בהוטן, ממלכת האושר

יומן מסע מאת אפרת נקש

ספטמבר-אוקטובר 2018

טיול מאורגן

מדד האושר הלאומי הגולמי, הבודהיזם הטיבטי, והנופים הפראיים משכו אותי לבקר בבהוטן. אחרי חיפוש קצר ברשת הבנתי שבבהוטן ניתן לטייל אך ורק בטיול מאורגן, ואין אפשרות לטייל עצמאית (נכון לשנת 2018, לפרטים בנספח – עלויות). כשחיפשתי מדריך שיארגן את הטיול, מצאתי המלצות רבות על קזנג דרוקפה (Kezang Drukpa). התכתבנו, התלהבתי, וסיכמנו.

הטיול כלל שלושה חלקים: נסיעה ממזרח בהוטן למערבה, תוך ביקור באתרים והשתתפות בפסטיבלים, בשילוב מסלולי הליכה קצרים, לאחר מכן טרק, ואז שוב נסיעה וביקור באתרים במערב בהוטן.

לפני נסיעתי קראתי את ספרו של מנחם מרקוס, נעלם בבהוטן, כתר הוצאה לאור, 1998. התיאורים מלאי הרגישות והצבע של הטבע והאנשים עוררו אותי רגשית, אך גם הרגשתי חוסר נוחות, בלשון המעטה, לגבי כל אותם ישראלים שמתרברבים בנסיון, שלעתים מצליח, להסתנן לבהוטן מבלי לשלם.

הטיסה

הצ'ימידן שלי לא הגיע לדלהי. אני מספרת על כך לטובת מי ששוקל לנסוע לבהוטן דרך רומא והודו. בשדה התעופה של רומא מזוודות הולכות לאיבוד (נכון לשנת 2018), ואמנם הטיסות של Air India זולות, אך כך גם רמת השרות. לפיכך, אם בכל זאת טסים עם Air India, יותר מתמיד, חשוב להכניס לתרמיל שאיתו עולים לתא הנוסעים, ציוד שיספיק לשבוע.

אמנם Air India שלחו את התיק בעקבותינו מאוחר יותר, אך בצורה פסיבית (חיכו שאחרים יפעלו), איטית (שאנטי?), וניסו להשתמט מתשלום לחברת התעופה הבהוטנית דרוק אייר (Drukair). לשמחתי, קזנג מכיר אנשים רבים שפעלו באכפתיות ודאגו להעביר את הצ'ימידן אלינו. קיבלתי את התיק לידי באיחור של שבוע.

הטיול

הגבול בין הודו לבהוטן עובר במקום שבו הגבעות שלמרגלות ההימלאיה מתרוממות מהמישור ההודי. מחלון המטוס צפיתי ב-Guwahati שבהודו, הטובלת בירק. שדות אורז נפרשו במרחבי המישור, הבתים הנמוכים היו מוקפים בעצים, שיחים ושדות, פה ושם ראיתי עצי בננה ופפאיה.

בשדה התעופה של Guwahati פגשתי את המדריך קזנג והנהג פמה (Pema). שניהם הגיעו ברכב מטימפהו הבירה שבמערב בהוטן. מכיוון שבהוטן נמצאת בפסגות ההימלאיה, והנסיעה בדרכים איטית, הם נסעו מטימפהו דרומה, חצו את הגבול להודו (הבהוטנים חוצים את הגבול בצורה חופשית), ונסעו מזרחה במשך יומיים במישורי הודו.

הכביש מ-Guwahati צפונה עבר לאורך עיירת גבול הודית ובה שווקים ודוכנים עמוסים בתנובת השדה. העיר שקקה פעילות, מלאה באנשים, שפסעו לצידי הדרך לאורך קילומטרים רבים. עיר הודית טיפוסית.

לבהוטן נכנסנו מבעד לשער מפואר בנוי, שבו קבועים שערי ברזל נעולים. מאחורי השער, בצד הבהוטני, מתחילה עיירת הגבול של בהוטן, Samdrup Jongkhar, המתקדמת שנות אור ממקבילתה ההודית. בבהוטן הרחובות נקיים, עמודי הבתים מצופים בעבודות עץ צבועות בדוגמאות טיבטיות, מראה הרחובות מוקפד ונקי, הבתים הבהוטנים מטופחים, צבועים, ומתוחזקים ברמה גבוהה. בכבישים נוסעות מכוניות חדשות.

מראה האנשים בשני צידי הגבול שונה. הבהוטנים  לבושים בבגדיהם המסורתיים, פניהם עגולים ועיניהם מלוכסנות.

בהוטן הזכירה לי את טיבט, אך בהוטן הרבה יותר מפותחת. טיבט עצרה מלכת עם הכיבוש הסיני. למשל, הדיכוי הסיני והעוני כתוצאה מכך, מונעים מהטיבטים לחדש את ביתם. בבהוטן הבתים בנויים בארכיטקטורה דומה, אך עם עבודות אמנות מעץ ועיטורים מרהיבים בצבעים חיים, המתוחזקים באיכות גבוהה. כיוון שתושבי בהוטן פזורים על פני שטח גדול יחסית (793,128 תושבים בשטח של 38,394 קמ"ר), השלטון הבהוטני רישת את כל הממלכה, וכך בכל נקודה יש כיסוי סלולרי וגישה לאינטרנט.

