מצרים, אלפי שנות היסטוריה ותרבות

יומן מסע מאת אפרת נקש

ינואר 2017

תוכן:

סקירה היסטורית

ביקור באתרים היסטוריים וארכאולוגיים

קצת על מצרים היום

טיפים למטייל במצרים

כשחזרתי מטיול במצרים הקלאסית בשנת 2006, הרגשתי מבולבלת מריבוי הפרטים והשמות הקשורים להיסטוריה ולארכאולוגיה של מצרים. חלמתי לשוב למצרים כדי להבין, לקבל תמונה ברורה. מאז למדתי בקורס מורי דרך, והרגשתי בשלה לחזור על אותו מסלול. בעקבות ההרס של דאע"ש בתדמור שבסוריה (ובאתרים ארכאולוגיים אחרים) חשתי רצון לצאת בהקדם, לפני שחלילה מישהו יפגע גם בשרידים שבמצרים (מסיבות אלו יצאתי גם לג'רש בירדן, באפריל 2016). טיילתי שוב לאורך עמק הנילוס בינואר 2017.

מפת הטיול (הכוכבים בצבע אדום מסמנים את המקומות בהם ביקרנו)

סקירה היסטורית

התקופה משנת 5000 לפנה"ס ועד לשנת 3100 לפנה"ס במצרים, נקראת התקופה הטרום-שושלתית, בה התקיימו תרבויות פרהיסטוריות, שהתגבשו לפי אזורים, ובהם "מצרים העליונה" – מקהיר דרומה, במעלה הנילוס, ו"מצרים התחתונה" – בדלתא של הנילוס, הנשפך לים התיכון.

התקופה השושלתית/הפרעונית (משנת 3100 לפנה"ס) החלה עם האיחוד הראשון של "מצרים העליונה" ו"מצרים התחתונה". המלך כונה "פרעה", במצרית פרושו בית גדול, וגם המקרא משתמש בכינוי זה. להלן נמנה את המלכים (פרעונים) ששלטו בתקופה השושלתית/הפרעונית שבקברם, ארמונם או מקדשם ביקרנו, וכן אלו הקשורים להיסטוריה של ארץ ישראל:

• שושלות 1 ו-2, בשנים 3100–2686 לפנה"ס – נערמר (שכנראה אותו כינה מֶנֶתוֹ בשם מנס; מנתו היה כוהן דת מצרי שחי במאה ה-3 לפנה"ס, וסיכם את ההיסטוריה של מצרים). בתקופה זו אוחדה "מצרים העליונה" ו"מצרים התחתונה", הומצא כתב ההירוגליפים, ונוסדה העיר ממפיס (מוף המקראית, קהיר של היום). (בכנען הייתה אז תקופת הברונזה הקדומה שמוגדרת בין השנים 3300–2200 לפנה"ס, כאשר בימי נערמר, כשבכנען הייתה תקופת הב"ק 1ב המאוחרת, סביב שנת 3100 לפנה"ס, הייתה נוכחות מצרית בכנען בדרום-מערב מישור החוף, במושבה/קולוניה. כמעט לכל אורך התקופות היו יחסי מסחר בין מצרים לכנען, כיוון שמצרים רצתה מוצרים שלא היו לה, כמו: זית, סוגי עצים כגון עצי מחט, שרף של מחטניים שהוא חומר טוב לאיטום ולתהליכי טיפול במת, גפן ויין שלא גדל בתקופה זו במצרים, מתכות – כגון נחושת, ואספלט/חימר/ביטומן מים המלח).
• שושלת 3, בשנים 2686–2613 לפנה"ס – ג'וסר. פירמידת המדרגות של ג'וסר בסקארה (Saqqara) היא הקדומה ביותר שנמצאה עד כה, מבין קברי הענק שנבנו למלכי מצרים בצורת פירמידה.
• שושלת 4, בשנים 2613–2494 לפנה"ס – חופו וחפרע. פירמידת חופו מעידה על העברת מקום בניית הפירמידות מסקארה צפונה, לגיזה. בגיזה נמצאו, בנוסף למבני הקבורה של המלכים, גם מכלול מבנים ששימשו עבור משפחת המלוכה, החצר והאצולה. חפרע (חֵפְרֵן, חאפרו) בנה את הספינקס שליד מקדש העמק שלו בגיזה.
• שושלת 6, בשנים 2345–2181 לפנה"ס – פֶּפִּי הראשון. ארץ ישראל מוזכרת בכתובת מקברו של אוּנְי, מפקד צבאו של פפי הראשון, שהוביל את הצבא המצרי אל "ארץ שוכני החולות", כינוי ל"בדואים" שאינם חיים ליד הנילוס, והפליג בים התיכון צפונה עד לרכס שבולט לים, אותו תאר כ"חוטם הצבי", אולי הכרמל. בתקופה זו השלטון עבר חזרה לנסיכי גלילות אזוריים, וערי הברונזה הקדומה חרבו.
• שושלת 11, בשנים 2133–1991 לפנה"ס – מנתוחותפ השני. חידש את איחודה של מצרים, מושב המלוכה היה בתבאי (נוא-אמון המקראית, לוקסור היום).
• שושלת 15, בשנים 1750–1550 לפנה"ס – תקופת החיקסוס (היקסוס) ב"מצרים התחתונה", "שלטון הזרים" האסייתיים (כנראה מכנען). בתקופה זו הוקמו סוללות עפר, שעיצבו את צורתם של רוב התלים החשובים בארץ ישראל (זו הייתה תקופת הברונזה תיכונה 3 בכנען).
• שושלת 18, בשנים 1580–1320 לפנה"ס:

• יעחמס: גרש את החיקסוס, ואיחד את מצרים מחדש. אז עלתה חשיבותו של האל אמון, ונבנה מרכז דתי בתבאי (לוקסור של היום). בתקופה זו עברו מקבורת מלכים בפירמידות, לקברים חצובים בסלע בעמק המלכים (בגדה המערבית, מול לוקסור). יעחמס כבש את כנען (שאז נקראה רֶתֶנוּ), ומצרים שלטה בארץ ישראל.
• חתשפסות: בתקופתה החלה בניית מקדשי מתים.
• תחותמס השלישי: ערך מסעות כיבוש עד גבול מסופוטמיה. במקדש כַּרְנָכּ (כַּרְנָךְּ) חרוטים שמות 119 ערים כנעניות שנכנעו בקרב מגידו במאה ה-15 לפנה"ס. ארץ ישראל הפכה להיות פרובינציה מצרית.
• אמנחותפ השני: ערך מסעות לארץ ישראל לדכא מרידות.
• אמנחותפ הרביעי שינה את שמו לאחנאתון (אחנאתן). השינוי מציין רפורמה דתית שערך – דת האל אתון ("ראש האלים" במקום האל אמון), העתקת מושב המלוכה לעמרנה (באמצע הדרך בין לוקסור לקהיר של היום), שנקראה אחת-אתון (אחתאתן). מתקופתו נמצא באלעמרנה ארכיון מכתבים (חרסים חרוטים, מהמאה ה-14 לפנה"ס), ובו גם מכתבים אל ומארץ ישראל, ובהם מוזכרת קבוצת האנשים בשם עפירו, פליטים שעסקו בשוד ולחימה (המכתבים מוצגים במוזיאון המצרי בקהיר). בתקופה זו הממשל המצרי נחלש.
• תות ענח' אמון (תותאנחאמון): החזיר לדת הישנה של האל אמון ("מלך האלים הגדול"), החזיר את מושב המלוכה לתבאי (נוא-אמון, לוקסור של היום). קברו נחשף בשלמותו בעמק המלכים.

• שושלת 19, בשנים 1320–1200 לפנה"ס:

• סתי הראשון: ערך מסעות לארץ ישראל, תבליט על גבי קירות מקדש אמון בכרנכ מהווה מפה ראשונה הקשורה לארץ ישראל, המראה רצף של מצודות מקנטרה (בגדה המזרחית של תעלת סואץ) לעזה, ובניית מעוז מצרי בבית שאן (בראש תל בית שאן של היום).
• רעמסס השני: מלך 65 שנה, וכיוון שבמצרים תוחלת החיים הייתה קצרה, נתיניו לא ידעו על מלך אחר. רעמסס השני נחשב הכי קרוב לאל, כי לאנשים הייתה תחושה שתמיד היה ותמיד יהיה. רעמסס השני ערך מפעלי בנייה גדולים, והקים ערים חדשות. אם הייתה יציאת מצרים – הדעה המקובלת היא שכנראה שהייתה בימיו, במאה ה-13 לפנה"ס.
• מרנפתח (בנו של רעמסס השני): נלחם במרידות בכנען. אם הייתה תקופת הכיבוש וההתנחלות בארץ ישראל – הדעה המקובלת היא שכנראה שהיו בימיו, במאה ה-13 לפנה"ס. מצבת מרנפתח (אסטלת ישראל) המוצגת במוזיאון המצרי בקהיר כוללת את המילה "ישראר", אולי האזכור הראשון של ישראל במצרים.

• שושלת 20, בשנים 1200–1166 – רעמסס השלישי. ניהל קרב נגד גויי הים בשנת 1168 לפנה"ס, שהיו שכירי חרב שניסו להתיישב בדלתא של הנילוס, והוא דחק אותם ממצרים לישראל. גויי הים הגיעו ממקומות שונים באזור יוון של היום (הים האיגאי), מרביתם הגיעו ביבשה. המשמעותיים ביניהם – הפלשתים.
• שושלת 22, בשנים 935–770 לפנה"ס – שישק. מסע שישק לארץ כנען (רֶתֶנוּ) בשנת 926 לפנה"ס מתואר במקדש כרנכ.
• שושלת 27, בשנים 525–404 לפנה"ס – כיבוש פרסי, גם ארץ ישראל נכללה באימפריה הפרסית האחמנית (בשנת 586 לפנה"ס היה חורבן בית המקדש הראשון ע"י הבבלים).
• שושלת 31, בשנים 343–332 לפנה"ס – השלטון הפרסי האחמני השני.

הכיבוש ההלניסטי בשנת 332 לפנה"ס הפסיק את שלטון הפרעונים. בתקופה ההלניסטית הקים אלכסנדר הגדול את אלכסנדריה, קבע אותה כעיר הבירה, שהפכה למרכז מדע, תרבות וכלכלה חשוב. לאחר מות אלכסנדר הגדול בשנת 306 לפנה"ס, נוסדה במצרים השושלת התלמית, ואלכסנדריה המשיכה לשמש כעיר הבירה. האימפריה ההלניסטית נחלקה לשלוש: מוקדון, סוריה הסלווקית, ומצרים התלמית. התלמים שלטו בארץ ישראל 100 שנה, בין השנים 301–200 לפנה"ס, אז נכבשה ארץ ישראל ע"י הסורים הסלווקים. בשונה מהשלטון ההלניסטי בשאר האימפריה, במצרים מנעו התלמים פיתוח ערים יווניות עצמאיות (שנקראו פוליס, אך הקימו ערים כאלה בארץ ישראל, כגון את פטולימאיס היא עכו, ופילוטריה היא בית ירח).

בשנת 30 לפנה"ס כבש הקיסר הרומי אוגוסטוס את מצרים ההלניסטית, ואלכסנדריה המשיכה לשמש כעיר הבירה של מצרים גם בתקופה הרומית והביזנטית (דהיינו, גם אחרי התנצרות האימפריה הרומית).

לפי הברית החדשה (מַתַּי ב 13–22), הורדוס (אנטיפס) גזר להשמיד את כל הזכרים בני שנתיים ומטה, ולאחר טקס פדיון הבן של ישוע בירושלים, הורי ישוע התינוק ברחו למצרים כדי להצילו. ישוע נצלב בשנת 33 לספירה. בשנת 60 לספירה, מרקוס האוונגליסט, אחד מכותבי הבשורה, הגיע למצרים והפיץ את הנצרות (ראש הכנסייה הקופטית נושא על כן עד היום את התואר "אפיפיור אלכסנדריה ופטריארך כס מרקוס"). כשהנצרות הייתה דת נרדפת באימפריה הרומית, לפני שהפכה לדת מותרת, התחילה במצרים נזירות מתבודדים. במאה ה-4 הנצרות הפכה לדת היחידה המותרת, ומצרים הפכה נוצרית.

בראשית ימיה של הנצרות שכנו שלוש הבישופויות החשובות ברומא, אלכסנדריה ואנטיוכיה. בשנת 330 הקים הקיסר הרומי קונסטנטינוס בירה מזרחית – את רומא השנייה, קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), על חורבות ביזנטיון. בשנת 395 התפצלה הקיסרות הרומית. בירתה של האימפריה הרומית המזרחית (אורתודוקסית, ביזנטית) נותרה קונסטנטינופול, ואילו רומא הייתה לבירת האימפריה הרומית המערבית (קתולית). מצרים נכללה בחלק המזרחי של האימפריה הרומית. בשנת 451 התפלגו הכנסיות המזרחיות האורתודוקסיות, ובכללן הקופטים (אגיפטים), כאשר דיוסקורוס מאלכסנדריה טען ששני הטבעים של ישוע, האלוהי והאנושי, מאוחדים לטבע אחד = מונופיזיטי (לעומת ההחלטה שהתקבלה בוועידת כלקדון, שהטבעים מופרדים = דיו-פיזיטים, ולפיכך צלבו את האדם ולא את האל).

בשנת 641 הגיע הצבא הערבי-מוסלמי, שכבש את מצרים מידי הביזנטים. כשהערבים הגיעו למצרים, המצרים שיתפו איתם פעולה כדי להביס את הרומאים. אז נבנתה עיר הבירה פוסטאט (קהיר העתיקה). במצרים שלטו שושלות בית אומיה (בין השנים 642–750), ובית עבאס (בטווח השנים 750–969). הממשל גבה מסים גבוהים מהלא-מוסלמים, והביא בכך להתאסלמות תושבי מצרים. בתקופת שלטון בית עבאס עלתה לזמן קצר השושלת הטולונית (בין השנים 868–905).

במאה ה-10 קמה חליפות מתחרה, שיעית, הפאטימים (מוצא הפאטימים הוא מתוניסיה של היום, והמצרים משתמשים בשם מרוקו, כי בערבית כל צפון אפריקה מכונה בשם מגרב, שפרושו "המערב"). הפאטימים כבשו את מצרים מידי שושלת עבאס, ושינו את שם עיר הבירה פוסטאט לאלקהירה, שמשמעותה "המנצחת" (ולדברי המדריך המקומי יוסוף, משמעות השם הערבי אלקהירה היא "הכוכב הזוהר ביותר ברקיע". ערביי קהיר משתמשים כיום בשם אלקהירה, אולם הכפריים קוראים לעיר בערבית מַסְר). הפאטימים השיעים, ששלטו במצרים בין השנים 969–1171, ייסדו את האוניברסיטה האסלאמית הראשונה, אלאזהר (שהיא כיום מוסד הלימוד החשוב ביותר של האסלאם הסוני). החליף הפאטימי השישי, אלחאכם באמר אללה, ששלט בין השנים 996–1021, נחשב למייסד כת הדרוזים.

בשנת 1169 מינה החליף הפאטימי את סלאח אדין לווזיר, והוא בילה את רוב ימיו במלחמות עם צלבנים. בין השנים 1163–1164 ניסה מלך ממלכת ירושלים הצלבנית, אמלריך, לכבוש את קהיר חמש פעמים, ונכשל (גם במאה ה-13 ניסו מסעות צלב לכבוש את קהיר, וכולם נכשלו: מסע הצלב החמישי בין השנים 1217–1221 – המסע האוסטרי-הונגרי, מסע הצלב השביעי בין השנים 1248–1251, ומסע הצלב השמיני והאחרון בשנת 1270).

בשנת 1171 סילק סלאח אדין את הפאטימים, והקים את השושלת האיובית, ששלטה במצרים בין השנים 1171–1250. סלאח אדין החזיר את מצרים לחיק האסלאם הסוני, בנה מדרסות שהכשירו אנשי דת, ובנה מסגדים.

בשנת 1250 תפסו הממלוכים את השלטון במצרים (עד לשנת 1517), והשאירו אחריהם ארכיטקטורה ממלוכית מפוארת (גם בישראל). הממלוכים, בראשות החליף בייברס, הדפו את המונגולים שפלשו לארץ ישראל בשנת 1260 (בקרב עין ג'לות, עין חרוד היום), ובשנת 1291 כבשו את ארץ ישראל ושמו קץ לממלכת הצלבנים.

אחרי שקיעתה של האימפריה העות'מאנית (ששלטה במצרים בין השנים 1517–1798), נשלח מוחמד עלי לייצג את העות'מאנים במצרים, אך הוא הפך עצמאי, ערך במצרים רפורמה אגררית ותרבותית, והקים שושלת שהסתיימה בפארוק. מוחמד עלי שלח את בנו איברהים, שכבש את ארץ ישראל, ושלט בה עשר שנים (בין השנים 1831–1840).

ביקור באתרים היסטוריים וארכאולוגיים

ממפיס, בירת מצרים העתיקה

בשנת 3100 לפנה"ס, נערמר, מלך "מצרים העליונה", כבש את "מצרים התחתונה", ואיחד את הממלכות בתהליך הדרגתי (השתלט על "מצרים התחתונה"). לפי הפרשנות המקובלת של הדת המצרית, המלך הוא דמות אלוהית המתווכת בין האדם לאלוהים, תפקיד המלך להשליט מאאת (Maat), החוק הקוסמי של האלים, ומטרתו להגשים את איחודה של מצרים. עם האיחוד הוקמה העיר ממפיס בקצה הדרומי של דלתת הנילוס, שבמקרא נקראה מוף (כ-20 ק"מ דרום-מערבית לקהיר, בגדה המערבית של הנילוס), על הגבול בין "מצרים העליונה" לבין "מצרים התחתונה", וממנה שלטו המלכים הפרעונים על הממלכה המאוחדת. מסיבה זו נקראת מצרַיִם במקרא בשם זה, עם סיומת זוגית (כמו מכנסַיִם ונעלַיִם). כותבי התנ"ך ידעו שהיו שתי ארצות ששמן מצר.

עיר נוספת שנוסדה עוד לפני כן, היא העיר אַנוּ, שבמקרא שמה אוֹן (בקצה הצפון-מזרחי של קהיר, בגדה המזרחית של הנילוס). העיר הייתה מרכז עיקרי לפולחן אל השמש אתום וכן לַאל רַע (הליוס הוא מקבילו היווני), ונקראה ביוונית הליופוליס (שפרושו "עיר השמש").

בגלל שבמהלך השנים עשו התושבים שימוש משני באבני הבניין של ממפיס, נותרו בה שרידים מעטים, וביניהם שני פסלי אבן מהתקופה העתיקה, של רעמסס השני, אשר מלך במאה ה-13 לפנה"ס, בתקופת הממלכה החדשה (שושלת 19). בפתחי מקדשים הוצבו שני פסלים של המלך שבנה את המקדש, כדי לפאר את החזית. אחד הפסלים אשר עמד זקוף בפתח המקדש בממפיס, נמצא שוכב בביצה, והפסל השני הוצב באחת הכיכרות בקהיר.

הפסל של רעמסס השני בממפיס (צולם בשנת 2017)

אורך הפסל עשרה מטרים. פרטים אמנותיים בפסל:

• המצרים הציגו את דמויות המלכים בתבליטים ובפסלים כשרגל שמאל קדימה.
• המלך לבוש שמלה וחגורה, חזהו חשוף, תליון ענק תלוי על החזה, זקן מלאכותי קשור ברצועות לנֶמֶס (כיסוי הראש שהיה מבד).
• מעל למצנפת יש לו כתר, ומעל למצחו קוברה מגנה, אלה מצרית.
• ביד ימין רעמסס השני אוחז במקל השלטון עם קרטוש אובלי ובו חותמת המלך (שמו בהירוגליפית, תמונה משמאל מאבו סימבל).
• בין רגליו – אחד מבניו סוגד לו.

שמו של המלך רע-עמסס, ופירושו "הבן (עמסס) של האל רע".

המלך רעמסס השני היה, כנראה, הבנאי הגדול ביותר במצרים. אולם הוא גם מייצג את תחילת היחלשותה של מצרים, עד שנכבשה ע"י עמים זרים. רעמסס השני השאיר מונומנטים רבים, ביניהם באבו סימבל, לוקסור, ובמקדש המתים של לוקסור. 200 מצאצאיו ידועים בשמם.

בסמוך לפסל רעמסס השני השוכב, מוצב ספינקס שאף הוא נמצא בביצה, עשוי מאלבסטר קלציט (אבן הבהט), שהוא חומר שקוף ורך יותר מגיר. כנראה שהספינקס פוסל בימי השושלת ה-18, בין השנים 1700–1400 לפנה"ס. אורכו 8 מטרים.

ספינקס האלבסטר בממפיס (צולם בשנת 2017)

הנקרופוליס של ממפיס

כנראה שהשושלת השלישית במצרים העתיקה החלה בבניית פירמידות (אלאהראם בערבית, ומכאן הלוגו של העיתון בשם זה). הפירמידה הקדומה ביותר שנתגלתה, פירמידת המדרגות של ג'וסר בסקארה, נבנתה כנראה בשנת 2700 לפנה"ס, ונמצאו פירמידות נוספות שנבנו לאחר מכן במשך כאלפיים שנה. בשנת 750 לפנה"ס, מלך כוש (צפון סודן של היום) כבש את "מצרים העליונה" והפך לשליט תבאי (לוקסור היום) עד לשנת 740 לפנה"ס. יורשו של מלך כוש כבש גם את אזור הדלתא של הנילוס, איחד את מצרים מחדש, וייסד את השושלת הפרעונית ה-25. במשך מאה שנים נשלטה כוש מתבאי על ידי מלכים אלו. תושבי כוש שמרו על התרבות המצרית המקורית, וגם הם בנו פירמידות. בסודן נמצאו שרידים של פירמידות (בכמות כפולה מזו שבמצרים), אך הן קטנות מאלו שבגיזה (השושלות המצריות שלאחר השושלת הכושית ה-25 כשלו בהשלטת השלטון המצרי על כוש).

