'פתי, אבל בהמשך הדרך וויתרנו עליו.

לארוחת הערב היו מנות מגוונות. מיד עם הגיענו סְהִיב הגיש לנו תה מסלה עם טוסט או פופקורן. לאחריהם קיבלנו שלוש מנות עיקריות:

• אורז
• עדשים במרק עם ירקות
• תבשיל ירקות מוקפצים הקרוי סאבג'י, אותו סְהִיב הכין ממגוון ירקות: במיה, כרובית, כרוב, תפוחי אדמה, קישוא ועוד.

את הארוחה קינחנו במנה מתוקה של סולת עם סוכר, או אורז עם סוכר, או רפרפת וניל.

בעודנו לוגמות את התה למחרת בבוקר, פגשנו את המטיילים מדלהי שישנו בבקתת מחלקת היער. שתי אחיות, וארוסהּ של הצעירה מבניהן. הבוגרת, Padma היא עיתונאית, ואחותה Sriparna היא מעצבת גרפית, העובדת יחד עם ארוסה Rohit. השלושה הלכו את מסלול הרופקונד בכיוון ההפוך, וסיימו את הטרק אחרי שבעה ימים ב-Ghat.

סְהִיב סיפר לנו שבדרך הראשית לוואן (Wan), אליה מועדות פנינו, גלשה הקרקע והחצייה מסוכנת. סְהִיב בחר דרך חלופית, וטיפסנו על שלוחה בתוך יער צפוף. השביל חצה אחו, ובו דיר עם כבשי בר אוסטרליות. סְהִיב סיפר לנו שבעבר חיו בהימלאיה כבשי בר כאלה, בעלי שני זוגות של קרניים מעוגלות. הכבשים הוכחדו אחרי שהתושבים הקריבו אותן בעלייה לרגל לרופקונד.

כבשי בר שהובאו מאוסטרליה בפרויקט השבה לטבע ליד קנול:

המשכנו לטפס, חצינו נהרות שוצפים ועברנו ביערות עד לראש הרכס (בגובה 2,950 מטרים) המפריד בין העמקים הננדקיני ו-וואן. מראש הרכס ירדנו בירידה תלולה לעבר הכפר וואן. בכניסה לכפר ביקרנו במקדש הודי שריגש את סְהִיב ופאראמוד. הם התפללו ונשאו ברכה.

בדומה לקנול, הכפר וואן משתרע על פני שטח גדול. עברנו בסמטאות, וירדנו לעבר טחנת קמח. שניים מזקני הכפר עסקו בטחינת גרעינים. במהלך הטרק פגשנו כמה טחנות כאלה. חלק ממי הנהר מוסטים לעבר מגלשת עץ תלולה (כ-60 מעלות), והמים מניעים גלגל הנמצא בתחתית מבנה הטחנה, שמסובב את אבני הריחיים. הטחנות מופעלות רק בתקופת המונסון, כאשר זרם המים חזק דיו. המשכנו בטיפוס בתוך הכפר לעבר הבתים הגבוהים, ובשעות אחר הצהרים המוקדמות הגענו לשטח המחנה, אחרי כשמונה קילומטרים של הליכה.

כמידי יום החל הגשם לרדת, וכשהכנסנו את התרמילים לאוהלים הגשם התחזק. עננים נמוכים כיסו את הפסגה עליה חנינו, ואת הפסגות שמסביב. גשם עז ניתך ארצה, ואני כבר סיכמתי עם סְהִיב שמחר נשאר במקום ולא נתקדם, כי אין טעם ללכת בגשם. אולם אחרי כשעתיים השמיים התבהרו, ושתי קשתות צבעוניות עיטרו את ההרים סביב. לפני שקיעה ראינו את הפסגות המושלגות של ה- Nanda Ghunti, גובהה 6,309 מטרים, וה-Mrigthuni, שגובהה 6,855 מטרים, צחות וזוהרות באור אחרון. ישנו בגובה 2,640 מטרים.

המסלול המתואר בלונלי פלנט מהכפר Goni עד לוואן שונה מזה שבו הלכנו, וכולל יומיים ארוכים של הליכה, 18 קילומטרים בכל יום. שמחתי שסְהִיב חילק את הקטע לשלושה ימים קלים ומהנים.

הלילות היו קרים. הצוות ישן בבקתות פח ופיברגלס של מחלקת היער. אורה ואני ישנו באוהל, כשבקבוק מלא במים חמים מחמם היטב את גופי.

למחרת ירדנו עם השביל בתלילות אל הנחל, ואחרי שחצינו אותו בגשר בנוי התחלנו לטפס לכיוון בדני בוגייאל (Bedni Bugiyal). הדרך התפתלה בתוך יער עבות, וטיפסה בשיפוע חד מעלה. בעודי פוסעת שמתי לב שצמרות העצים מתנדנדות. הבחנתי בקופים אפורים שחורי פנים עם ראש לבן, מקפצים מענף לענף, מכופפים צמרות ושוברים בדים. סְהִיב זיהה שהם Gray langurs. נתקלנו בערימת קליפות של אגוזי מלך, וסְהִיב הסביר שהקופים הם שפיצחו את האגוזים.

האלונים צמחו עד לגובה 3,000 מטרים, ואילו האורנים והרודודנדרון התדלדלו בגובה 3,200 מטרים. זהו קו הגבול העליון של היער. אחרי תשעה קילומטרים של הליכה, וטיפוס של 700 מטרים לגובה, הגענו למשטחים החשופים של כר המרעה הענק בדני בוגייאל בגובה 3,354 מטרים. בבדני בוגייאל פגשנו מטיילים הודים רבים, עולי רגל לאגם רופקונד הקדוש.

פסטיבלים הינדים

לא רחוק ממחנה האוהלים שלנו ניצב מקדש הינדי לצד אגם. בתוך מימי האגם גדלו צמחים בעלי פרחים. הפסגות המושלגות השתקפו במימי האגם: ה-Mirgathuni ו- Nanda Kot (שגובהו 6,861 מטרים) מימין, ומשמאל ה- Nanda Ghunti.

פסגות ההימלאיה משתקפות במי האגם בבדני בוגייאל:

גברו סיפר לנו שמידי שנה ב-5 בספטמבר נערכת כאן חגיגה הינדית ענקית. אנשים לובשים בגדי חג, רוקדים ומשתתפים בתפילה, ומכאן ממשיכים בעלייה לרגל לאגם רופקונד.

פסטיבל נוסף שנחוג אחת לשתיים-עשרה שנים הוא ה- Nanda Devi Rad Jat Yatra. הפסטיבל הקרוב ייערך בשנת 2013. אלפי עולי רגל יעשו את דרכם בשבילים הרריים במסעם לרופקונד, לעבר משכנה של האלה ננדה, לבקש את ברכתה.

בכר המרעה רעו כבשים, פרות, סוסים ופרדות. בעונת הקיץ הרועים מנצלים את שטחי המרעה הגבוהים לפני שאלו יתכסו בשלג, ושומרים את הצמחייה הנמוכה יותר לחודשי החורף והקור. במקום מספר בקתות של מחלקת היער ושומר מטעמה. Dhaba משרתת את הרועים והמטיילים, ובה טלפון שמתחבר לרשת סלולרית וממנה לקווית.

תסמיני מחלת גבהים

אחר הצהרים אורה חשה בחילה, וויתרה על האוכל. שוחחנו על מקרי מוות כתוצאה ממחלת גבהים, כגון זה של ד"ר עמי כהן. אנשים שחשו בסימפטומים של מחלת גבהים, אך בחרו להאמין שיתגברו. נכון, רק במקרים בודדים מתים, אך סכנת המוות קיימת. מטיילים שפגשנו במקום סיפרו שלפני שנה מת מטייל ממחלת גבהים בבדני בוגייאל.

למחרת בבוקר אורה עדיין לא הייתה מוכנה לאכול הכל, והוסיפה שגם הפרשתה רכה, סימפטום נוסף של מחלת גבהים. סְהִיב טען שמכיוון שהסימפטומים לא חלפו אחרי הלילה, המצב צפוי להיות גרוע יותר אם תישאר בגובה זה לילה נוסף, וקבע נחרצות שאורה תרד באותו יום חזרה לוואן. סְהִיב הזמין עבור אורה חדר באכסניה בבתים הנמוכים של הכפר, והצמיד אליה את גברו, אשר נשא את תרמילה הגדול.

המחשבה שעלינו להמשיך לעלות ביום אחד יותר מ-1,000 מטרים הטרידה אותי, והצעתי שנישאר במקום ליום התאקלמות. בילינו יום רגוע באחו הירוק של בדני בוגייאל, שטוף השמש. מאחורי ההרים הקרחים שהקיפו את האחו, עיטרו פסגות מושלגות את האופק ממזרח ועד מערב. אנשי הצוות רחצו בנהר וכיבסו את בגדיהם. גם אני כיבסתי, נטלתי ציפורניים, ניקיתי את האוהל ואווררתי את המזרנים, שק השינה ובטנת המשי.

קבוצה של חמישה הודים ירדה מרופקונד והתמקמה בבקתות מחלקת היער שלידינו. ירדתי אליהם והתקבלתי במאור פנים. חבריה, בגילאים משנות העשרים ועד לתחילת שנות החמישים, עובדים יחד ב- Tata Steels, וסיפרו לי שזו הפעם הראשונה שלקחו חופשה בת שבועיים על מנת ללכת בטרק. הנשואים שבהם סיפרו לי שנשותיהם חשבו שזה לא בסדר. שיחתנו גלשה אל פילוסופית חיים, ואחד מחבריה תמצת עבורי את שלבי החיים העיקריים על-פי ההינדואיזם.

השלב הראשון נקרא "התלמיד", וכולל את תקופת הלימוד הפורמלי עד גיל 25. זהו שלב ההכנה לחיים.

השלב השני נקרא "בעל הבית", או "איש המשפחה הנשוי", והוא שלב התפוקה. התקופה מתחילה כשאדם מתחתן ומתחייב מתוך אחריות לפרנס ולתמוך במשפחתו. המרדף אחרי העושר הוא הכרח. שלב זה נמשך בערך עד גיל 50, למרות שיש כאלה שנשארים בשלב זה כל חייהם.

השלב השלישי הוא של פרישה חלקית. שלב זה מתחיל כאשר התפקיד של בעל הבית מגיע לסיומו, ילדיו בגרו ובנו חיים עצמאיים, והוא הופך לסבא. בשלב זה אפשר לוותר על החומרנות, לפרוש מן החיים החברתיים והמקצועיים, לעזוב את הבית ולשמור על קשר עם המשפחה. שלב זה נמשך עד גיל 70.

השלב הרביעי הוא של התבודדות, ללא הצמדות, וויתור על הרצונות, הפחדים, התקוות, החובות והאחריות.

הקשבתי, והרגשתי את הדברים מהדהדים בתוכי. הרהרתי בשלב הראשון בחיי, בחוויות השלב השני, והנינוחות כעת בשלב השלישי. וויתרתי על החומרנות, עזבתי קריירה מקצועית של מרוץ טכנולוגי, עזבתי את ביתי הגדול בו גידלתי את ילדי, ילדי בנו חיים עצמאיים, אני סבתא, והמשפחה/חמולה הכי חשובה לי. חשתי חום באזור החזה, שלווה עטפה אותי. בביקורַי בהודו אני חוזרת אל האנשים, מהם אני לומדת בשקיקה על החיים.

טיפסתי חזרה למחנה שלנו, התענגתי מהמרחבים והשקט, הלכתי לבד, והקשבתי לקולות הטבע. הלילה היה קר, והרגשתי משונה לישון לבד באוהל. אחרי חמישה-עשר יום עם אורה התרגלתי לנוכחותה, והיא חסרה לי.

למחרת שמנו פעמינו לעבר מחנה בַּאגוּבַּאשָׁה (Bagubasha), בגובה 4,800 מטרים, בערך. הגבהים שונים ממפה למפה ומספר לספר. החבר'ה ההודים טענו שמידות המוצגות ב-Feet מדויקות, שכן נמדדו בתקופת השלטון הבריטי בהודו (שאז הבריטים השתמשו ב-Feet). לא הבנתי את הקושי לחלק בקבוע, וקיבלתי את המציאות שהגובה אינו מדויק.