למזלי הרב, בשבוע הראשון ללא התיק מזג האוויר היה חמים, כך שהסתדרתי עם הבגדים שהיו עלי. קזנג הזמין לינה בבתי מלון בדרגת תיירות טובה, וישנתי בחדר אישי עם שרותים, מקלחת ודלת סגורה. במיוחד כשהייתי בלי הצ'ימידן ולכן בלי בגדים להחלפה – נהניתי מכך מאד. אחרי נסיעה בדרכים מאובקות כיבסתי בערב את כל הפריטים שלבשתי, שהתייבשו בחדר במהלך הלילה. קזנג העניק לי צעיף "ברוך הבא", קאטה (Kata) ממשי, שאיתו התעטפתי כשנכנסתי למנזרים. בימים רציתי לטייל, ולא הייתה לי כוונה לערוך קניות, מה עוד, שבבהוטן אין חנויות ומותגים כמו במערב. כל יום ניהלנו שיחות טלפון, כמה פעמים בכל יום, עם אייר אינדיה ודרוק אייר הבהוטנית, ולמזלי, כאשר עלינו לאזורים גבוהים וקרים יותר, קיבלתי את הצ'ימידן.

אני טיילתי בבוהטן בכיוון כללי ממזרח למערב. למפת הטיול עם מסלול הטיול ונקודות העניין שבהן ביקרתי. הנסיעות בבהוטן ארוכות, ובמהלכן קזנג הסביר, תיאר והכיר לי את בהוטן, תרבותה ומנהגיה.

אושר בתרבות הבהוטנית

בשנת 1972 הוכתר ג'יגמה סינגי וואנגצ'וק (Jigme Singye Wangchuck) כמלך הרביעי של בהוטן, וטען שהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי לנפש) אינו מדד ראוי לדירוג הרווחה של אזרחים במדינה, משום שהוא מתעלם מהרכיב החשוב ביותר בחייהם של בני האדם – האושר. הוא קבע מדד של "אושר לאומי גולמי", אל"ג (Gross National Happiness), מדד אלטרנטיבי לדירוג מדינות, וכלי שבאמצעותו ניתן לבדוק את ההשלכות של תוכניות פיתוח שונות, על כל הנוגעים בדבר. האל"ג יוצא מנקודת הנחה שפיתוח נכון של חברה אנושית מתרחש רק כאשר צמיחה כלכלית משולבת בצמיחה רוחנית. המלך קבע שכל אדם שואף להיות מאושר, וממשלה טובה היא כזו שבשטח השיפוט שלה חיים כמה שיותר אזרחים המגדירים עצמם מאושרים, שלווים ושמחים בחלקם.

בראשית המאה ה-21, כדי לגרום לנתיניו להיות מאושרים, שינה המלך ג'יגמה סינגי וואנגצ'וק את שיטת הממשל בבהוטן ממונרכיה למונרכיה חוקתית דמוקרטית, למורת רוחם של תושבי הממלכה. התושבים אוהבים מאד את מלכם, ומאושרים בארצם. בשנת 2008 נערכו בבהוטן בחירות בפעם הראשונה, ונשיא המפלגה שזכתה במרבית הקולות הפך לראש הממשלה הנבחר הראשון של בהוטן. בבהוטן קיימת הפרדה בין מנהל המדינה לנזירות (Dual Governance of Administration and Monastic). הנזירים והנזירות אינם מצביעים ואינם נבחרים. גם משפחת המלוכה אינה משתתפת בבחירות. המלך הוא ראש המדינה, וראש הממשלה עומד רק בראש שרי הממשלה.

דגלה של בהוטן מבטא את ההפרדה בין הדת למדינה: הדגל מחולק לשניים באלכסון, החלק העליון צהוב ומייצג את המלוכה, והחלק התחתון כתום ומייצג את הדת. הדרקון שבדגל הוא השם "ארץ הדרקון" שנתן לה שבדרונג (עליו ארחיב להלן), וצבעו הלבן מסמל טוהר.

מדד האושר מבוסס על ההנחה שמצב קיומי של אושר יכול להיות מושג רק כאשר צורכי הגוף מושגים באופן שוויוני בחברה, ועם נזק מועט ככל האפשר לכדור הארץ. כדי שבני האדם יהיו מאושרים יש לדאוג לרווחתם החומרית, הרוחנית והרגשית: דאגה לבריאות הפיזית, איכות חיים פסיכולוגית, ניהול זמן בריא (יחס נכון בין פעילויות מהנות לפעילויות פחות מהנות), חיוניות קהילתית וחברתית, עושר תרבותי, שימור אקולוגי, אפשרות שווה לחינוך, חלוקה שוויונית של הכנסה, וממשל טוב. הממשל אחראי לחלק בצורה שוויונית והוגנת את ההכנסות, ובכך משחררת את היחיד מדאגות פרנסה. כך למשל, התשלום עבור ויזת הכניסה של תייר לבהוטן מופקד בחשבון ייעודי, כמחצית הסכום עוברת לממשלה, ומהמחצית השנייה המדריך משלם לנותני השירותים לתייר.

הצמיחה הכלכלית בבהוטן היא אמצעי להשגת שיפור באיכות חייהם של התושבים, והצמיחה היא איטית. לפני קבלת החלטה, בוחנים האם ההחלטה תגדיל או תקטין את האושר של החברה. תוכנית הלימודים בבהוטן כוללת את ערכי מדד האושר. החינוך בבהוטן הוא ללא תשלום. כל בתי הספר בבהוטן הם בעלי טביעת רגל אקולוגית מינימלית. החשמל מתקבל מאנרגיה מתחדשת, האשפה ממוחזרת במלואה ואת מרבית מרכיבי ארוחות הצהריים מגדלים התלמידים בחצר בית הספר. כל כמה שנים המורים עוברים ללמד בבית ספר אחר מזה שלימדו בו, וכך יוצרים שוויון ברמת החינוך.