הפירמידות ניסו להיות קברים מפוארים על מנת להעצים את גדולתו של המלך שהוא אל. בתקופה מאוחרת המלכים נקברו בתבאי במקומות שבהם הם נסתרים מהעין.

עד היום התגלו במצרים 80 פירמידות, רובן לא השתמרו במצב טוב (ולא תמיד יודעים מי קבור בהן). פירמידת המלך חופו (ח'ופו, הפירמידה הגדולה) בגיזה, מדרום-מזרח לקהיר, בגדה המערבית של הנילוס, נבנתה באמצע האלף השלישי לפנה"ס, והיא הקדומה מבין "שבעת פלאי תבל של העולם העתיק" (שציין לראשונה ההיסטוריון היווני הרודוטוס במאה ה-5 לפנה"ס, ובשנת 2007 קיבלה מעמד של כבוד במסגרת "שבעת פלאי תבל החדשים" שערך תאגיד שוויצרי). בשנת 1979 הכריז אונסק"ו על "ממפיס והנקרופוליס שלה – שדות הפירמידות מגיזה עד דחשור" (כ-8 קילומטרים מדרום לסקארה), אתר מורשת עולמית.

שלוש הפירמידות בגיזה במבט ממערב, משמאל הפירמידה הגדולה של חופו (צולם בשנת 2006)

למה בנו פירמידות? לא רק המצרים בנו פירמידות. בעיראק נבנו מגדלים שנקראו באכדית "זִיקוּרַת", מבנים מונומנטליים שנחשבים לקדומים ביותר בתרבות האנושית, שהוקדשו לפולחן אלילי, והזיקורת הגבוה מכולם היה כנראה "מגדל בבל", המופיע בסיפור המקראי. פירמידות נבנו גם ע"י בני המאיה בדרום אמריקה, מבני בוץ מצופים באבן בצורת משולש קטום עם מדרגות עולות, אשר שימשו כמקדש שבו ערכו פולחן דתי. בקרב מרבית החוקרים ישנה הסכמה שהפירמידות במצרים הן מבני קבורה. המצרים כתבו מידע רב בכל קבר. בכל קבר נמצאו פפירוסים, כתובות על הקירות, ובחלקם נמצאו סרקופגים (ארונות קבורה מאבן).

הפירמידות נחנכו בתקופת הברונזה. בתוך הפירמידה נעשה שימוש באבני גרניט, שהן מסלע קשה שנמצא במצרים רק באסואן. המשמעות היא שגושי אבן ענקיים שמשקלם 2.5 טון, לפעמים אובליסקים (שגובהם הגיע מעל ל-30 מטרים), הועברו מאסואן לאזור קהיר (מרחק כ-800 קילומטרים. באסואן ביקרנו במחצבת "האובליסק הבלתי גמור" שניטש במחצבה, אולי משום שיש בו סדק).

בין החוקרים ישנה אי-הסכמה לגבי הפרשנות של הדת המצרית, וכאן אציג סדרת פרשנויות שלדעתי מקובלות על הרבה חוקרים. כנראה שהמלך היה חלק מרכזי בתהליך התפתחות הדת המצרית. כיום ידוע על הדת שהתגבשה בראשית ההיסטוריה הכתובה במצרים, כשעלה נערמר, המלך החזק שאיחד את השבטים בעמק הנילוס למדינה אחת. ניתן לשער שכאשר איחד את "מצרים העליונה" ו"מצרים התחתונה", הוא הביא למפגש בין מסורות, מנהגי דת שונים, ואלים רבים. כדי לשלוט בעזרת הדת על ההמונים, ניתן להניח שהשלטון המרכזי מיזג את האמונות והאלים השונים לדת מרכזית. מקובל שהמלך שם עצמו כאל עליון, סמכות קדושה מעל כל בני האדם, הטקסים ועבודות הדת נעשו בשמו, ודרכו הועבר המסר לאלים. המלך עמד בראש הממסד הדתי, בכל מקדש רק הוא היה רשאי לעמוד מול פסל האל בקודש הקודשים, ומכיוון שלא יכול היה להיות נוכח בכל המקדשים יום יום, הוא מינה בכל מקדש כוהן, אשר ביצע את תפקיד המלך.

הסדר החברתי-כלכלי התקיים דרך שלטון ריכוזי יעיל של המלך, שכנראה קיבל את הכוח האלוהי כשעלה לשלטון. בשושלות הראשונות הוא נחשב להתגלמות האל הגדול עלי אדמות, בעל טבע זהה לאלים. בשושלת הרביעית, עם עליית מעמד הכהונה וטיפוח אלים ראשיים, במיוחד אל השמש רַע במרכז הדתי באנו (הליופוליס), נחלש מעמדו של המלך. אז האמינו שבכוח קדושתו הוא המקשר, השליח בין בני הארץ לכוחות האלים, והחל מהשושלת החמישית נלווה לשמו התואר רעמסס, "בן האל רע".

המצרי ראה את השמש עולה במזרח יום-יום, וכנראה האמין שכמו כל בריאה בטבע, השמש נולדת כל יום מחדש. במשך היום השמש שטה בספינה בשמיים, עד שהיא נעלמת במערב – כנראה מתה. אולי לכן המישור המדברי ממערב לעמק הנילוס נתפס כאזור של מתים, ברוב המקומות שם היה הנקרופוליס (עיר המתים), שם קברו, ואילו מרבית ערי החיים הוקמו ממזרח לנילוס (אך כאשר מקום הישוב היה מרוחק מהמצוק המערבי, נחצבו קברים במצוק המזרחי, דוגמת אלעמרנה). המצרים כנראה האמינו שהשמש, המגלמת בתוכה את האל רע, שטה בלילה במעבה האדמה, בשאול, חזרה מזרחה, כדי להיוולד מחדש, וכך לנצח נצחים. יש אפשרות שלא ההסבר המיתולוגי של מות השמש במערב גרם לקבורה במדבר המערבי, אלא להפך, הניסיון הפרקטי הוכיח שגופת המת נשמרת היטב בחול החם והיבש של המדבר המערבי, ועובדה זו הוסברה אחר כך במיתוס.

הנילוס, הזורם כל השנה, מספק מים בשפע, מביא את הטין הדרוש לחקלאות, והחקלאי התפלל שמשטר הזרימה לא ישתנה. השאיפה הייתה לסדר קבוע ונצחי, הרמוניה של הטבע, והמצרים האמינו שעליהם להבטיח אותו ע"י טקסים ופולחנים. המצרים כנראה האמינו שכל הקיים ביקום ותופעותיו הם נצחיים, כולל החי, הצומח והדומם, והאדם הוא חלק מהטבע. לפיכך, אם כל הסובב הוא נצחי, הרי גם החיים הם בעלי תכונה של נצחיות, למרות שכל חי מת. במצרים האמינו שהמוות אינו עולמו הפרטי של המת. מאחר והאדם קיים לנצח, גם אחרי מותו, הרי שהמוות היה רק מקום אחר, עולם חלופי למת, שם הוא וכל שאר המתים ממשיכים להתקיים לעד. המוות לא היה אירוע חד פעמי אלא מצב קבוע, שבו המצרי האמין שחייו ימשיכו באותה מתכונת כמו בעולם הזה, בתנאי שהוא ירָצה את האלים משך חייו עלי אדמות.

משכו של השלב הראשון של חיי האדם, בעולם החיים, קצר בהשוואה לעולם הבא הנצחי, ולכן היה צורך להתכונן למעבר לעולם הבא עוד בחיים. היה חשוב להכין קבר, אשר יהיה לא רק מקום מנוחתה הסופי של הגופה, אלא גם מרכז "חי", משכן נשמת המת, שבו חגגו את זכרו.

נמצאו רק שרידים דלים מערי החיים, כולל ערי הבירה של המלכים, כי חומרי הבנייה לבתי החיים שהיו מקובלים ביום יום היו בעלי עמידות נמוכה, כללו לבני טין מקומי מיובש ולא שרוף, וכן עצים, והבנייה הייתה לא יציבה. בנוסף, היה קשה לשמור על מבנים שהוקמו בעמק הנילוס באזורי ההצפה, בגלל ההצפות. זו אולי הסיבה המרכזית שמלבד מקדשים מרכזיים שהוגנו היטב, לא שרדו בעמק מונומנטים קדומים, למרות שכל חיי היום יום התנהלו בעמק, ובו היו ערים ומקדשי אבן רבים.

כדי להקים קבר שיחזיק מעמד לאורך זמן כמשכן נצח, המתים נקברו מחוץ לעמק הנילוס, והתפתחה בנייה מחומרים קשים כמו אבן גיר מקומית או אבן חול, וכן חציבת קברים בסלע. בתי הנצח ששרדו, אותם בנו מאבן או חצבו בסלע, היו כנראה של מלכים, אצילים, פקידי המלך ושרי צבא. הם מופיעים בטקסטים השונים על הקירות, ועבורם נכתבו מירב מגילות הפפירוס, ע"י סופרים שהיו תחת חסות המלכים. וכך פולחן המוות שימר את התרבות של האצולה המצרית. ניתן רק לשער שדרך מחשבתם ואמונתם הדתית של האנשים הפשוטים, היו זהות לדת הרשמית (בארץ ישראל, בתקופת הבית הראשון, בני האצולה והעשירים נקברו במערות קבורה, ואילו פשוטי העם נקברו בבתי קברות ציבוריים באדמת טרשים).

כנראה שמשנת 3200 לפנה"ס ועד לשנת 2700 לפנה"ס קברו המצרים בקברי מסטבה (מצטבה, שפרושו ספסל). בקברי מסטבה היו בדרך כלל שתי קומות: החלק התת-קרקעי היה חצוב, חולק לחדרים, ובו היה הקבר החצוב בסלע; ובחלק העילי, שנבנה מעליו בצורת ריבוע, הניחו את כל הציוד שהמלך זקוק לו לאחר מותו, בחיי הנצח.

כנראה שבשנת 2700 לפנה"ס עברו לקבור בבנייה מרשימה של פירמידות, אולי בגלל שוד קברים. הוחלט לבנות מבנה מסיבי שישמור על קבר המלך, ויהיה קשה לפרוץ אליו.

אולי מקור ההשראה לצורת הפירמידה היה במקדש אוֹן לאל רע, אל השמש, בהליופוליס, שרובו מתחת לאדמה, ובתוכו היה חפץ מקודש שנקרא בֶּנְבֶּן, מאבן בצורת פירמידה. הסבר נוסף אפשרי לצורת הפירמידה, הוא לסמל את האופן שבו קרני השמש נופלות על כדור הארץ. במשך אלפי שנים, האלמנט הראשון שבו פגעו קרני השמש היה הפירמידה, שנצצה באבניה הלבנות, המלוטשות. זה היה מפגש של אל השמש עם יציר האדם.

מכיוון שהמצרים האמינו שהמלך הוא האל, או בדרך להיות אל, ואחרי מותו הוא בוודאי אל, הרי שהפירמידה הייתה אמצעי לטיפוס מעלה. אולי הפירמידה סימלה את המדרגות לשמיים עבור המלך. בפירמידת ג'וסר בסקארה, הגה לראשונה האדריכל המצרי אשר תכנן את הקבר, אִמְחוֹתֶפּ, את הרעיון למקם "מסטבות" זו על גבי זו, ויצר פירמידת "מדרגות" שתשמש את נשמת הפרעה המת בעלייתה לשמיים.

הפירמידות נבנו על רמה סלעית. האבנים לפירמידות הגיעו בדרך כלל ממחצבות בגדה המזרחית, גם לאלו שנבנו ממערב לנילוס (כמו למשל לפירמידות בגיזה, מרחק 8 קילומטרים). המצרים השתמשו בנילוס להעברת האבנים. מחודש יוני ועד לאוקטובר הייתה עלייה במפלס הנילוס (כשני שלישים ממי הנילוס מקורם בגשמים היורדים ברמת אתיופיה, והגשמים ברמה זו יורדים רק בעונת הקיץ הרטובה), וכל האדמה החקלאית הייתה מוצפת (וכך עד לבניית הסכר הגבוה באסואן בשנת 1970). את חג הנילוס, לכבוד הפריון של האדמות החקלאיות בשנה הבאה, חגגו בד"כ בחודש יולי (המועד המדויק נקבע בהתאם להצפה. תיאור החג מופיע ברצפת הפסיפס בבית חג הנילוס שבציפורי). בחודשים בהם מפלס הנילוס היה גבוה, לא יכלו לעבד את השטחים המוצפים, ואז העסיקו הפרעונים את החקלאים בבניית הפירמידות. כנראה שבניית הפירמידה החלה כשהמלך עלה לשלטון, ובכל שנה בנו כמה נדבכים.

באזור הפירמידות נתגלו ערי פועלים. כנראה שכדי לבנות את הפירמידות היה גיוס כללי במצרים, של עשרות ומאות אלפי גברים, שבאו כדי לבצע עבודה קדושה של בניית הפירמידה לאל, תמורת מזון וכלכלה. מקובל להניח שבניית המונומנטים האדירים עבור המלך והאלים נעשתה ע"י העם מרצונו, מכוח נאמנות ולא עבדות, לבטח באלף השנים החל מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, טרם מסעות הכיבוש הגדולים וייבוא עבדים בקנה מידה רחב.

המצרים לא השתמשו בגלגל כדי לשנע אבנים לבניית הפירמידות (הגלגל הגיע למצרים עם החיקסוס, במאה ה-17 לפנה"ס). המצרים חצבו אבנים בגדה המזרחית של הנילוס, חיכו להצפה, העבירו את האבנים לגדה המערבית של הנילוס על גבי דוברות, למישור גיזה או סקארה. ביבשה כנראה השתמשו בעגלות גדולות, כאשר עשרים אנשים גררו כל אבן, ועוד עשרים אנשים דחפו את האבן. בשנת 2017 התפרסמה גילויה של מגילת פפירוס, שהיא יומנו של בונה הפירמידות בגיזה, והיא מוצגת במוזיאון המצרי בקהיר. המסמך נכתב בשנה ה-27 למלכותו של המלך חופו ע"י מרר (Merer), שהיה מפקח הממונה על צוות של 200 עובדים מובחרים, בכתב הירוגליפי. הפפירוס מתאר ממקור ראשון את תהליך בניית פירמידת חופו בגיזה. הכותב מציין כי בשלב הזה צוות הבניה היה עסוק בעיקר בחיפוי החיצוני של המבנה הענק. הגיר ששימש את הצוות נחצב בטוּרָה (Tura, Tora), והובא במורד הזרם לפירמידה בגיזה על ידי ספינות. המסע היה בנילוס וכן בתעלות מיוחדות שהובילו לאתר הבנייה, והוא נמשך ארבעה ימים. מרר מתאר שהצוות שלו היה מעורב ביצירת תעלות להסתת המים מהנילוס לכיוון הפירמידה. ביומנו מספר מרר כי האחראי הבכיר על הבנייה היה אחיו למחצה של פרעה חופו, שאחז בתואר של "ראש לכל עבודות המלך". בשנת 2017 חשף הארכאולוג מארק להנר (Mark Lehner) גם עדויות על נתיב מים מתחת לרמה שבה נבנתה הפירמידה, והגדיר את אגן התעלה המרכזי, שלדעתו היה אזור המשלוח הראשי למרגלות רמת גיזה.

כדי להעלות את האבנים מתחתית הפירמידה לגובה, השתמשו בכבש (רמפה), אותו בנו מעפר ושברי אבנים (למודלים שונים אפשריים של צורת הרמפה).

הפירמידות נבנו במלואן מאבן (דהיינו אינן חלולות), ובתוכן או מתחתיהן נקבר המלך. החללים למסדרונות וחדרי הקבורה תוכננו ונבנו במהלך הקמת הפירמידה. ישנן פירמידות בהן הסרקופג שנמצא בחדר הקבורה רחב יותר מהמסדרון המוביל אליו, ולכן ברור שהסרקופג הונח במהלך הבנייה (למשל בפירמידת חופו).

לחדר הקבורה הכניסו את הגופה החנוטה של המלך, והיא הונחה בתוך סרקופג. החניטה נועדה לשמר את צורתה החיצונית של הגופה לנצח, ע"י השארת עור המת בשלמותו על השלד, כדי שהנפש תוכל להתחבר עם הגוף. המצרים האמינו שהקַע (נפש האדם) נולד עם האדם, וזקוק לגוף האדם כדי לקיים את חיי הנצח. בתקופה הטרום-שושלתית הקבורה הייתה בבור בחול המדבר, ונמצאו גופות במצב שימור הדומה לשל חניטה. אך הסיכוי לפגיעה אם תחשף הגופה באופן מקרי, וכן הקמת מבני קבורה, גרמו לשינוי האמצעים שבהם נקטו כדי לשמרה.

תהליך החניטה נזכר במקרא פעמיים בהקשר לחניטת יעקב אבינו ויוסף בנו במצרים. על מות יעקב נאמר: "ב וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל.  ג וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים; וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם, שִׁבְעִים יוֹם." (בראשית נ ב–ג). נוסעים יוונים דווחו שתהליך החניטה לקח שבעים יום, ושאר המידע לגבי תהליך החניטה הוא תוצאה של המחקר המודרני. קודם הוצא המוח ע"י שבר בעורף הגולגולת, ובזמן הממלכה החדשה – דרך הנחיריים בעזרת חוט מתכת, כדי לשמור על שלמות הראש. אח"כ הוצאו האיברים הפנימיים למניעת ריקבונם, כולל כבד, ריאות מעיים וקיבה. כליות ולב לא הוצאו, שכן הלב נחשב למהות האדם, והוצמדו לו חרפושיות עם פסוקים מספר המתים, קמעות ותכשיטים. השלב החשוב היה תהליך מיצוי רקמות הגופה מנוזלים, ע"י כיסויה במלח נתרן למשך כארבעים יום (תהליך ייבוש). האיברים שהוצאו היו חלק משלמות הגוף הנצחי, ולכן קברו אותם בסמוך למומיה או בקבר שכן, כשהם מאוחסנים בארבע כדים המכונים כיום "כדים קאנופיים" (כינוי שנתנו האגיפטולוגים, על שם העיר קאנופוס שבמערב הדלתא, שם עבדו את האל היווני אוסיריס (אוזיריס) בדמות כד ועליו ראש אדם של האל, ושם נמצאו כדים רבים מסוג זה). לאחר ייבוש הגופה שטפו אותה בתמציות בשמים ויין להסרת הריחות הרעים, ובשלב האחרון כרכו סביב הגופה תחבושות פשתן, אשר ארכן היה לעתים יותר ממאה מטרים. בראשית החניטה נהגו לטבול את התחבושות קודם כריכתן בחומרי ריח ושמנים, אך עם הזמן חומרים אלו גרמו להשחרה והשחמה של המומיה, ומנהג זה פסק. המילה "מומיא" מקורה בשפה הערבית, ואולי משמעותה ביטומן/אספלט, חומר שחור ושמנוני דמוי זפת, כצבע התכריכים לאחר זמן. בעבר חשבו בטעות שהביטומן/אספלט שימש לחניטת המומיה.

בפירמידות לא שרדו מומיות חנוטות, אלא רק בקברים שנחצבו בסלע בעמק המלכים שממערב ללוקסור. המומיה העתיקה ביותר שנמצאה היא מהשושלת החמישית, משנת 2300 לפנה"ס, אבל ייתכן שהחניטה החלה עוד קודם.

המצרים חנטו בני אדם, וכמעט את כל מיני בעלי החיים שייצגו אלוהויות שונות. לדוגמה, באתר הסרפאום בסקארה נמצאו סרקופגים בהם קברו פרים חנוטים; במקדש האלה החתולה בסתת (בסטט) חנטו וקברו חתולים; ובהיירקונפוליס (נחן, מדרום ללוקסור) חנטו וקברו היפופוטמים, פילים, קופי בבון ואנטילופות.

הפירמידות בגיזה

פירמידת המלך חופו, שנבנתה בשנת 2550 לפנה"ס, שרדה בשלמותה, למעט אבני הציפוי שהיו ממורקות ומלוטשות, ונגנבו בימי הביניים לבנייה בקהיר. הפירמידות הגדולות והגבוהות היו קולטי שמש אדירים, לבנים, וייצגו את החיבור בין המלוכה המצרית לבין האלים רע והורוס.

הכניסה לכל הפירמידות היא בפאה הצפונית, שהייתה מוסווית. מעל לכניסה לפירמידת חופו, דרכה נכנסים היום, ניתן לראות אבנים במבנה משולש – זוהי הכניסה שדרכה ירדו במסדרון לקבר. את בניית הפירמידה התחילו כחדר תת-קרקעי, ואז החליטו על קבורה בגובה שליש הפירמידה. הפירמידה בנויה מאבני גיר. הכניסה האופקית דרכה נכנסים לפירמידה היום, היא מסדרון שנחצב לפני אלף שנים. אחרי הליכה אופקית במסדרון עוברים למסדרון בשיפוע יורד, לצידו תקועים שלושה גושי גרניט גדולים, שבאמצעותם חסמו את הגישה לקבר אחרי הקבורה. אחרי שעלינו במסדרון צר שאורכו כ-120 מטרים והוא עולה 30 מטרים, הגענו לגלריה גדולה. בגלריה הגדולה נראות נישות שאיפשרו הורדת אבני אטם. קורות הגיר בגלריה הגדולה תומכות במסדרון.

משם טיפסנו לחדר הקבורה, בו הרצפה, החיפוי, התקרה, והסרקופג בו הונח המלך המת הם מגרניט, שהובא מאסואן. על מנת להפחית את הלחץ העצום שיוצרות האבנים שמעל חדר הקבר, המקורֶה בלוחות גרניט, נבנו מעליו חדרי-אוורור, ומעליהם אבנים מקלות בצורת משולש (לתרשימים של מבנה פירמידת חופו בגיזה). שמו של חופו מופיע בחדרים שמעל לקברו.