באותו יום עמדנו לעלות כ-1,000 מטרים, אולי יותר. במסעותיי אני לא מעזה לטפס כזה גובה ביום אחד, והפעם השתכנעתי כי... כולם מטפסים במסלול הזה. בדיוק כמו בעלייה לגאנגריה והמקונד. השביל העתיק בו טיפסתי, המשמש את עולי הרגל, ומקדשי האבן שלצדו, ייצגו בעיני את המחויבות והאומץ של דורות רבים של עולים.

כיוון שבדני בוגייאל נמצאת מעל קו העצים, הדרך הייתה טרשית ומסולעת. עלי הצמחים שבצדי הדרך היו מכוסים בכפור. בלט ביופיו צמח שעליו הגדולים אדומים, והכפור הלבן שיווה להם מראה מיוחד. סְהִיב קרא לצמח Silver Rheum (סוג של Rhubarb, ריבס).

בעלייה נחשפו לעינינו ממזרח הפסגות הגבוהות של רכס הגרוואל. בנקודת תצפית יכולנו לראות ממערב את נהר הננדקיני והכפרים דרכם עברנו מגוני, דרך Sitel והעלייה לקנול.

עצרנו במעבר ההרים הגבוה ביותר, בו ניצב מקדש הינדי. סְהִיב ופאראמוד התפללו והדליקו קטורת. מהעבר השני, הצפוני, השביל ירד לעולם אחר, קשוח, עקר ועגמומי. גם באופק הרחוק לא היה זכר לצמחייה שממנה נפרדתי לפני יומיים בצד הדרומי. הקרקע הייתה מכוסה בסלעים בתצורות שונות וגדלים שונים. השמיים היו אפורים, והוסיפו לדרמטיות של הנוף המאיים, המסתורי, המרתק, המעורר יראת כבוד אלוהית.

מזג האוויר השתנה באחת, הרוחות היו צפוניות, קרות וחזקות. סְהִיב הסביר לי שמכיוון שבצד הדרומי של בדני בוגייאל קו העצים קרוב, יש שם יותר חמצן. לעומת זאת צפונית למעבר ההרים העצים צומחים רחוק מאד במערב, ולכן החמצן דליל יותר.

עברנו ליד שדה לוטוס פורח, Brahma Kamal, שהוא גם הפרח של מדינת אוטראקהאנד. כשביקרנו בעמק הפרחים, פרסנג'יט, הרופא החביב, דיבר איתי על הפרח הנדיר הזה, והראה לי בגאווה פריט שלקח מהמקדש הסיקי בהמקונד, עטוף בבד. גם חמשת ההודים עמם שוחחתי יום קודם ציינו את הפרח, ואף הם הראו לי פריט שנקטף ונעטף בבד. והנה אני במרכזו של שדה לוטוס בשיא הפריחה. יצרתי קשר עין עם סְהִיב שראה אותי נכנסת לשדה עם מצלמה שלופה. התרכזתי בפרחים, ושכחתי את השפעת הגובה. לפתע פרצו קרני שמש מבעד לעננים, והאירו את העלים השקופים באור זוהר. הפרחים דמו לפנסים המנקדים את שדה הסלעים.

בתמונה משמאל (לעיל במסך קטן) לוטוס פורח באדמה הטרשית של באגובשה.

כשהתקרבתי לבקתות מחלקת היער התקדם סְהִיב לעברי כשהוא כעוס. הוא טען שמסוכן להסתובב לבד ושאני עלולה לאבד את הדרך. לא הבנתי את פשרו של הכעס, כי יצרתי קשר עין איתו כשנכנסתי לשדה פרחי הלוטוס, השביל אל הבקתות היה ברור, וסְהִיב כבר הכיר את יכולת ההתמצאות שלי בשטח. מאוחר יותר הבנתי שכאשר הצוות הגיע לבקתות הם גילו שמקורות המים הסמוכים יבשו, ויצאו לתור אחרי המים. כל אחד מאנשי הצוות הלך לכיוון אחר, עד שמצאו מים במרחק של קילומטר וחצי מהמחנה. אולי זה השפיע על התגובה של סְהִיב.

התבוננתי סביבי. לעומת היופי של אחו בדני בוגייאל, בַּאגוּבַּאשָׁה נראה מבודד, מסולע וקר. שתי בקתות מחלקת היער הירוקות, העשויות מפח ופיברגלס, עמדו נטושות. מכיוון שבאותו לילה לא היו אמורים להגיע מטיילים נוספים, התמקמנו בתוכן. ישנתי לבד בבקתה, והקור היה מצמית. הפח מגן מפני גשם, אולם אינו מבודד מפני קור. שנתי נדדה בגלל מיחושים בראש, הקור המקפיא, וההתרגשות לקראת העלייה לאגם רופקונד. גלעד כתב לי שהאגם מדהים, וכשראיתי במפה את קרבתו לשלושת הפסגות של הטריסול (Trisul, שפרושו קלשון), שהגבוהה שבהן מיתמרת לגובה 7,120 מטרים, ציירתי בדמיוני אגם כחול בו משתקפות שלוש הפסגות המושלגות והאדירות.

התעוררנו בשעה 5:30, והעפלנו לעבר רופקונד. הסלעים היו קפואים ועטופים בקרח חלק. עלי הצמחים היו מכוסים בכפור. הרגשתי שחסר לי חמצן, ומדי כמה מטרים עצרתי כדי להסדיר את הנשימה. מצפון-מערב ראיתי את קרני השמש הזורחת צובעות את מסיב הצ'וקהמבה בצבע ורוד, ולצדדיו פסגות מושלגות נוספות.

טיפסנו מזרחה לעבר מורנה שחורה, ואני הבטתי לעבר הקצה העליון של המורנה, מאחוריה מסתתר הטריסול, ושם, האמנתי, מצפה לי מחזה מרהיב. הטיפוס התלול על הסלעים היה קשה. אחרי שעתיים וחצי של טיפוס הגענו לקצה מכתש קטן בתוך המורנה השחורה. בקרקעיתו שלולית שחורה וקפואה. לידינו היה גל אבנים, עליו הונחו עצמות וגולגולות אדם, ושאריות של סנדלים ונעלים. הבנתי שהגענו לאגם רופקונד. הרמתי את ראשי מעלה, אולם הקירות השחורים חסמו את שדה הראיה, ולא היה זכר לטריסול.

קראתי לפני נסיעתי שהעצמות והגולגולות עוררו עניין רב והועלו השערות למרוקן. ההסבר הנפוץ הוא שבמאה ה-14 נלכדה קבוצת עולי רגל במזג אוויר קשה, ואלה עצמות האנשים שמצאו את מותם בסערה.

רופקונד הוא אגם קדוש להינדים, וסְהִיב ופאראמוד התרגשו מאד (קיילס נשאר עם הפרדות במקום הלינה). פאראמוד התכוון למלא בקבוק במי האגם הקדוש, נטל גוש סלע והיכה בשכבת הקרח שכיסתה את האגם. הסדק שנוצר בקרח התפשט לשני הכיוונים מסביב לאגם, יחד איתו התפשט גם קול ביקוע הקרח, שהוגבר בדפנות האקוסטיים של המכתש השחור.

השמש החלה לעלות ולהאיר את דפנות המכתש. הבחנתי בצמח נמוך עטוף בשיער צמרי לבן ושמו Phen Kamal. סְהִיב הסביר לי שזהו צמח הגדל רק בגבהים.

הלונלי פלנט וגלעד הציעו לי להמשיך מרופקונד להומקונד (Hom Kund), טיול הלוך חזור של יום שלם, הכולל טיפוס תלול וקשה אל מעבר ההרים. הסתבר שהתיאור על התצפית המרהיבה על פסגות הטריסול וה- Nanda Ghunti, שחשבתי שאראה מרופקונד, מתייחס לאגם הומקונד. לא היינו ערוכים לטיול יומי כזה, לפרדות לא היה מרעה בבַּאגוּבַּאשָׁה, בקתות מחלקת היער הוזמנו לאותו לילה על-ידי קבוצה גדולה של Indian Hikers, וגם הקור איים עלינו.

אחרי כחצי שעה ליד אגם רופקונד חזרנו לבַּאגוּבַּאשָׁה, שם פגשנו מטיילים רבים שכבר הגיעו למקום. קיילס חיכה עם הציוד הארוז, העמסנו אותו על הפרדות והמשכנו בדרכינו מטה אל בדני בוגייאל. ככל שירדנו השתפרה הרגשתי. כשהגענו למחנה בתום מסע של עשר שעות, אחרי שבלילה ישנתי רק ארבע וחצי שעות, הייתי תשושה, ונרדמתי לשלוש-עשרה שעות.

התעוררתי בבוקר רעננה, התשישות ותחושת התסכול לגבי החמצת הביקור באגם הומקונד חלפו כלא היו. השמש זרחה, הפסגות המושלגות בהקו, והנוף הרחיב את הלב. ארזנו את הציוד, נפרדנו מהפסגות הגבוהות, והתחלנו את מסענו במורד רכס ההימלאיה. ההליכה בשביל הירידה אל וואן הייתה מענגת. אחרי יומיים בהם לא פגשנו עצים, ולא ראינו עלים ירוקים, שמחתי כשהשביל נבלע בתוך היער הקסום.

עברנו ליד רועים שטיפסו על האלונים והורידו את השרכים שגדלו עליהם. סְהִיב הסביר לי שלפני החורף נוהגים הרועים להוריד את השרכים, אשר חונקים את העץ. נקי משרכים, העץ מפתח ענפים חדשים, המשמשים למאכל העיזים והכבשים.

בוואן פגשתי את אורה במצב רוח טוב, היא לא פסקה מלדבר ולספר על החוויות הנפלאות שחוותה בשלושת הימים בכפר. היא הדגישה שהאנשים נפלאים, מכניסי אורחים, חמים, נדיבים, וחלקו איתה את המעט שיש להם. עיניה של אורה ברקו כשהיא סיפרה לי שביקרה בבית ספר ובפעוטון, ונקשרה לילדים הגרים במבנה הסמוך לאכסניה. הילדים באו אליה, והיא שיחקה איתם בקלאס וכדור סל. לשמע דבריה של אורה רחב לבבי. בתחילת הטיול אורה דיברה על כך שאנשים סיפרו לה על הלכלוך והזוהמה בהודו שהם קשים מנשוא. הצעתי אז לאורה להרים את המבט מהרצפה אל העיניים וללב של האנשים שהיא פוגשת, להתרכז באנשים ולשים לב לתכונות שלהם. שמחתי שאורה עשתה זאת.

התענגתי ממקלחת חמה בדלי, ושינה במיטה, מזרון ושמיכה, בתוך מצעים נקיים. תמו שלושה-עשר ימי טרק.

הדרך לדהרצ'ולה

הדרך להתקדם בתחבורה ציבורית בהודו בין נקודות שאינן בצירים המרכזיים, היא במקטעים קצרים. במוניות שרות (Sawari Taxi) יש להמתין עד שהמונית תתמלא, והסיכוי גדול יותר כשהיעד הוא קצר טווח, כ-15 קילומטרים. אורה ואני תכננו לנסוע עד דהרצ'ולה (Dharchula), הרחוקה 226 ק"מ מוואן, כאשר התחבורה הציבורית בוואן יוצאת בבוקר רק עד לכפר במרחק 13 ק"מ. הנסיעה בתחבורה הציבורית זולה מאד, אבל במקטעים קצרים תמשך לפחות שלושה ימים. שכרנו רכב שטח, ובהמלצת סְהִיב קבענו לנסוע איתו עד Gwaldam (למרחק 38 קילומטרים).

נפרדנו מקיילס שחזר עם הפרדות לכפרו Pana, מהלך שלושה ימי הליכה. סְהִיב, פאראמוד וגברו נסעו עם ארגזי הציוד בתחבורה ציבורית לג'ושימת. מכיוון ששכרנו רכב, הם נסעו אתנו עד לצומת הדרכים ב-Dewal.