בבהוטן מודדים את האושר הלאומי הגולמי כל חמש שנים, והמדידה האחרונה בוצעה בשנת 2015.  תוצאות המדידה מספקות לממשלה קווים מנחים במה להתמקד בקביעת המדיניות לחמש השנים הבאות, ואיך להקצות את המשאבים.

בהוטן היא מדינה עם מאזן פחמן שלילי, כלומר, היא פולטת גזים מזהמים בנפח קטן מהחמצן שפולטים יערותיה, המכסים 70% משטחה. החקלאות בבהוטן היא 100% אורגנית, אולם מכיוון שאינה מספיקה כדי לכלכל את תושביה, השאיפה היא שגם כל התוצרת המיובאת תהיה אורגנית. כאשר בהוטן איבדה אחוז זניח מ-70% שטחי יערותיה, המלך הורה להפסיק לכרות עצים, על מנת להחזיר את המצב לקדמותו. כיום כל משפחה רשאית לכרות שני עצים להסקה, ומשפחה מקבלת אישור מיוחד לכרות שמונים עצים לבניית בית חדש.

מדד האושר הלאומי הגולמי של בהוטן נתן השראה למדדים דומים שמקדמים ארגונים בינלאומיים. לדוגמה, הפסיכולוג דניאל כהנמן, זוכה פרס הנובל לכלכלה בשנת 2004, הציג לעולם מדד אושר שפיתח עם חוקרים נוספים. גם אני משתמשת בעקרונות דומים בתהליך אימון אישי.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 הכריזה ממשלת בהוטן על חוקים שמטרתם לשמר את זהותה וייחודה התרבותי של בהוטן כ"אומה אחת – עם אחד". לדוגמה, כל אזרח בבהוטן מחויב על פי חוק ללבוש בגדים מסורתיים במקומות ציבוריים, בעת מילוי תפקידם, באירועים רשמיים, ובטקסים דתיים (בפעילויות היומיום הפרטיות הלבוש הוא חופשי).

שמלת המעטפת שלובשים הגברים נקראת "גו" (Gho), על השרוולים מחוברים חפתים לבנים (Lagay) ועל הרגליים גרביים עד לברך, בדרך כלל בצבע שחור. באירועים מיוחדים, כגון פסטיבלים וביקור במנזר, הגברים עוטים על עצמם גם צעיף. בדרך כלל הצעיף בצבע לבן-בז', אולם אנשים בעלי תפקיד מיוחד עוטים צעיפים בצבעים קבועים, כגון נזירים – אדום, המלך – צהוב, שרים – כתום, ועוד.

הנשים לובשות חצאית מעטפת שנקראת "קירה" (Kira), שנלבשת תוך יצירת מספר שכבות בד בחלק הקדמי. על פלג הגוף העליון האשה לובשת ז'קט (Tego) צבעוני, ומתחתיו חולצה צבעונית עם חפתים (Wongu).

הנזירים והנזירות הבודהיסטים לובשים גלימות בצבע בורדו וצהוב. בבהוטן יש מספר אסכולות (Schools) של נזירות: נזירים בזרם המסורתי (Kyagupa) מגלחים את ראשם, אולם בזרם Nyimapa הנזירים מצמיחים את שערם, מתחתנים ומקימים משפחה. השוני בין הזרמים הוא רק באופן שהם מתרגלים את הבודהיזם. הנזירים שמתחתנים משווים ליחסי המין משמעות טנטרית. הם מאמינים שמגע מיני מקשר בין הגוף לנפש, ומייצר מארג המקדם להארה.

חוקי הזהות התרבותית הבהוטנית, ובכלל זה חוקי הלבוש, חלים גם על המהגרים מנפאל שגרים בבהוטן. מדיניות זו ספגה ביקורת מפעילים למען זכויות האדם וכן מקהילת המהגרים בבהוטן. מזווית הראייה של הבהוטנים, הם רוצים לשמר את התרבות הייחודית שלהם.

בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 התמודדה בהוטן עם מהגרים בלתי חוקיים. למעלה ממאה אלף מהגרים מנפאל גורשו, ונאלצו להשתכן במחנות פליטים על גבולה המזרחי של נפאל (ממערב לבהוטן). בשנת 2008 הכריזו ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דנמרק, הולנד ונורווגיה שהן מסכימות לקבל את הפליטים הנפאלים, ואלו עברו בהדרגה ממחנות הפליטים אל המדינות המארחות כדי להתחיל את חייהם מחדש. בעקבות זאת נכנסו עוד מהגרים לא חוקיים לבהוטן, כאלה שרצו לנצל את ההזדמנות לעבור אל המדינות שהסכימו לקבל פליטים.

בהוטן כמעט נקייה מעישון. החל משנת 2010 אסור לגדל, לייבא, לקנות, למכור, לפרסם או לעשן סיגריות או סיגרים במקומות ציבוריים, ממניעים דתיים ומתוך דאגה לשלום התושבים. בבהוטן אין שלטי פרסומת למוצרים. קזנג סיפר שלפעמים נאמרת מילה פה ושם, אך זה לא מופיע בכתב.