בקירות חדר הקבורה ישנם שני פירים צרים וארוכים, שגודלם 15x15 סנטימטרים, והם ממשיכים עד לדופן החיצונית של הפירמידה. אולי תפקידם היה לאפשר לנפש המלך (קַע) לצאת ולהיכנס לקבר, כדי לחבור לגוף הפיזי, או אולי אלו פתחי אוורור.

בנייתה של פירמידת חופו נמשכה 20–25 שנים, שטח בסיסה כ-53 דונם, וגובהה היה כנראה 146.5 מטרים. כיוון שהחיפוי לא שרד, ראש הפירמידה התבלה, וגובה הפירמידה כיום הוא כ-138 מטרים. אורכה של כל פאה בפירמידת חופו הוא כ-230 מטרים, ומשקלה של כל אבן נע בין 2–15 טון. פנים הפירמידה מורכב מ-210 שכבות מאוזנות של אבן גיר, ובסך הכל מ-2.3 מיליון אבנים. בפירמידות מאוחרות יותר עברו לאבנים גדולות יותר. משקלה הכולל של הפירמידה הוא 6.5 מיליון טון.

הפאה המזרחית של פירמידת חופו בגיזה (צולם בשנת 2017)

הפירמידה היא חלק ממכלול הכולל טמנוס, שהוא המתחם הפולחני, מוקף בחומה סביב הפירמידה. לפאה המזרחית של הפירמידה של חופו היה צמוד מקדש המתים, שרק בסיסו שרד, מאבני גרניט כהות. ממזרח לו נמצאות שלוש פירמידות קטנות המכונות "פירמידות המלכות", ובהן נקברו בני משפחה. סביב פירמידת חופו ישנם שרידים של מסטבות, קברי אצילים.

בשנת 1954 הוחלט לפנות שכבות עפר מדרום לפירמידת חופו, שם התגלו שני בורות חצובים בסלע, מקורים בלוחות אבן גיר באורך 30 מטרים, ובתוכם חלקי ספינות שפורקו והוטמנו. אחת הספינות שוחזרה (בתמונה להלן), היא מוצגת במוזיאון הספינה של חופו שנמצא מדרום לפירמידה, והבור הנוסף לא נחפר (נכון לשנת 2017). הבור בו נמצאה הספינה שולב בקומת הקרקע של מבנה המוזיאון.

המצרים השתמשו בכמה סוגי ספינות:

• רפסודות של קנים או גומא, ששימשו לשיט בנהר הנילוס.
• ספינות מסחר גדולות מעץ, ששטו על נהר הנילוס ויצאו לים התיכון דרך תעלה, או הועברו ברגל לים סוף.
• "ספינת שמש" שימשה ככלי פולחן. תפקידה היה לשאת את נשמת המלך יחד עם אל השמש רע, במסע על פני השמיים, כחלק ממחזור השמש.
• ספינת לוויה, בה העלו לרגל את גופת המלך המת לאֶבּידוֹס (העיר הקדושה לאוסיריס, בין גיזה ללוקסור), ומשם השיטו אותה למרכז הקבורה בלוקסור בדרום, או גיזה וסקארה בצפון.

לפי הארכאולוג המצרי שגילה את הספינה, כמאל אלמלאח', הספינה הייתה במים לפחות פעם אחת. לפי האלמנטים של הפפירוס והלוטוס, יש להניח שהייתה קשורה לדת, כנראה הייתה "ספינת שמש".

"ספינת השמש" המשוחזרת של חופו (צולם בשנת 2006)

הספינה בנויה ברובה מעץ ארז הלבנון (במצרים לא היו עצים גדולים, לבנייה בעץ השתמשו באשל), ולבנייתה השתמשו בחבלים (ללא מסמרים). הספינה בנויה היטב, יציבה, ואורכה כ-47 מטרים. החרטום והירכתיים דמויי תפרחת צמח הפפירוס (הגומא הגדל בביצות היה סמלה של "מצרים התחתונה", והלוטוס היה סמלה של "מצרים העליונה"). על הסיפון בנוי מבנה גדול עם דלת, נשען על עמודים עם כותרת לוטוס (מעין קונוס עגול). לא נמצא קירוי למבנה, אולי השתמשו בבדים. בקצה הספינה ניצב אפיריון על עשרה עמודים.

מדרום-מערב לפירמידה של חופו נמצאת הפירמידה של חפרע בנו. אבני הציפוי בראש פירמידה זו שרדו, והיא נמוכה מהפירמידה של חופו. הפירמידה השלישית בגיזה שייכת כנראה למלך מנכאורע, והיא הקטנה ביותר מבין הפירמידות של גיזה.

במורד הרמה מזרחה נבנה מקדש העמק, שהיה סמוך לשפת הנילוס בעת עליית המפלס. לאורך דרך התהלוכות בין הפירמידה למקדש העמק הוצבו אובליסקים וספינקסים, שהגנו על המתים בפירמידות.

הספינקס של חפרע (צולם בשנת 2017)

המילה ספינקס מורכבת מהמילים שספ אנח שפרושו "הדמות החיה". הראש בדמות אדם (ישנם ספינקסים עם ראש איל, כפי שראינו במקדש כרנכ), והגוף הוא של אריה. בד"כ הוצבו שני אריות שהגנו על האופק, ושמרו על אל השמש רע. ראשו של הספינקס פונה מזרחה, והפנים מסמלות את השליט, כאן כנראה של חפרע, לפי ההשערה שהוא בנה את הספינקס.

המלך עוטה מצנפת המכסה את מצחו, ובמרכז מצחו הקוברה. הזקן המלאכותי שהיה לפסלי המלכים מתחת לסנטר, לא שרד כאן. אפו של הספינקס שבור, כנראה תוצאה של איקונוקלאזם (השחתת סמלי דת). האיקונוקלאזם במצרים החל בתקופה הביזנטית (כאשר האימפריה הרומית התנצרה), אך כאן כנראה את האף שבר סוּפי במאה ה-14, אחרי שראה איכרים סוגדים לספינקס. הפסל היה צבוע בצבעים עזים ממסד עד טפחות.

הספינקס בגיזה ייחודי בגודלו, זהו אחד המבנים הגדולים ביותר שנחצבו מסלע יחיד. במקום הייתה מחצבה, באבנים השתמשו לבנייה, ויצרו ספינקס ששמר על כל הנקרופוליס של גיזה.

בין רגלי הספינקס, שנבנה אולי במאה ה-26 לפנה"ס (יש הטוענים שאף לפני כן), נמצאה אסטלה, שהיא כתובת על אבן, שהשאיר תחותמס הרביעי באמצע המאה ה-14 לפנה"ס. על פי הכתובת החקוקה על האסטלה, ערך תחותמס, הנסיך הצעיר, מסע ציד, במהלכו עצר לנוח למרגלות הספינקס, שהיה קבור בחול עד צוואר. הוא נרדם, ובחלומו נגלה לו הספינקס ואמר לו, כי אם יסלק את החול וישקם אותו, מובטח לו כי יהיה הפרעה הבא. עם סיום מלאכת השיקום הציב תחותמס את טבלת האבן בין שני טלפיו של הספינקס, הידועה כיום בשם "אסטלת החלום".

מקדש העמק של חפרע שבחזית הספינקס הוא מתקופת הברונזה הקדומה, משנת 2500 לפנה"ס. מקדש העמק היה מחופה מחוץ ובפנים בלוחות גרניט, שהובאו על גבי הנילוס מאסואן, ומרוצף באבן אלבסטר. מעט אור חדר דרך חרכים. במקדש העמק קיבלו את גופתו של חפרע, שם חנטו אותה וכרכו סביבה תחבושות פשתן. בזמן בניית הפירמידות היה במקום מזח פריקה, ואת האבנים גררו לאורך הכבש עד לאזור העבודה. עם סיום העבודה כיסו את דרך התהלוכות ובנו את המקדש.

הפירמידות של חופו (מימין), חפרע, הספינקס, ושרידי מקדש העמק בגיזה (צולם בשנת 2017)

במקדש המלך היו פסלים שטופלו בטקס שנערך מדי יום עם שחר, בו הכוהנים ברכו את הפסלים ואיפרו אותם, כדי לעזור להם לחזור לחיים.

כל הפירמידות נשדדו בעת העתיקה, כלומר, הן לא השיגו את מטרתן. קודם הפסיקו לבנות פירמידות ענקיות, הגובה ירד מ-50 מטרים ל-30 מטרים, ובתקופת הממלכה התיכונה, החל משנת 2000 לפנה"ס, הפסיקו לבנות פירמידות, ועברו לקברים חצובים בעמק המלכים שבגדה המערבית של הנילוס, מול לוקסור. לאחר מכן הייתה תחייה מסוימת של בניית פירמידות, אך לא באותם סדרי גודל.

אתר הקבורה בסקארה

סקארה, המשכה של עיר הקברים של ממפיס, נמצאת מדרום לגיזה, ואף היא בגדה המערבית של הנילוס, על הגבול בין הארץ הנושבת והירוקה למדבר, וגם בה נבנו פירמידות.

פירמידת המדרגות של ג'וסר

פירמידת המדרגות של ג'וסר היא המבנה הראשון שנמצא בצורת פירמידה, כנראה משנת 2700 לפנה"ס. ג'וסר היה המלך הראשון או השני בשושלת השלישית, ומלך כנראה בין השנים 2667–2648 לפנה"ס. הוא משל מספיק שנים כדי להשלים את התכנית הגרנדיוזית של קברו עוד בחייו. הפירמידה היא כנראה הבנייה הראשונה באבן בתולדות מצרים (לפני כן בנו מסטבות מלבני בוץ). לפני כן, בתקופת השושלות הראשונה והשנייה, המלכים נקברו באבידוס, וג'וסר העביר את מקום הקבורה צפונה.

ארכיטרב הקוברות מגרניט בקבר הדרומי (למטה משמאל בתמונה), ופירמידת המדרגות של ג'וסר בסקארה (צולם בשנת 2006)

חומה עם פתח הקיפה את כל המתחם (טמנוס) של ג'וסר. אבני החומה נחצבו במחצבות טורה שממזרח לנילוס, והובאו לכאן. החומה שוחזרה בשנות ה-30 של המאה ה-20. בטמנוס קיימו את פולחן המתים. הטקסים היו רוחניים, ורק הכוהנים הורשו להיכנס למתחם.

אולם כניסה מוביל מהפתח אל החצר הדרומית במתחם. האולם בנוי מאבן גיר מלוטשת, עם קורות גליליות, מעין גזע של דקלים, ושדרת עמודים שגולפו בצורת אגד קנים קשורים, בגובה של כ-7 מטרים. בנישות היו כנראה פסלים. העמודים אינם מונוליתיים, אלא מורכבים מ"פרוסות".

העמודים באולם הכניסה למתחם ג'וסר (צולם בשנת 2006)

כשעומדים על הגבעה שמצפון לאולם הכניסה, ניתן לצפות דרומה, אל אתר הקבורה בדחשור, אף הוא שייך לנקרופוליס של ממפיס. אחת הפירמידות בדחשור נטויה, כשהזוית שלה שונתה במהלך הבנייה. פירמידה נוספת בדחשור היא של 8 מדרגות, שצופתה. כנראה נבנתה ע"י סנפרו, אביו של חופו, שבנה את הפירמידה הגדולה בגיזה.

ממזרח לחצר הדרומית במתחם ג'וסר נמצא מבנה חג היובל המשוחזר, שבו התקיימו טקסי החֶב-סֵד (השחזור לא נעשה מהחלקים המקוריים של המבנה). במלאת שלושים שנה לשלטונו של פרעה, כדי לחזק את הכוחות האלוהיים של מלכותו, המלך היה צריך להוכיח את כוחו בחצר החב-סד (שבה קיימו את חג ה"סֶד"). בטקס, המלך הוכיח את כוחו על ידי ריצה לאורך חצר המקדש מצד אחד לשני, הוכתר בצד אחד למלך "מצרים העליונה", בצד השני למלך "מצרים התחתונה", והוכרז כי האלים נותנים תוקף מחודש לשלטונו. בריצתו המלך מקיף את כל הארץ, מאחד את כל הארץ, הריצה מסמלת את איחודה של מצרים ושלמותה. הטקס הראשון נערך במלאת שלושים שנה למלכותו, ולאחר מכן נערך הטקס כל שלוש שנים. בחרוטות נמצאו כתובות כגון "האל העניק לי עשרה חב-סדים".

בתבליט על גבי הפילון בכניסה (פילון, ביוונית Pylon, הוא שער כניסה מונומנטלי למקדש המצרי העתיק) למקדש מדינת האבו, האל אמון (מימין) מעניק חב-סד (בידו הימנית) למלך רעמסס השלישי הכפוף (משמאל) (צולם בשנת 2017)

בקיר מבנה חג היובל בטמנוס של ג'וסר ישנם מרזבים צמודים לדופן (נראים כמו פילסטרים). המבנים אטומים.

הפירמידה של ג'וסר בנויה מבלוקים קטנים שנחצבו מסלע. בנייתה החלה כמסטבה, כולל חדרים תת קרקעיים, אך היא הושלמה עם 6 מסטבות אחת על גבי השנייה, מדורגות בגודל הולך וקטן, מצופות באבן גיר מלוטשת, שהגיעה כנראה לגובה 62 מטרים.

בחלק התת-קרקעי של פירמידת המדרגות של ג'וסר נתגלו חדרים רבים, מעוטרים בצבעים מרהיבים (שיוצרו מחומרים טבעיים), ואלפי כלי אלבסטר. כן נמצאה שם מומיה חנוטה של תינוק. הכניסה הייתה מצפון, אולם כיום לא ניתן להיכנס לפירמידה. עותק של הפסל של ג'וסר נמצא בכלוב קטן (הפסל המקורי מוצג במוזיאון המצרי בקהיר). בעיניו היו חורים, דרכם יכול היה להסתכל בחיי הנצח.

הקבר של טטי בסקארה

סמוך למתחם פירמידת ג'וסר נמצאת הפירמידה של פרעה טטי (Teti) מהשושלת השישית, שמלך בשנים 2345–2333 לפנה"ס. הפירמידה נראית כמו גבעה חולית מדרום לפירמידת המדרגות של ג'וסר.

בתוך הקבר התת-קרקעי מגולפים תיאורים צבעוניים של חיי היום יום במצרים הקדומה, כפי שהמצרי רצה והאמין שחיים אלו ימשכו בעולם הבא. אנשים רצו להנציח את השושלת, והאמינו שמה שחקוק בסלע, ישמש את המת לנצח.

בתבליטים הפנים מגולפות בפרופיל, ואילו העין מגולפת כאילו במבט מלפנים, כלומר רואים את כל העין הרואה ("אנפס"). גם בתבליטים (כמו בפסלים, למשל של רעמסס השני) רגל שמאל קדימה, אך בשתי הרגלים גילפו את הבוהן. כדי להדגיש שהתבליט של ילדה או אשה, גילפו שד אחד בחוץ. הגברים צבועים בצבעים כהים יותר מהנשים.

התבליטים מתארים בכתב הירוגליפים את המלך שהפך לאל. התבליטים גולפו בלוחות גיר.

בחצר נמצא גם קברו של האציל מררוקה (Mereruka), איש חצר מהשושלת השישית.

הסרפאום בסקארה

במיתולוגיה המצרית יש כנראה ארבע אלוהויות-בוראות ראשיות. על מנת לחוש בכוחותיו של האל, כל אל בחר בעל חיים שיתאר את כושרו, עצמתו, ורמת האלימות – לאל מלחמה. שרדו המתאימים ביותר. האלים הבוראים הם:

1. רע (Ra) – אל השמש. אמון, שנחשב לאל הפריון בתבאי, הפך באלף השני לפנה"ס לאל כלל ארצי, ושמו התמזג עם זה של אל השמש רע (אמון-רע). אל זה היה אל על, הכוח הנסתר שברא את האלים. הוא מיוצג ע"י הבז.
2. אתום (Atum) – ייצג שלמות שהכילה זכר ונקבה גם יחד. לרוב הוא מתואר בדמות נחש בצורת עיגול, בשל תפקידו כיוצר העולם ומשמידו, אך לעתים בדמות אריה, פר, לטאה או קוף.
3. ח'נום (Khnum) – נחשב למי ששלט בעליית מפלס היאור. הוא יצר אלים, בני-אדם ובעלי חיים מחומר על האובניים שלו והפיח בהם רוח חיים. הוא מיוצג ע"י איל.
4. פְּתַח (Ptah) – היה אל האומנויות, הכוח האינטלקטואלי מאחורי הבריאה. הוא ברא את האלים על ידי כך שחשב עליהם בליבו וקרא את שמותיהם בקול. מרכז הפולחן לאל פתח היה בממפיס, והוא מיוצג ע"י פר.

החל מהשושלת השמונה-עשרה (שהחלה בשנת 1580 לפנה"ס), המצרים קידשו את פר האפיס ( Apis), שהוא התגשמות החיה של האל פתח. הפר נבחר על ידי הכוהנים וטופל בקפידה, היה רק פר קדוש אחד בכל נקודת זמן, וכשהוא מת בחרו פר אחר. כשהפר מת חנטו אותו במקדש מיוחד בממפיס, וקברו אותו כאן, בסקארה. בתקופת השושלת העשרים ושש (664–525 לפנה"ס) נחפרו גלריות תת-קרקעיות גדולות ששימשו עד התקופה התלמית. תלמי הראשון קידם את פולחן האל היווני סרפיס (Serapis), איחד את האמונה בפר הקדוש עם אמונת אוסיריס ועם אמונות יווניות. סרפיס הוא אל הרפואה, פוריות והעולם הבא, והשם סרפאום (Serapeum), ניתן, לכן, למקום קבורת הפרים (סרפאום נוסף נבנה באלכסנדריה).

כאן נמצאו סרקופגים שבהם נקברו פרים. בגלריה המרכזית מונחים 20 סרקופגים ענקיים מגרניט שהובא מאסואן, שכל אחד מהם שוקל יותר מ-60 טון. כל הסרקופגים נשדדו פרט לאחד שנותר שלם. כדי לפתוח את הסרקופג השתמשו בדינמיט, ובתוכו נמצא פסל מזהב טהור של פר (את הזהב כרו במצרים, וגם יבאו מארץ פונט, המזוהה עם אריתראה וסומליה של היום). על חלק קטן מהסרקופגים יש כתובות או עיטורים. על שלושה מהם מופיעים שמות של מלכים מהשושלת העשרים ושש, השושלת השלושים, וכן מהתקופה הפרסית.

המסטבה של טי בסקארה

סקארה משכה אנשים חשובים לחיות בה. טי (Ty) היה איש צבא, המפקח של הפירמידות, וכוהן של רע בכמה מקדשים. טי חי בתקופת השושלת החמישית, בשנת 2400 לפנה"ס. טי נקבר במסטבה. בכניסה לקברו חקוקה האוטוביוגרפיה שלו, תבליטים בהם מתואר מה עשה עבור אנשים. דמות עם פאה מסולסלת מציינת איש צבא.

בקבר הונחו מנחות עבור נשמת המת. נשמת המת נכנסה לקבר דרך הדלת הסתומה, ואכלה את נשמת המנחה.

הנקרופוליס של תבאי (לוקסור) ממערב לנילוס

אל לוקסור הגענו בטיסת לילה מקהיר.

העיר לוקסור שוכנת על הגדה המזרחית של נהר הנילוס, במקומה של העיר העתיקה תבאי. בשטח העיר בת-ימינו נמצאים אתרי המקדשים של כרנכ ומקדש לוקסור. מעברו השני של נהר הנילוס, בגדה המערבית, ניצבים המקדשים והקברים של הנקרופוליס של תבאי, הכוללים את עמק המלכים, עמק המלכות, הרעמסאום וכן את אתר דיר אלבחרי, בו נמצא מקדש חתשפסות. בשנת 1979 הכריזה אונסק"ו על "תבאי העתיקה עם הנקרופוליס שלה", אתר מורשת עולמית.

השם לוקסור נגזר מהמילה קאסר בערבית, שפרושו "ארמון". הערבים התרשמו משרידי הארמונות, ונתנו לעיר את השם לוקסור. השם תבאי הוא שם שנתנו היוונים, המצרים הקדמונים קראו לה וואסט, ובמקרא כונתה נוא-אמון.

הפלגנו לגדה המערבית של הנילוס, משם נסענו מערבה. האקלים בעמק הנילוס הוא סובטרופי, והגידולים העיקריים בעמק הפורה הם של קני סוכר, בננות ואספסת לבהמות. השדות מושקים בתעלות מים מנהר הנילוס. מוחמד עלי, מייסד השושלת הפארוקית, הביא למצרים את הכותנה ארוכת הסיבים, ואת קנה הסוכר. בקצה המערבי של האזור החקלאי נמצאת עיר המתים של תבאי.

כבר מתקופת הממלכה התיכונה (בשנים 2133–1786 לפנה"ס), מושב המלוכה היה בתבאי, אולם תקופת הזוהר של תבאי הייתה בימי השושלת השמונה-עשרה. בשנת 1580 לפנה"ס, פרעה יעחמס, הראשון בשושלת השמונה-עשרה, גרש את החיקסוס, חידש את איחודה של מצרים והתחיל את תקופת הממלכה החדשה. אז עלתה חשיבותו של האל אמון, המופיע בשמו של אמנחותפ (משמעות השם אמנ-חותפ היא "האל אמון מרוצה").

תחותמס הראשון, הפרעה השלישי בשושלת השמונה-עשרה, ששלט בין השנים 1525–1512 לפנה"ס, העלה כנראה רעיון חדש: לבנות מקדשי פולחן למלך המת, אך לא פירמידות. את המלכים קברו ממערב למצוק המערבי, ומקדש המתים שלהם נבנה למרגלות המצוק ממזרח. אז בנו כפר של אומנים, בוני קברי המלכים. הפועלים טיפסו כל בוקר על הרכס המערבי, חצו אותו, ועבדו בעמק המלכים. היו פועלים שנשארו לישון בפסגה, כדי לא לטפס למחרת. נמצא תיעוד של תפקיד הפועלים, וממנו עולה שצוות אשר עבד על קבר מנה 30 איש, נערכו מפקדי נוכחות, ורישום של הציוד, כגון פתילות שמן. החודש (30 יום) התחלק אז לשלושה עשורים, בהם שמונה ימי עבודה, ושני ימי מנוחה.

