מצוות עונה

כתב וערך : יוסף רוזן

לתגובות הערות והארות : bit765765765@gmail.com

הקדמה קצרה

חוברת קטנה זו באה כמענה לבעיה כאובה מאוד של אברכים רבים מכל החוגים שנשותיהם אינן מוצאות טעם במצות עונה. וכתוצאה מכך נוצרות בעיות חמורות מאוד בשלום בית. שורש הבעיה הוא מצד חוסר הידיעה שלרוב האברכים חסרים ידיעות בסיסיות ביותר על מצות עונה, מה מטרתה ואיך מקיימים אותה הלכה למעשה. נוסף על חוסר הידיעה מקשה מאוד גם התפיסה הפשוטה שנוצרת אצל הבחור בשנות בחרותו כאילו כל ענייני היחסים בין המינים הם מחלקו של היצר הרע, וגם כשנודע לו סמוך לנישואיו שיש מצות עונה וכו' בדעתו נשאר הרושם שהענין כולו הוא מחלקו של היצר הרע אלא ש'נדחה' האיסור לצורך שעה. ולכן ממעט ללמוד ולהבין את יסודות המצוה ואת אופני קיומה ונשאר בור ועם הארץ בגדרי מצוה זו וכן מחוסר את הידע הבסיסי הנצרך בהכרת טבע וגוף האשה בכדי לקיים את המצוה.

אם לא די בכך, הרי שרבים רבים מהמדריכים מועלים בתפקידם ואינם מדריכים בשפה ברורה כך שידע החתן את אשר לפניו, והמציאות היא שרוב המודרכים אינם יודעים כיצד לשמח את נשותיהם במצות עונה, כפי שחוייבו מן התורה. וגם אותם המדריכים שמפרשים הדברים כראוי, אינם מדריכים את החתנים שיהיו עמם בקשר במשך השנה – ראשונה, וברוב המקרים מתעוררים קשיים והאשה אינה מוצאת בזה טעם, ובהיות שהחתן הצעיר אינו מודרך ואין לו ממי ללמוד והוא בוש לשאול, וגם הרבה פעמים חושב שכך הם פני הדברים ואי אפשר לתקן יותר, מזניח את המצוה ומקיימה כסומא בארובה והנזקים מזה חמורים מאוד.

זאת ועוד.

בתקופה האחרונה נתרגשה על עם ישראל צרה גדולה, אשר לא היתה כמוה מיום היותו לגוי. מהפכת האינטרנט מאיימת על יסודות בתי ישראל ! כפעם בפעם מתפרסמים סיפורים מסמרי שער על אבות למשפחות, מבוססים ובעלי מעמד מכובד, שלפתע פתאום נטשו הכל והלכו אחר ההבל, בהשאירם אחריהם בנים ובנות יתומים חיים, באכזריות בלתי נתפסת כלפי עצמם ובשרם.  אימהות למשפחות נטשו את ביתן והלכו לרעות בשדות זרים בעוד בבית נשארו ילדים קטנים ובוכים : אמא להיכן הלכת ! גם תנין חלצו שד היניקו גוריהן, בת עמי לאכזר כיענים במדבר !

איך נהיתה כזאת ??

והכל עומדים אובדי עצות, ומנסים בכל כח להעמיד חומה בצורה כנגד הסחף הנורא, אך מחמת השינויים העצומים המתחוללים בעולם בו הטכנולוגיה משנה את חיינו כליל, כמעט בלתי אפשרי להיפרד מהאינטרנט. ותחילתו ב'צרכי פרנסה' וסופו מי ישורנו.

בשעה נוראה זו הכרח גמור הוא לחזק ולבסס את יסודות הבית היהודי, למען יעמוד בפני הגלים הנוראים העומדים להטביעו כליל במים הזדונים !!

כל הדברים המובאים להלן יצאו מבית מדרשם של מרנן מצוקי הארץ ה"ה רשכבה"ג הגאון הקדוש רבי אברהם ישעיה קרליץ בעל החזון איש זצוקלל"ה, וגיסו הגאון הקדוש רבי יעקב ישראל קנייבסקי [ה'סטייפלער'] זצוקלל"ה. שהאירו את העולם כולו במאור תורתם וקדושתם.

פרק א'

מצות עונה

אחת מתרי"ג מצוות האמורות בתורה היא מצוות עונה כנאמר 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע'. ומצוה זו היא יסוד ותשתית הבית היהודי, מצוות עונה היא חובת הבעל כלפי אשתו, והמצוה מבוססת על ההנחה הפשוטה שמניעת עונת תשמיש היא עינוי עבור האשה כפי שנאמר 'אם תענה את בנותי' ופירש רש"י שם 'למנוע מהן עונת תשמיש'. וכן נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע שאסור למנוע מאשה את עונתה. וכך מתחייב כל איש מישראל לאשתו בכתובתה 'למיעל לותייכי כאורח כל ארעא'.