רכב ה-Mahindra בעל הנעה 4x4 הטלטל בדרך מלאת מהמורות, בורות, שלוליות, סלעים ובוץ, להם גרמו גשמי המונסון שהמשיכו לרדת במלוא עוזם. קטעי כביש נעלמו, והבנתי את ההנחיה שאין לנסוע בהימלאיה אחרי השעה 20:00. בכביש פעורים בורות, אין שום סימן אזהרה בדרך, לא סלעים ולא משולשי אזהרה, אלא לפתע הנתיב נעלם. בין טלטול לטלטול התענגנו מנופי ההימלאיה, הפסגות המושלגות שבצבצו בין העצים, הכפרים הזרועים במדרונות, והטרסות המעובדות הצבעוניות. גם בדרכים הצרות של ההימלאיה יש לתת זכות קדימה לרכב העולה, רק ששם זה יותר מסוכן. במספר מקומות נאלצנו לנסוע אחורה בדרך המשובשת, עד לנקודה שבה יוכל הרכב שעלה מולנו לחלוף על פנינו.

כשהגענו ל- Gwaldam גילינו שוב שמוניות השרות מתקדמות רק 15 קילומטרים, והחלטנו לשכור מונית קטנה שתיקח אותנו עד למעוז חפצינו, דהרצ'ולה. יצאנו מערבה לעבר המישורים הגדולים. הנהג האדיב עצר לנו בעיר Baijnath לביקור קצר באתר מקדשים עתיק.

נוצרה לנו בעיית מזומנים בכסף מקומי. בעיירות המרוחקות לא הייתה אפשרות להמיר דולרים, וכשחצינו בדרכינו את העיר הגדולה Bageshwar, גילינו שהבנקים סגורים ביום האחרון של חודש ספטמבר (התאריך באותו יום היה 30 בספטמבר). משכנו כסף ב-ATM.

מהמישורים רחבי הידיים טיפס הכביש והתפתל בתוך יערות אורנים, שמאלה וימינה, מעלה לגובה 2,000 מטרים ומטה לגובה 1,000 מטרים. לגוף היה קשה בתוך מחלת הים הזו, אולם העיניים התענגו מהמראות. היערות העצומים והפסגות המושלגות נתגלו בין הפיתולים בכביש. הכביש היה משובש, הנהג היה מרוכז בנהיגה, וצפר לקראת כל עיקול כדי להזהיר מכוניות המגיעות מולנו.

חצינו כפרים ופנינו צפונה לאורך נהר הקאלי (Kali), המהווה את הגבול הטבעי בין הודו לנפאל. הייתה תחושה מרגשת לדעת שמימיננו נמצאת נפאל. הנהג הסביר לנו שההודים והנפאלים יכולים לחצות במספר גשרים למדינה השכנה, אולם זרים אינם יכולים לעבור במעברים אלו.

נכנסנו לדהרצ'ולה בשעה 18:40.

קבלת פנים חמה במשפחת הראנג

בערבו של ה-30 בספטמבר 2011 נכנסנו לדהרצ'ולה (Dharchula), אחרי אחת-עשרה שעות של טלטולים בדרכים. עצרנו במקום המפגש שתאמתי עם פּוּנִיט. זיהיתי בקלות את פניו היפים, והתרגשתי סוף סוף לפגוש אותו. פּוּנִיט עזר לנו למצוא חדר במלון, וסיפר לנו שמרבית האוכלוסייה בדהרצ'ולה היא משבט הראנג, ובנוסף גרים בה מהגרים שהגיעו לעשות עסקים. נכנסנו למלון U-TURN, שבלובי שלו התנוסס לוח גדול ובו תמונות מחיי התרבות של בני הראנג.

אנשי הראנג

הראנג (Rung) היא קבוצה אתנית של אנשים שמוצאם מהעמקים Darma, Byans וצ'ונדאס (Chaundas) אשר בהימלאיה ההודית, בקצה הצפון-מזרחי של מדינת אוטראקהאנד. פאנגו, הכפר בו מתגוררת משפחתו של פּוּנִיט, שוכן בעמק צ'ונדאס. דת הראנג היא הינדואיזם, ושפתם קרויה Rung-lo, שהיא שפת דיבור ללא כתב-יד (באינטרנט מצאתי שאחרים מכנים אותם גם Shauka או Rang Bhotia). אנשי הראנג משתמשים בשמות הודיים. קראתי בעיתון הפורום של צעירי הראנג (המפעילים כיום את דף הפייסבוק Rung Youth Forum) שכל מי שפוגש בן ראנג מגיב למראם המיוחד, העיניים המלוכסנות והפנים העגולות, כפי שגם אני הגבתי. תגובות אלה מבליטות את הייחוד של בני הראנג לעומת מרבית ההודים האחרים.

בתמונה משמאל/לעיל פּוּנִיט בטורבן ראנג מסורתי.

שלושת העמקים בהם גרים בני הראנג נמצאים בנתיב מסחר ישן החוצה את ההימלאיה. בעבר היו בני הראנג חצי-נוודים, מיומנים בחציית מעברי ההרים בין טיבט להודו, הביאו מטיבט צמר כבשים ועזים ומלח למכירה בשוק בעיר דהרצ'ולה, וקנו בשוק בד גס, סוכר, תבלינים וטבק ומכרו אותם בטיבט. דהרצ'ולה, ששימשה כבית הקיץ של בני הראנג, שיגשגה והיה בה מרכז של תעשיות קטנות שהתבססו סביב סחר הצמר.

בעקבות בריחתו של הדלאי למה בשנת 1959 מטיבט להודו, שהעניקה לו מקלט, התרחשו מספר אירועים אלימים בגבול, שהובילו בשנת 1962 למלחמת הודו-סין, וסגירת נתיב המסחר בין הודו לטיבט. צבא סין פלש ללדאק ולעמקים Darma, Byans וצ'ונדאס, באותה שנה הוכרזה הפסקת אש, והסינים נסוגו. אולם מלחמה זו פגעה במקורות ההכנסה והמחיה של בני הראנג. הם ירדו מההרים והתיישבו בדהרצ'ולה, שחשיבותה כעיר מסחר ירדה.

דהרצ'ולה התפרסה על שתי גדותיו של נהר הקאלי, וכיום, כשהקאלי הפך לגבול שבין הודו לנפאל, הערים משני צדי הנהר הן ערים תאומות: דהרצ'ולה בהודו ודארצ'ולה (Darchula) בנפאל. הפיצול בין שתי הערים הוא וירטואלי בלבד. המסורת, התרבות, וסגנון החיים של האנשים החיים בשתי הערים דומים למדי. ההודים והנפאלים עוברים באופן חופשי על גשר החוצה את הנהר ומגשר בין הערים, בשעות היום כשהגשר פתוח.

כיום דהרצ'ולה היא עיר תוססת עם תרבות מגוונת, נראית כמו עיירה גדולה. בנוסף לבני הראנג, גרים בה גם בודהיסטים – שדגלי תפילה צבעוניים מעטרים את גגותיהם, ומוסלמים – שקול המואזין בוקע מהרמקולים הפזורים ברחוב הראשי חמש פעמים ביום. דהרצ'ולה משמשת גם כנקודת יציאה למסלול העלייה לרגל להר קאילאש (Kailash), הקדוש לדתות בודהיזם, הינדואיזם ונגזרותיו, כגון סיקיזם, בון, וג'ייניזם.

שאלתי והקשבתי, סקרנית ומהופנטת, עם זאת אחרי זמן מה ציין פּוּנִיט ברגישות רבה שאורה ואני ודאי תשושות מהנסיעה הארוכה, וקבענו להמשיך לשוחח בארוחת הבוקר.

כשהתעוררתי בבוקר עליתי לגג המלון, ופגשתי פנים טיבטיות מחייכות. חשתי חום בלב שהלך והתפשט בכל הגוף, ומצב הרוח שלי נסק לגבהים. נשמתי מלוא ריאותיי אוויר פסגות, והוצפתי בזכרונות מהחודשים בהם התגוררתי במקלוד-גאנג', בגבעות שלמרגלות ההימלאיה. אני כל-כך מתגעגעת אל הטיבטים.

פּוּנִיט הגיע אלינו בשעה שקבענו, ויחד יצאנו לרחוב. פּוּנִיט הצביע על מסעדה מומלצת לארוחות צהרים וערב, ונכנסנו למסעדה סמוכה לה, בה אכלנו ארוחת בוקר. התיישבנו והזמנו Aloo Paratha (בצק צ'פתי הודי מטוגן עם תפוחי אדמה) בתוספת תבשיל עדשים.

היו לי כל כך הרבה שאלות לפּוּנִיט, ולא ידעתי מאיפה להתחיל. פּוּנִיט סיפר לנו שבכפר פאנגו גרים כיום רק מעט אנשים, בעיקר מבוגרים. עם זאת, בכפר יש בית ספר יסודי, חטיבת ביניים ותיכון, וכל הכתות מאוישות, עם פחות משלושים תלמידים בכל כתה. מרבית המשפחות עברו לגור בערים שונות ברחבי הודו, בהתאם למקומות העבודה שמצאו. פּוּנִיט ואחותו נולדו ב-Lucknow, בירתה של Uttar Pradesh (אוטראקהאנד הייתה חלק ממדינה זו לפני עצמאותה), ושם הם התגוררו עם הוריהם וסבתם כשביקרתי אותם בפאנגו. יוגש (Yogesh), בן דודו של פּוּנִיט, סיפר לי מאוחר יותר, שהראנג ברחבי הודו מתגוררים בדירות שכורות. הבית היחיד שבבעלותם הוא זה שבכפר ממנו הגיעו. בתי הכפר של העוזבים עומדים ריקים ונעולים מרבית ימות השנה.

לקראת פסטיבל הקנגדלי ואירועים שבטיים אחרים, מתקבצים כל בני הראנג בכפרים לחגיגה. הם מביאים אל ביתם את כל מה שנדרש כדי לבלות בו עם אורחיהם, מזון, בגדים, שמיכות וחומרי ניקוי. זו גם ההזדמנות של בעלי הבתים לתחזק את הבית, לשפץ, לצבוע את הקירות, המשקופים, הדלתות והחלונות, לנכש עשבים שוטים שצמחו סביב הבית ובין אבני המדרכה, ולקרצף את השבילים.

פּוּנִיט סיפר שהוא, אחותו, אמו וסבתו יעלו בהמשך היום לפאנגו כדי להכין את הבית למגורים. אביו הצטרף רק מאוחר יותר, בגלל עבודתו. פּוּנִיט הזמין אותנו לעלות לכפר למחרת היום, כדי להשתתף בהכנות לפסטיבל.

דהרצ'ולה מהווה צומת בדרך אל הכפרים בהימלאיה. מדרום הודו בדרך כלל טסים לדלהי שבצפון, וממנה ממשיכים בנסיעה בתחבורה ציבורית, באוטובוסים ורכבות, במשך שלושה או ארבעה ימים עד לדהרצ'ולה. מדהרצ'ולה נוסעים במוניות שרות, טנדרים מסוג Mahindra עם הנעה 4x4, בדרך עפר המגיעה לכמה כפרים, מהם ממשיכים בהליכה רגלית. התנועה הערה אל הכפרים לקראת פסטיבל הקנגדלי עולה בסדר גודל על התנועה בימים רגילים, ולכן כל המוניות שיצאו מדהרצ'ולה הוזמנו ימים רבים מראש. פּוּנִיט הזמין גם עבורנו מקום במונית. הבנתי איך יכול להיווצר מצב שבדלהי אזלו כל הכרטיסים בקרונות השינה של הרכבת (בהנחה שזה היה מידע נכון, אני לא יודעת).