המרכז השלטוני והפולחני היה בגדה המזרחית של הנילוס, וכל מלך בנה מקדש מתים בגדה המערבית של הנילוס, בגבול השטח החקלאי, ושם התנהל פולחן למלך המת שהצטרף לאלים. בעיר המתים חיו כוהנים פעילים, שערכו את פולחן המוות.

מקדש המתים של חתשפסות בדיר אלבחרי

חַתְּ-שֶׁפְּ-סוּת הייתה המלכה החמישית בשושלת השמונה-עשרה, ושלטה בין השנים 1508–1458 לפנה"ס.

במצרים, בשנת 1500 לפנה"ס, המלך תחותמס השני מת, אולם בנו ויורשו, תחותמס השלישי, היה צעיר מכדי לעלות למלוכה. לכן חתשפסות, בתו של תחותמס הראשון ואשתו של תחותמס השני, שהייתה אימו החורגת של תחותמס השלישי, תפסה את השלטון. בתחילה הכריזה שהיא העוצרת של תחותמס השלישי הצעיר, דהיינו אחראית על המלך בעודו צעיר, דואגת לחינוכו ושולטת בפועל בשמו. אולם לאחר מכן הכריזה על עצמה שהיא המלכה, והוסיפה סמלים שלטוניים של מלך זכר לתבליטיה כדי לקבל לגיטימציה למלוכה, כמו זקן מלכותי ומקל רועים. עם זאת ישנם בתבליטיה סממנים המעידים על היותה אשה.

חתשפסות נקברה בצדו המערבי של הרכס, וכנראה הקבר שלה נמצא בדיוק מול המקדש שבצדו המזרחי של הרכס. הקבר שלה לא שרד, אך המקדש שלה עשיר. מדרום למבנה המקדש החדשני נמצאים שרידי מקדש המתים של חתשפסות.

המקדש נבנה בתוך מפל פרסה טבעי, בולט, מכיל שלושה נדבכים, עמודים תומכים, ועמודים פרוטו-דוריים (שמהם כנראה עוצב הסדר הדורי). המפלסים מחוברים ע"י כְּבָשִׁים (רמפות).

המבנה החדשני של מקדש חתשפסות (צולם בשנת 2006)

מהכבשׁ התחתון הובילה שדרת ספינקסים עד לנילוס.

חתשפסות הקפידה על מדיניות פייסנית פנימית וחיצונית, פיתחה מסחר בינלאומי עם הפניקים ועם ארץ פּוּנט, ולשם כך שיקמה את מערכת הכבישים. חתשפסות ערכה מסע לפונט, ממנה הביאה מור ולבונה (עצי בשמים) לקבורה, ודיווח על הנסיעה הזו שרד ונמצא על קירות המקדש.

ציור של חיילים במשלחת המסע לפונט (אולי מחזיקים ענפי לבונה), בנדבך התחתון של מקדש חתשפסות (צולם בשנת 2017)

במפלס העליון, בקדמת העמודים, מוצבים פסלים של חתשפסות בדמות האל אוסיריס.

הפסלים של חתשפסות בדמות האל אוסיריס בקדמת העמודים במפלס העליון במקדש חתשפסות (צולם בשנת 2017)

לפסלים כובע של מצרים העליונה, וידיהם משולבות. בפסלים יש תווים נשיים ברורים, יחד עם סמלים שלטוניים של מלך זכר כמו הזקן המלכותי ומקל רועים.

מדרום לכניסה למקדש, ניצבים עמודים מעוטרים, עם דמותה של חתחור, אלת היופי, האהבה והמוזיקה בכותרתם.

משמאל/מעל פסל חתחור בראש עמוד במקדש חתשפסות (צולם בשנת 2017)

בימי חתשפסות שרר שלום, והיא התפנתה למפעלי בנייה גדולים להאדרת שמה. בין היתר היא בנתה אובליסקים בכרנכ, פיארה את העיר תבאי, שהייתה בירתה, ובה היא הקימה מקדש פאר לאל אמון.

בשנת 1480 לפנה"ס מתה חתשפסות, ותחותמס השלישי עלה למלוכה. הוא כל כך כעס על אמו החורגת, שמבחינתו הייתה שליט לא לגיטימי, שהוא מחק את שמה כמעט מכל מקום, והכניס את שמו במקומה. אולם מכיוון שלא הצליח למחוק את שמה מכל המקומות, יודעים על קיומה. מקובל שפסלים נחמסו ע"י יורשים, אולם בפסלי חתשפסות ההרס הוא אגרסיבי.

פסלי הענק של ממנון

במיתולוגיה היוונית, מֶמְנוֹן, בנה של אלת השחר אֵאוֹס, היה גיבור מלחמה ממוצא אתיופי, שהוביל את צבאו מאפריקה כדי לסייע לטרויה הנצורה במלחמת טרויה, ולבסוף נרצח על ידי אכילס. רעידת אדמה שאירעה בשנת 27 לפנה"ס, סדקה את אחד הפסלים. רוחות הבוקר שנשבו מבעד לסדק השמיעו קול שנשמע כאנחה. היוונים ההלניסטים שבאו לבקר את הפסל, שמעו בקול זה את האנחה של ממנון, ונתנו את השם לאתר.

שני הפסלים של ממנון זהים, מהמאה ה-14 לפנה"ס, ומתארים את פרעה אמנחותפ השלישי במצב ישיבה, כשידיו מונחות על ברכיו ומבטו פונה מזרחה, לכיוון הנילוס. אמנחותפ השלישי היה מהשושלת השמונה-עשרה, ושלט 38 שנים, בין 1417–1379 לפנה"ס.

פסלי ממנון בלוקסור (צולם בשנת 2017)

על הפנל הצדדי חצובה פעמיים דמותו של אל הנילוס האפי (Hapi). שתי הדמויות של האפי קושרות צמחים סביב הנילוס, את הלוטוס והפפירוס, המייצגים את האיחוד של "מצרים העליונה" ו"מצרים התחתונה" (בהתאמה, פולחן סמא-טאווי). מימין לפנל, לצד רגלו הימנית של תחותמס השלישי (פונה מזרחה) פסלה של טיי (Tiy) אשתו של אמנחותפ השלישי.

הפסלים של ממנון סבלו מפגעי טבע. הפסלים בנויים מכמה אבנים (אינם מונוליתיים), אך שרדו לשיא גובהם. גובהם של הפסלים 18 מטרים, כולל בסיס שגובהו 4 מטרים. הפסלים חצובים מגושי אבן חול קוורציט שנחצבו במחצבות ליד קהיר של ימינו, והועברו דרומה, מרחק של 675 ק"מ.

שני הפסלים ניצבו בחזית מקדש המתים של אמנחותפ השלישי, שנבנה בתקופת מלכותו, כשומרי שער הכניסה למקדש. המקדש, שעמד ממערב לפסלים, היה מפואר וגדול, אורכו היה 700 מטרים ורוחבו 550 מטרים. המקדש נבנה צמוד לגדת הנילוס, ויסודותיו נפגעו מההצפות העונתיות של הנילוס (לציורו של דייוויד רוברטס משנת 1848, בו פסלי ממנון מוקפים במים). פרעונים אחרים עשו שימוש משני בשרידי המקדש לבניית מקדשי המתים שלהם, ומהמקדש נותרו שרידים מעטים. כיום (בשנת 2017) מתבצעות חפירות ארכאולוגיות בשרידי המקדש ממערב לפסלים.

קברי האצילים בשייח' עבד אלקורנה

אצילים רצו להיקבר בסמוך למלכים, במפנה המזרחי של הרכס המערבי.

קבר רחמירע, שהיה וזיר של תחותמס השלישי מהמאה ה-15 לפנה"ס, ובו שלל תיאורי מלאכות, וכן שיירות העמים הכבושים המביאים מנחות האופייניות לארץ ממנה באו. הקבר שלם, גמור, והשתמר ברמה גבוהה.

בקבר רמוסה מהשושלת השמונה-עשרה, מהמאה ה-14 לפנה"ס, ישנם ציורי קיר על גבי טיח בצבעים עשירים, ותבליטים בסלע גיר. רמוסה שימש וזיר תחת אמנחותפ השלישי, אז הגיעה האמנות לשיאה. הגילוף מסוגנן, עם הקפדה על הפרטים העדינים ביותר.

אמן מחוץ לקבר רמוסה מחקה את התבליטים העדינים (צולם בשנת 2017)

אחרי מותו של אמנחותפ השלישי, המשיך רמוסה לשרת את אמנחותפ הרביעי (אחנתון), אשר העתיק את הבירה מתבאי לאלעמרנה. רמוסה עבר עם אחנאתון לעמרנה, ונקבר שם.

עמק המלכים

הקברים בעמק המלכים נבנו לפרעוני הממלכה החדשה, שליטי השושלות השמונה-עשרה עד העשרים. העמק הוא חלק מהנקרופוליס של תבאי, בגדה המערבית של נהר הנילוס. הקבורה בעמק באה ככל הנראה לתת מענה לבעיית שוד הקברים אשר נפוצה בקברים הקדומים של הפרעונים – הפירמידות. הוחלט להפריד בין הקבר למקום הפולחן, מתוך תקווה שלא ישדדו קברים חצובים בסלע במקום נידח.

בעמק, אשר שימש כמקום קבורה מלכותי בין השנים 1539–1075 לפנה"ס, התגלו עד כה כ-65 קברים. כנראה שהראשון להיקבר בתחומי בית הקברות הענק היה תחותמס הראשון, סביב 1500 לפנה"ס.

בעמק נמצא הקבר של אחנתון (אחנאתן), הוא אמנחותפ הרביעי מהשושלת השמונה-עשרה (ששלט באמצע המאה ה-14 לפנה"ס). אמנחותפ הרביעי היה מהפכן דתי, ובשנה הרביעית למלכותו הנהיג במצרים את האַתֶניזם, שהעלה את אל השמש, אתון (אַתֶן) – שקודם לכן היה אל מדרגה שנייה – למעמד של אל עליון, במקומו של האל אמון. המהפכה הדתית הזו החלה כנראה כאשר קיים את פסטיבל הסד בשנה הרביעית למלכותו, כצעד יוצא דופן (החב-סד נערך בדרך כלל בשנת השלושים למלכותו של פרעה).

באותה שנה החל לבנות את בירתו החדשה אַחֶתְאַתֶן ("האופק של גלגל החמה"), שזוהתה כאלעמרנה במרכז מצרים, על הגדה המזרחית של הנילוס (312 קילומטרים דרומית לקהיר, 402 קילומטרים מצפון ללוקסור). בשנה החמישית למלכותו, שינה אמנחותפ הרביעי את שמו באופן רשמי לאחנתון/אַחֶנְאַתֶן ("המועיל לגלגל החמה"), כעדות לפולחן החדש.

בשנה השביעית הועברה הבירה מתבאי (לוקסור) לאחתאתון (אלעמרנה), כל חצר המלוכה עבר לעיר החדשה, וחלק מן הארכיון המלכותי הפעיל, כדי לשמר את רצף ההתכתבויות הבין-לאומיות ואת הקשר עם השליטים המקומיים בכנען שהיו תחת שלטון מצרים. בנייתה של העיר נמשכה גם לאחר מכן. אחנתון גם בנה לכבודו של האל אתון קומפלקס מקדשים מהמסיביים ביותר במצרים העתיקה, כולל מקדשים בכרנכ ותבאי, ליד המקדש הישן לאל אמון. במקדשים אלה עבדו את אתון בשמש הישירה (מקדש פתוח), בניגוד למקדשים החשוכים שבהם עבדו את האלים הישנים.

בארמון שנבנה באלעמרנה נמצא ארכיון שבו נשמרו תכתובות העוסקות במאה ה-14 לפנה"ס. המכתבים נכתבו בשפה החיתית, שהייתה השפה הבין לאומית, ובכתב היתדות האכדי ששימש עמים רבים. התכתובות היו בחריטה על גבי לוחות טין (בוץ). אחרי ייבוש לוחות הטין החרוטים, שרפו את הלוחות, הכניסו לקופסה, והחתימו בטבעת המלך. המכתבים מאלעמרנה מוצגים במוזיאון המצרי בקהיר. ממכתבים אלו למדו שאחנתון מאס בדיפלומטיה. מלכים התלוננו כלפי אחנתון, ומתקבל הרושם של תקופה כאוטית של פולחן השמש.

בשנה התשיעית למלכותו הצהיר אחנתון על גרסה רדיקלית יותר של הדת החדשה שלו בכך שהצהיר כי אתון אינו רק האל העליון, אלא האל היחיד, וכי הוא, אחנתון, היחיד שיכול לגשר בין אתון לעמו. הוא אף הורה על הריסה של מקדשי אמון בכל מצרים. פעולה זו הייתה התקפה חזיתית על הכהונה של אמון, שהייתה בעלת כוח פוליטי וכלכלי רב במצרים. חוקרים ניסו לבדוק האם הכרזתו של אחנתון לגבי אימוץ האל אַתֶן מהווה מהפכה דתית, מעבר לאמונה מונותאיסטית באל אַתֶן. כשקראו את המכתבים שנתגלו באלעמרנה הם פרשו את המהלך כצעד פוליטי בלבד, כי אחנתון מעולם לא כפר באלים האחרים.

במשך מאות שנים לפני כן היה אמון האל המרכזי בפנתאון המצרי (שלאחר שהתמזג עם אל השמש רע, נודע בשם אמון-רע), והכוהנים שלו צברו הרבה כוח. בראש מעמד כוהני האל אמון-רע עמד הכוהן הראשי רב העצמה, שמעמדו היה מעל מפקדי הצבא, שרי המדינה ולעתים גם מעל המלך. הממסד הכוהני צבר עצמה כלכלית ושלט על אוצרות, אדמות וצוותי חרטומים, כוהנים ואריסים, עם סמכויות משפט וגביית מסים. בהחליפו את האל, בעצם פיטר אחנתון את כל הכוהנים. הוא לא העביר לכוהנים כספים ולא קיבל מהם הוראות.

אחנתון מלך 17 שנה עד שמת. המלך שירש אותו, תות ענח' אתן שפרושו "דמותו החיה של אתון" (ענח' הוא סמל החיים, איור משמאל), נשא לאישה את בתו של אמנחותפ הרביעי. הכוהנים של אמון-רע החזירו לעצמם את כוחם, המלך שינה חזרה את שמו לתות ענח' אמון (תות אנך אמון), ואת העיר אחתאתן קברו בחול.

סגנונות האמנות שפרחו בתקופת אלעמרנה הקצרה היו שונים באופן מובהק מאמנות מצרית אחרת, והוצגו בהם עיוותים גופניים שונים וכיעור מוגזם, כמו ראשים מאורכים (לפסלו של אמנחותפ הרביעי, אחנאתון, במוזיאון קהיר במצרים) ובטן בולטת (לפסלה של נפרתיתי, אשתו של אחנתון, במוזיאון המצרי בברלין). זו הייתה הפעם היחידה באמנות המצרית המלכותית, שבה המשפחה המלכותית, משפחתו של אחנתון, צוירה באופן נטורליסטי במובהק, כללה סצנות לא פורמליות, כגון תיאורים אינטימיים של חיבה בתוך משפחת המלוכה או משחקים עם ילדיהם, ונשים לא צוירו בצבע בהיר יותר מאשר גברים. דמותה של נֶפֶרְתִיתִי נמצאת על יד המלך גם בפעולות שבדרך כלל רק פרעה היה יכול לעשות, לדוגמה הכאת אויב זר בעזרת אלה. הדבר מרמז כי היא הגיעה להשפעה בלתי רגילה עבור מלכה. ייצוגים אמנותיים של אחנתון מראים אותו באופן נשי ביותר, עם איברים דקים, בטן בולטת וירכיים רחבות (לתבליט אחנתון ומשפחתו סוגדים לאל אתן). דמויות מובילות מתקופת אלעמרנה, מלכותיות ואחרות, הוצגו גם הן עם המאפיינים האלה, ולכן ישנה אפשרות גם שהייתה סיבה דתית כלשהי לייצוג זה.

פרעה תות ענח' אמון מלך על מצרים העתיקה בין השנים 1332–1323 לפנה"ס, והיה המלך ה-11 בשושלת ה-18. הוא מלך רק עשר שנים, ומת בגיל תשע-עשרה בלבד. כשמת במפתיע, נקבר בעמק המלכים, בקבר שאינו מפואר (באופן יחסי, אולי לא הושלם).

קבר תות ענח' אמון, שהתגלה בשנת 1922 ע"י קארטר הבריטי (שהחל בעבודתו בשנת 1908), נמצא כמעט בשלמותו. לתמונות בצבע מחשיפת קברו של הפרעה תות ענח' אמון. ניכרים ניסיונות פריצה לקבר, אחד או שניים, אך כנראה שהגנבים נתפסו בשעת מעשה.

תות ענח' אמון נקבר בשכבות, ובכל שכבה חיצונית יותר פניו נראות מבוגרות יותר:

• בחלק הפנימי נמצאה הגופה החנוטה (מוצגת היום בקבר);
• מעליה – כיסוי של מסכת מוות מזהב, בו הוא נראה צעיר לנצח (מוצג במוזיאון המצרי בקהיר);
• הגופה והכיסוי בתוך ארון 1 – אנתרופואיד (ארון קבורה עם מכסה בצורת אדם) מעץ מצופה זהב ומשובץ (מוצג היום בקבר);
• ארון 2 (שבתוכו היה ארון 1) – מעץ מצופה זהב, אבנים וזכוכית (מוצג במוזיאון המצרי בקהיר);
• ארון 3 (שבתוכו היה ארון 2) – גוש זהב, ובו נראה איש מבוגר יותר (מוצג במוזיאון המצרי בקהיר).

אחנתון ותות ענח' אמון, שנקברו בעמק המלכים, נחשבים למלכים לא-לגיטימיים. שמותיהם אינם מופיעים ברשימות של יורשיהם. כך למשל סתי הראשון, מייסד השושלת התשע-עשרה, אינו מזכיר את שניהם.

לקראת סוף השושלת העשרים (1085 לפנה"ס) כנראה הגיעו למסקנה שלא ניתן להגן על הקברים. הכוהנים אספו את המומיות של הפרעונים, והחביאו אותן. בשנת 1875 גילתה את המומיות משפחת שודדי קברים, שמרה את הגילוי בסוד, אך החלה למכור מהן חלקים. המושל חקר את המשפחה וסחט ממנה וידוי. בשנת 1881 נמצאו 40 סרקופגים עם מומיות של מלכי השושלות השבע-עשרה והשמונה-עשרה בתוכם. בשנת 1891 נמצאו 153 סרקופגים. בשנת 2019 נמצאו בנקרופוליס אלאסאסיף שבגדה המערבית של נהר הנילוס 30 ארונות קבורה שהכילו מומיות של אנשי דת – גברים ונשים – ושל ילדים, שחיו בתקופת שלטונה של השושלת הפרעונית ה-22 (715-946 לפנה"ס), והוסתרו מחשש שיבזזו אותם. במקדש בכרנכ נמצא בור עם פסלים רבים.

בנקרופוליס של תבאי על הגדה המערבית של הנילוס, בסמוך לעמק המלכים, נמצא עמק המלכות, בו נקברו נשותיהם של פרעוני מצרים, ובו קבורה נפרטרי, אשתו המרכזית של רעמסס השני. בקברה תבליטים צבעוניים שנותרו שלמים, והוא נחשב לאחד הקברים היפים במצרים. בהתאם, דמי הכניסה לאתר גבוהים. חברי לקבוצה היו תשושים, וברוב קולות הוחלט לחזור למלון שהיה בספינה, שעגנה בגדה המזרחית של הנילוס. את הנילוס חצינו בסירות מנוע מעץ.

ארמון מדינת האבו

במרכזו של ארמון העיר האבו (מדינה פרושו "עיר") ניצב מקדש המתים של רעמסס השלישי, מהשושלת העשרים. זהו כנראה הארמון האחרון שנבנה. החל מהשושלת העשרים ואחת, הכוהנים השתלטו והכתירו עצמם כפרעונים.

המקדש נבנה בין השנים 1182–1151 לפנה"ס (בישראל הייתה זו כנראה תקופת ההתנחלות והשופטים). במשך 200 שנה, עד לסוף המאה ה-9 לפנה"ס גרו בארמון אנשים, ואז המקום ניטש. בשנת 1859 החל ניקוי המקדש, שנמשך 40 שנה, כאשר הסירו ממנו מבנים קופטיים.

המקדש בנוי מאבן חול, והוא תחום בחומת לבנים לא שרופות. הגלגל הגיע למצרים עם החיקסוס, במאה ה-17 לפנה"ס, ורק מאז יש כרכרות, המופיעות בתבליטים במקדש.

פילון הכניסה (חזית המקדש) במקדש מדינת האבו (צולם בשנת 2017)

בפילון שבחזית המקדש, בתבליט שמשמאל לפתח, האל אמון מימין מעניק חב-סד לרעמסס השלישי הכפוף משמאל (תקריב של התמונה מוצג לעיל, בתיאור מבנה חג היובל בחצר פירמידת ג'וסר).

תבליט הענקת חב-סד מופיע גם בתוך המקדש.

תבליט של האל אמון (יושב על כסא משמאל) מעניק חב-סד לרעמסס השלישי (הכורע) במקדש מדינת האבו (צולם בשנת 2017)

האל מעניק למלך שנות מלכות ארוכות.