וכאן מתבקש הסבר קטן, טבע האשה הוא שבימי נערותה אין לה משיכה למגע וכו', ועד שלא טעמה טעמם של חיים משותפים אין לה שום משיכה פיזית לענין. [וזה בשונה מהאיש שמגיל מאוד צעיר מתפתחת בו המשיכה הפיזית למגע וכו']. ולכן פשוט וברור שעד שלא הטעימה בעלה בטעמם של חיי הנישואין כתיקונם אין לה שום מושג מהם, ואין מחילתה מחילה, שהרי זה כקטן שמחל על אלף אלפים דינרי זהב. ומה שמתנים איתה לפני החתונה הוא פטומי מילי בעלמא. וגם מה שמוחלת אחרי החתונה אין לו שום משמעות כל עוד לא טעמה טעם עונה כתיקונה. משל למה הדבר דומה, למי שיכה את אשתו בכל פעם שמקיים עונתה שודאי תמחל לו על עונתה בלב שלם..

ויש לדעת שמי שאינו מהנה את אשתו בשעה שמקיים עונתה, אינו מקיים מצות עונה לעולם ! כי גם באותן הפעמים שהוא נזקק לאשתו, אין זה נותן לה שום הנאה ושום רגש של שייכות עימו שזהו עיקר מצות עונה, כמובן לכל דרדק. ונמצא שביטל מצות עשה זו כל ימיו. וגזל מאשתו את עיקר שמחת חייה ואושרה גזל שאין לו השבה, ואין שום דבר בעולם שיוכל לפצות על חסר נורא זה.

פרק ב'

מצות האשה

בפרק א' דיברנו מחובת הבעל כלפי אשתו. ועתה נדבר על חובת האשה כלפי בעלה.

אמרו חז"ל (נדרים כ:) 'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל אדם שאשתו תובעתו הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם' ומפרשת הגמרא שאינה תובעתו בפה [שזה אסור משום צניעות] אלא 'מרציא ארצויי' דהיינו שמקשטת עצמה לפניו ומראה לפניו שחושקת בו שעל ידי זה מעוררת את תאוותו ונזקק לה. וראה מה שאמרו חז"ל על הפסוק (שמות לח ח) במראות הצובאות. 'בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה,  ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה, ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח, ה.), וזה שנאמר במראות הצובאות, ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקנא לה בעלה ונסתרה', עד כאן לשון רש"י שם.

הדברים מדברים בעד עצמם ואינם צריכים שום תוספת הסבר, התורה רואה את המצב בו אשה מעוררת את בעלה על ידי יופיה להזקק לה כמצב הרצוי והנשגב ביותר בחיי הנישואין. ולא ח"ו כעצת היצר ! [ואם תשאל למה לא ציוותה תורה גם על האשה לקיים מצות עונה עם בעלה ולא למנוע עונתו, התשובה היא פשוטה מאוד, מאותה הסיבה שלא ציוותה התורה לאכול ולישון, הרי נעשה את זה גם בלא ציווי התורה, וכיון שלפי התורה 'והוא ימשול בך' דהיינו שהבעל תובע את האשה, שוב אין צריך לצוות את האשה כי הבעל יתבע את שלו].

פרק ג'

כה עשו חכמינו

בכל מצות התורה ישנה מצות חינוך שעיקרה לימוד הקטן משעה שהגיע לכך את סדר קיום המצוה כדי שיתחנך ויתרגל לקיימה כהלכתה, שונה מכך היא מצות עונה שאין בה חינוך... ואם כן יש לנו חוסר גדול בבואנו לקיים מצות עונה כי לא נדע איך ההנהגה הראויה בפועל, שהרי לא היינו בחדרו של אבא או בחדרו של הרב..

לאשרינו לא נטשונו חכמינו זכרונם לברכה כעוורים באפילה, והניחו במרחבי הש"ס פנינים יקרות של הדרכה שיאירו את ביתנו ואת חיינו באור התורה הקדושה.