העולם מתנהל בראש של כל אחד, והאושר מדבק. הייתה לי תחושה נפלאה להיות מוקפת באנשים אופטימיים וחייכנים, הדואגים כל הזמן שהאחר יהיה מאושר. סונם, קצין המשטרה במונגר (Mongar), חבר של קזנג, אמר לי: האושר שלך הוא האושר שלי. אם בטרק להוואי-וואש בפרו שמעתי מהמטיילים שפגשתי על שוד וגניבה, בבהוטן לא שמעתי על כך, וקזנג העיד שמקרים כאלו נדירים ביותר, גם בין המקומיים.

(עוד על מדד האושר במאמר בהארץ)

ההיסטוריה של ממלכת בהוטן

הבודהיזם הטיבטי, שהוא פלג של בודהיזם מהיאנה (Mahayana Buddhism), הובא אל בהוטן בשנת 747 על ידי גורו רינפוצ'ה (Guru Rinpoche), שהמיר אנשים לבודהיזם. באותה תקופה הארץ נשלטה בידי אדונים פיאודלים בעמקים נפרדים, שלעיתים כונו מלכים, ללא ממשלה מרכזית.

גורו רינפוצ'ה נולד בהודו (במקום שהיום נמצא בפקיסטן), והתגלה בגיל שבע בתוך פרח לוטוס, ולכן מכונה Padmasambhava, שפירושו "נולד מלוטוס". עבור הבהוטנים הוא כמו בודהה נוסף, שכן בודהה התנבא שאחריו יגיע מישהו שיהיה גדול ממנו. האטריבוט של גורו רינפוצ'ה באמנות הוא שפם עדין בקווים מתעגלים (תמונה משמאל/להלן).

מלך טיבטי הזמין את גורו רינפוצ'ה לטיבט, והוא בנה בה את מנזר סמייה (Samye), ממנו התפשט הבודהיזם בטיבט. הבודהיזם הטיבטי כולל מספר אסכולות, ביניהן הישנה נקראת Nyingma, ובראשה עומד Dudjo Rinpoche, שיש לו שתי התגלמויות: Mind בטיבט, ו-Speach בבהוטן; וכן אסכולת ה-Gelug, שבראשה עומד הדלאי למה.

לאחר שנזירים מן האסכולה קרגיופה (Kargyupa) של בודהיזם מהיאנה בנו מנזרים ברחבי בהוטן, הפכה אסכולה זו לדת הנפוצה בבהוטן, והיא מכונה גם הבודהיזם הבהוטני.

במאה ה-17, Ngawang Namgyal, נזיר קרגיופה שנמלט מטיבט בגלל שנרדף דתית, איחד וייסד את מדינת בהוטן, קרא לה "ארץ הדרקון", והקים בה ממשלה תאוקרטית. מאוחר יותר הוא זכה לתואר שבדונג רינפוצ'ה (Zhabdrung/Shabdrung Rinpoche), ולכינוי "הלמה בעל הזקן". האטריבוט של שבדונג באמנות הוא זקן. שבדונג אחראי גם לפיצול הדתי והשלטוני (כפי שתיארתי לעיל לגבי הדגל).

שבדונג צבר כוח, וחשש שמלך Tsang בטיבט יתקוף את המדינה שהקים. בפועל טיבט תקפה את בהוטן 17 פעמים, והתקיפה האחרונה הייתה במאה ה-17. כדי להגן על בהוטן הקים שבדונג ברחבי בהוטן, מתחמי מנזרים מבוצרים. שבדונג, שישב במערב בהוטן, בנה שם את המבצרים, המזרחי ביותר בפונקה (Punakha), ונציגים מטעמו בנו את המבצרים במרכז ומזרח בהוטן. מתחמים מבוצרים אלה נקראים דזונג (Dzong), והשפה הבהוטנית נקראת דזונגקה (Dzongkha), שפירושו "שפת אנשי הדזונג". שם המדינה בשפה הבהוטנית הוא דְרוקּ-יוּל (Druk-Yul או Drukpa) שמשמעו "ארץ הדרקון". כיום בדזונגים ישנם שני אגפים, האחד עבור נציגי מנהל המדינה והשני עבור הנזירים והמקדש.

אסכולות בודהיזם מהיאנה בבהוטן וטיבט הן שונות, אך עם אותן עקרונות בודהיסטים של השאיפה להארה, והגעה לנירוונה (יציאה ממעגל הסמסרה של חיים, מוות ולידה מחדש). למשל בפסטיבלים בבהוטן המסכות והריקודים קשורים להתגלמויות של גורו רינפוצ'ה והיצורים אותם הכניע, ובמקדשים מופיעים בעיקר הדמויות של בודהה, גורו רינפוצ'ה (עם שפם דק) ושבדונג (עם זקן). מסכת הריקוד הנזירית עם כתר גולגולות, מייצגת התגשמות מפחידה של גורו רינפוצ'ה, שנועדה להפחיד את כוחות הרשע.

פונקה הייתה בירתה הקדומה של בהוטן, ולאחר סלילת הכביש בין טימפהו למעבר הגבול המערבי עם הודו, הפכה טימפהו לבירה.