אחרי שנפרדנו מפּוּנִיט, ניצלנו את היום לסידורים – כביסה של כל הבגדים, מקלחת הגונה בדלי, וביקור בקפה אינטרנט כדי לשלוח אות חיים לכולם. שעה בזבזתי על מחיקת עשרות (אולי מאות) אימיילים של "שנה טובה" שנשלחו בתפוצה המונית ללא מילה אישית. באותה שנה התווסף גם השימוש הבלתי הולם בתיוג ההמוני של פייסבוק לברכת "שנה טובה", שהוסיף לי עוד עשרות אימיילים למחיקה.

את ארוחת הצהרים אכלנו במסעדה שפּוּנִיט המליץ עליה. גילינו שהמסעדה שייכת לנפאלים, הזמנו מיד דל בהט עם ירקות ו-Achar חריף, והוצפתי בזכרונות של טרקים בנפאל, שהשרו עלי תחושה נעימה.

התקשורת הסלולרית לא הייתה יציבה. האות בא ונעלם, והיה קשה להקים קשר. בערב הצלחתי להתקשר לאמיר ולדבר עם נועם, נכדתי. נועם הגיבה לקול שלי, בעידודו של אמיר, וקראה בחדווה "תאתא" (סבתא בשפתה). שיחת הטלפון הייתה כייפית, התרגשתי וחשתי רצון עז לחבק את נועם ואמיר.

בכפר פאנגו

למחרת בבוקר נכנסנו למונית השרות שלקחה אותנו לפאנגו. המונית נסעה בסמטאות העיירה, עצרנו ליד אחד הבתים, כאשר ארגזים, תיקים, מזוודות, שמיכות ושטיחים שולשלו מהקומה השנייה אל גג המונית. בימי הפסטיבל לכולם היה ציוד רב, ולכן מוניות השרות מדהרצ'ולה ואליה אספו את האנשים מביתם, והורידו אותם ליד הבית.

אחרי כשעה וחצי יצאנו בדרך יפהפייה צפונה, לאורך נהר הקאלי. טיפסנו על גבי הגבעות שלמרגלות ההימלאיה, והנוף האהוב והמוכר הרחיב את לבבי. ישבתי בספסל הקדמי ליד גבר שדיבר אנגלית טובה, אשר סיפר והסביר לאורך הדרך.

עמק צ'ונדאס הוא העמק הדרומי ביותר, ובו נמצא הכפר פאנגו. פסטיבל הקנגדלי נחוג רק בעמק זה, שבו 14 כפרים גרעיניים. בשני העמקים הנוספים של בני הראנג, Byans ו-Darma, חוגגים פסטיבלים אחרים, ייחודיים להם.

הכביש התעקל לכיוון צפון-מערב, והמשיך לטפס במעלה נהר Dhauliganga. הגבר שישב לידי הצביע על שטח שבו נבנתה תחנת כוח בתוך ההר. בהמשך הטיפוס חלפנו ליד סכר ענק, ממנו מוסטים המים אל תחנת הכוח. מצב הכביש היה גרוע מאד, ושותפי לנסיעה הסביר שהפיצוצים בזמן הקמת תחנת הכוח החלישו את ההר, מאז הוא שביר, ולעיתים קרובות הקרקע גולשת.

עצרנו בצומת Sobla. כבר למדתי שבכל מכונית הודית יש תמיד מקום לאדם נוסף, וגם לציוד נוסף. לתומי חשבתי שהמונית שלנו עמוסה לעייפה, כאשר התווספו אלינו סוחרים עם שטיחים ושמיכות שהועמסו על גג הרכב. הביקור של כל בני הראנג בכפרים הוא הזדמנות מצוינת לעשות עסקים. התרגשתי מנכונותו של הנהג להתגמש למען הסוחרים, מעין "כלכלה חברתית". בצומת פנינו לכיוון צפון-מזרח, והמשכנו להיטלטל בדרך המשובשת.

הנהג הוריד אותנו במרכז פאנגו, בגובה 2,250 מטרים. נערים שפגשנו הצביעו לכיוון של בית המשפחה של פּוּנִיט.

הבית של המשפחה הוא אחד מתוך שלושה בתים המחוברים בטור, כשהאחרים שייכים לאֵחיו של אבא של פּוּנִיט. הבתים בנויים מאבן, והחלוקה הפנימית מעץ: קירות, מדרגות, ריצפה ותקרה. הקיר החיצוני מכוסה טיח רק בחזית הבית (ולא בשאר הצדדים), והקירות הפנימיים של הבית מטויחים אף הם. על הקירות בחזית, ובתקרות שבתוך הבית, מוטבעים לוחות עץ עגולים וחרוטים. הטיח החיצוני צבוע בלבן, הפנימי צהבהב, ואילו כל רכיבי העץ, בחוץ ובפנים, צבועים בכחול בוהק.

בית המשפחה בן שלוש קומות, רוחבו שלושה מטרים, ושבעה מטרים עומקו. בקומת הקרקע שני חדרים המשמשים בדרך כלל לאחסון. את החדר הקדמי בקומת הקרקע פינו לכבוד בואה של הסבתא לכפר, הכניסו לתוכו מיטה, עליה סבתא ישנה. הסבתא, אמו של אביו של פּוּנִיט, התקשתה בהליכה וטיפוס במדרגות בעקבות תאונה, ולכן ישנה במפלס של השביל. על הדרגש שבחדרה יַשנה תמיד עוד אשה, אחותה או כלתה, כדי שהסבתא לא תשהה שם לבד. כל מי שחלף על פני הבית עצר לברך את הסבתא. הדאגה, הכבוד והטיפול בזקנים נגעו לליבי.

הסבתא מימין, ואחותה:

גרם מדרגות הוביל מהכניסה אל הקומה השנייה, והיה משותף לשני בתים. בקומה השנייה, בדומה לראשונה, שני חדרים, אליהם נכנסים ללא נעליים. רוחב כל חדר שלושה מטרים, ועומקו כשלושה וחצי מטרים. החדר הקדמי בקומה השנייה שימש לאירוח, ובו ישנתי עם אורה. על רצפת העץ נפרשו שטיחים, האחד על גבי השני, כשהעליונים היו שטיחים עבים שהסבתא ארגה, בדוגמאות טיבטיות, השפעה של השכנים בצפון. לחדר היו חלונות מעץ, ונישות בקיר שימשו לאחסון, ונסגרו בדלתות עץ.

בחדר העורפי היו שתי מיטות רחבות, ובו ישנו בני המשפחה. מחדר זה הוביל גרם מדרגות לקומה השלישית, בה היה המטבח. צמודים לקיר היו כיריים בנויים מחומר ולבנים לחימום בעץ, עם פתחים עגולים בחלק העליון להנחת סירים, ולצדם כיריים גז. כלי הבישול והאוכל היו מונחים חשופים על משטח. בתוך נישות בקיר היו מקובעים מדפים, ובהן אוחסן המזון. חלק מהנישות נשארו פתוחות וחלקן סגורות בדלתות מעץ. על דלתות אחת הנישות היה תלוי מנעול. אורטי (Urti), אמו של פּוּנִיט, סיפרה לי שנחיל דבורים חי שם. הדבורים עפות החוצה דרך הקיר החיצוני, ובתקופת הרדייה הם מזמינים דבוראי אשר רודה עבורם את הדבש.

מהמטבח הייתה יציאה אל מרפסת רחבה, המסוככת על הכניסה לבית. ממרפסת הגג ניתן לרדת בגרם מדרגות חיצוני בנוי מבטון אל שביל הכניסה לבית. בין המדרגות החיצוניות והבית נמתח שביל מרוצף אבנים, שממשיך אל בתים אחרים.

הבית מסודר, נקי ומטופח. שני נערים מהכפר צבעו את כולו, כדי להרוויח כסף כיס. דודתו של פּוּנִיט גרה בדירה הסמוכה, עמה משותף גרם המדרגות הפנימי, המוביל מהכניסה לקומה השנייה. הדוד, אחי אביו של פּוּנִיט, נפטר לפני עשר שנים. הדודה גרה קבוע במקום, ומשגיחה על הבית והשדות השייכים למשפחה.

בבית אין מים זורמים. את המים מביאים בכדים ודליים ממעיין הנמצא במרחק כחמישים מטרים מהבית. בבית גם לא היו שירותים ומקלחת, למרות שמרבית התושבים החיים דרך קבע בכפר, התקינו בחצר ביתם שירותים ומקלחת פרטיים. השירותים המשותפים היו במרחק 100 מטרים מהבית. אלה היו שרותי בור שהוחזקו נקיים. לאורך הכפר היו כמה חדרי השירותים, שנבנו לאורך פלג מים זורם אחד. בערוצי מים אחרים שירדו לאורך הכפר קבעו צינורות, בהם זרמו מי הימלאיה קפואים אשר שימשו לשתייה, לכביסה ומקלחת.

הבתים היו מחוברים לחשמל בהספק נמוך, שסיפק חשמל לנורת תאורה בכל חדר וטלוויזיה. אין בכפר מכשירים זוללי חשמל כמו מקררים. המתח הגיע לכל בית באמצעות שני חוטים שהולבשו על שני חוטים שונים בקו חשמל שחצה את הכפר. כשהייתה הפסקת חשמל – יוֹגֶש יצא עם מקל ארוך, והלביש חזרה את אחד החוטים שנפל ברוח. לכל הכפר היה חיבור יחיד של טלפון סלולרי שהמשכו קווי. מהכפר ניתן היה לקלוט רק אותות מרשת הטלפון הסלולרית הנפאלית.

עלינו למרפסת בגג הבית, צפינו בנוף הקסום, שאפנו מלוא ריאותינו אוויר הרים צלול, התחממנו בשמש, והתבוננו בנעשה בכפר. כולם היו עסוקים בהכנת הבתים, ניקוי, אוורור, צביעה וקרצוף. בתי הכפר נמצאים בכניסה לעמק הצ'ונדס, במרכזו זורם נהר Mahakali, ו-13 הכפרים הנוספים פזורים במעלה העמק, על מורדות ההרים, עד לגובה של 2,750 מטרים. למשפחה של פּוּנִיט עץ של אגוזי מלך, שדודתו קטפה וייבשה על הגג. ישבנו ופיצחנו אגוזים בעזרת אבן, ונהנינו מפריכותם וטעמם הנפלא.

פּוּנִיט הסביר לנו שאנשי הראנג מברכים האחד את השני באמירת Pranam, תוך כיפוף הגו, הושטת ידיים ישרות בזווית כלפי מטה, כשכפות ידיהם נוגעות זו בזו, ולאחר מכן כיפוף האמות כלפי הלב. ילדים מברכים תוך נגיעה בברכי המבוגר.

אחרי ארוחת הצהרים יצאנו עם פּוּנִיט לטייל בסביבה. עברנו בשבילי הכפר, בהם התכונה הייתה רבה. על יריעות שנפרשו הונחו לייבוש תרמילי שעועית, זרעי ירבוז, אגוזי מלך ופלפלים חריפים. נשים חילצו את זרעי השעועית מתרמילים שייבשו; שטפו כלים וכיבסו; נשאו ערימות עשב לבהמות, וכדים מלאי מים. טיפסנו לכיוון חטיבת הביניים ובית הספר התיכון שבכתף הגבעה, ממנה השקפנו על הנוף הנפלא של נהר הקאלי, הרי נפאל, והעמקים הגבוהים. במזרח בצבצה פסגה מושלגת.

לבני הראנג ידוע על 200 שנות היסטוריה, והם לא יודעים מהו מוצאם המדויק. כנראה שהם צאצאי השבט הטיבטי Pygmy, אחרים מספרים על שורשים מונגוליים, ואין הוכחות ודאיות. פּוּנִיט סיפר שעד אמצע המאה העשרים היו בני הראנג חקלאים בכפריהם. אינדירה גנדי, ראש ממשלת הודו, התייחסה אל השבטים כאל שומרי התרבות ההודית האמתית, ופעלה לקידומם. אנשי הראנג הזמינו את אינדירה לבקר בכפריהם, והיא סייעה להם לרכוש השכלה ולהגיע למשרות בכירות.