בקירות החיצוניים רעמסס השלישי מתפאר בכיבושים וניצחונות, ובתוך המקדש ישנם אלמנטים דתיים. במפנה הצפוני ישנו תבליט של קרב ימי של רעמסס השלישי עם "גויי הים". עד לשנת 1200 לפנה"ס מצרים כבשה, והחל משנת 1100 לפנה"ס זרים חמדו את מצרים. אז נדדו עמים יוונים מאזור הים האיגאי לאגן המזרחי של הים התיכון. סביב שנת 1200 לפנה"ס, עמים דוריים הניסו את היוונים. העמים הדוריים נדחקו מיוון לטורקיה, לסוריה, ללבנון ולישראל. במצרים רעמסס השלישי נלחם בהם, ועל קירות המקדש הוא מתגאה בכך שהצליח להדוף אותם. בקרב הימי מתוארות חמש ספינות של "גויי הים" נלחמות בארבע ספינות של הכוח המצרי. בספינות "גויי הים" נמצא עיטור של ציפורים בחרטום ובירכתיים. הדמויות של לוחמי "גויי הים" מתוארות כגברים תמירים, ללא זקן, לבושים בחצאית, יש להם מגן העשוי כנראה מעור, ולראשם כובע המעוטר בנוצות (לציין פלשתים ות'כר) או בעלי קרניים (לציין שֶׁרְדֶנִים). על קיר הפילון השני, בצידו הדרומי, בצד הפונה לחצר הראשונה, נמצא תבליט נוסף המתאר את חיילי "גויי הים" השבויים הולכים בשיירה, וחיילים מצריים נוגשים בהם. בתבליט הקרב עם הפולשים היבשתיים מגיעים גם נשים וטף, והמשמעות היא שזו לא הייתה רק פלישה צבאית אלא גם התיישבותית.

בפפירוס "האריס הגדול", שנמצא בקבר ליד מדינת האבו, כתוב שאחרי שהעמים הפולשים החריבו את ארץ חתי, הם הגיעו לשערי מצרים, ניסו לפלוש למצרים, ואחרי שרעמסס השלישי מנע מהם את הפלישה, הוא הושיב אותם על אדמתו (כְּנַעַן), נתן להם ערים מבוצרות, נשק, בגדים ומזון, והם עבדו בשבילו. לפי פרשנות זו, רעמסס השלישי הפך את הפולשים לשכירי החרב שלו, חלק מצבאו. חוקרים אחרים טוענים שרעמסס השלישי אכן מנע מהם פלישה, אולם הם התיישבו בכוח בדרום כנען (לא ניתן להוכיח מי החריב את הערים שעליהן התיישבו הפלשתים). יש עדויות שעד לשנת 1150 לפנה"ס הייתה נוכחות מצרית בארץ כנען. דהיינו האזור נתפס ע"י פלשתים, אולם במקביל תיפקדו בכנען גם מצרים.

בשרידי המקדש נותרו צבעים במקומות המוגנים מהשמש, כגון בתקרה.

האולם ההיפוסטילי (אולם בעל גג אשר תקרתו נתמכת על ידי עמודים) של מקדש המתים של רעמסס השלישי בעיר האבו (צולם בשנת 2006)

כדור פורח בזריחה

באחד הבקרים התעוררנו מוקדם מאד, חצינו את הנילוס לצד המערבי בסירה, ונסענו אל משטח ההמראה בכדורים פורחים. הטייס נתן לנו הוראות לגבי בטיחות בטיסה, ולמדנו איך עלינו לעמוד בסל בעת הנחיתה.

לכל כדור פורח יש צוות קרקע, אשר דואג להמראה, ולאחר מכן עוקב ברכב אחר הבלון מהקרקע, כדי לאסוף את הנוסעים בנקודת הנחיתה. הטייס לא יודע מראש מה יהיה מסלול הטיסה המדויק, לאיזה גובה יגיע, וכמה זמן תמשך הטיסה.

משטח ההמראה ממערב לנילוס (צולם בשנת 2017)

הטייס נתן הוראות לאנשים היכן לעמוד, כדי ליצור שיווי משקל בין שני חלקי הסל. כשעמדנו לנחות הטייס ירק כלפי מטה, ועקב אחרי מסלול הרוק, כדי להבין מהו משטר הרוחות.

גבול חד בין עמק הנילוס הפורה למדבר, מבט מכדור פורח בזריחה, מעל עמק המלכים בגדה המערבית של לוקסור (צולם בשנת 2017)

תבאי העתיקה ממזרח לנילוס

בעיר לוקסור, בגדה המזרחית של הנילוס, חיים כחצי מיליון תושבים, וסביבה עוד כמיליון תושבים.

מקדש תבאי העתיקה

במאה ה-16 לפנה"ס נבנה מרכז דתי בתבאי (לוקסור), ומקדש תבאי נבנה בשנת 1400 לפנה"ס. המקדש נבנה במשך אלפיים שנה, כשכל מלך בנה תוספת למקדש.

מקדש לוקסור מואר בלילה, ובשתי הפעמים שטיילתי במצרים ביקרתי בו בלילה.

אל הכניסה למקדש מובילה שדרת ספינקסים בעלי ראש אדם, אותה בנה אמנחותפ השלישי. אורכה 3 קילומטרים, והיא חיברה בין מקדש כרנכ למקדש תבאי. כיום חלק גדול מהשדרה מכוסה בעפר, ונמצא מתחת לעיר.

הפילון הוא חזית המקדש, בצורת שני טרפזים. חדרי התפילה שמאחורי הפילון הראשון נבנו על ידי חתשפסות, והופקעו על ידי תחותמס השלישי. חלקו העיקרי של המקדש – האכסדרה והיכל השמש, נבנו על ידי אמנחותפ השלישי, עם תוספת מאוחרת של רעמסס השני, שבנה את הפילון בכניסה, ואת שני האובליסקים (אחד מהם נלקח לצרפת, ועומד כיום במרכז כיכר הקונקורד בפריז).

האובליסק הוא חפץ מקודש לאל השמש רע, בדרך כלל גוש גרניט מונומנטלי, כאן בגובה 25 מטרים. בארבע פאותיו תבליטים, בראשו קצה פירמידלי, מצופה סגסוגת זהב וכסף, שנצץ עם זריחת השמש. בבסיסו פסלי בבונים, הנוהגים לשיר עם בוקר.

פילון הכניסה למקדש תבאי העתיקה בלוקסור: בתמונה מימין פסלו של רעמסס השני, ובתמונה משמאל שני פסלים של רעמסס השני והאובליסק (צולם בשנת 2006)

לאורך קיר הפילון יש שש גומחות להצגת פסלים וכן גומחות ששימשו לתרנים, ולראשם נקשרו הנסים (דגלים).

מעבר לפילון הכניסה נמצא חצר רעמסס השני, ועל הקיר המערבי ישנם תבליטים עם סצנות מקרב קָדֵש שבצפון סוריה, שנערך בשנת 1275 לפנה"ס. בשנה החמישית למלכותו, החליט רעמסס השני להביא להכרעה את המאבק המתמשך באימפריית חַתי (שהשתרעה בין טורקיה בצפון־מערב, חלקים בסוריה בדרום, ועד לנהר הפרת במזרח). רעמסס השני יצא עם צבא ענק צפונה לכיוון קדש, שם נערך הקרב. נמצאו תעודות מצריות וגם תעודות חתיות המציינות את הקרב. מהתעודות נראה שבשתי האימפריות התייחסו למלחמה כאל מלחמת עולם, וגייסו את כל מי שיכלו לגייס. הקרב נגמר כנראה בתיקו, קדש נשארה בידי חתי. אולם רעמסס השני התפאר במצרים שהוא ניצח את חתי. מלך חתי הודח והוחלף ע"י אחיו, וכעבור עשר שנים, רעמסס השני והמלך החתי החדש חתמו על חוזה שלום. עותקים של החוזה נמצאו בשני הצדדים. קרב קדש מתנוסס בחמישה מקדשים, אחד מהם באבו סימבל.

בקצה הדרומי של חצר רעמסס השני נמצא פילון נוסף, של אמנחותפ השלישי, אחריו הוא בנה אכסדרה. האכסדרה של אמנחותפ השלישי מורכבת משבעה זוגות של עמודים בצורת פרח פפירוס פתוח בגובה 16 מטרים, התומכים בבלוקים ענקיים מאבן.

האכסדרה האדירה של אמנחותפ השלישי במקדש לוקסור (צולם בשנת 2017)

האכסדרה מסתיימת באולם אמנחותפ השלישי. זהו אולם רחב ממדים, אורכו 45 מטרים, רוחבו 56 מטרים, ובו שורות כפולות של עמודי פפירוס בשלושה מצדדיו. על הקירות מופיע תיאור של האל אמון מְעַבֵּר את אמו של אמנחותפ השלישי.

כאלף שנים אחרי אמנחותפ השלישי נבנה דביר מדרום לאולם, ובתוכו קפלה שבנה אלכסנדרס, הוא אלכסנדר הגדול. כשאלכסנדר הגדול כבש את מצרים בשנת 332 לפנה"ס, אנשים המשיכו לסגוד לאותם אלים. על קירות הקפלה מגולפים תיאורים של אלכסנדר כפרעה.

בתקופה הרומית שכנו במקדש וסביבתו מושלי האזור הרומאים והלגיונרים.

בתקופה הנוצרית האולם המרכזי של המקדש הוסב לכנסייה. לאחר מכן, במשך אלפי שנים, המקדש היה קבור מתחת לרחובותיה ובתיה של לוקסור, וגם נבנה מעליו מסגד (ממזרח לחצר רעמסס השני). אחרי שנתגלה המקדש, שימרו את המסגד, והוא מהווה כיום חלק מהאתר.

מקדש כרנכ

מקדש כרנכ נמצא כ-5 קילומטרים מצפון לעיר לוקסור, בגדה המזרחית של הנילוס. פירוש השם כרנכ הוא "הכפר המבוצר". במתחם המקדש גרו ושהו רק כוהנים, פשוטי העם לא יכלו להיכנס אליו.

המקדשים במתחם כרנכ החלו להיבנות בתקופת הממלכה התיכונה, המתוארכת לשנים 2000–1750 לפנה"ס לערך, והוא היה בשימוש עד לתקופה התלמית, בין השנים 305–30 לפנה"ס. למתחם שני צירים מאונכים זה לזה. הציר המרכזי הוא מזרח-מערב, ויש בו שישה פילונים. כל מלך הוסיף בנייה מסביב למקדש הקיים, ולפיכך כל חלק חיצוני מאוחר יותר מקודמו.

בצידי שביל הכניסה למקדש כרנכ ניצבת שדרת ספינקסים עם גוף אריה וראש אַיִל (כבש זכר), המקודש לאל אמון. מתחת לסנטר של האיל עומד פרעה.

שדרת הספינקסים עם גוף אריה וראש אַיִל בכניסה למקדש כרנכ (צולם בשנת 2017)

הפילון הראשון (החיצוני, המערבי, שנבנה אחרון) לא גמור. אין עליו ציפוי של אבנים מלוטשות, ואין עליו תבליטים. כיוון שהפילון אינו גמור, ניתן לראות בו את תהליך הבנייה, בעיקר בחלק הפנימי: נבנתה רמפה מלבני חול שאינן שרופות, באמצעותה העלו אבנים, אשר הונחו בחלק העליון של הפילון. העמודים בנויים מחוליות שאינן מלוטשות סופית. החלונות בפילון שימשו לקשירת הנסים (דגלים).

מעבר לפילון הראשון נמצא המתחם הגדול ביותר במקדש והפתוח לציבור, המוקדש לאל אמון-רע. למפה של מתחם אמון-רע. החצר הגדולה קטורה, ובה שני טורי פסלים שיוצרים סיטראות.

מהפילון השני הובילה שדרת ספינקסים מערבה עד לנילוס. אולם כשהוחלט לבנות את הפילון החיצוני, הבלתי גמור, הועברו הספינקסים שהיו בחצר הגדולה שבין הפילונים, אל שוליה הדרומיים.

ישנם מלכים שלא בנו בציר המרכזי, כמו המקדש שבנה רעמסס השני בחלק הדרומי של החצר הגדולה.

יצאנו ממזרח למקדש רעמסס השני, אל המפנה הדרומי של הקיר הדרומי של אולם העמודים הגדול, שם נמצא תבליט שישק (שושנק). שישק הראשון היה קצין לובי, ששרת בצבאו של אחד הפלגים במצרים. הוא הצליח לכבוש את מצרים, לאחד את מצרים בתקופה קצרה, ולשלוט על כל מצרים. הוא המליך את עצמו, וייסד את השושלת ה-22. שישק מלך בין השנים 945–925 לפנה"ס. בשנת 926 לפנה"ס יצא שישק למסע כיבושים בארץ רֶתֶנוּ, היא כנען. התנ"ך מספר במלכים א', פרק י"ד פסוק 25, ששישק מלך מצרים עלה, הטיל מצור, לקח את אוצרות בית המקדש ועזב. בדברי הימים ב', פרק י"ב פסוקים 2-9 מופיע פרוט רב יותר. על גבי הקיר בכרנכ מתואר כיצד שישק כבש ערים בארץ רתנו, ולקח 150 מנהיגים שבויים. זה האירוע הראשון (אך לא היחיד) מכל הסיפור התנ"כי, שיש עדות חיצונית לאותו אירוע ממש. ממצא נוסף הוא שבר של מצבה שנמצא במגידו, ובו מופיע "שושנק I ממגידו", ומוכיח ששישק היה במגידו.

קיר שישק ובו תבליט כיבוש כנען (צולם בשנת 2017)

במרכז התבליט האל אמון-רע (עם המצנפת הגבוהה) מחזיק ביד שמאל חבלים, אליהם קשורים שבויים שידיהם מורמות (בחלק הימני למטה).

בחלק העליון ומשמאל מופיעה רשימה המונה 150 ערים. לא כל הרשימה קריאה, וחלקה מחוק. מתוך מה שהחוקרים הצליחו לפענח:

• 10 השמות הראשונים בשורה הראשונה הם אויבים של מצרים.
• ממספר 11 מתחילות הערים. 11 – גזה (עזה), 12 – כמעט מחוקה – מקובל לשחזר גזר, מכך נראה ששישק עבר את כל פלשת ללא התנגדות, 13 – רבת, בספר יהושוע פרק ט"ו ברשימת הערים של נחלת יהודה מופיעה עיר הרַבָּה ליד קרית יערים.
• שורה שניה: העיר הראשונה תענך, אח"כ שונם למרגלות גבעת המורה, 16 – בית שנר כנראה בית שאן, 17 – רחוב, תל בעמק בית שאן, מספר 23 סוף השורה השנייה – גבעון, אח"כ 34 – בית חורון, 24 – איילון. כנראה עבר ליד ירושלים.
• בשורה שניה השמות הראשונים הם בעמק יזרעאל, והשמות האחרונים לאורך כביש 443 כיום.
• שורה שלישית: 27 – מגידו, 32 – ערן (עירון) בוואדי ערה, 35 – יחם ליד ג'ת, 38 – שכה שליד טול כרם.

פרופ' בנימין מזר הציע שאולי את השמות ברשימה צריך לקרוא בשיטת הבּוּסְטְרוֹפֵידוֹן = כחריש השור (שורה 1 – מימין לשמאל, שורה 2 – משמאל לימין, שורה 3 – מימין לשמאל).

החלק התחתון ברשימה של שישק על גבי הקיר, משורה 6 ואילך, מתייחס לערים בנגב. העיר ערד מופיעה שם, ועוד שמות שלא יודעים לזהות. חלק מהמקומות שמוזכרים ברשימה מוזכרים עם הקידומת חגר או חקר, אולי מלשון חקרא, "מבצר", אולי חקל שפרושו "שדה", "שטח", או "חצר".

היעד של שישק לא היה רק ירושלים, אפילו לא רק ממלכת יהודה, אלא גם יהודה וגם ישראל. כשירבעם היה במצרים הוא היה קרוב לשישק, אבל לא ידוע מה קרה ביניהם. התנ"ך מציין ששישק עלה לירושלים כי לא מעניין את כותב התנ"ך מה קרה במקומות אחרים. ירושלים לא נזכרת בכתובת שישק – אולי הייתה ברשימה על אחד החלקים שנשחקו (אם כי החלק בו היא אמורה להיות אינו מחוק). אולי בגלל ששישק לא כבש את ירושלים כי לפי המקרא רחבעם נכנע; רחבעם יצא לגבעון (גבעת זאב) ושילם לשישק כדי שלא יעלה על ירושלים.

בקיר שישק כתוב ארץ רתנו, ולא מוזכרים שמות הארץ מהמקרא. אולי כיוון שהמצרים ראו במלך מצרים אל, בתפיסת העולם המצרית הפנימית לא היו ממלכות אלא ערים שמרדו. ולכן שישק לא הזכיר את רחבעם, ירבעם וירושלים. החוקרים "המינימליסטים" (הטוענים שמלכות דוד ושלמה המאוחדת במאה ה-10 לפנה"ס הייתה מצומצמת, באזור ירושלים בלבד, ואת הממצאים הארכאולוגים יש לתארך למאה ה-9 לפנה"ס) טוענים ששישק לא הזכיר את ממלכת יהודה וישראל כי הן עדיין לא היו קיימות. יותר מזה, אומר פרופ' ישראל פינקלשטיין, העובדה ששישק כבש את גזר, מגידו, תענך ורחוב, זה מה שאיפשר לישות ההיסטורית הישראלית להשתלט על האזור. שישק בא, בזז והלך, זה היה מסע שוד. ולכן בסוף המאה ה-10 לפנה"ס, כשהמצרים נסוגו, יכולה הייתה לקום ממלכת ישראל, עם עמרי ואחאב.

סיפור יציאת מצרים הוא הסיפור המרכזי והחשוב בתנ"ך (שהוא אוסף ספרים דתי, שבא למסור מסרים לגבי מערכת היחסים שבין עם ישראל לאלוהי ישראל). לפי המקרא, יעקב ובניו הגיעו למצרים, התקבלו יפה, ואחרי מותם קם מלך חדש ששיעבד את ישראל במשך כמה דורות. אלוהים, באמצעות משה, הוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ובדרך עשה נסים ונפלאות כדי להוכיח שאלוהים הוא המוציא את ישראל. לפי המקרא, בני ישראל התקיימו במדבר בזכות אלוהים. לאחר 40 שנות נדודים הם היו מוכנים להיכנס לארץ כנען.

בסיפור יציאת מצרים מעורבים אלפי ומיליוני אנשים, והיינו מצפים למצוא עדויות – אך לא נמצאו. אף אחד מהסיפורים לא מופיע בכתובת מצרית קדומה, לאף אחד מהאירועים המסופרים ביציאת מצרים אין עדות קדומה, אין עדות ארכאולוגית שיכולה להעיד על איזשהו חלק בסיפור. באסטלת מרנפתח (מצבת ישראל, המוצגת במוזיאון המצרי בקהיר) יש (אולי) אזכור של ישראל בכנען (ליד שמות הישובים גזר וינועם מוזכר "ישראר"), אולם לא נמצא אזכור של ישראל במצרים. לפי יוסף בן מתתיהו, כוהן הדת מנתון (מֶנֶתוֹ, Manetho) תיעד בחיבורו "תולדות מצרים" (מהמאה 3 או 2 לפנה"ס) את צאתם של בני ישראל ממצרים, אך הוא מתאר גירוש של אוכלוסייה טמאה ומנודה של עבדים ואולי שודדי דרכים, ולא את יציאת מצרים לפי הנרטיב היהודי.

אין הסכמה בין החוקרים מתי התרחשה יציאת מצרים, אם התרחשה. אחת ההשערות היא שיציאת מצרים התרחשה במאה ה-13 לפנה"ס. לפי השערה זו הישראלים הגיעו למצרים בתחילת המאה ה-13 לפנה"ס. אמצע המאה ה-13 לפנה"ס הייתה תקופתו של רעמסס השני, שהיה הכי "אלוהי" מכל מלכי מצרים (מרנפתח היה בנו). זו התקופה הכי מתאימה גם מבחינה גאוגרפית. אזור הדלתא במצרים התחתונה הפך לבירה של מצרים, ו"ארץ גושן" היא בחלק המזרחי של הדלתא. אולם אין עדות לאירועים הקטסטרופליים המתוארים בסיפור יציאת מצרים: בצורת, מכת ארבה, מחלות של אנשים, ומוות של חיות. המתת הבכורות, שהם 20% מהאוכלוסייה, הייתה צריכה לפגוע בעצמה של מצרים; כאשר העבדים שהניעו את הכלכלה פתאום ברחו, זה היה אמור למוטט את הכלכלה של מצרים; אם החיילים של מצרים טבעו בים – למה אחרים לא באו לכבוש אותה? אין זכר בכתובות או בארכאולוגיה לאיזו נפילה. לכן מבחינה היסטורית וארכאולוגית אין כל אפשרות לומר שבני ישראל היו עבדים או יצאו ממצרים, בצורה המתוארת במקרא.

מהיכן הגיעה המסורת על יציאת מצרים? אולי בני ישראל היו השסו? המצרים מזכירים ששיעבדו רועי צאן ממוצא שֵׁמִי ("שסו"), מעבר הירדן הדרומי, ובירתם שעיר. חלק מהעבדים האלו הצליחו לברוח לכנען באלף השני לפנה"ס. ידוע גם שיש תופעות טבע מוכרות, הדומות לאלו שבסיפור יציאת מצרים, ואולי הן מוקצנות בסיפורים מבחינת קנה המידה והעצמה. אולי סיפור יציאת מצרים לקח אלמנטים בהוויה, העצים אותם, יצר שרשרת נסים, והכניס את בני ישראל למקום. ייתכן שהייתה חבורת עבדים קטנה שהצליחה לברוח ולשרוד במדבר, עם עזרה מהמדיינים ולחימה בעמלק, הצליחו למצוא מים ומזון, הצליחו להגיע לארץ כנען, חגגו כל שנה לזכר האירועים, וכל שנה הסיפור התעצם. הרעיונות אינם ניתנים להוכחה.