הבריטים רצו להשתלט על המסחר לטיבט, שכלל עץ לבנייה. בשנת 1865 תקפו הבריטים את בהוטן בשמונה נקודות, אך לא יכלו לה. באחד הקרבות תקפו 50,000 חיילים בריטיים חמושים בפצצות, מערך של 50 חיילים בהוטנים שחימושם כלל רק חץ וקשת, והפסידו. אף פעם לא שלט גורם זר בבהוטן. המלכים המקומיים בבהוטן לחמו זה בזה, אולם תמיד התאחדו מול גורם חיצוני. גם לאחר שהודו קיבלה את עצמאותה מהבריטים ב-15 באוגוסט 1947, אחרי 200 שנות שלטון בהודו, בהוטן נשארה עצמאית. בשנת 1961 חתמה בהוטן עם הודו, על הסכם דו צדדי (בִּילָטֶרָלִי), שכלל תכנית רב-שנתית שביססה את הסחר החופשי ושיתוף הפעולה בין המדינות, והודו הסכימה לא להתערב בענייניה הפנימיים של בהוטן. בהוטן מוגדרת כיום כמדינה ריבונית והיא חברה באו"ם מאז 1971. היחסים בין בהוטן להודו הם יחסים של שיתוף פעולה.

לאחר פלישת סין לטיבט בשנת 1951, סגרה בהוטן את גבולה הצפוני עם סין, וחיזקה את קשריה עם הודו.

במשך שנים רבות הייתה בהוטן סגורה מרצון בפני המערב והקידמה. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הנהיג המלך הרביעי ג'יגמה סינגי וואנגצ'וק חשיפה מבוקרת ואטית למודרניזציה, תוך שימור הערכים, הסביבה והתרבות המקומית. אז החלה בהוטן להתיר את כניסתם של תיירים זרים לשטחה. המלך כיום, בשנת 2018, הוא המלך החמישי.

בבהוטן חיים כיום 818,982 תושבים, 60% חקלאים הגרים במרחב הכפרי, ו-40% מתגוררים בערים. כלכלת בהוטן תלויה בעיקר בחקלאות ובאנרגיה הידרואלקטרית, שהיא מייצאת להודו. רוב התושבים בבהוטן (80%) מתרגלים בודהיזם טיבטי, 17% הינדואים, ו-3% נוצרים.

גאוגרפיה של בהוטן

בהוטן מוקפת על ידי הודו ממערב, דרום ומזרח, ומצפון לבהוטן נמצאת טיבט, הנשלטת על ידי סין.

החלק המזרחי של בהוטן נמוך מהחלק המערבי (במזרח הפסגות הן בגובה 3,000 מטרים), ובמערב נמצאות הפסגות הגבוהות של ההימלאיה (במערב הפסגות מעל 7,000 מטרים). האקלים השונה משפיע על הגידולים, כגון, בחלק המזרחי מגדלים תירס.

האזור הטיבטי שמצפון לבהוטן הוא מדבר בצל גשם. הגשמים הבאים ממפרץ בנגל ומבנגלדש שבדרום, עולים בעמקים של בהוטן צפונה לעבר קו פרשת המים, ומורידים בבהוטן כמות גשם אדירה. לאחר חציית רכס ההימלאיה, צונחים ענני הגשם בתלילות מגובה שמעל ל-7,000 מטרים אל הרמה הטיבטית, שגובהה רק 4,000 מטרים, ובמהירות מאבדים את יכולת העיבוי שלהם, וכך הם מותירים מדבר בצד הטיבטי. קר מאד ומושלג בטיבט בחורף, המדבר צהבהב ולא צומחים בו עצים או שיחים.

הבדל זה משפיע גם על הארכיטקטורה של המבנים בשתי המדינות. בבהוטן המיוערת המבנים הם מאבן והרבה עץ, ואילו המבנים בטיבט הם בעיקר מאבן ומעט עץ – רק המשקופים, הדלתות והחלונות.

בקטע ממפת גוגל שלהלן כללתי גם חלק מטיבט שמצפון לבהוטן, את שיגצה (Xigaze), להסה (Lhasa) ושנאן (Shannan), סביבם טיילתי בשנת 2004 (לתמונות מהמסע בטיבט). ההבדל הגאוגרפי בין טיבט לבהוטן חד: בעוד הרמה הטיבטית היא מדבר צחיח, ובה מישורים עצומים בגווני חום בהיר, בהוטן מיוערת וירוקה. הגבול עם הודו בדרום עובר במקום בו נפגשים הרי ההימלאיה של בהוטן עם המישורים של הודו. בהוטן היא מבצר הרים אחד, ענק ורצוף.

רוחב הממלכה מצפון לדרום הוא 150 קילומטרים, ואורכה 350 קילומטרים. בשנת 1962 נסלל כביש האספלט הראשון בבהוטן, מהבירה טימפהו (Thimphu) דרומה למעבר הגבול המערבי עם הודו בפונצ'ולינג (Phuntsholing, Phuentsholing). אח"כ סללו כבישי אספלט מטיפהו מערבה לפארו (Paro) ומפארו להא (Haa). כאשר אני טיילתי התבצע פרויקט שאפתני של סלילת כביש דו-מסלולי כל הדרך מטיפהו מזרחה, עד לנקודת הגבול המזרחית עם הודו ב- Samdrup Jongkhar, שעלותו נאמדת כיום ב-8 מיליארד דולר. בעת ביקורי בבהוטן, באוקטובר 2018, 60%–80 מדרך זו כבר נסללה באספלט.