פּוּנִיט ערך עיתון חדש של פורום צעירי הראנג לכבוד הפסטיבל. התרשמתי מהחזות המקצועית של העיתון, וקראתי בעניין רב את המאמרים שבו. חייכתי כשקראתי את דברי Pankaj, שכתב שבצעירותו הושפע מתאוריית דארווין בה החזקים שורדים. אולם מאוחר יותר הבין שאם ייצור חלש באופן יחסי נלחם ושורד, הוא ראוי לתשומת לבם של הטובים יותר, כי אחרת היצורים החלשים ייכחדו. הצעירים, לצד שאפתנותם המקצועית, נחושים לשמר את התרבות והשפה ע"י עריכת חגיגות וטקסים שבטיים. אני הערכתי את אומץ לבם. האומץ לפנות לאינדירה גנדי שתעזור לבני השבט, והאומץ של פּוּנִיט, נער בן 17, להזמין אותי לפסטיבל, להיות אורחת של משפחתו. בעת ביקורי פּוּנִיט היה בן 22.

פוג'ה, ועוד פוג'ה, ועוד פוג'ה

בערב הוזמנו לפוג'ה (טקס דתי הינדי שבו מעלים מנחות) לכבוד האורחים שהגיעו לכפר, שנערכה באחד הבתים. בכניסה לבית חלצנו את הנעלים, הצטופפנו בחדר קטן, וישבנו סביב הקירות על שטיחים. הנשים הכניסו לחדר ממתקים ומשקה אלכוהולי שהן מייצרות בכפר. לכולנו חולק חופן אורז לא מבושל. בתחילת הטקס לקחנו קומץ זרעים, השלכנו אותם בזווית כלפי מעלה, וחוזר חלילה עד שלא נותר אורז בידינו. הסבירו לי שמשמעות פיזור האורז היא לכבד את האלים באוכל שאנו עומדים לאכול, והאורז הוא מזון בסיסי וחשוב. המארח הפריש מנה קטנה מכל סוג של מאכל שהוכן, הניח על צלחת נפרדת, והניחה בצד.

מהאוכל שנותר חולקו לכל אחד פורי (Poori, צ'פטי מטוגן), בצק, וממתק. הגברים לגמו מהאלכוהול המקומי והציעו לי לטעום, למרות שלא נהוג שנשות הכפר ישתו ממנו. טעם לי במיוחד משקה האלכוהול שיוצר מתפוחים. כיוון שבני ראנג רבים שבו לכפר ביום זה, עברנו בכמה בתים, שבכל אחד נערך טקס הפוג'ה.

למחרת הונחו הצלחות עם המנות שהופרשו על גג הבית. הסבירו לי שאם העורבים אוכלים מהצלחת, פרושו שהאורח שהגיע לכפר רצוי. הופתעתי למראה העורבים שהיו בכפר, עמוק בהימלאיה. הרהרתי בכך שהעורבים הפכו חלק אינטגרלי מכל יישוב בעולם (כמעט, לא בקוטב).

למחרת התעוררנו לבוקר נפלא. הראות הטובה גילתה לנו פסגה מושלגת בצפון. מלאכת הניקוי וההכנות בכפר נמשכה.

בצהרים הוזמנו לפוג'ה לכבוד הולדת קוקו (Coco), בן למשפחת ראנג. קוקו היה בן שבעה חודשים, הוריו מתגוררים בפנג'אב (Punjab), וזו הפעם הראשונה שהגיע לכפר, אירוע ראוי לחגיגה. כולם הגיעו לבית הסבא והסבתא, המתגוררים בכפר בקביעות. הסבא נשא את קוקו על גבו, שתי נערות עברו בין האורחים, ולכל אחד מרחו עיסה בצבע אדום בין הגבות, אליה הדביקו אורז, ונעצו פרח בשיער.

האורחים כובדו בארוחת צהרים דשנה של אורז, מרק עדשים, תבשיל ירקות ותוספת חריפה. מאד נהניתי מהאוכל שהיה גם בריא וגם טעים. פּוּנִיט הסביר לי שכל נשות הכפר משתתפות בהכנת כמות כזו גדולה של אוכל. היו שם דליים של מרק, וסירים ענקיים מלאים באורז.

בערב פּוּנִיט הלך לישיבה שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, ובה השתתפו רק גברים. בישיבה תכננו את טקסי הקנגדלי בכפרים השונים.

למחרת, ה-4 באוקטובר, התקיימה באחד המקדשים בכפר הפוג'ה ההינדית לאלה אסתמי (Maha Ashtami), אותה עורכים ביום השמיני של הדורגה (Durga Puja). התכונה בכפר הייתה רבה. פּוּנִיט ציין שכדי להיכנס לרחבת המקדש יש להתרחץ, וכולנו הלכנו להתרחץ. ביקשתי מקנצ'ן (Kanchan), אחותו של פּוּנִיט, להצטרף אליה. צינורות המים יוצאים בגובה המותנים, והתבוננתי כיצד היא מתכופפת קדימה וחופפת את שערה. נכנסתי לאחד מתאי הרחצה, ואחרי חפיפת השיער רחצתי את גופי בכריעה מתחת לברז. המים היו קפואים, וברגעים הראשונים נעתקה נשימתי. במהלך כל אותו היום רעדתי מקור, ולטענת קנצ'ן המים קיררו את העצמות שלי.

נקיים הלכנו לחצר המקדש הדרומי בו נערכה הפוג'ה. כהן הדת ההינדי של הקהילה (Pundit) ערך טקס בתוך המקדש, אליו העלו הבאים מנחות. כהן הדת ברך את המנחה, השאיר מחצית בתוך המקדש, ואת המחצית השנייה החזיר למגיש המנחה, שכיבד בה את האחרים. בחצר המקדש הובערה אש מענפים ירוקים, על מנת לייצר עשן, שסימן לבני הכפר שיש להתכנס לפוג'ה בחצר המקדש.

קבוצת נשים התיישבה על משטח ליד המקדש, ופצחה במזמורי תפילה, שלוו בתיפוף קצבי וריקוד.

בתמונה משמאל/לעיל ריקודים ושירת נשים בפוג'ה ההינדית אסתמי דורגה.

הגברים הבעירו אש, חיממו שמן בכלי גדול, והכינו פורי. הם חפנו בצק בידיהם, שיטחו את הבצק בכפותיהם, זרקו אותו מיד ליד באצבעות פשוטות כדי להמשיך לשטחו, והניחו אותו בשמן המבעבע. את הפורי המטוגן הוציאו מהכלי באמצעות תרווד ענק, והניחו אותו על מצע עלים ירוקים.

קבוצת נשים הכינה קדירת חומוס, עם עגבניות ופלפל חריף. החומוס היה מבושל, או שהושרה זמן רב, ואת התערובת טיגנו בכלי ענק באש שהובערה בפינה אחרת של רחבת המקדש. שתי עיזים נשחטו והועלו כקרבן.

שאלתי את אחד האורחים מדוע ההודים מרבים לטגן את האוכל. לדעתו זה קשור להיגיינה, והם מאמינים שהטיגון הורג את כל החיידקים.

כשהאוכל היה מוכן, הילדים כובדו ראשונים. את הילדים הושיבו במרכז הרחבה, וקבוצת נשים עברה מילד לילד, ברכה וקישטה אותו. קבוצת נשים אחרת חילקה לכל ילד מתנה, ועוד נשים עברו בין הילדים וחילקו להם ממתקים. לאחר מכן הגישו לילדים מהאוכל. רק לאחר שהילדים שבעו החלה חלוקת האוכל לבוגרים.

הפוג'ה נמשכה יותר מארבע שעות. היא התנהלה באופן מסודר למרות שלא היה מישהו שתפקידו היה לארגן את הדברים או לנהל את הטקס. כמעט כולם היו שותפים פעילים.

אחר הצהרים נערך פסטיבל הקנגדלי בכפר הסמוך. ממרפסת הגג בבית צפינו בטור אנשים ארוך וצבעוני היורד ממקדש בצלע ההר לעבר העמק. קולות השירה והנגינה הדהדו בעמק.

אורחים רבים הגיעו לפאנגו, כולם בני ראנג. קל לזהות אותם לפי חזותם החיצונית. הרבה מכוניות נכנסו לכפר עמוסות ויצאו ריקות, ומתוך כל מכונית ירדו אנשים רבים. הסבירו לי שפסטיבל הקנגדלי מאד חשוב לבני הראנג, ולכן הם מגיעים מכל רחבי הודו. כל אורח עבר בין בתי הכפר, שוחח עם כולם, דרש בשלומם, ונהנה להיות יחד. בערב שוב עברנו סבב פוג'ות בבתים השונים לכבוד האורחים החדשים שהגיעו. ההתרגשות הייתה מידבקת.

אורה ואני היינו האורחות היחידות מהמערב, והתקבלנו בחום ובאהבה. כולם טרחו להסביר לנו את המסורת והמנהגים, ודאגו שיהיה לנו נוח. פּוּנִיט סיפר לי שאנשים נגשו אליו ואמרו לו שאם תהיה לנו איזו בעיה שיפנה אליהם והם יעזרו, העיקר שנרגיש טוב. הרגשתי נפלא.

אבא של פּוּנִיט אמר לי מאוחר יותר שהוא מרגיש שאני חולקת כבוד רב לתרבות ולמנהגים, כי נסעתי דרך ארוכה כל כך כדי להשתתף בטקסים שלהם. כמעט כל מי שפגש בנו שאל אותי, או את פּוּנִיט, כיצד הכרנו. התשובה הייתה: דרך האינטרנט. כולם הגיבו בהשתאות. כשנפרדנו, פּוּנִיט הדגיש שהוא מעריך את ההתנהגות המכבדת שלי, היחס שלי לאנשים והכבוד שחלקתי לתרבותם. אני הרגשתי זכות ענקית להיות שם, להתארח בביתם, ללמוד על מנהגיהם, ולהתרגש מהמשפחתיות המחבקת.

גשם שוטף ירד בלילה, והמשיך לרדת גם בבוקר. מזג האוויר הפך קריר, עננים כיסו את הכפר, וזרזיפים המשיכו לרדת כל היום. אולם לתושבי פאנגו היה חם בלב. עבורם הפסטיבל הוא הזדמנות לאיחוד מחדש של המשפחה הרחבה, החייאה של התרבות הייחודית. פּוּנִיט ומשפחתו ערכו פוג'ה משפחתית במקדש.

בצהרים הלכנו לאחד מבתי הכפר בו הוגשה ארוחת צהרים ענקית לכל באי הכפר. הדבר היחיד אליו אפילו לא ניסיתי להסתגל הוא האכילה בידיים, כמנהג המקומיים, ותמיד דאגתי לכפית, או שבר מצלחת חד פעמית עליהם העמסתי את האוכל. אחת מחברותיי חושבת שפספסתי את הטעם המיוחד של אכילה בידיים.

אחר הצהרים הלכנו לבית סמוך בו התכנסו בנות לחזרה לקראת מופע תרבותי. השירה, הנגינה והריקודים היו נפלאים, והכוראוגרפיה תאמה את התמליל שלחשו לי. תנועות הגוף והידיים עדינות, עגולות, מלוות בתנועות של אגן הירכיים. מצב רוחן של הבנות היה מרומם, והן הרבו להתגלגל מצחוק. התרשמתי שבחזרה הייתה אווירה הרבה יותר משוחררת וחווייתית, לעומת ההופעה מאוחר יותר בתלבושות על הבמה.

ב-6 באוקטובר אורטי, אמו של פּוּנִיט, העירה את כולנו בשעה 5:00 בבוקר. ביום זה נערכה הפוג'ה ההינדית ויג'ידשמי/דושהרה, שהיא טקס חשוב להינדים, אותו עורכים ביום העשירי של פסטיבל פוג'ת דורגה. עשרת ימי הפסטיבל הם ימי חג לכלל ההינדים. קנצ'ן, אחותו של פּוּנִיט, הסבירה לי שתרבות הראנג מייחסת לחג ויג'ידשמי/דושהרה חשיבות יתרה, ועבורם זהו יום שבתון.