שבת קמ: 'נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה מרגניתא אחוי להו וכורא לא אחוי להו עד דמיצטערן והדר אחוי להו' ומפרש רש"י : 'מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה. כשבעליך ממשמש ביך להתאוות ליך לתשמיש ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום: מרגניתא אחוין ליה. הדדין המציאי לו שתתרבה תאותו ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער הדר אחוי ליה'. האמורא הקדוש רב חסדא מלמד את בנותיו איך 'מטפלים' בבעל : תחילה ממציאים לו את הדדים כדי שיתאווה ויצטער, ורק אחר כך ממציאים לו את 'אותו מקום', ומהי 'היד השניה המגעת עד אותו מקום' שרומז עליה רש"י ? כאן נמצא 'הסוד הגדול' שעושה את ההבדל בין שלום בית לחורבן הבית, ואם אינך יודע, שאל את מי שיודע [רמז: מאותה סיבה נקראת בלשון חכמים האצבע האמצעית ביד ימין 'שבה משמח את אשתו'].

איך היתה האוירה בחדר המיטות של קדושי עליון דוגמת הבעש"ט והגר"א ? אינני יודע. אבל אני יודע איך היתה האוירה בקודש הקדשים של האמורא הקדוש השרף הנורא 'רב' שהיה גדול האמוראים [ואמרו עליו שלא שח שיחה בטילה מימיו]. ברכות סב. רב כהנא על גנא תותיה פורייה דרב [רב כהנא נכנס מתחת למיטתו של רב כדי ללמוד איך מקיים מצוות עונה]שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו אמר ליה דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא. [ומפרש רש"י : שמעיה דשח ושחק. עם אשתו שיחה בטלה של ריצוי תשמיש: ועשה צרכיו. ושימש מטתו: כדלא שריף תבשילא. כאדם רעב כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך]. אמר לו, כהנא הכא את, פוק דלאו אורח ארעא [אמר לו כהנא, צא החוצה שאין זה דרך ארץ] אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך. באותו הפרק שרב כהנא היה תלמידו של רב, מן הסתם היה רב אז זקן ושבע ימים, והנה 'שח ושחק' וכפי שאמר רב כהנא שמדיבורו הוא נשמע כאדם רעב 'כמו שלא שמשת מיטתך מעולם' !

שאלה: שניים קיימו מצות עונה, אחד לא היה לו כל כך חשק ועשה כדי לקיים את המצוה ואילו חברו בא מלא תאוה כאילו כבר חודשים לא טעם.. מי משובח ממי ? תשובה בקטע הבא :

נדה יז: ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח היו משמשין מטותיהם ביום ובהמשך : דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה. ומפרש רש"י : אונס שינה. מתוך שהוא נאנס בשינה אינו מתאווה לה כל כך ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא או לרצותה ולבו קץ בה והוא מבני תשע מדות דאמרו בנדרי' (דף כ:): בהמשך ניגע שוב בסיפא של דברי רש"י המחרידים כל לב יהודי.

אפשר להכביר בעוד ציטוטים רבים מדברי חז"ל המאירים את הנפש באור חדש ובהיר. ראה למשל :

שבת כה: ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה מאי ותזנח משלום נפשי וכו' ר' אבא אמר זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים.

שבת קנב: 'משכין שלום בבית בטל',  ופירש רש"י משים שלום בבית. אבר תשמיש. חד וחלק, השלום בבית תלוי באבר קטן, ולא בשום דבר אחר ומשבטל זה, בטל שלום הבית.

וכן נוכל להביא עוד מאמרי רבים מדברי חז"ל, שמכולם עולה תמונה ברורה, חד משמעית, ובלתי ניתנת לפקפוק : חז"ל ראו במצות עונה מתוך אהבה ותשוקה הדדית את עיקר שלום הבית ויופיו והוא הוא המשרה שכינה בבית [תזכורת: איך נראו הכרובים בקודש הקדשים?. על איזה מכתבי הקודש נאמר שכל השירים קודש והוא קדש קדשים ?]. וכך נהגו כל חכמינו זכרונם לברכה בכל הדורות בלא שום חולק ומפקפק.

פרק ד'

ההפסדים והנזקים הנוראים הנגרמים מביטול מצות עונה כתיקונה

עד כאן דיברנו על החיובי, וכאן נדבר על ההפסד הגדול הנגרם לחיי הנישואין כשאין בני הזוג מקיימים מצות עונה כתיקונה.