הקטע הקשה והמפחיד ביותר לנסיעה היה ממעבר הגבול המזרחי עם הודו ב- Samdrup Jongkhar צפונה. הדרך מטפסת על הרי ההימלאיה, ומתפתלת בשיפועים מפחידים. הקרקע אינה יציבה, והדרך חוצה מספר גלישות קרקע אימתניות. הבהוטנים שותלים עצים שצומחים במהירות כדי לקבע את הקרקע, אולם הפרויקט מתבצע תוך כדי מרוץ בין הסלילה, לבין המונסונים שמפרקים מחדש את הכביש שנסלל.

הפועלים הסוללים את הכבישים הם בדרך כלל הודים, המתגוררים במגורים זמניים רעועים לצידי הדרך. קרוב ליישובים גדולים ראיתי גם פועלים בהוטנים.

בבהוטן הכבישים נסללים רק לאורך עמקי הנהרות, ולכן מאד מפותלים. כדי למזער את הפגיעה בטבע, לא בונים מנהרות בהרים, ומעט מאד גשרים באורך מינימלי. כדי לנסוע לגדה שממול, הכביש עולה עד למקום שבו הוואדי צר, חוצים בגשר קצר, ואז נוסעים חזרה לאורך הגדה השנייה.

הנהגים נוסעים לאט ובזהירות, ואדיבים מאד. המהירות המקסימלית המותרת למשאיות היא 30 קמ"ש, ולרכב פרטי 40 קמ"ש.

התרשמתי מכך שדרכים נפרצו לכל בית בכפר. בתי הכפרים מפוזרים במדרונות ובפסגות ההימלאיה, כל אחד בונה את ביתו סמוך לשטח שאותו הוא מעבד. עם זאת, אין דרך גישה לכפרים באזורים הגבוהים והמבודדים אליהם הגעתי בטרק, ונזכרתי בביקור שלי בעמק צ'ונדס שבהודו. את הסחורות והציוד לכפרים אלה מעמיסים על גבי סוסים, פרדות ויאקים.

חשבתי על ההבדל בין בהוטן לנפאל שממערבה. בבהוטן מתנשאת פסגת הג'ומולהרי (Jomolhari) לגובה 7,300 מטרים, אולם אחרי שמשלחת בריטית אחת טיפסה לפיסגה, הודיע מלך בהוטן שההר קדוש ואין להפריע את מנוחת האלים שעל פסגתו (בטיול הגעתי בטרק למחנה הבסיס של הג'ומולהרי). לעומת זאת, נפאל פתחה את שעריה ופסגות ההרים למטפסי הרים, למשלחות, ולאלפי אלפים של תיירים הבאים מכל העולם. גם אני נהניתי בטרקים בנפאל, סובב אנפורנה בשנת 1997, לאוורסט בשנת 2004, ולקַנְצֶ'נְג'וּנְגָה בשנת 2006. אולם המחיר שנפאל שילמה ומשלמת הוא רב: עשרות שנים של טיפוס על הרי ההימלאיה השאירו אשפה אדירה בשטח, הכוללת אריזות מזון, קרעי אוהלים, חבלים, יתדות, בלוני חמצן ריקים ועוד. פתיחת נפאל לתיירים לא הפכה את אנשיה לעשירים או מאושרים; לדעתי, היא השחיתה את התיירנים הנפאליים. אני מבינה את השיקולים של מלך בהוטן אשר גובה המחיר הגבוה כדי לבקר בה, מחיר שנועד להגביל את מספר התיירים הנכנסים אליה, ומונע תיירות המונית וכניסה של תרמילאים (וכואב לי כשישראלים מתרברבים בכך שגנבו את הגבול לבהוטן). מאידך, העלות היקרה של הויזה לבהוטן (250 דולרים אמריקאיים ליום בשנת 2018) מזמינה רק תיירים עשירים.

פולקלור

בתאריך 18 בספטמבר 2018 נסענו מ-Trashigang אל ShashiGompap לפסטיבל מקומי שנתי של מחוז TashiYangtse. בפסטיבל פגשתי בשתי נשים בשנות השלושים לחייהן. צרינג דמה (Targeting Dema) סיפרה שהיא עקרת בית, הנשואה לתאומים. שאלתי איך הרעיון נוצר, ואחד הבעלים סיפר לי שהוא ואחיו התאום החליטו שהם רוצים להינשא לאישה אחת. אחרי שהכירו את צרינג, הם שאלו אותה אם תאות להינשא לשניהם והיא הסכימה. שאלתי את צרינג עם מי היא תישן הלילה, והיא השיבה ששלושתם ישנים יחד. נזכרתי שבטיבט אישה נישאת לכל האחים, כאמצעי לפיקוח על הילודה. בבהוטן נישואים לאחים אינם שכיחים, אך קיימים, כתלות בהסכמת האישה.

חברתה, Kinzang Choden, היא מורה. בעלה קיבל הצעה לתפקיד מהנדס בפרויקט ייצור חשמל ממים זורמים במחוז זה, הם החליטו לעבור לכאן עם שתי בנותיהם. מורה יכול לעבור ללמד בבית ספר אחר אחרי שלוש שנות הוראה במקום אחד. קינזנג ובעלה מתגוררים בבית השייך לצרינג והתאומים.

אחרי יום שמשי של ריקודים ואוכל בפסטיבל, ביקרנו בכפר קומה (Khoma), שמרבית נשותיו אורגות בדים מחוטי משי. למדתי שתולעי העש טוואי המשי טווים את הפקעת שבה הם מתגלמים בקורי משי, ומהם האורגות טוות את חוט המשי. המשמעות היא שאיסוף פקעות הגלמים קוטעת את הגיגול מהטלת הביצים לבקיעת התולעת, הגולם והבוגר (כגון פרפר).