אולי בני ישראל היו החיקסוס? יוסף בן מתתיהו מצטט את מנתו, שמספר שבתקופת השושלת החמש עשרה במצרים, מצרים נכבשה ע"י פולשים, שהמצרים קראו להם בשם חיקסוס, ולפי יוסף בן מתתיהו פירוש השם חיקסוס הוא "מלכי הרועים", והם אבותיהם של עם ישראל. מנתו מספר איך החיקסוס שלטו במצרים כמה מאות שנים. לאחר שחוקרי מצרים פענחו את כתב החרטומים המצרי (ההירוגליפי), והתחילו לחקור במצרים ולפענח כתובות, התברר שלמילה חיקסוס אין קשר לרועי צאן. המצרים כינו את העם הפולש בשם "חַקַאוּ-חַ'אסוּת" שפרושו "מושלי ארצות הנכר", שמאוחר יותר התגלגל בשיבוש ליוונית למילה חיקסוס, בלי קשר לרעיית צאן. מדובר בפולשים שנקראו מילולית "שליטים זרים".

התברר במחקר שהחיקסוס היו אנשים שהובאו למצרים ע"י מלכי מצרים של "הממלכה התחתונה" כלוחמים, אותם גייסו מסוריה, ארץ ישראל, ואמורו, והשתמשו בהם כשכירי חרב בצבא מצרים. בערך בשנת 1750 לפנה"ס, אותם לוחמים ממוצא אמורו או שמי (שם כמו יעקב-הר) השתלטו על "מצרים התחתונה", והכריזו על אחד מהם כמלך מצרים. לא נמצאו תעודות מצריות על אירועים שקרו בארץ לאורך תקופה זו. יש חוקרים הטוענים שהחיקסוס שלטו גם על דרומה של ארץ ישראל. לגישה זו יש רמזים אך היא לא מוכחת; יש חוקרים הטוענים שהחיקסוס לא היו מלכים עצמאיים בכלל, אלה היו שלוחיהם ועושי דברם של מלכי הארץ, כגון מלך חצור. לפי דעה זו החיקסוס נשלטו ע"י שליט בכנען, אולם יש חוקרים הטוענים שאין קשר בין החיקסוס לארץ ישראל. החיקסוס היו עצמאיים ושלטו ב"מצרים התחתונה" בלבד, ללא קשר עם מה שקרה בארץ ישראל. ואם החיקסוס הם בני ישראל, הרי שגירושם, ולכן יציאת מצרים, הייתה במאה ה-15 לפנה"ס. הבעיה שהמאה ה-15 לפנה"ס הייתה שיאה של האימפריה המצרית. המצרים המשיכו לשלוט בכנען עד 1200 לפנה"ס. ולכן לטעון שבני ישראל יצאו ממצרים בשיא התקופה המצרית והגיעו לכבוש את כנען, לא מסתדר עם ההיסטוריה והארכאולוגיה של מצרים וכנען.

הפילון השני (טרפזואידי) הוא של רעמסס השני, ומאחוריו נמצא אולם עמודים גדול. זהו אולם היפוסטילי מקורה. העמודים בגובה 16 מטרים, והמרכזיים 21 מטרים. שטח האולם 53 דונם.

את האולם התחיל לבנות סתי הראשון, אביו של רעמסס השני, שהשלים את האולם. בקיר הצפוני מתואר המסע הצבאי של סתי הראשון בכנען, הכולל רשימת ערים ומזכיר את הניצחונות. סתי הראשון ערך שלושה מסעות בכנען וסוריה, כדי לחזק את השלטון של מצרים שהתרופף שם לאחר תקופת שלטונו של אחנתון. מסעו הראשון היה כדי לדכא מרד שפרץ בבית שאן. ברשימה הטופוגרפית של סתי הראשון בקיר הצפוני מופיעה פעמיים רשימה של 17 ערים ממסעו זה. הרשימה מתארת את מסלול המסע של סתי. הצבא הגיע לעכו, חלקו פנה צפונה לכיוון צור וצידון, וחלקו פנה לכיוון עמק יזרעאל, שם קץ למרד בבית שאן, ופנה צפונה דרך ינועם לחצור, קדש (בהרי נפתלי) ובית ענת (בגליל העליון המזרחי, בתחום דרום לבנון היום). לזכר ניצחונו הציב סתי הראשון שתי מצבות בתל בית שאן. בראשונה נכתב שסתי שמע ששליט העיר רחוב שמדרום לבית שאן מרד נגד מצרים, ואל המרד הצטרפו גם שליטי העיר חמת, והעיר פחל (ממזרח לירדן), שהשתלטו על בית שאן. סתי יצא עם שלוש חטיבות, השתלט על הערים המורדות, והשליט סדר ושלום. המצבה השנייה של סתי שנמצאה בתל בית שאן, מספרת שהוא נלחם גם בעפירו באזור רמות יששכר.

אחד התבליטים מוקדש לתיאור כיבוש ינועם. על פי התבליט העיר הייתה מוקפת נהר וסבך שיחים.

הפילון השלישי הוא של תחותמס הרביעי, בקצה המזרחי של אולם העמודים, והוא הרוס. אולם על גבי האובליסק שניצב שם מופיע שמו של תחותמס.

לצד הדרך הראשית ניצב אובליסק של חתשפסות מסלע גרניט. השתמשו באבקת קוורץ כדי לשייף את האובליסק, והוא מצויר לכל אורכו. גובהו כ-28 מטרים.

הפילון הרביעי הוא של תחותמס השלישי. אחרי עלייתו לשלטון במאה ה-15 לפנה"ס, יצא תחותמס השלישי למלחמה בממלכת מיתַני, ששלטה בתקופה זו בצפון סוריה וצפון עיראק, והשליט את מלכותו על ארץ רתנו. בפילון מתואר קרב מגידו. במגידו נאספו שליטי כנען אשר חברו נגד פרעה. תחותמס השלישי עלה בדרך הים, הגיע ליחם (אולי ימא, דרומית לבקה אלגרבייה וג'ת), על קו התפר בין ההר לשרון (תוואי כביש 6). הוא התלבט באיזו דרך לעלות למגידו:

1. האפשרות הדרומית – להגיע דרך תענך, הדרך שעוקפת את הרכס של אום אלפחם מדרום, דרך עמק דותן (כביש 60). תחותמס ציין את עמק הגינה, כנראה ג'נין, הנמצאת בפינה הדרומית של עמק יזרעאל;
2. האפשרות הצפונית – להגיע דרך המעבר הרחב של ואדי מִלְח (כביש 70, בתוואי נחל תות, נחל יקנעם ונחל דליה);
3. האפשרות במרכז – להגיע בנתיב הצר והבעייתי של ואדי ערה – נחל עירון, שהייתה דרך ארוכה, דרך יערות (כביש 65).

בסוף הלילה הוחלט על האפשרות השלישית. כאשר תחותמס יצא מדרום לבית סוהר מגידו של היום, הוא גילה שמחצית מהמורדים עומדים עם הפנים לצפון – ואדי מילח, ומחציתם השנייה עם הפנים לדרום – תענך, כי לא ציפו שיגיע מוואדי ערה.

באנאלים (דברי הימים בשנתונים) של תחותמס השלישי, על גבי הפילון, הוא מתאר את הכניסה לעמק. מרבית חייליו הלכו ברגל, והוא נכנס לחניון לילה. באנאלים מתואר קרב שהתחולל בעמק, למרגלות מגידו, בו הביס הצבא המצרי את המורדים, אבל חלקם נכנסו חזרה למגידו והספיקו לסגור את השערים. את אחרוני המורדים העלו בסולמות חבלים. רק אחרי שבעה חודשים הצליח תחותמס השלישי לכבוש את העיר (מתקופת הברונזה התיכונה II), ולכן כתב: "כיבוש מגידו כמו כיבוש אלף ערים". אחרי שהעיר נפלה ונהרסה, כמו בהרבה ערים בכנען, הביצורים פורקו ולא היו בשימוש. תחותמס השלישי החריב את מגידו בשנת 1480 לפנה"ס (ולפי מקורות אחרים, בשנת 1457 לפנה"ס).

במסעו כבש תחותמס השלישי 119 ערים, אותן רשם ברשימה טופוגרפית (רשימת מקומות) במקדש. הרשימה המצוירת כוללת 119 דמויות קשורות בידיהן מאחור, ובבטנן רשומה שם העיר. כתובת זו היא המסמך הגאוגרפי הראשון בתולדות ארץ ישראל. העיר הראשונה שנכבשה הייתה קדש, מגידו שנייה. ומעיר שלוש ואילך – הערים רשומות בסדר גאוגרפי. יש תיאוריה לפיה כל קבוצה ברשימה היא אזור מנהלי. העובדה שהערים מסודרות בסדר גאוגרפי, עוזרת לזהות את הערים, וגם נותנת אינדיקציה לתקופה ההיסטורית. ארץ ישראל הפכה פרובינציה מצרית.

בתוך התעודות המצריות הרבות על ארץ כנען, שבאמצע המאה ה-15 לפנה"ס התחילה להיקרא כך, נמצאו גם תיאורים על התנהלות השלטון בכנען. המצרים לא התיישבו באופן קבוע בארץ כנען, ולא ניסו לאכוף את השפה והתרבות על ארץ כנען. רוב המסמכים שמעידים על מערכת הקשרים בין המצרים והכנענים הם באכדית, בכתב היתדות. כנראה שכל שליט מקומי שקיבל את השלטון המצרי נקרא החַזָאנוּ של העיר (באכדית פרושו "שליט העיר"), והוא היה השליט מטעם מלך מצרים. המצרים הפכו ערים כמו עזה, יפו ובית שאן, לערי ממשל, מרכזי שלטון מצרי. התואר של פקידי השלטון המצרי היה רַבִּיצוּ (באכדית פרושו "ממונה").

מדרום לאולם של תחותמס השלישי במקדש כרנכ נמצאת בריכה מקודשת. אגם קדוש היה בכל מקדש, להיטהרות. תעלה מזינה את האגם ממימי הנילוס.

שיט על הנילוס

המלון הצף שלנו הרים עוגן, והפלגנו דרומה במעלה הנילוס. השמיים היו כחולים, השמש זרחה, ושטפה את הסיפון העליון. אבל לי היה קר מאד.

ספינות נוסעים רבות שטות לאורך הנילוס, בין אלכסנדיה לאסואן. הרוב המכריע של הנוסעים היו מצרים בחופשה. בסוף חודש ינואר התלמידים במצרים היו בחופשה, והמשפחה כולה הפליגה.

האוכל בספינה היה משובח במיוחד, משום שהיה אוכל מצרי (לעומת בתי המלון שהגישו אוכל מערבי, ואני, הטבעונית, לא מצאתי מה לאכול). במצרים יש הרבה פול, והם מכינים תבשילים רבים עם פול ולוביה. אפילו כדורי הפלאפל במצרים הם מפול (לעומת פלאפל מגרגירי חומוס בישראל). גם גרגירי חומוס נוספו למנות רבות, אך לא נתקלתי בממרח חומוס. האוכל היה טעים ומזין.

ספינת נוסעים במעלה הנילוס מדרום ללוקסור (צולם בשנת 2017)

החדרנים בספינה קיפלו את המגבות הנקיות בדמות חיות, כמו למשל תנינים וברבורים, אותם הניחו בחדר על המיטה.

כיוון שספינות רבות שטות בין אתרי התיירות, בכל נמל הן עגנו אחת צמודה לשנייה. כדי להיכנס ולצאת היה צורך לחצות ספינות אחרות, ובבוקר הייתה התנהלות איטית כאשר הספינות יצאו לשיט.

הספינות הגדולות שטו במרכז הנהר, וצמוד לגדת הנילוס הפליגו פלוקות, שהן סירות מפרש נוביות.

משמאל פלוקה משייטת בנהר הנילוס ליד אסואן (צולם בשנת 2006)

מקדש הורוס (חור) באדפו

מקדש אֶדְפוּ שוכן על הגדה המערבית של הנילוס בעיר אדפו, כ-100 ק"מ דרומית ללוקסור. העיר הייתה ידועה בתקופה התלמית והרומית בשם "אפולו-נופוליס מגנה" שניתן לה על שמו של האל, ושולב מצמד האלים הורוס ואפולו.

מקדש אדפו ומקדש קום אומבו (בו ביקרנו בהמשך) נכללים ברשימה של ארבעת "המקדשים הפרעונים במצרים העליונה מהתקופות התלמית והרומית", שהוגשה לאונסק"ו בשנת 2003, כדי להכיר בהם כאתר מורשת עולמית.

פנתיאון האלים

היווצרות האלים מתוארת בבריאת היקום, אותה תיארו המצרים בכמה אופנים. בנוסף לתיאור היווצרות היקום בעזרת מיתוסי הבריאה, הכהונה והמלוכה, הם יצרו סולם היררכיה חברתי, מהאלים, דרך המלך, ועד לשליטי העולם הבא. כך הם הגדירו את חלוקת הסמכויות האלוהית. עקב עירוב מיתוסים בדת הממושכת, היו מספר מסורות בריאה, ומסורת הליופוליס הייתה (כנראה) החשובה והפופולרית ביותר לכל אורך ההיסטוריה הקדומה.

לפי מסורת הליופוליס, "עיר השמש", המרכז הקדום של עבודת אל השמש רע, היה ממוקם באַנוּ. לפי מסורת זו, בראשית היה תוהו ובוהו, מלא במים קדמונים שנקראו נון והוצגו כאל. מתוך אותו ים צצה גבעת קרקע ראשונית (אולי הרעיון שאוב מבצבוץ הקרקע עם רדת מפלס המים בנילוס). לאחר מכן הופיע אתום, אל הליופוליס בעל צורת אדם, אשר ברא את עצמו בכוח רצונו (תרגום השם תום ממצרית הוא "המושלם"). בהיותו יחיד, הוא נאלץ ללדת את בנו שו (אל האוויר) ואת בתו תפנוט (אלת הלחות) בעזרת אוננות או יריקה, וילדיו היו בני זוג. שו ותפנוט ילדו את בנם גב (אדמה) ואת בתם נות (אלת השמיים), שהפכו לבני זוג. גב ונות הולידו ארבעה ילדים בלי שייכות קוסמית, שהיו גם שני זוגות: את אוסיריס ואיזיס (איסיס), ואת סת ונפתיס.

לאוסיריס ואיזיס נולד בן בשם הורוס, שגילם את המלך החי, והופעתו הייתה בצורת בז. מהאלים האנושיים האלה נוצר שאר המין האנושי. אוסיריס סימל את המלך המת בעולם הבא, וכל תשעת האלים האחרים שצוינו להלן (אתום, שו ותפנוט, גב ונות, אוסיריס ואיזיס, סת ונפתיס, להוציא את הורוס, שהיה קיים רק בעולם החיים), נקראו "התשיעייה".

בנוסף לפנתיאון שתואר לעיל, היו מאות אלים נוספים לאורך ההיסטוריה הקדומה. המיתוסים הנפוצים והחשובים להכרת המוטיבים הדתיים בממצאים שהתגלו, הם סיפור מותו ותחייתו של אוסיריס (כפי שמופיע במקדש סתי הראשון באבידוס), והריב בין סת לאחיו אוסיריס (סת רצח את אוסיריס, והורוס, בנו של אוסיריס, נקם בסת על רצח אביו), שמופיע כאן, במקדש אדפו. בשניהם הרקע לעלילה היה המאבק הקדום על כס המלוכה במצרים.

הופעת האל באמנות בדמות בעל חיים

מקובל להסביר את הופעתם של האלים בדמות ראש או גוף של בעל חיים, בדמיון הסמלי בין אופי התנועה של החיה, לבין אופי ההתנהגות שהאל מייצג. כך למשל הורוס, המייצג את האל המלך בחייו, מופיע עם ראש עיט (Falcon), אשר בדומה למעוף הציפור בשמיים, כך גם הוא בעל סגולות אלוהיות, וקשר עם אל השמש רע שבמרומים. אפשרות אחרת היא שהשימוש בבעלי חיים נועד לשמש כסמל לאלים השונים. גם עצמים אחרים שמשו ככתר מזהה על ראש האלים, כמו הנוצה לאלה מע'ת ולאל אוסיריס, או כסאה של האלה איזיס.

אחרי שסת רצח את אוסיריס, איזיס הצליחה לאתר את 14 הבתרים, והחזירה את אוסיריס לחיים בלחשים. אולם אוסיריס קץ בחיים, הפך לאל עולם המתים, ולכן מופיע חנוט (בתכריכים).

אחרי שאיזיס השיבה לחיים את אוסיריס, היא התעברה, והורוס (חור), נולד. הורוס הפך לאל הראשי ב"מצרים התחתונה" בתקופה הטרום-שושלתית, שליט הממלכה הארצית של אביו אוסיריס.

בניית המקדש באדפו ארכה כ-180 שנה, בין השנים 237–57 לפנה"ס, בתקופה התלמית. הוא נמצא שלם, אולי בגלל שהמקדש מאוחר. הפילון שלם, עם שקעים לכלונסאות הנסים.

לפני הפילון ישנו פיר, אליו זרמו מי הנילוס בתעלה בכלים שלובים. בתוך הפיר הציבו עמוד מדורג, עליו מדדו את גובה המים, והוא נקרא נילומטר.

התבוננתי בכותרות העמודים במקדש אדפו, ומצאתי דמיון לכותרות באמנות הקלאסית, שנוצרה במאה ה-7 לפנה"ס ביוון ובאירופה. האמנות במצרים התחילה לפני כן. התקופה הקלאסית ביוון הייתה במאות 5–4 לפנה"ס, ומקדש אדפו נבנה החל מהמאה ה-3 לפנה"ס, בתקופה ההלניסטית, ומכאן אולי הדמיון במקדש זה.

כותרות עמודים במקדש אדפו (צולם בשנת 2017)

שוחחתי עם ינון פיאמנטה, חבר בקבוצה שלמד אגיפטולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, על הקשר בין האמנות המצרית והקלאסית. ינון טען שיש השפעה מצרית מובהקת על הפיסול והאדריכלות היוונית המוקדמת, ונתן דוגמאות: דמיון בפוזה, כאשר גם בפסלים היוונים המבט אל הנצח, רגל שמאל קדימה, אגרוף קפוץ, גוף פרופורציונלי ואידאלי לאשה ולגבר. גם מבנה המקדש היווני דומה למבנה המצרי, ולטענתו האמנות המצרית היא זו שקבעה את התקנים (מערכת פרופורציות קפדנית ומודולרית, כך שאם יודעים את קוטר החוליה הנמוכה ניתן לחשב את גודל העמוד וגודל המקדש). במהלך הטיול שאלתי במייל את ד"ר נחום שגיב, מרצה לארכאולוגיה של התקופות ההלניסטית, והוא טען שניכרים הבדלים בולטים בין האמנות היוונית לאמנות המצרית. עם זאת, אחרי הטיול קיבלתי מינון מקורות של חוקרים הטוענים שהאמנים היוונים קיבלו בתחילת דרכם השראה מן האמנים המצריים (המוקדם ביותר משנת 1910, ועד לשנת 2000. צרפתי אותם בסוף היומן).

בתבליטים המעטרים את קירות המקדש, האל הורוס מופיע עם ראש עיט, ועל ראשו כתר כפול, המייצג את "מצרים העליונה" ואת "מצרים התחתונה". מאחוריו מופיעה חתחור, אשתו. לחתחור שד בולט מאד, המהווה שינוי בסגנון. הטבור בולט, והדמויות פחות מוצקות ופחות חטובות. לחתחור יש קרני פרה.

תבליט ענק של האל הורוס עם ראש עיט (מימין), ומאחוריו (משמאל) אשתו האלה חתחור, מעטר את הקיר הצפוני במקדש אדפו (צולם בשנת 2017)

האמנות העדינה וההקפדה על הפרטים, כמו למשל בשיער הנשים, הרשימה אותי מאד. על פי המיתוס, האלה ווַאדְגֶ'ת, אלת "מצרים התחתונה", עזרה לאיזיס להציל את בנה הורוס מדודו סת, כשאיזיס הסתתרה בדלתא של הנילוס. נֶחבֶּת הייתה אלת "מצרים העליונה". בתבליטים ניתן להבחין ביניהן לפי הכתר שלראשן.

בתבליטים החצאיות חצי שקופות, כך שניתן לראות את מתאר הרגל שמתחת.

תלמי השמיני בין האלות וואדג'ת (משמאל) עם כתר "מצרים התחתונה", ונחבת (מימין) עם כתר "מצרים העליונה", במקדש אדפו (צולם בשנת 2017)

המקדש בקום אומבו

מקדש קוֹם אוֹמְבּוֹ נבנה בתקופה התלמית, בין השנים 180–47 לפנה"ס. המקדש שוכן על הגדה המזרחית של הנילוס, כ-40 ק"מ צפונית לאסואן. הבנייה במקדש המשיכה בתקופה הרומית, גם משיקול אסטרטגי, כי המקדש שלט על דרך המסחר שהובילה לנוביה.

מקדש קום אומבו ומקדש אדפו (בו ביקרנו קודם) נכללים ברשימה של ארבעת "המקדשים הפרעונים במצרים העליונה מהתקופות התלמית והרומית", שהוגשה לאונסק"ו בשנת 2003, כדי להכיר בהם כאתר מורשת עולמית.

המבנה מעוצב כפול, סימטרי לאורך הציר הראשי, שכן שימש לסגידה לשני אלים נפרדים. במקדש נבנו שתי חצרות, שני אולמות, וחדרים כפולים לשתי סדרות של אלים. חלקו הדרומי של המקדש הוקדש לאל התנין סובק, אל הפריון ויוצר העולם יחד. חלקו הצפוני של המקדש הוקדש לאל העיט הורוס.

הנילוס שרץ תנינים עד לבניית סכר אסואן. כיום ישנם תנינים מדרום לסכר אסואן. באזור שבו שכן המקדש התגלו 300 מומיות של תניני יאור, כמה מהן מוצגות במוזיאון תניני היאור שבמקום.