בשעה 6:00 בבוקר כל משפחה ערכה פוג'ה משפחתית בביתה, ואצל פּוּנִיט נערכה הפוג'ה במרפסת שבגג. אורטי הדליקה אש בשני פמוטי נחושת, אותן צחצחה ערב קודם לכן, לצדן הציבה פרחים רעננים בשני כדי נחושת, ועברה עם סכין על צלחת נחושת, שהפיקו צלילים חמים. אורז הושלך כלפי מעלה, תוך תפילה לאלוהים.

לאחר מכן אורטי החלה להכין כיבוד בכמויות גדולות. במהלך שעות הבוקר המאוחרות והצהרים עברו אנשים בבתי שכניהם, וכובדו במאכלים שהכינה כל משפחה. פּוּנִיט רמז לי לאכול מעט משום שאנו עומדים לעבור בבתים רבים. שמחתי כשהגענו לבית שבו הוגשה צלחת עם מלפפונים טריים פרוסים, או פרוסות תפוחי-עץ, חתיכות בננה או גויאבה. שאר האוכל היה מטוגן ונמנעתי ממנו.

תזמורת מנגנים עברה בשבילים מבית לבית. הנגנים משתייכים לקאסטה (מעמד חברתי) נמוכה יותר, ובתיהם נמצאים בשטח נפרד מרוחק מהכפר. הם אינם בני ראנג, אולם יש להם תפקיד חשוב הן בטקסים הדתיים ההינדיים, והן בטקסי הראנג התרבותיים. הגברים ניגנו, ומאוחר יותר עברה קבוצת נשים מאותה קאסטה וחילקה פרחים. דודו של פּוּנִיט הסביר לי שתושבי פאנגו מחלקים כסף לנגנים ולנשים שחילקו פרחים, על מנת שהם ימשיכו להגיע גם בעתיד.

ביום חגיגי זה קשרו הגברים את טורבן הראנג לראשם, האחד על ראשו של רעהו. הטורבן עשוי מבד כותנה לבן ארוך, אותו כרכו סביב הראש וקשרו בצורה ייחודית. הם הלכו למקדש הצפוני בכפר, אליו הנשים מורשות להיכנס רק לחצר החיצונית.

הסמיכות של עשרת ימי פסטיבל פוג'ת דורגה לפסטיבל הקנגדלי, אפשרה לילדים הנמצאים בחופשה מלימודים, להתלוות להוריהם בכפר.

פּוּנִיט סיפר לנו שבכפר טיג'ה (Teejya, בגובה 2,440 מטרים) יערך פסטיבל הקנגדלי למחרת, וחברתו שנגרילה הזמינה אותנו להתארח בבית משפחתה. נסענו עם אחותו ובת דודתם במונית שרות לכפר Sosa, שם מסתיימת הדרך העבירה לכלי רכב. טיפסנו לעבר הכפר, וממנו המשכנו שלוש שעות ברגל לטיג'ה. הדרך העפילה אל מעבר הרים, ועם שקיעה התגלה לעינינו מראה נשגב, כאשר הפסגות האדירות של טיבט הוארו באור וורוד כהה. את הירידה אל הכפר עשינו בחושך מוחלט. הדרך הייתה תלולה ובוצית, והסלעים היו רטובים מהגשם שירד בצהרים.

כשהגענו לכפר נכנסנו לבית גדול מידות בן שלוש קומות, ובו אורחים רבים שהתכנסו לכבוד הפסטיבל. גם בבית זה הקירות החיצוניים בנויים מאבן, והקירות הפנימיים, המדרגות, הרצפות, התקרות והחלונות עשויים עץ. נכנסנו לחדר אורחים יפהפה בקומה השנייה, שרצפתו מרופדת בשכבות של שטיחים יפיפיים באריגה ידנית, שם הגישו לנו תה חם. גם בית גדול זה משותף לשלושה אחים, שהשכילו לשתף חללים כמו חדר האורחים ומרפסת הגג. לקראת השינה הניחו מזרנים בצפיפות על גבי השטיחים, קיבלנו שמיכות חמות, ולחדר הצטרפו אורחים נוספים, אשר הגיעו להשתתף בחגיגות הפסטיבל.

פסטיבל הקנגדלי

לבני הראנג חשוב לשמר ולהוריש את התרבות, השפה והמנהגים לדורות הבאים. פסטיבל הקנגדלי (Kangdali Festival) הוא אחד הטקסים החשובים בחיי הקהילה. הקנגדלי הוא שם של שיח בר הפורח אחת לשתיים-עשרה שנים. באינטרנט ניתן למצוא תמונות של מינים שונים של פרחים מתורבתים, השונים מאלו שצומחים בר בהימלאיה (שמו המדעי של הצמח הוא Strobilanthes wallichii).

קראתי שתי גרסאות למקור הפסטיבל. בכפר פאנגו מאמינים בגרסה אחת, אגדה עממית המספרת על בן מלך שמת בגיל 12, לאחר שמרחו על פצעו משחה שהוכנה משורש הקנגדלי. אמו, המלכה הזועמת, שהייתה גם אלמנה, קיללה את השיח והורתה לנשות הראנג לעקור את הקנגדלי משורשיו בשיא פריחתו, כדי למנוע את רבייתו, וכך הן עושות מאז ועד היום.

על-פי גרסה אחרת (המופיעה ב-Wikipedia) חוגגים את התבוסה של צבא ג'אמו וקשמיר כשבראשו הגנרל Zorawar Singh, אשר תקף בשנת 1841 את עמק הצ'ונדס בניסיון לספח את לדאק. החיילים התוקפים הסתתרו בתוך שיחי הקנגדלי, ונשות הראנג האמיצות השמידו את הצמח שהסתיר את האויבים, וגרמו לנסיגת התוקפים. הצבא המובס נסוג לאורך נהר הקאלי, ובזז את הכפרים בדרך.

בפסטיבל הנשים מקיימות את מצוות האלמנה – לפי גרסה אחת, או משחזרות את ההתנגדות לצבא התוקף – לפי הגרסה האחרת, ומשמידות את השיח באמצעות חרב האורגים (מָנוֹר, Ril).

כשהתעוררנו בשעה 6:30 בבוקר, שמענו את הילדים הערים משתובבים בתוך הבית. כשיצאנו החוצה גילינו תכונה ערה. אימהות רחצו את ילדיהן בברזים הציבוריים, ומשחו את גופם בשמן. הנשים חפפו את שערן הארוך השחור אף הן בברזים הציבוריים. הגברים והנשים התרחצו בחדרי רחצה ציבוריים.

את הילדים הלבישו בתלבושות המסורתיות. גם בתלבושת המשיכו הילדים להשתובב, לרוץ ולשחק.

הגברים כרכו את הטורבן לראשם, ועל בגדיהם לבשו מעיל צמר בצבע חום בהיר. בד כותנה לבן נוסף נכרך למותניהם, ובידיהם אחזו בפגיון ובמגן.

הנשים השקיעו זמן רב בלבישת הבגדים המסורתיים. הלבוש הצבעוני הורכב ממספר שכבות. שתי חולצות נלבשו זו על גבי זו, מכנסיים ועליהם חצאית שנקשרה בצעיף לבן, מעל נקשר מעיל בדרך ייחודית, ולרגליהן נעלו נעלי לבד טיבטיות – פריט שאומץ בשנים האחרונות. בשלב זה ענדה כל אחת מספר שרשראות, חלקן עם אבנים אדומות וטורקיז, עליהן נתלו עוד מחרוזות ארוכות וכבדות מכסף.

סוניטה (Sunita), אמה של שנגרילה, ענדה שרשרת ארוכה אליה חוברו מטבעות כסף של רופי אחד. רק חלק ממטבעות הרופי בהודו עשויות מכסף, והיא סיפרה שרכשה אותן אחת לאחת במשך השנים. אחת המטבעות הייתה משנת 1845.

הנשים החליפו את הנזם שבאפן לנזם גדול העשוי זהב. על הראש הניחו תכשיט כסף, וכיסוי בד ארוך.

ההתרגשות הייתה רבה, אשה התקינה את הקישוטים לרעותה, הגברים כרכו איש לרעהו את הטורבן, והמבוגרים הנחו את הצעירים, תוך הקפדה על כל פרט. בני הראנג לובשים את הבגדים המסורתיים רק באירועים שבטיים, וכששאלתי האם הם משאירים את הלבוש המסורתי בבית שבכפר, נעניתי בשלילה. הבגדים המסורתיים כל כך חשובים לבני הראנג, שהם נושאים אותם איתם. במרבית הכפרים, כמו בטיג'ה, פרושו לשאת את התלבושת ביד, שכן אי אפשר להגיע עם כלי רכב לכפר.

לבושים בבגדים המסורתיים יצאו בני המשפחה לגג המשותף, שטוף השמש. כולם רצו להצטלם למזכרת מיום מיוחד זה, ואני התרגשתי. התענגתי מהמראה הפסטורלי של העמק בין גבעות עגולות וירוקות, בו התערסלו בתי הכפר, וביניהם אנשים רבים בלבוש הצבעוני.

לקראת הצהרים התקבצו בני הכפר טיג'ה ברחבה בכפר הסמוך רונג (Roong), שתושביהם חגגו את הפסטיבל יחדיו. שני הכפרים משתפים גם את בית הספר, וליישוב המשותף קוראים בשני השמות בסמיכות, רונג-טיג'ה. מהרחבה יצאו החוגגים בשורה לכיוון שטח שבו פורח הקנגדלי.  בראש צעד נושא הדגל הצבעוני, ולאחריו טור ארוך ובו מקבצים של הולכים. בראש כל מקבץ ניצבו מספר נגנים בכלי הקשה, אחריהם הנשים, שכל אחת מחזיקה בידה האחת חרב אורגים, מוט עץ המשמש להידוק חוטי הערב על נול האריגה, ובידה השנייה מטפחת צהובה או ירוקה. אחריהן עקבו כמה ילדים וגברים חמושים בפגיונות ומגנים. הסדר חזר על עצמו במקבצים נוספים, כך שכולם שמעו את הלמות התופים.

כשהם מנגנים, שרים ורוקדים, הדהדו הקולות בעמק. הטור הצבעוני התפתל בין בתי הכפר, עבר בין הטרסות המעובדות, חצה שדות והתקדם בינות חמוקי הגבעות המוריקות. טיפסתי עם צלמים נוספים על המדרונות התלולים, והתרגשתי מגילויי הדאגה והעזרה ההדדית של ההודים, שהושיטו לי יד בטיפוס ובירידה.

כשהטור התקרב לשיחי הקנגדלי הקצב גבר, והשירה התחלפה בצלילי קריאות מלחמה. חלק מהנשים והגברים הסתערו על המדרונות ותקפו את הצמחים בכליהם. הם שבו לרחבה בקריאות ניצחון כשענפי הקנגדלי בידיהם. סוניטה הסבירה לי שפירוש השם קנגדלי הוא ענף בודד (Kang פרושו בודד, ו-Dali פרושו ענף). פרחי הקנגדלי קטנים וכחולים, ועל כל ענף מספר פרחים.

מעגל הרוקדים בסיום התהלוכה:

בני הראנג רקדו במעגלים לקול התופים, ואורחים רבים מכפרי הסביבה צבאו על הגבעות שמסביב. אל הפסטיבל הגיעו גם הודים ממקומות מרוחקים, ביניהם שוחחתי עם מרצה בבית הספר לתיירות ומלונאות באוניברסיטה הפתוחה של אוטראקהאנד, בעל אתר תיירות ונופש מ-Nainital, וקבוצת צלמים מחוג צילום. אורה ואני, שהיינו המערביות היחידות, בלטנו בצבע השיער והעור הבהירים שלנו. רבים התקבצו סביבנו וביקשו להצטלם אתנו, נעתרנו בשמחה לכל בקשה, וחייכנו אל המצלמות המתקתקות.

בני הראנג החוגגים חזרו אל מרכז הכפר בטור, בריקוד ושירה לקצב התופים. היה יום חם, ובדרך חזרה הטור האט ליד מעיין, כאשר כל אחד עצר ולגם ממימיו.