בהקשר זה קזנג לימד אותי, שבתוך האורז גדלים תולעי העש Rice weevils. מסיבה זו, כאשר משאירים אורז בצנצנת זמן רב, התולעים בוקעים. התולעים ממשיכים את הגלגול בתוך הצנצנת, ונקבות פרפרי העש ממשיכות להטיל ביצים בתוך האורז. לכן, ככל שעובר יותר זמן, מוצאים בצנצנת יותר תולעים.

לתלמידים תלבושת בית ספרית אחידה, למען השוויון. בבהוטן הילדים מתחילים ללמוד מגיל 6, חינוך חובה חינם, ובכפרים לעתים מאוחר יותר. שנת הלימודים מתחילה באמצע פברואר, ומסתיימת ב-17 בדצמבר שהוא יום חג לאומי, שבו בשנת 1907 הוכתר המלך הראשון. לאחר יום זה יוצאים התלמידים לחופשות חורף בת חודשיים.

בולטים בנוף מקבצים של דגלי תפילה לבנים מאונכים, המחוברים למוטות התקועים באדמה. קזנג הסביר לי שבכל מקבץ יש 108 תרנים, אותם קבעו בני משפחה של אדם שמת. הדגלים נועדו לעזור לנשמת המת למצוא מנוחה שלמה, ולגרום לתהליך עזיבת הנשמה עד לגילגול בגוף חדש להיות מהיר יותר. 108 הדגלים מייצגים את 108 המופעים (Manifestations) של הבודהיסטווה Mithup, שהוא הבודהיסטווה (Bodhisattva) של המתים, העוזר לעבור במהירות את שלב המעבר מהמוות ללידה מחדש, שלב הנקרא Parbo.

דגלי התפילה נושאים בדרך כלל את התפילה לבודהיסטווה של החמלה, אום מני פדמה הום (Om mani padme hum), הכתובה פעמים רבות, ובמרכז הדגל מצויר "סוס רוח" (בגלל שהסוס חיה מהירה), הנושא את התפילה כדי לעזור לכל בעלי החיים. את דגלי התפילה מניפים גבוה כדי שהמטרה הכתובה עליהם תעוף ברוח.

ה-Deities הם מעין אלים, הדואגים לרווחה הפיזית ולהצלחה. לכל אזור יש דייטי השומר עליו. בעבר היו בבהוטן אנשים שליליים, שגורו רינפוצ'ה אילף ללימודי הדהרמה.

הפרות קדושות לבהוטנים. בדרכים רבצו הפרות על הכביש או הדרך, גם בערים, והנהג חיכו בסבלנות שהפכה תקום ותאפשר לו לעבור. גם כלבים רבים משוטטים בכל מקום, והם קיבלו את שאריות המזון שלנו. בבהוטן אין רמזורים, ובערים שוטרים מכוונים את התנועה.

מסלול ההמראה והנחיתה בשדה התעופה הבינלאומי בפארו, שדה התעופה הבינלאומי היחיד בבהוטן, הוא קצר, 800 מטרים לכל היותר, ודחוק בצורה מפחידה עמוק בקרקעיתו של הנהר פה-צ'ו (קיצור של Paro Chhu, פירוש המילה Chhu בבהוטנית הוא מים וגם נהר), בין קירות זקופים בגובה מאות מטרים, הסוגרים עליו משני העברים. מסיבה זו מטוסיה של חברת התעופה הבהוטנית Drukair, היחידה שמשתמשת בשדה זה, הם קטנים יחסית.

הבהוטנים אינם אוכלים את בשר הפרות שגידלו. בנוסף, קודם העגלים יונקים, ורק לאחר מכן חולבים את הפרות למאכל אדם. גבינות מחלב פרה נמצאות כמעט בכל תבשיל בהוטני. המאכל הלאומי בבהוטן הוא צ'ילי גבינה חריף (Ema Datsi = chilly cheese). בבהוטן הן הגברים והן הנשים מבשלים. בתחילת כל ארוחה קזנג זרק אורז לאוויר, הפריש מהאוכל לאלים, ורק אחר כך אכלנו.

בכל בית בבהוטן ישנו חדר פולחן בודהיסטי, או פינה בחדר, ובכל ישוב יש מקדש.

במבואה של חדר התפילה במקדש מצוירים, בד"כ, ארבעת המלכים השומרים: מלך המערב שהאטריבוט שלו הוא גיטרה, מלך הדרום שהאטריבוט שלו הוא חרב, מלך המזרח שהאטריבוט שאוחז בידו הוא סטופה, ומלך הצפון שמחזיק חיה.

כיום זוגות מכירים בדרכים מודרניות, בעבר ההורים ארגנו את הזיווג. עד היום, בעיקר בערים, הזוג עובר לגור בבית האישה. עם הנישואין אין החלפת שמות. הבנות הן היורשות של רכוש ההורים. הבת הגדולה אחראית לדאוג להורים, והיא זוכה בירושה הגדולה ביותר.

כמאה מיני שרכים גדלים ביערות בהוטן, מהם מינים ספורים אכילים. מסכים ארוכים של טחב עצים (Spanish Moss) משתלשלים מן הענפים ומתנועעים ברוח, כמעין שרשראות ירוקות. מטפסים משתרכים על גזעי העצים. מרבית העצים בבהוטן ירוקי עד, ואינם עומדים בשלכת.