עמודים מעוטרים במקדש התלמי בקום אומבו, שהוקדש להורוס האל העיט, ולסובק האל התנין (משמאל, צולם בשנת 2017)

למצרים היה לוח שנה משוכלל: 365 ימים בשנה חולקו לשלוש עונות, שנקבעו ביחס לנילוס ולקציר: עונת ההצפה, עונת הזריעה, ועונת הקציר. כל עונה חולקה לארבעה חודשים, ובכל חודש 30 ימים. על אחד הקירות במקדש מופיע לוח השנה.

המקדש הפך למרכז מרפא, שבו אמצעי הריפוי כללו מדיטציה, שינה במקדש, וטבילה במים. מתחת למבנה הייתה גישה לחדר סודי ששמש כמקדש אורקל: אנשים שאלו שאלות, והכוהן ענה מהחצר. בקיר האחורי של המקדש בצידו הפנימי חקוקות סצנות המתארות כלי ניתוח. תיאורים אלה, מהתקופה הרומית, נחשבים כתיאורים הראשונים של כלי ניתוח רפואיים, לרבות אזמלים, מגרדים, מלקחיים, מרחיב, מספריים, מרשמים ובקבוקים המכילים תרופות, המתוארכים לתקופה הרומית במצרים. בנוסף כולל התבליט שתי אלות היושבות על כיסאות לידה.

בחלקו הצפון-מערבי של מתחם המקדש נמצא מבנה מעוגל עם באר גלילית עמוקה, ששימש כנילומטר. הנילומטר נבנה בתקופה הרומית והיה מחובר לבאר מים קטנה יותר.

במקדש זה, כמו במקדשים אחרים, בולטת תופעת השחתת הפנים בפסלים ובתבליטים. במצרים, דמויותיו של שליט לאחר מותו, או לאחר שהודח מכסאו, הושחתו. תקופה בולטת של איקונוקלאזם במצרים הייתה בעת שהאימפריה הרומית עברה תהליך של התנצרות, אז ניתצו את סמלי הדת הפוליתאיסטית (עם אלים מרובים).

מקדשי אבו סימבל

אבו סימבל נמצאת בקצה הדרומי של הנילוס במצרים, ליד הגבול עם סודן. יצאנו באוטובוס מאסואן בשעת בוקר מוקדמת.

באזור אבו סימבל גרים כ-7,000 אנשים, העוסקים בתיירות סביב האתר, וחלקם עובדים בפרויקט הכשרת קרקע, להקמת עיר חדשה בשם תושכא (Toshka), אליה יוזרמו מים ממאגר נאסר, במרחק 45 קילומטרים. אורך אגם נאסר הוא 500 קילומטרים, מהם 150 קילומטרים בסודן. קיבולת האגם 130 מיליון קוב, ושטחו 600 קמ"ר.

ליד אסואן, ליד האשד הדרומי ביותר של הנילוס, נבנו סכרים, כדי להעלות את מפלס המים, לאגור את המים, להשקות יותר שטחים חקלאיים, וכדי למנוע הצפות. בשנים 1899–1902 נבנה הסכר הקטן, שהוגבה לאחר מכן. בסכר הקטן ישנם שערים רבים שנפתחו בעת עליית מפלס המים, והסחף הגיע לשדות. כתוצאה מהסכר הקטן נוספה אדמה חקלאית. לפני בניית הסכר הושקו השדות בהצפה, ולאחר בניית הסכר בנו תעלות.

בניית הסכר הגדול ליד אסואן, ביוזמת נשיא מצרים גמאל עבד אלנאסר, החלה בשנת 1960, והסתיימה בשנת 1971. הסכר הגדול עוצר את כל הסחף שמדרום לו, והחקלאים החלו להשתמש בכימיקלים, שגרמו לזיהום והמלחה.

בניית הסכר הגדול, 300 קילומטרים מצפון לאבו סימבל, יצרה את אגם נאסר, ומקדשי אבו סימבל המיוחדים בעצמתם, ובהיותם חצובים בסלע, עמדו להתכסות במים. במבצע בין לאומי הצילו את המקדשים, ועוד מספר מקדשים, ואחרים כוסו.

מבצע ההצלה של מקדשי אבו סימבל החל בשנת 1964, ונמשך ארבע שנים. בהעברת המקדשים בנו את שתי הגבעות, ניסרו את הפסלים, והרכיבו את המקדשים מחדש, 65 מטר גבוה יותר, ו-200 מטר הרחק מהנילוס. לסרטון של אונסק"ו על העברת המקדשים באבו סימבל. העתקת המקדשים בוצעה כשאגם נאסר החל להתמלא, ונבנה סכר זמני כדי לאפשר את העבודה.

המקדש הגדול באבו סימבל הוא של רעמסס השני, ומוקדש לאל רע, והמקדש הקטן של נפרטרי, אשתו של רעמסס השני, ומוקדש לאלה חתחור. המקדשים נבנו במאה ה-13 לפנה"ס על ידי רעמסס השני. בשנת 1979 הכריזה אונסק"ו על "המונומנטים הנוביים בין אבו סימבל לפילֵיי" כאתר מורשת עולמית.

בחזית המקדש הגדול ניצבים ארבעה פסלים של רעמסס השני, מהמאה ה-13 לפנה"ס. בין זוגות הפסלים נמצאת הכניסה למקדש. בין רגליו של כל פסל מוצגים בני משפחתו בגודל זעיר ביחס אליו, סמל לכך שפרעה נישא מכל אדם. מעל פתח הכניסה ישנו פסל של האל אמון-רע.

החזית המרשימה של המקדש הגדול של רעמסס השני באבו סימבל (צולם בשנת 2017)

בתוך המקדש, בקיר הצפוני, ישנו תבליט של קרב קדש (היום בצפון סוריה, אחד מחמישה תבליטים של הקרב, תבליט נוסף ראינו במקדש תבאי העתיקה).

בתוך המקדש, בקודש הקודשים, נמצאים פסלי ארבעה אלים. פעמיים בשנה השמש חודרת לחדר הפנימי, ומאירה את הפסלים.

המקדש הקטן של נפרטרי שוכן 100 מטרים צפון-מזרחית למקדש הגדול. זו הייתה הפעם השנייה בהיסטוריה של מצרים העתיקה שמקדש הוקדש למלכה, הפעם הראשונה הייתה המקדש שאחנתון בנה לאשתו נפרתיתי.

בחזית המקדש של נפרטרי ניצבים שישה פסלים, ובמרכז הפתח למקדש. במרכז של כל שלישית פסלים נמצא פסל ענק של נפרטרי, הפסלים זהים בגודלם לפסלי רעמסס השני, המוצבים משני צידיה. דמותה של נפרטרי מוצגת מחזיקה בידה כלי נגינה סיסטרום (רעשן), לבושה בשמלה ארוכה, ועל ראשה עיטור האופייני לאלה חתחור, קרני פרה המקיפים את גלגל השמש.

בקודש הקודשים של המקדש נמצאת פרה, המתארת את האלה חתחור.

המקדש הקטן של נפרטרי, אשתו של רעמסס השני, באבו סימבל (צולם בשנת 2017)

חזרנו לקהיר בטיסה.

אתרים בקהיר

"מצבת ישראל" במוזיאון המצרי בקהיר

אחרי רעמסס השני עלה לשלטון בנו השלושה-עשר, מרנפתח (כיוון שרעמסס השני האריך ימים, שאר בניו מתו לפניו). מרנפתח מלך שלוש-עשרה שנים. בשנה החמישית לשלטונו יצא למסע לדיכוי מרידה שפרצה בארץ כנען, וב"אסטלת ישראל" או "מצבת מרנפתח", לזכרו של מרנפתח, מופיעה כתובת העוסקת במלחמה שערך מרנפתח נגד ניסיון לכבוש את מצרים מכיוון לוב.

בהתייחסו לכיבושיו בכנען, מזכיר מרנפתח (תרגום מהירוגליפית) "המושלים שבו לארץ באומרם שלום / אין אחד אשר ירים ראשו בין תשע הקשתות (כנוי לארצות אסיה), נרפתה תחנו שקטה חת / נבוזה כנען בכל רע / ינועם היתה כלא היתה / ישראל הושם זרע אין לו / לוקחה אשקלון נלכדה גזר."

אשקלון, גזר (בעמק איילון) וינועם (בוואדי ערה) כתובות לפי הסדר הגאוגרפי של המסע מדרום לצפון וממערב למזרח. ליד שלושתן מופיע סימן של עיר מבוצרת, עם מטה של רועי צאן, שמציין זרים (שאינם מצרים). ישראל כתובה "ישראר" (ברוב הדיאלקטים בכתב ההירוגליפי אין את האות "ל" "L", ובמקום "ל" משתמשים באות "ר" "R" או "RW"), ולידה סימנים המסמלים קבוצה של אנשים, ולכן הכוונה לקבוצה שבטית הנמצאת בארץ כנען. הכתובת מתוארכת לשנת 1207 לפנה"ס, ומספקת עוגן לתחילת ההתיישבות בארץ כנען. לפי ממצא זה, ההשערה המקובלת היא שאם הייתה יציאת מצרים, היא התרחשה כנראה בימי רעמסס ה-II, בשנים 1250–1260 לפנה"ס, ותקופת ההתנחלות מתוארכת בין השנים 1200–1000 לפנה"ס. מכיוון שהאסטלה מתוארכת לפני הגעת בני ישראל לארץ ישראל, לא ברור לאיזה ישראל מתכוונים בכתובת, ולכן לא ברור איך ממצא זה משתלב עם הסיפור המקראי.

בית הכנסת בן עזרא

הירצחו של גדליה בן אחיקם במאה ה-6 לפנה"ס, שמונה למושל יהודה מטעם הכובש נבוכדנצר הבבלי, הביא לחורבן היישוב היהודי בארץ ישראל. כמחצית מהאוכלוסייה היהודית חששה מתגובת המלך הבבלי לרצח, וברחה מצריימה יחד עם הנביא ירמיהו, כדי להציל אותו מעונש ע"י המלך הבבלי. המחצית השנייה עברה לבבל, כדי להיות קרוב למלך הבבלי, ובכך להוכיח את נאמנותם.

ארץ יהודה התרוקנה מתושביה. הגולים התחבטו בשאלה כיצד לשמר את זהותם היהודית מחוץ לארץ ישראל. במצרים לא היו יהודים לפני כן, ולכן בשנת 515 לפנה"ס, גולי מצרים החליטו לבנות מקדש ביֵב (ביוונית אלפנטינה, אי בנילוס מול אסואן, סמוך לגבול הדרומי של מצרים העליונה), בדיוק כמו שהיה בירושלים, עם כוהנים, לוויים וקרבנות, מקדש לעבודת האל.

לעומתם, האנשים שעברו לבבל, הגיעו לחברה שבה ישבו יהודים מזה שנים רבות, שחיו עם תודעה של בית מקדש בירושלים, הבינו שלהיות יהודי פרושו שחייבים להיות קשורים לירושלים, והחליטו להעביר את עיקר ההתעסקות לטקסט המקודש, שישמש מרכז הפולחן. בשלב הזה בהיסטוריה לא היה קשר בין יהודי מצרים לבבל, שהיו מדינות תחת שלטון יריב.

ההשפעה של הקהילה היהודית בנילוס ובפרת על עיצוב היהדות לא הייתה שווה. למשל, כתיבת התנ"ך הקנוני, שהתרחשה כנראה בין המאות 7 ל-5 לפנה"ס, דהיינו במקביל להתיישבות יהודים ביֵב שבמצרים, התרחשה ביהודה ובבבל, ולא במצרים.

עדויות כתובות על יהודי מצרים נמצאו בארכיון פפירוסי יֵב מהמאה ה-5 לפנה"ס, שנמצא בשרידי מקדש יב, כאשר שרתו כחיילי בני יהודה (חֵילָא יְהוּדֵיָא) בצבא הפרסי האחמני, אשר שלט במצרים החל משנת 525 לפנה"ס, ומתעד את חיי הקהילה היהודית הרחק מארצה (הארכיון נמצא בשנת 1893). בפפירוסי יב, שנכתבו בשפה הארמית, שפת היומיום של האזור ושל האימפריה כולה, מופיעות הנחיות מחנניה, הכוהן הגדול מירושלים, איך לחגוג את פסח. פפירוסי יב הם עדות לכך שקהילת יהודי יב קיבלה הנחיות דתיות מהכוהן הגדול בירושלים. הפפירוסים מתעדים גם סכסוכי גבולות בין שכנים בנוגע לחדרים ובתים, יציאות ודרכי גישה; נישואים וגירושים; צוואות והסכמי טרום-נישואים; מאכלים ולבוש; שבועות וברכות. השמות היהודים תאופוריים, כגון ברכיה, חנניה, שמעיה, גדליה, גמריה, עזריה ועוד. בשנת 410 לפנה"ס נשרף וחרב בית המקדש ביב, ובית המקדש השני בירושלים, שנבנה במאה ה-6 לפנה"ס, והעיר ירושלים, הפכו למרכז החיים היהודיים. כאשר נבנה מחדש מקדש ביב, הקריבו בו רק דגנים וקטורת, וקורבנות עולה הועלו רק בבית המקדש בירושלים. המקדש השני התמוטט כליל באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, בכיבוש כוחותיו של אלכסנדר הגדול. עם חורבנה של מצרים הפרסית בא הקץ על הגדוד היהודי ועל הקהילה היהודית ביֵב.

בתי כנסת היו במצרים החל מהמאה ה-3 לפנה"ס (גם בארץ ישראל היו בתי כנסת בתקופת הבית השני). רוב בתי הכנסת היו בשכונה היהודית הימי-ביניימית של פוסטאט (קהיר העתיקה), חארת אליהוד.

בית הכנסת "בן עזרא" בפוסטאט, נקרא במקור "בית הכנסת של אנשי ישראל". הוא נבנה ככנסייה בתקופה הביזנטית (מאות 5–6 לספירה), ושימש את הקהילה הנוצרית הקופטית במצרים. בשנת 882 נאלץ הפטריארך שבבעלותו הייתה הכנסייה למוכרה, הקהילה היהודית רכשה, ולא שינתה את המבנה. מאוחר יותר נודע בית הכנסת בשם "בית הכנסת של אליהו הנביא", ואחר כך "בן עזרא", על שם עזרא הסופר.

ארבע מסורת שונות זו מזו מקנות לבית הכנסת את יוקרתו ואת שמותיו השונים. מסורת אחת טוענת שבית הכנסת נבנה לצד תעלה שבה זרמו מי הנילוס, שבה הניחה יוכבד, אמו של משה, את בנה, לצד קני הסוף. כיום קיים בחצר האחורית של בית הכנסת מעין בור מים עמוק, אשר לפי האגדה נמצא במקום המדויק שבו הניחו את תיבתו של משה על שפת היאור.

מסורת אחרת מספרת שהחיבור בין מקום בית הכנסת למשה רבנו הוא בכך, שמשה עמד והתפלל במקום זה כל אימת שיצא אל מחוץ לעירו של פרעה להתפלל לאלוהים. על אחת הבמות בבית הכנסת מופיע הכיתוב: "אגדה בפי תושבי העיר תספר כי במקום הזה התפלל משה רבנו ע"ה ועל המקום הזה כתוב בתורה ויצא משה את העיר ויפרוש כפיו אל ה'. וקבלה בידם כי במקום הזה הייתה תפילתו".

מסורת אחרת מקשרת בין המקום לאתר שבו הקים ירמיהו הנביא את המזבח לאלוהי ישראל, כאשר הגיע למצרים אחרי רצח גדליהו בן אחיקם. מכאן השם "בית הכנסת של אליהו הנביא".

המסורת המקובלת ביותר, אשר ביסודה גם נמצא המקור לשמו הנוכחי של בית הכנסת, "בן עזרא", היא זו המספרת כי בבית הכנסת היה מצוי במשך דורות ושנים ספר התורה המקורי אשר נכתב בידי עזרא הסופר. רבי עובדיה מברטנורא ביקר בבית הכנסת בקהיר בסוף המאה ה-15, וכך תאר בספרו "דרכי ציון" את מה שראה: "במצרים העתיקה יש בית כנסת יפה מאד על גבי עמודים גדולים ונאים. גם הוא מיוחד לאליהו הנביא ז"ל, כי אומרים שנתגלה בו אליהו לחסידים. בקרן דרומית מזרחית שבו, ושם מדליקין נר תמיד. בקרן צפונית מזרחית יש מקום מיוחד גבוה, למעלה, ששם היה מונח הספר תורה של עזרא הסופר."

הקהילה היהודית בקהיר הייתה חשובה באלף הראשון לספירה. בין המאות 7–10 העולם היהודי נוהל הלכתית ע"י הגאונים. כיוון שהיהודים נפוצו ברחבי תבל, ולא בכל מקום היה יהודי שהיה בקיא בספרי הקודש, שלחו שאלות לגאון. אנשים שלחו שאלות בכתב, המכתבים לגאון הובלו ע"י סוחרים יהודים, גם התשובות נכתבו, וכך התפתחה ספרות השו"ת – שאלות ותשובות. בכל דור היה גאון אחד בלבד, פעם ראש העם נמצא בבבל ופעם במצרים. בשנת 850 לספירה לדוגמה, הרב עמרם גאון שישב בבבל שלח לקהילת ספרד את "סדר רב עמרם גאון". בשנת 950 לספירה נולד במצרים הרב סעדיה גאון שהפך להיות ראש הישיבה, וכתב סדר מעט שונה שנקרא "סדר רב סעדיה גאון".

תקופת הפריחה של יהדות מצרים הייתה כשקהיר פרחה, בתקופה הפאטימית והאיובית (מאות 10–13). הרמב"ם (רבי משה בן מימון), נולד בקורדובה שבספרד, עבר לפס במרוקו, ובגיל צעיר עבר לפוסטאט. הוא היה רופא (שימש כרופאו הפרטי של הסולטאן), היה פילוסוף, וסמכות דתית. הרמב"ם התפלל בבית הכנסת בן עזרא כשחי בקהיר, בימי הביניים, ולכן נקרא בית הכנסת לעתים גם "הרמב"ם".

בעת שיפוץ שנערך בבית הכנסת בשנת 1897, נתגלתה גניזה גדולה וחשובה מימי הביניים, ובה אלפי מסמכים מקוריים. מאז נקרא בית הכנסת לעתים גם "בית כנסת הגניזה" (בפרסית, גנזך הוא "בית אוצר", ובלשון חז"ל, המילה קיבלה משמעות של הטמנה). ב"גניזת קהיר" נמצא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת (לפי ההלכה, חל איסור להשמיד או לגרום למחיקה של כתבי יד מקודשים שהתבלו. כיום, כשהגניזה מתמלאת – עורכים לוויה, וקוברים את החומר הקדוש באזורים מיוחדים בבתי-קברות יהודיים). לאורך השנים גנזו יהודי הקהילה במקום לא רק את ספרי התפילה והלימוד שבלו ונשחתו, אלא גם מסמכים משפטיים – כתבי בית דין, מסמכים כלכליים – אגרות ושטרות, רשימות שמיות, קטעי פנקסים ומכתבים, וכל זאת מתוך יחס של כבוד לכל שנכתב באות עברית (המסמכים שנמצאו נכתבו בעברית, בארמית, בערבית ובפרסית, ביידיש ובלטינית – לרוב באותיות עבריות). האקלים היבש של מצרים סייע בהשתמרות הכתבים, שהיו על גבי חומר אורגני. בגניזה נמצאו קטעים מתוך פיוטים ארץ ישראלים רבים, אגרות של גאוני בבל וחכמי ארץ ישראל, קטעים מחיבורים בנושאי הלכה ואגדה, וכן חיבורים מתקופת הבית השני, ובהם שרידי הנוסח העברי של ספר בן סירא לצד שרידים מספר ברית דמשק, שקטעים מעטים ממנו התגלו גם בין מגילות מדבר יהודה (באזור קומראן). בגניזה נמצא מכתב בכתב ידו של הרמב"ם, כתוב בערבית באותיות עבריות. בגניזה נמצא גם מכתב בכתב ידו של רבי יהודה הלוי, שנולד בספרד, הגיע לפוסטאט, חלה ומת. רבי יהודה הלוי לא הגיע לירושלים.

כבר במאה ה-18 הגיעו דפים עתיקים כתובים בעברית לידי סוחרי עתיקות. בשנת 1863 הגיע לבית הכנסת במצרים חכם דת קראי שאסף כתבים עתיקים, מחצי האי קרים, בשם אברהם פירקוביץ', והיה הראשון שהביא לעולם המדע את הספרים מ"גניזת קהיר". בשנת 1896 קנו שתי תיירות נוצריות מאנגליה קרעי דפים עבריים בקהיר, ועם שובן העבירו אותם לידיו של פרופ' ש"ז שכטר מאוניברסיטת קיימברידג'. שכטר זיהה כי הקטעים שבידו הם מתוך אחד הספרים החיצוניים – ספר בן סירא העברי שאבד (מתקופת בית שני, שלא נכנס לקנון היהודי). הוא יצא לאתר את מקורם של הדפים, הגיע לחדר הגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בקהיר, והצליח להעביר כ- 100,000 דפים מתוך הגניזה לאוניברסיטת קיימברידג'. דפים אחרים הגיעו למוזיאון הבריטי, לספרייה הלאומית בלנינגרד, ובשנת 2006 התגלו 350 דפי גניזה נוספים שהיו מאוחסנים בקופסת פח בספרייה של אוניברסיטת ג'נבה שבשוויץ, שנקנו מבית הכנסת בקהיר בשנת 1896–1897.

בית הכנסת בן עזרא הוא חלק מ"קהיר ההיסטורית" המוכרת כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. למרות שכיום נותרו בקהיר יהודים מעטים, בית הכנסת בן עזרא והגניזה נמנים עם אתרי התיירות היהודית במצרים, אותם פוקדים מבקרים רבים.