ברחבה במרכז הכפר נערכה פוג'ה משותפת. לאחר הפוג'ה נערכה ארוחת צהרים שהוכנה עבור המשתתפים והאורחים הרבים שהצטרפו. בלילה נערך מופע תרבותי, אולם אני בחרתי לא להתמודד עם הקור העז והלכתי לישון.

למחרת השכמנו קום, כובדנו בארוחת בוקר, ויצאנו חזרה לפאנגו. טיפסנו על הגבעות, נהנינו מהנוף המרהיב של הפסגות המושלגות על רכסי ההרים בנפאל ממזרח, ופסגה מושלגת בטיבט שבצפון. הטיפוס היה קשה, ולצדנו התרגשתי לפגוש את האנשים שצילמתי ביום הקודם. הערכתי את המאמץ שמשקיעים בני הראנג כדי לחוג בצוותא את הפסטיבל.

כשהתקרבנו לכפר Sosa, הוצאתי את המצלמה מנרתיקה כדי לצלם את הכפר המקובץ על כתף בשלוחת ההר. הדלקתי את המצלמה, ופתאום שמעתי קול טרטור והמצלמה רעדה. הרגשתי סחרחורת קלה. כמה דקות לפני כן השתמשתי במצלמה, והיא פעלה באופן תקין. המצלמה לא נפלה ולא נחבטה. ניסיתי לצלם – והמצלמה צילמה כרגיל. כיביתי את המצלמה – ושוב אותו טרטור, מעין חריקה של גלגלי שיניים. דמיינתי גלגלי שיניים שמתחככים ועומדים להישבר, וחשבתי שכל הדלקה וכיבוי של המצלמה הורסת משהו במנגנון הפנימי. הייתי מוטרדת, ונמנעתי מלהדליק את המצלמה.

למרגלות הכפר Sosa עלינו על מונית שרות שהחזירה אותנו לפאנגו. אחרי מקלחת קרה ומרעננת, כיבסתי את כל הבגדים, וירדנו לרחבת האירועים של הכפר, שם כובדו בני הכפר והאורחים בארוחת צהרים. כדי שכל משפחה תהייה פנויה לארח, ולא תטרח בהכנת אוכל לאורחיה הרבים, הוועד המארגן שכר שירותי חברת הסעדה מחוץ לכפר, שהכינה את האוכל המשותף, המסורתי, הבסיסי והטעים: אורז ומרק עדשים.

אורחים רבים נוספו, וכמות האנשים שהתקבצו ברחבה הייתה גדולה. אחד מחברי הוועד סיפר לי שהוכן אוכל עבור 3,000 אנשים, כאשר בימים רגילים גרים בכפר כ-300 אנשים. בימי הפסטיבל הכיל הכפר הקטן פי עשרה אנשים. באותו יום הצטרף אלינו גאנס (Ganesh), אבא של פּוּנִיט, שהתפנה מעבודתו בבנק (הוא היה עסוק בסגירת סניף של הבנק).

יוֹגֶשׁ, בן דודו של פּוּנִיט, הרשים אותי במיוחד. מראהו נאה ואצילי, כשאר בני הראנג הוא מדבר בשקט, בצניעות, בענווה. יוֹגֶשׁ הוא מהנדס חשמל וטַיָּס. הוא עצמאי, ועובד עבור חברה המבצעת טיסות צ'ארטר לדרום הודו. יוֹגֶש עובד גם כיועץ בהנדסת חשמל, כדי להישאר קרוב למקצוע שלמד. יוֹגֶשׁ בן 28, נשוי לרופאה, והם גרים בדלהי.

באותו לילה הצטרפו לחדר האורחים של משפחתו של פּוּנִיט אנשים נוספים שהגיעו לפסטיבל שבכפר. כשניסיתי להבין את הקשרים בתוך המשפחה, מי בדיוק הבן של מי, הבנתי שהשימוש בכינוי "אח" הוא לא רק לאח מאותם הורים ביולוגיים, אלא גם לבן דוד. הכינוי "בן דוד" משמש לקרוב משפחה באותה שכבת גיל. כך גם "דוד" הוא אח ביולוגי של אחד ההורים, אבל גם קרוב משפחה מהדור של ההורים.

ב-9 באוקטובר 2011 העיר את תושבי הכפר קול שבקע מהרמקולים ונשא ברכות, ולאחר מכן הושמעה שירה נעימה, מוזיקת ראנג ושירים הודיים.

בני הראנג החלו בהכנות נמרצות לפסטיבל. כולם התרחצו, חפפו שיער, הלבישו את הילדים בבגדים המסורתיים, הגברים סייעו זה לזה, ואחרונות התארגנו האימהות בבית. פּוּנִיט, שראה עד כמה אני מוטרדת מהבעיה במצלמה, הציע לי שאדליק את המצלמה בבוקר, ולא אכבה אותה כל היום, כדי להקטין את הסיכוי שהמצלמה תהרס עוד יותר, וכך עשיתי. הרעיון הרגיע אותי. חמש שנים אני מחכה להשתתף בפסטיבל הזה, והצילום מגביר אצלי את ההנאה וההתרגשות.

תושבי הכפר נאספו ברחבת האירועים של הכפר, כולם נקיים, רעננים, ובמיטב התלבושת המסורתית. אחרי שהתכבדנו בארוחת בוקר של תבשיל גרגירי חומוס, גרגירי חומוס מטוגנים, ופורי מטוגן, נהרו כולם אל הרחבה המרכזית.

אורטי, אמו של פּוּנִיט, ביקשה שאצלם את המשפחה בהרכבים שונים. בקשתה נתנה לי הרגשה טובה, הנה יכולתי לתרום למשפחה, לבני הראנג, ולאירוע. שעה ארוכה התאפשר לי לצלם את המשתתפים יחד עם בני הראנג שצילמו אף הם, כדי להבטיח מזכרת מהאירוע החשוב.

בן כפר נאם ברמקול בהתרגשות, ויוֹגֶשׁ הסביר לי שהוא מספר על מחקרים שהוכיחו שצמח הקנגדלי רעיל, ולכן יש להשמידו. בליבי חשבתי שבטח יש איזשהו תפקיד לצמח במערך יחסי הגומלין בטבע.

בהינתן האות פצחה תזמורת התופים של בני הקאסטה הנמוכה בנגינה, והחוגגים הסתדרו בשני טורים: טור נשים ולצדן טור גברים. את הטורים הוביל נושא הדגל, ולאחריו התזמורת. התהלוכה סבבה סביב מגרש האירועים, ואז טיפסה במדרגות אל הכביש הראשי המוליך לכפר. התהלוכה התקדמה באיטיות, תוך צעדי ריקוד ימינה ושמאלה. הנשים הניפו את חרב האורגים ביד אחת, ומטפחות צהובות בשנייה. הגברים הניפו מגנים ופגיונות. הילדים המתוקים השתתפו בתהלוכה בצייתנות ומשמעת. היה יום חם, ותושבים מהכפר או מהכפרים השכנים, שעמדו לצד הדרך, חילקו כוסות מים למשתתפים.

עם הגיע התהלוכה לעיקול חד בכביש, התחלפה המוזיקה הרגועה בהלמות תופים מלחמתית, והגברים והנשים הסתערו על מדרונות הרכס, תוך השמדת שיחי הקנגדלי שגדלו שם. פּוּנִיט סיפר לי שמכיוון ששיחי הקנגדלי לא צמחו בסמוך לדרך, ארבעה ימים לפני הפסטיבל, עובדים מהקאסטה הנמוכה עקרו שיחים שגדלו במורדות התלולים, ושתלו אותם קרוב לדרך. כשלמחרת רציתי לחפש את הפרח ולצלמו, פּוּנִיט אמר לי שאסור לי להכניס את הצמח לכפר, לא התכוונתי לקטוף צמח אלא רק לצלמו, אולם בגלל הרגישות הרבה החלטתי לזנוח את הרעיון.

אחרי קריאות ניצחון ושמחה ירדו החוגגים לכביש הראשי, פיזזו ורקדו לקול הלמות התופים. כולם הזיעו, ושמחתי מאד שחולקו מים להרוות את הצימאון. צלמים רבים הסתובבו בין החוגגים, חלקם קרובי משפחה, וזיהיתי כמה שהשתתפו בפסטיבל ברונג-טיג'ה.

אל הכפר חזרו הרוקדים בזוגות, בעל ואשה, אח ואחות, וחוללו כל הדרך חזרה לכפר. ברחבת האירועים חיכתה לכולם ארוחת צהרים. כמות עצומה של אוכל הוכנה עבור כל המשתתפים והאורחים מכפרי הראנג האחרים, ומכפרים הודיים בסביבה. אורה נפרדה מכולם בשעות הצהרים המאוחרות, ויצאה בדרכה חזרה לארץ.

בערב השתתפתי במופע תרבותי שהתקיים ברחבת האירועים, ובו הופיעו קבוצות של אנשים שהכינו ריקוד, שירה והצגה. בחצות הלילה היה לי קר מאד ועזבתי לישון. כל הבתים היו דחוסים באורחים שנשארו ללון בכפר.

למחרת בבוקר התקיימה ברחבת האירועים תחרות כדור עף בין קבוצות ראנג שונות, ביניהן קבוצת ראנג שהגיעה מנפאל הסמוכה.

ההתרגשות לא שכחה, אנשים המשיכו לדאוג לי, והארוחות המשותפות נערכו ברחבת האירועים. הפסטיבל נוהל ואורגן למופת. רעיון ההסעדה היה מוצלח, חלוקת המים לאורך נתיב התהלוכה הייתה מועילה, והתכנית העשירה גרמה להנאה מרובה.

המבקרים שהחלו לעזוב עברו בין בתי הכפר כדי להיפרד איש מרעהו. מוניות השירות שהוזמנו מראש עמדו בטור בכביש הראשי החוצה את הכפר. על המוניות הועמס הציוד הרב, ולתוכן נדחסו אנשים רבים. מזל שבכל מכונית הודית יש תמיד מקום לאדם נוסף.

פרידה מהחוויה המרגשת

ב-11 באוקטובר נפרדתי ממשפחתו של פּוּנִיט בדמעות של התרגשות. החוויה שעברתי הייתה חזקה, בקשרים עם האנשים, וביחס החם לו זכיתי. נתתי לפּוּנִיט כסף, מתנה מאורה וממני, כדי שישתמש בו לפי שיקול דעתו, להוצאת עיתון הצעירים או כל פעילות ראנג אחרת, וגם לשימוש אישי. אורטי נתנה לי שקית עם אגוזי מלך שכל כך אהבתי לפצח.

פּוּנִיט ויוֹגֶשׁ ירדו איתי לכביש הראשי כדי למצוא עבורי מקום באחת ממוניות השרות. עד מהרה, כיוון שהסכמתי לשבת במושב האחורי, מצאו לי מקום. בדרך לדהרצ'ולה המחשבות שלי נדדו בין התענגות על החוויות המרגשות שעברתי, לבין חוסר מנוחה בגלל הבעיה במצלמה.

חוסר היכולת שלי לצלם פגע בהנאה שלי מהשהות בדהרצ'ולה. כל כך רציתי לצלם את הרחובות הומי האדם, את הדוכנים הרבים בשוק, את פסלו של מהטמה גנדהי במרכז הצומת, את דגלי התפילה הבודהיסטים המקשטים את הבתים, את ההינדים בלבושם הצבעוני, את המוסלמים בכפיות, ואת העוברים ושבים בגשר שמעל הקאלי. אבל במקום זה נכנסתי לקפה אינטרנט, חיפשתי ומצאתי מעבדת שרות של סוני (המצלמה שלי היא מתוצרת סוני) בהלדוואני (Haldwani). פניתי אל דודו של פּוּנִיט, שדאג לנו למונית כשעלינו לפאנגו, כדי שימצא לי מקום במונית שרות למחרת, אולם הוא אמר שכל המכוניות מוזמנות מראש.