כינוי לזר בבהוטן הוא Chilip.

בטימפהו ביקרנו בבוקר בסטופה הלאומית. אנשים רבים סובבים סביב הסטופה בבוקר בדרכם לעיסוקיהם, מראה מרגש (בבוקר ירד גשם, ולכן צילמתי יותר מאוחר כשקרני השמש יצאו מבעד לעננים). בבהוטן נתקלתי בסטופות בשלוש סגנונות: בהוטני, נפאלי וטיבטי.

במקומות רבים, כגון במקדשים, בבתי ספר ובצמתים, מצאתי ציור או לעתים פסל, שמאחוריו סיפור קסום. בציור שלהלן רואים עץ, ולמרגלותיו פיל, שעל גבו יושב קוף, שעל כתפיו עומד ארנב, ועל גבו נמצאת ציפור. כל אחת מהחיות לא יכולה להגיע לקטוף את הפירות הגבוהים, אולם כאשר הן משתפות פעולה – הן מצליחות להגיע לפירות וליהנות מהם.

הטרק לג'ומולהרי

הטרק לג'ומולהרי נמצא בחלק המערבי של בהוטן:

הטרק לג'ומולהרי מסומן בקו ירוק מנוקד במפה שלהלן:

מחנות הלילה היו באזורים קבועים, ליד אספקת מים סדירה – מי נחל או מי ברז. בחלק מהמחנות ישנם שרותים וחנות קטנה, שמוכרת בעיקר נישנושים, שתייה קלה ובירה.

מפת הגבהים של הטרק:

ציוד המחנאות הועמס על גבי פרדות וסוסים, כך שאני נשאתי רק תרמיל יומי.

הטרק לג'ומולהרי הוא חלק מטרק איש-השלג (Snowman Trek). ההליכה אינה קשה טכנית, הקושי הוא בהתמודדות עם הגבהים והקור.

בלילות סבלתי מקור משום שכל הזמן הייתי חשופה (לעומת לינה בבתי התה בטרקים בנפאל): הלינה באוהל, הארוחות באוהל, השרותים באוהל, המקלחת באוהל (מים שחוממו וזרמו משקית בצינורית), וההליכה ביניהם. בפארו פגשתי מטייל שגם הלך בטרק לג'ומולהרי, שגר במדינה קרה בארה"ב (אני לא זוכרת אם מיין או מינסוטה), ואף הוא טען שהקור היה מקפיא.

ליד מחנה הבסיס של הג'ומולהרי פגשנו את צרינג, מנהל בתי הספר שבאזור. משפחתו של צרינג מתגוררת בטימפהו, והוא התנדב (בשכר) לנהל שלושה בתי ספר באזור הגבוה, כולל בית ספר ללימוד א-פורמלי לנשים בנות 26–52 שלא זכו לחינוך פורמלי.

אל Barshong (בגובה 3,700 מטרים) הגענו רטובים מאד, מגשם שירד כל אותו היום. הקמנו את המחנה בחצר בית הספר, והתארחנו בביתו של Kinley, מורה למספר מקצועות ביניהם מתמטיקה. קינלי פתח את דלתו בפנינו, ליבה את האש שבערה באח, וכך יכולנו להתייבש ולייבש את כל הבגדים. גם משפחתו של קינלי מתגוררת בטימפהו, והוא התנדב ללמד בבית הספר במשך שנה.

לאורך הטיול בבהוטן ובטרק בפרט, מזג האוויר היה הפכפך, עם הרבה עננים וגשם. שמחתי כאשר השמש האירה, ואז גם צילמתי. לשמחתי, השמש האירה את פניה ביום האחרון לטיול, כאשר טיפסנו אל מנזר קן הנמר Tiger's Nest/Taktsang Monastery, התלוי במצוק.

למפת הטיול עם מסלול הטיול ונקודות העניין שבהן ביקרתי.

נספח – עלויות

אני טיילתי עם חברת Bhutan Twin Travels, אותה מנהל Kezang Drukpa אשר הדריך אותי בטיול.

מחיר הטיול בבהוטן קבוע, ובשיטת "הכל כלול". המחיר לכל מטייל בקבוצה בת 4 מטיילים ויותר:

• בעונה הבוערת, ממרץ עד מאי, וכן מספטמבר עד נובמבר, התעריף הוא של US$250 ליום.
• בעונה המתה, מדצמבר ועד פברואר, וכן יולי עד אוגוסט, התעריף הוא של US$200 ליום.

כאשר מספר המטיילים קטן יותר, התוספת לכל מטייל בכל ימי השנה:

• מטייל יחיד – US$40 ליום
• מטייל בקבוצה של 2–3 מטיילים – US$30 ליום

"הכל כלול" כולל:

1. בנית תכנית הטיול
2. מדריך דובר אנגלית
3. נהג ברכב 4X4 Hyundai Santafe1
4. מיטה בחדר זוגי במלון 3 כוכבים
5. 3 ארוחות ביום
6. דמי כניסה לאתרים ולמוזיאונים
7. מים מינרליים
8. צעיף "ברוך הבא"
9. כל המסים והתמלוגים (US$65 לאדם ליום)
10. ויזה (US$40) ומסמכים נוספים

המחיר לא כולל טיסות, משקאות, שיחות טלפון, כביסה, טיפים לצוות המקומי וכיו"ב.