ידוע לכל שעיקר החפץ בנישואין הוא האהבה בין בני הזוג, וכפי שתיקנו חז"ל בברכת הנישואין אשר ברא וגו' אהבה אחווה שלום ורעות, וכן ציוו חכמים על הבעל שיהא אוהב את אשתו כגופו (יבמות סב: רמב"ם אישות פט"ו הי"ט). ועיקר תקוות בני הזוג היא למצוא זה בזו וזו בזה איש כלבבם שיבין לרוחם יכאב את מכאובם וישמח בשמחתם. ועל מצב אידיאלי זה אמרו חז"ל איש ואשה, זכו שכינה ביניהם, ועל הפכו אמרו לא זכו אש אוכלתן.

והנה טבעי האיש והאשה שונים זה מזה, האשה בדרך כלל רגשית יותר והאיש שכלי יותר, וכן תחומי ההתעניינות שלהם שונים. באופן טבעי איש ואשה שיגורו בבית אחד לא ישרור ביניהם שלום מכיון שאינם מבינים זה את צרכיו של זה. הדברים נכונים שבעתיים במערכת חיים משותפת של בני זוג כשהם חיים מכיס אחד וחולקים מטלות משותפות כמו גידול הילדים וטיפול בצרכי הבית, וכמעט אין מציאות שיחיו בשלום ובאחווה [אם שניהם בעלי מידות טובות יוכלו להסתדר כך שלא יריבו אבל שתהיה ביניהם אהבה ואחווה זה כמעט בלתי אפשרי], כי טבע האדם שמתחבר עם חבריו על ידי שחולק עמם נושאים משותפים, אבל המרחק בין האיש לאשה גדול כל כך עד שכמעט ואין להם נושאים משותפים ואם כן מה יחבר ביניהם ?  ובאמת העצה היחידה לזה היא ההנאה המשותפת שיש להם זה עם זה, אבל כשאין נהנים יחד אין להם שום קשר, וברוב המקרים בהכרח נעשים אויבים זה לזה כי כל אחד משתדל להטיל על רעהו חלק ממטלות הבית ותמיד הבעל חושב שהוא עושה יותר מדי והאשה חושבת שהוא עושה פחות מדי ולעולם אינם מרוצים זה מזה. גרוע שבעתיים המצב כשהאיש נהנה כפי טבעו מקיום היחסים. והאשה אינה נהנית, היא מתוסכלת מכך שבעלה מנצל את גופה כחפץ למילוי צרכיו ומרגישה מושפלת מאוד, והאיש מצדו מתוסכל מכך שאין לו שותפות איתה ומרגיש בזוי מאוד במה שמנצל אותה, וכך פנימיותם מלאה רגשי סלידה ודחיה הדדית, אבל הם חייבים להתנהג כאילו הם אוהבים וזה רק מעמיק את המרחק יותר ויותר. ומתקיים בהם מאמר חז"ל 'לא זכו אש אוכלתן'                  

ועוד נקודה יסודית מאוד, הקב"ה ברא את הגבר עם שאיפה עצומה לתת להעניק ולגונן, וכאשר הוא מקיים את מצות עונה כתיקונה ומענג את אשתו וממלא את סיפוקה אין מאושר ממנו. וכמה גדולים הבזיון והשפלות, שבמקום שיהא 'נותן' ומעניק, מה שנותן לו סיפוק עצום ותחושה עצומה של כח וביטחון, נעשה הבעל ל'שנורר' עלוב, העומד במעמד 'מקבל' כעני בפתח, ומי היא זו שמעניקה לו את צרכיו ואליה עיניו תלויות ? אשתו ! שבסדר העולם המתוקן היה הוא ה'מלך' המעניק ונותן לה ואליו היו עיניה נשואות כנאמר 'והוא ימשול בך'. והנה הורד מכבודו והושפל ממעלתו להיות מצפה לטובת אשתו. ומתקיים בו המאמר (ביצה לב:) ת''ר ג' חייהן אינם חיים ואלו הן, המצפה לשלחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו.        

קורא נעים ! אם בכל האמור אין די לזעזע את נשמתך מגודל הטעות והעוולה והשטות שבביטול מצות עונה כתיקונה, הריני להודיעך שכל האמור הוא אפס קצה רעתה, כי בנושא הנורא מכל עדיין לא נגענו והוא 'חשש הפסול ופגם הזרע' בבנים ובנות, הבא מכח ההנהגה הרעה הזאת. וכמובן אין ביכולתי להאריך בנושא עדין זה, אבל המעיין היטב בסוגיא בנדרים כ: תסמרנה שערות ראשו בהבינו את התוצאות החמורות שיש מהנהגה זו לזרעו ולזרע זרעו שעל ידה חל בהם פגם נורא ואיום, ופגם זה ילווה אותם עד סוף כל הדורות, ומה יענה כסיל ליום הדין הגדול כשיבואו מאות מאות מיוצאי חלציו ויזעקו בקול מר 'למה פגמתנו' ?????