כשיצאתי בערב למרפסת חדרי שבמלון הבחנתי ביוֹגֶשׁ פוסע לכוון המלון שבו שהיתי. ירדתי אליו בריצה, והסתבר שהוא ואשתו בדיוק הגיעו לדהרצ'ולה. יוֹגֶשׁ עבר איתי בין סוחרים בהסעות, עד אשר אחד מהם מצא עבורי מקום במונית שרות, שוב, מכיוון שהסכמתי לשבת במושב האחורי. יוֹגֶשׁ סיפר לי שעוד לפני הפסטיבל הוא לא מצא מקום במונית ליום שלמחרת, ולכן יישאר בדהרצ'ולה עוד יום. יוֹגֶשׁ סיפר גם שהמונית שהזמינו באותו יום לפאנגו כדי שתסיע אותם לדהרצ'ולה לא הגיעה לאסוף אותם, ולכן הגיעו העירה כל כך מאוחר. הרגשתי בת מזל שהצלחתי למצוא מקום בשתי המוניות.

ביליתי בחברתו של יוֹגֶשׁ שעה קלה. הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה הנפאלית, ונהניתי משיחה איתו. יוֹגֶשׁ סיפר לי שאנשי הראנג הם כמו משפחה אחת גדולה הדואגת לכל אחד מבניה. כאשר בן ראנג מגיע למקום שבו גר בן ראנג אחר, הוא מתדפק על דלת הבית ומתקבל כבן משפחה, מציעים לו אוכל ולינה. אין צורך לתאם. יוֹגֶשׁ סיפר לי שהוא ואשתו תכננו להתארח בצד הנפאלי, אולם כיוון שהגיעו אחרי שהמעבר נסגר, הם מתארחים בבית אחר אצל משפחה של אשתו.

סוף סוף יכולתי להתקשר הביתה. הצלחתי להתקשר לאמיר, ולשמוע שוב את נועם. היא קראה "תאתא" בהתלהבות, ואני תמהתי – מה היא חושבת, למה אני לא באה לחבק אותה?

למחרת התייצבתי בבוקר לנסיעה, והופתעתי לראות את יוֹגֶשׁ ואשתו פוסעים לקראתי. יוֹגֶשׁ שאל אותי היכן בדעתי לישון בהלדוואני, ועניתי שאני לא יודעת. יוֹגֶשׁ אמר "אולי אצל דוד שלי". ה"אולי" לא נשמע לי חד משמעי, אבל האמנתי שאצליח למצוא אכסניה או מלון, העיקר להגיע למעבדת השרות של סוני.

האנשים עמם נסעתי היו כולם בני ראנג, והאירו פניהם אלי. הם התעניינו איך שמעתי על הפסטיבל, ושאלו היכן אלון בהלדוואני. השבתי שאני לא יודעת, ומיד נעניתי שהם ידאגו לי. במהלך 11 שעות הנסיעה עצרנו לארוחת בוקר, שם פגשתי לשמחתי את שנגרילה וסוניטה, אחר כך עצרנו לארוחת צהרים, ועצירה אחרונה הייתה לתה וחטיפים. כולם דאגו לי, ולרגע הרגשתי כבת משפחה.

כשהגענו להלדוואני העברתי לנהג את הכתובת של מעבדת סוני, אולם להפתעתי הוא עצר בתוך שכונת מגורים, וכולם הורו לי לרדת. כשירדתי המתין לי גרבייאל (Garbiyal), דודו של יוגש, אשר הכניס אותי לביתו. גרבייאל סיפר לי שיוֹגֶשׁ התקשר אליו ואמר לו שאגיע. גרבייאל שאל אותי לחפצי, ועניתי שחשוב לי להגיע מיד למעבדת השרות של סוני לפני סגירתה. גרבייאל קרא לאחיינו הצעיר, המתגורר בביתו בתקופת לימודיו בעיר, והוא הסיע אותי באופנועו למעבדת השרות. במעבדה קבע הטכנאי שהבעיה היא בעדשה. כמעט התעלפתי כשהוא קרב מברג לעדשה. הטכנאי ביקש שאשאיר את המצלמה במעבדה, והבטיח שיתקשר אלי למחרת.

חזרנו הביתה, והתפניתי להתבונן. בית פרטי גדול, מוקף גדר בנויה, ובו שתי קומות. הפנו אותי לחדר שבו אלון. חייכתי כשראיתי את המיטה, המזרן, והדלת שהבטיחה פרטיות. בבית חדר מקלחת עם מים שזורמים מלמעלה, ואסלת כריעה. מטבח גדול ומאובזר, חדר אוכל, חדר אורחים, וארבעה חדרי שינה. הרצפה עשויה שיש, וגרם המדרגות שבתוך הבית בנוי מעץ. חשבתי על כך שאם אתעורר בלילה וארצה ללכת לשירותים, אפסע רק מטרים ספורים בתוך הבית, לעומת כמאה מטרים בקור ובחושך בשבילי הכפר פאנגו. צפיתי עם כולם בתכנית הטלוויזיה "מי רוצה להיות מיליונר", ומצאתי עניין בשאלות, שהוצגו גם באנגלית.

חזרה למאבק הרופאים

הצלחתי ליצור קשר עם איל. שיחת הטלפון הארוכה שלי איתו השאירה אותי המומה.

איל עדכן אותי לגבי מאבק הרופאים, וטען שאין עם מי לדבר. האוצר לא מתגמש, ובתקשורת מוסרים מידע מוטעה ואפילו שקרי במקרים מסוימים, כגון "הרופאים קיבלו תוספת שכר של 50%". זה קומם אותו מאוד. שבעה ימים לפני כן ראש הממשלה ביקש חמישה ימים כדי שהוא יתערב בתהליך. לא הייתה שום התערבות מצדו, ולא הצטרף נציג מטעמו למשא ומתן כפי שביבי הבטיח. זה נשמע מקומם מאוד מאוד.

איל המשיך וסיפר שיום לפני כן הרופאים מימשו את ההתפטרות. הם הלכו הביתה בבוקר, למעשה לבית של אחת הרופאות, כדי לשמוע את כל מסיבות העיתונאים, ולהבין שבאמת לא שמים עליהם, ואפילו תוקפים אותם כחמדנים שרק רוצים כסף. כיוון שהבינו שבאמת אין עם מי לדבר, הם החליטו להישאר בבית.

איל סיפר שמתקיימים דיונים בבית הדין לעבודה האם להוציא צווי מניעה נגדם, צעד שלדעתם הוא לא דמוקרטי. הוא סיפר שכולם באווירה מתוחה ולא נעימה.

שיחתנו נקטעה משום שסיימתי את הדקות שעמדו לרשותי בכרטיס השיחות. הרגשתי שאיל עובר מסע השפלות על ידי המעסיקים שלו, המדינה והאוצר. העלבון והתסכול של איל גרמו לי לתחושת חוסר אונים. חבר אמר לי פעם שאימא שמחה עד כמה שהבן הכי עצוב שלה. בדיוק כך הרגשתי. אפילו הידיעה שהושג הסכם לשחרור גלעד שליט, ללא ספק ידיעה משמחת, לא הצליחה לרומם את רוחי. הממשלה מתייחסת לרופאים בצורה משפילה רק משום שהיא יכולה. לא הצלחתי להבין למה אותה ממשלה חתמה על הסכם לשחרור גלעד שליט בתנאים שלא הסכימה להם ארבע שנים לפני כן.

אשתו של גרבייאל קטעה את מחשבותיי כשהגישה לנו ארוחת ערב עשירה וטעימה. חשבתי על כך שגאנס, אביו של פּוּנִיט, אמר לי שאלו ארוחות "פשוטות", בעוד שעבורי הן היו טעימות ומזינות: אורז עם קטניות (עדשים או חומוס) וירקות מבושלים.

למחרת התעוררתי בשעה שבע בבוקר, כאשר רכבת עברה סמוך לבית בצפירה רועמת. כשהרכבת חלפה חזר השקט לשכונה. ציפורים צייצו, השמש שטפה את הגינה בחצר האחורית, וקרניה חדרו לבית. הדודה יצאה לעבודה, האחיין נסע לבית הספר, ואני נשארתי עם גרבייאל הפנסיונר בבית. שנינו חשבנו שכדאי לנסוע למעבדת סוני. נסענו בריקשה, וכשנכנסתי למעבדה גיליתי לתדהמתי שהעדשה מפורקת ולא ניתן להשתמש בה. נזכרתי בתקופה בה חייתי במקלוד גאנג', במשיכה של ההודים לתקן דברים, לפרק אותם, פעמים רבות ללא יכולת להרכיב חזרה מערכות עדינות ומורכבות כמו עדשת זום 16-105 מ"מ.

ביקשתי מגרבייאל שנכנס לקפה אינטרנט כדי לבדוק אפשרות לרכוש עדשה. נסענו בריקשה חזרה הביתה, לקפה אינטרנט שנמצא ליד הבית, אולם גילינו שיש באזור הפסקת חשמל. גרבייאל מלא התושייה נסע איתי בריקשה למקום מרכזי יותר, בו פעלו גנרטורים.

כשנכנסנו לקפה האינטרנט גמלה בליבי החלטה: אני חוזרת הביתה. רציתי להיות ליד איל, פשוט להיות בשבילו ולתמוך בו, לשוחח אתו פנים אל פנים; רציתי לחבק את נועם, לחזק את הביטחון שלה במערכת היחסים שלנו; ורציתי מצלמה תקינה. הרגשתי גם ששיאו של הטיול, בחיק משפחת הראנג, נמצא מאחורי. תכננתי להמשיך ל-Nainital, לשוטט בין האגמים ולצאת לעוד טרק שהומלץ ע"י הלונלי פלנט, לנסוע לרישיקש ולהשתתף בשיעורי יוגה, אבל הכל נראה לי חיוור לעומת החוויה המרגשת שעברתי. הצלחתי למצוא מקום בטיסה אחרי יומיים, ב-15 באוקטובר.

חזרנו לביתו של גרבייאל, התקלחתי, ונסענו יחד לתחנת האוטובוס לדלהי. גרבייאל דאג שאשב במקום נוח. תשע שעות היטלטלתי באוטובוס. כשהאוטובוס התחיל להיות דחוס שילמתי גם עבור המושב לידי, כדי שיישאר פנוי. חישבתי שאספיק לקנות לאיל את המתנות שביקש. ככל שהתקרבנו לדלהי כך שמחתי יותר לחזור הביתה, להיות עם משפחתי הקרובה.

מתחנת האוטובוס של דלהי לקחתי מונית למלון Vivek הזכור לי לטוב מביקורי הקודם בדלהי. בבוקר התקשרתי לסוני בדלהי, וקיבלתי כתובת של חנות שמוכרת עדשה זהה לזו שהתקלקלה. כשחיברתי את העדשה החדשה והדלקתי את המצלמה, ירדה לי אבן כבדה מהלב. המצלמה תקינה. יצאתי מיד לשוק המקומי וצילמתי פירות מעניינים שלא הכרתי בדוכנים.

כשכתבתי לחברתי יפה שיהיה עלי להמתין יום שלם בעמאן, היא הזדרזה להציע שתגיע אל מעבר גבול נהר הירדן (גשר שייח' חוסיין) ותסיע אותי במכוניתה ישר הביתה. דמעות נקוו בעיני. כל כך הרבה עשו למעני בימים האחרונים, דאגו לי, טיפלו בי וגילו אכפתיות. יחסים עם אנשים – זו מהות חיי.

חיבוקים והמון אהבה

בבית שקעתי בגוף הקטנטן של נועם, הסנפתי אותה, ואמרתי לה שאני כל כך אוהבת אותה. חיבוק גדול לאמיר רומם את רוחי. הפגישה עם איל הייתה מרגשת, היה כל כך כיף לתת לו חיבוק שלא נגמר. כמה טוב להיות לידם.

שומרים על קשר

זרם של אימיילים ובקשת חברות בפייסבוק, מהאנשים השונים שפגשתי בדרך, עושים לי כיף גדול. התמונות הרבות שצולמו מחיות מחדש את החוויות.

לגלריות פסטיבל הקנגדלי, בני הראנג וטרקים בננדה דווי.