באולם בית התפילה עומד מזבח – שהפך לארון קודש, הוסיפו שתי בימות כ"תיבה" לקריאה בתורה, ומחוץ למבנה בנו מקווה. בבית הכנסת רהיטים באמנות צדף ותחרה בעץ.

בראשית המאה ה-20 היו בקהיר כ-30 בתי כנסת פעילים. כיום נותרו מתוכם כ-12, ורק אחד פעיל בימי חג ומועד. מלחמת 1948 הרעה את היחסים עם מצרים, בשנת 1954 היה "עסק הביש", היהודים עזבו, רובם ככולם.

מבצר בבילון

מצודת בבילון (בבל) היא המבצר הרומי האחרון בקהיר, מהתקופה הביזנטית, אשר שימש כמפקדה הרומית הראשית. כשהערבים הגיעו לכבוש את מצרים בשנת 641, ישבו במצודה 300 חיילים רומים, והיו בה 60 מגדלי תצפית. במשך שמונה חודשים הערבים לא הצליחו לכבוש את המצודה, כי הרומאים קיבלו אספקה דרך הנילוס, שזרם בשלושת עברי המצודה. מפקד צבא הכיבוש הערבי ביקש מעומר אבן אלחטאב, החליף השני של האסלאם, שישלח לו 12 אלף חיילים, אולם הוא שלח רק ארבעה, ואמר שכל אחד שווה 3,000 חיילים.

מצרים ידועה באבטיחיה, ארבעת החיילים הורו לאסוף את כל האבטיחים, לרוקן מהם את התוכן האדום, ובלילה השליכו את הקליפות הירוקות לנילוס. מי הנילוס עם קליפות האבטיחים זרמו לכיוון המצודה, הרומאים חשבו שהקליפות הירוקות הן קסדות של חיילים, ונכנעו.

כנסיית אלמועלקה

כנסיית אלמועלקה (שפרושו "התלויה") נקראת על שום שנבנתה מעל השער של מבצר בבילון העתיק, שהוקם במאה ה-6 לפנה"ס ע"י הפרסים, ורק אח"כ הפך למצודה רומית. אולם התווך של הכנסייה בנוי מעל למעבר הכניסה למבצר.

חזית שער הכניסה לכנסיה התלויה (אלמועלקה) (צולם בשנת 2017)

לפי הברית החדשה, יוסף, מריה וישוע ברחו מצרימה, ושהו בה שנתיים. כנסיית אלמועלקה היא כנסייה אורתודוקסית קופטית של הבתולה מריה הקדושה, נבנתה במאה ה-3, ומנציחה את השהות של המשפחה הקדושה במצרים.

פסיפס המשפחה הקדושה בחצר הפנימית של כנסיית אלמועלקה (צולם בשנת 2017)

משנת 3100 לפנה"ס חי העם המצרי תחת שלטון הפרעונים. לימים האימפריה נחלשה, נכבשה ע"י השושלת ה-22 הלובית, ובשנת 900 לפנה"ס מלך בה שישק הלובי. אחריהם הגיעו זרים, האשורים, הבבלים וההלניסטים, הקימו מקדשים, אך העם לא השתנה. כאשר צצה הנצרות במאה הראשונה, היא התפשטה במצרים בקצב מהיר. אוסיריס, האל שנרצח ושב לתחייה באמצעות כישוף ונסים, הזכיר למצרים את ישוע; אמו של הורוס, איזיס, שהייתה אשתו ואחותו של אוסיריס, הזכירה למצרים את מריה, ולכן הנצרות נקלטה בקלות.

גם הנזירות צמחה במצרים. הנוצרים נרדפו, ובמצרים היה קל להסתתר. החיים הם בעמק הנילוס, אולם בצדדים יש מדבר, אליו ניתן לברוח, וכך עלה רעיון הנזירות.

בהדרגה, כל העם המצרי קיבל את הדת החדשה, ובמאה ה-4, בתקופת השלטון הביזנטי, כשהנצרות הפכה לדת היחידה המותרת באימפריה הרומית, כל האומה המצרית הייתה נוצרית.

כשהגיעו הערבים, הם הביאו דת מונותאיסטית נוספת, האסלאם, שהציעה יתרונות: תשלום מופחת של מסים. המצרים התאסלמו.

"אגיפטוס" הוא הכינוי היווני העתיק למצרים. המילה אגיפט שובשה ע"י המצרים לקיפט, שהפכה לקופטים, ככינוי לנוצרים תושבי מצרים. הקופטים הפסיקו לדבר בשפה המצרית העתיקה, ופיתחו שפה וכתב ששורדים עד היום, ונקראת קופטית.

מוזיאון הפנורמה של ה-6 באוקטובר

בביקור בשנת 2006 הייתי מאד סקרנית לבקר במוזיאון מלחמת 1973, כדי להבין מדוע המצרים חושבים שהם ניצחו במלחמה. צפינו בחיזיון אור-קולי, שאיכותו הביצוע שלו גבוהה ומרשימה. בתקופת המלחמה שרתתי בצבא באזור התעלה, יומיים לפני פרוץ המלחמה ביקרתי במעוזים "המזח" ו"הכפר", וכשצפיתי במיצג של המעוזים, על פרטיהם המדויקים, חלפה צמרמורת בגופי. הבנתי למה המצרים חושבים שניצחו במלחמה. המצרים הגדירו את חציית תעלת סואץ כיעד המלחמה – והם השיגו אותו. אם מוסיפים לכך את חתימת הסכם השלום בין סאדאת נשיא מצרים, שיזם את מלחמת 1973, לבין ישראל, בשנת 1979, זה בהחלט היה נצחון. מיד הדהד לי הדמיון לתגובת פרעה השני לקרב קדש. אז, אמנם הקרב נגמר בתיקו, אולם רעמסס השני הוציא לעצמו שם במצרים של מי שניצח את חתי, וכעבור עשר שנים, רעמסס השני והמלך החתי החדש חתמו על חוזה שלום.

משם נסענו להצדיע לאנואר סאדאת על קברו שתחת מצבת החייל האלמוני, אשר נרצח ממש מול אנדרטה זו ב-6 באוקטובר שנת 1981, בזמן מצעד לזכר המלחמה ההיא.

המדרסה הממלוכית סולטאן חסאן

מַמְלוּכִּי פירושו "נִרכש", מישהו שנרכש. עוד בתקופת שלטון בית עבאס נולד הרעיון לקנות נערים מידי הוריהם בערבות אסיה התיכונה, להביאם לתחומי ממלכת בית עבאס, להעניק להם חינוך אסלאמי, בסוף המסלול לאסלֵם אותם, ולהכניס אותם לגדודים מבודדים, וכך התקבלה יחידת פרשים מעולה. הממלוכים השתלטו על כל תחומי שלטונם של האיובים (כולל ארץ ישראל), והחליפו את השלטון. התקופה הממלוכית במצרים הייתה בין השנים 1250–1517.

מדרסת סולטאן חסאן נבנתה בשנת 1361. המילה מדרסה בערבית מודרנית פירושה "בית ספר", אולם קודם לכן הייתה במשמעות של "בית מדרש", בית ספר גבוה ללימודי דת. תלמיד במדרסה קיבל ללא תשלום מגורים, לימודים, מזון, ספריה, לפעמים גם כסף כיס.

כבר בכניסה למדרסה פוגשים אמנות ממלוכית מרשימה. מעל לפתחים, דלתות וחלונות, ישנם נטיפי אבן מדורגים (מֻקָ‏רנָ‏ס). הקירות מעוטרים באָבְּלַק (שפרושו מנומר), שהוא שילוב אבנים בצבעים שונים, וביניהם לבן – גיר, אדום ושחור – גרניט.

משמאל אבלק ומוקרנס (בקצה העליון) בחצר הפנימית של המדרסה (צולם בשנת 2017)

החלונות מחופים בסורגים ממלוכיים, שהם סורגי ברזל עבים ועגולים הערוכים בתבנית שתי וערב, כאשר המוטות מחוברים באמצעות גולות תפוחות. מאחורי הסורגים נסגר החלון בשבכת עץ (משרביה).

בתוך המדרסה ישנו מסגד גדול, עם אקוסטיקה יוצאת דופן, ממנה התרשמנו כשהמארח המקומי נשא קולו בתפילה.

בתוך המסגד במדרסה הממלוכית סולטאן חסן בקהיר (צולם בשנת 2017)

מסגד אלריפעי העות'מאני

מסגד אלריפעי המלכותי נמצא מול מדרסת סולטאן חסאן. המסגד נבנה בתקופה העות'מאנית בשני שלבים, הראשון בשנת 1869, והשני בשנת 1912. במבנה ניתן להבחין בתערובת של סגנונות, בעיקר ארכיטקטורה ממלוכית.

בנוסף לאולם תפילה גדול, במסגד ישנם מספר קברים, וביניהם קברם של המלך פארוק, ומוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האחרון של איראן, שמת בשנת 1980.

חדר הקבורה של מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האחרון של איראן, במסגד אלריפעי בקהיר (צולם בשנת 2017)

מצודת קהיר

המצודה הוקמה בין השנים 1176–1183 על ידי השליט האיובי סלאח אדין, ובוצרה כדי להתגונן מפני הצלבנים. מספר שנים לאחר שהכניע את השושלת הפאטימית, החליט סלאח אדין להקיף בחומה אחודה את הערים קהיר ופוסטאט, כך שכוח צבאי יחיד יוכל להגן על שתיהן, והמצודה תהווה את חלקה המרכזי של החומה. החומה הושלמה רק לקראת אמצע המאה ה-13.

בין השנים 1828–1848 הקים שליט מצרים מוחמד עלי מסגד במרומי המצודה. מוחמד עלי, שהיה שליט חסות עות'מאני וכבש את מצרים מידי הממלוכים בשנת 1805, ביצע שינויים רבים במבנה המצודה, במטרה למחוק את עברה הממלוכי.

מסגד האלבסטר של מוחמד עלי, במצודת סלאח אדין, קהיר (צולם בשנת 2006)

בתוך מסגד האלבסטר של מוחמד עלי, במצודת סלאח אדין, קהיר (צולם בשנת 2006)

כתב ההירוגליפים

בשנת 3000 לפנה"ס הופיע הכתב המצרי הקדום, ההירוגליפים (כתב החרטומים), שהיה בשימוש עד לשנת 349 לספירה.

בשנת 1822 פיענח שמפוליון את הכתב ההירוגליפי בעזרת אבן הרוזטה. אבן רוֹזֶטָה היא אסטלה מצרית עתיקה אשר עליה חקוק צו מלכותי, שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. במסגרת מסע הכיבוש של נפוליאון במצרים, מצאו חייליו את אבן הרוזטה ליד ראשיד שבדלתא של הנילוס בשנת 1801, והיא הועברה למוזיאון הבריטי בלונדון בשנת 1802, שם היא מוצגת עד היום.

ברגיסטר התחתון של אבן הרוזטה – הכתובת בשפה היוונית בא-ב יווני, אותם שמפוליון הכיר. מעליו 2 כתובות בשפה המצרית: בכתב דמוטי, כתב הקצרנות המצרי, ובכתב הירוגליפי. שמפוליון נעזר בהיכרות שלו עם השפה המצרית הקופטית, שהאותיות שלה מבוססות על האלפבית היווני, יחד עם עוד כמה סימנים לצלילים המשמשים בכתב הדמוטי.

נקודת המוצא של פענוח הכתב ההירוגליפי: שמות נכתבים בצורה פונטית, ולכן בכל השפות יכתבו אותם צלילים. שמפוליון התחיל את הפיענוח עם שמות מלכים שנכתבו בתוך כרתוש, פתולמאיס וקליאופטרה, בודד את האלמנטים, הצליב בין השמות, ונתן לכל ציור ערך פונטי. בשמה של קליאופטרה מופיעה בסוף ביצה – סימן מגדיר לנקבה.

הכתב ההירוגליפי אינו כתב פונטי לחלוטין, לא כל סימן או אות מייצג משהו פונטי=צליל, אלא או שהסימן מייצג את המשמעות של התמונה (אידאוגרמה), או את הצליל הראשון של התמונה (פונמה), בנוסף למשלים פונטי (מעין ניקוד שבא לעזור לקרוא), וסימן מגדיר (כגון סימן שמציין נקבה).

הכתב ההירוגליפי נכתב על גבי פפירוס. החומר של הפפירוס רך ונוח לציור וגם עמיד, ותרם לכך שהמצרים שמרו את סגנונם שנים רבות. ציורים על טיח, גבס, ואבן חול – גם שרדו.

הכתב ההירוגליפי נמצא אך ורק בתוך גבולות מצרים, ולא התפשט מחוץ למצרים. הא-ב הפרוטו-סינאי / פרוטו-כנעני השתמש בחלק מהסימנים ההירוגליפיים שהתגלגלו למצרית, אך רק במשמעות הפונטית שלהם. למפתח כתב החרטומים בעברית.

החרפושיות הן חותמות בצורת חיפושית (השם בעברית ניתן מצרוף המילים חוֹר – שמו העברי של הורוס, והמילה חיפושית). המצרים האמינו שחיפושיות הזבל מגלגלות את השמש אחרי השקיעה מהמערב למזרח, כדי שתזרח שוב למחרת. לכן החיפושית הייתה חיה מקודשת למצרים. כאשר המצרים השתמשו בחרפושיות גם כקמע, בד"כ מאבן יקרה, אותה חתכו את האבן בצורת חיפושית זבל – עם צד בולט וצד שטוח, ועל הבטן כתבו שם של אל. לפעמים גם קדחו חור בחרפושית והשתמשו בה כתליון.

קצת על מצרים היום

יוסוף, המדריך המצרי, סיפר לנו על קהיר ומצרים. שטחה של מצרים הוא מעל מיליון קמ"ר, ובינואר 2017 מנתה אוכלוסייתה יותר מ-94 מיליון תושבים. סיני נחשבת לחלק האסייתי של מצרים (לנתונים על האוכלוסייה בהווה). קהיר נמצאת בגדה המזרחית של הנילוס, גיזה מדרום-מזרח לקהיר בגדה המערבית של הנילוס, ובשתיהן חיים כרבע מתושבי מצרים.

בימים אלו בונים את קהיר "החדשה" ממזרח לקהיר "העתיקה", בה יוקם מרכז שלטון חדש, שדה תעופה בין לאומי חדש, והיא תהיה עיר הבירה החדשה. בשנת 2022 יגורו בה כ-9 מיליון אנשים. כיום התושבים העשירים גרים בקהיר החדשה, בה נבנו בתי פאר, קניונים ומסעדות. בנוסף נבנו בה בתים לעניי קהיר שפונו משכונותיהם הצפופות. עד היום עברו 1.5 מיליון משפחות עניות, ומתכננים להעביר עוד 5 מיליון משפחות. מי שנכנס לבתים שנבנו משלם 400 דולרים אמריקניים עם הכניסה לדירה החדשה, ועוד 50 דולרים אמריקניים לחודש במשך 20 שנה, ואסור לו למכור את הדירה.

כלכלה

מקור ההכנסה העיקרי של מצרים הוא תעלת סואץ, המכניסה 5–6 מיליארד דולרים אמריקאים בשנה. התעלה נחפרה במאה ה-19, כדי לקצר את הדרך בין אסיה ומזרח אפריקה, לאירופה. בשנת 2015 נחנכה הזרוע החדשה של תעלת סואץ המקבילה לתעלה הקיימת, אורכה 72 ק"מ, והיא מאפשרת תנועה דו-סטרית של אניות. בין שתי התעלות יבנה אזור סחר בין לאומי, בו מדינות אחרות יקימו מפעלי תעשיה, בהם יועסקו פועלים מצרים. מועד הסיום המשוער הוא בשנת 2023.

מצרים תפתֵּחַ את הערים לאורך התעלה, איסמעיליה, פורט סעיד וסואץ, ותבנה עיר חדשה ליד איסמעיליה, כדי לאכלס את הפועלים במפעלים.

החל משנת 2018, מצרים תייצא גז טבעי, משדה הגז שהתגלה לפני שנה וחצי בים התיכון.

מצרים מכשירה קרקע חקלאית נוספת. 10,000 בארות נחפרו, ובאמצעות מי התהום (ולא מי הנילוס) יגדלו אבטיחים, תפוחי אדמה, עגבניות, תמרים וזיתים.

המצרים קוראים ללירה המצרית גְנֶה. כדי לחזק את התיירות, בנובמבר 2016 פוחתה הלירה המצרית בשיעור של 48%. כך התייקרו המחירים למקומיים, אך הם קיבלו העלאה למשכורות בגובה שליש המשכורת. משכורת ממוצעת של עובדי מדינה היא 200 דולר אמריקאי לחודש, ובשוק הפרטי כ-400 דולר אמריקאי.

לפני שנה, מלך סעודיה ביקש לקבל חזרה את האיים סַנָפִיר וטיראן. בשנת 1951 ביקשה סעודיה מפארוק להגן על האיים. בהסכם השלום בין מצרים לישראל, סאדאת כתב שהאיים שייכים לסעודיה. במילים אחרות – להנהגה המצרית ברור שהאיים שייכים לערב הסעודית. למרות זאת, המצרים לא רוצים להיפרד מהשטח. בארבע השנים האחרונות מצרים מקבלת תמיכה מסעודיה, בחריין והאמירויות. לדעת יוסוף, המדריך המצרי, הקונפליקט בין מצרים לסעודיה קשור לעמדתם כלפי הסכסוך בסוריה. מצרים לא רוצה להתערב, ואילו סעודיה רוצה לעזור לאסאד.

טיפים למטייל במצרים

טיילתי במצרים פעמיים, בשנת 2006 ובשנת 2017, בקבוצות מאורגנות מישראל, עם דרכון ישראלי.

למאמר "בין המצרים" שכתבה סמדר פרי על טיולה במצרים. במאמר תיאורים על האווירה, הרוכלים שמציקים בגלל העוני ומיעוט התיירים, מקבצי הנדבות, ואבטחת הישראלים המוגברת, כוללת הסירנות שעשו לנו חור בראש.

אם אתם יוצאים לטיול כדי לצלול לנבכי ההיסטוריה והתרבות, כאשר משווים בין קבוצות מאורגנות, חשוב לבדוק מה רמת הידע של המדריך. יומן זה הוא פרי ידע מקורס מורי דרך ומחקר שלי (ההדרכה לא הייתה ברמת עומק זו).

בנוסף, ישנו פער במחירי הטיול שמציעות סוכנויות שונות. חשוב להבין מה מוזיל את המחיר, ולשקול אם אכן אתם מעוניינים להתפשר על כך. להלן דוגמאות:

1. טיסות באמצע הלילה הן זולות יותר, אך מאד לא נוחות. אני לא מפונקת, אבל כל ימי הטיול עמוסים, האתרים נפתחים בשעה 8:00, ולכן יוצאים מהמלון מאד מוקדם, אחרי ארוחת בוקר מוקדמת. בנוסף, יש כמה ימים שתצטרכו לקום עוד יותר מוקדם, כמו למשל כדי לטוס בכדור פורח. לכן תוספת של טיסה באמצע הלילה יכולה לשגע את הגוף, לעומת טיסה בשעה סבירה בבוקר או אחרי שהאתרים נסגרים (בשעה 17:00).
2. נסיעה ברכב לאבו סימבל זולה יותר מטיסה, אולם יש לקום לפנות בוקר, בגלל הנסיעה הארוכה, וסידורי הביטחון על גבול סודן. טיסה לאבו סימבל נוחה יותר, אך כמובן מייקרת את הטיול.
3. חצי פנסיון (שתי ארוחות) בחלק מהימים זול יותר מפנסיון מלא (שלוש ארוחות). אני לא מפונקת, אך כן אוכלת ארוחות מסודרות, ולכן השאלה היא מה התכנית בימים שבהם יש רק שתי ארוחות. הכי פשוט להתארגן עם ארוחות ארוזות, אותן ניתן לקבל מהמלון רק בפנסיון מלא. במהלך היום נמצאים באתרים שבהם אין אפשרות לקנות אוכל.
4. כדאי לבדוק איזה אתרים נכללים במחיר הטיול (דהיינו, תשלום דמי הכניסה), ולאילו אתרים יש לשלם בנוסף. ישנם אתרים שדמי הכניסה אליהם מאד גבוהים, כמו הקבר של נפרטרי, שנחשב לאחד הקברים היפים במצרים.

טיפ צילום: באתרים רבים אסור לצלם, כמו למשל בתוך קברים. ינון מצא פתרון: הוא שילם בקשיש (סכומים קטנים), ואפשרו לו לצלם.

אוכל מהיר, טעים, משביע וזול

במהלך היום חבל לבזבז זמן על מסעדה, ובמצרים ישנן שתי אופציות של אוכל מהיר, שהוא גם טעים, משביע, טבעוני ומאד זול.

הקושארי כולל אורז, עדשים, אטריות, רוטב עגבניות ובצל מטוגן, עם תוספת של מיץ לימון ורוטב חריף. בקהיר מומלצת המסעדה של אבו טארק (Koshary Abou Tarek).

כדור פלאפל יחיד גדול עשוי מפול מוגש בפיתה מחיטה מלאה. אותי משביעות שתי מנות פלאפל. בקהיר מומלצת רשת "פלפלה" (Felfela).

מקורות על ההשפעה המצרית על הפיסול והאדריכלות היוונית המוקדמת

את המקורות קיבלתי מינון פיאמנטה, חבר בקבוצת הטיול למצרים שלמד אגיפטולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

Religion and Art in Ancient Greece by Ernest, Arthur, Gardner, Harper & brothers, 1910

Art and the Early Greek State – An Interpretive Archaeology by Michael Shanks, Cambridge University Press, 1999, page 64

Art and the Early Greek State – An Interpretive Archaeology by Michael Shanks, Cambridge University Press, 1999, page 119

Greek Art From Prehistoric to Classical by Michael Norris, Metropolitan Museum of Art, 2000

Greek Art From Prehistoric to Classical by Michael Norris, Metropolitan Museum of Art, 2000