אחרית דבר

דבר אל הקורא,

אםרו חז"ל במסכת אבות אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. ודע לך שדברים אלו מכוונים אליך ממש,

א. אם אין אני לי מי לי, אם לא תקח את גורלך בידך ותדאג לעתידך ולעתיד זוגתך ויוצאי חלציך הרי אתה מפסיד ומאבד את חלקך בשני העולמות, ורק אתה תישא בתוצאה הנוראה של חדלונך.

ב. וכשאני לעצמי מה אני, אל לך לחשוב שאתה יודע איך לנהוג, ותסתדר בכוחות עצמך וכפי הבנתך, אין הדבר כן, עליך ללמוד מיודעי דבר כיצד ואיך להעמיד את הבית במתכונתו הנכונה על פי התורה, דע לך שקיום מצות עונה מחייב לימוד וידע בסיסי בהכרת גוף האשה ודרכי הפעולה בו, שאם לא יגלו לך את אותן הדרכים לעולם לא תדע אותן, בדרך כלל מעבירים את הידע הזה בחוגי החרדים רק מפה לאוזן, לכן חפש לך איש חכם ומבין שילמדך את עיקרי הדברים, ומשם ואילך תוכל לפעול כהבנתך וכחכמתך מתוך שיתוף פעולה עם האשה אשר חננך ה'.

ונקוט כלל זה בידך, כל עוד לא הגעתם למצב שבו האשה נהנית הנאה פיזית ממצות עונה לפחות כמו הבעל דע לך שעדיין לא דרכת על מפתן חיי הנישואין על פי התורה ולמען הסר ספק אדגיש שוב, כשאמרתי שהאשה חייבת ליהנות ממצות עונה, אין כוונתי להנאה מתשומת הלב שלך או מהקרבה אליך, אלא להנאה פיזית בדיוק כפי שאתה נהנה, ויותר ממך. ובלי זה, לא עשית כלום !!!!

אם עברו כמה חדשים מאז שנישאתם וקיימתם מצות עונה, והאשה עדיין אינה נהנית הנאה פיזית, אפשר להניח בודאות גמורה שחסר לך את הידע הבסיסי הנצרך בהכרת גוף האשה ודרכי הפעולה בו, תוכל ללמוד את הענין מכל מדריך הגון או מחבר בר דעת שיודע. אם אין לך את מי לשאול תוכל לקבל ממני קובץ למייל ובו הסבר קצר וממצה. [כמובן הקובץ לא נועד כדי לספק את יצר הסקרנות של מישהו .. והקורא אחראי להשתמש בו רק לתועלת, לצורך עצמו, ובצניעות הנדרשת], לשם כך עליך לפנות אלי למייל bit765765765@gmail.com.

בנוסף כתבתי קובץ נוסף ובו הדרכה לאשה. ההדרכה לאשה פחות נחוצה לזוג הטרי אבל נחוצה מאוד !! לזוג הותיק יותר (שנה - שנתים מהחתונה). המידע שבקובץ זה הוא חדשני יותר ומעטים הזוגות שיודעים אותו. ולכן זוגות ותיקים חשופים מאד לסכנות של שחיקה באהבה עד לגירושין. למרבה הצער רוב הזוגות חושבים שהשחיקה זו גזירה משמים. ומניחים בטעות שלאהבה יש תאריך תפוגה, ותוך 4 שנים היא נעלמת. האמת היא שאשה שיודעת איך לטפל בבעלה יכולה לשמר את האהבה וגם להעצים אותה ככל שעובר הזמן. גם את הקובץ הזה ניתן לקבל בפניה למייל bit765765765@gmail.com

ג. ואם לא עכשיו אימתי כל יום שעובר לא יחזור, וכל יום שאתה ואשתך חיים שלא על פי הנהגת התורה גורם נזק מצטבר שמקשה יותר ויותר על התיקון. ואין צריך לומר שכל ילד שבא לעולם בלא ההכנה הנכונה הרי זה מעוות לא יוכל לתקון.

ואבטיחך נאמנה ! שאם תהיה לאיש ותלמד להנהיג את ביתך כדרך התורה והמסורה אזי לא רק שביתך יהפוך לגן עדן בו תהיה אתה למלך ואשתך למלכה וילדיך לנסיכים, אלא כל צורת חייך הרוחניים והגשמיים תשתנה לחלוטין, אתה תלמד יותר טוב, תתפלל יותר טוב, תחיה בשלום ובהרמוניה עם העולם המקיף אותך, ותגלה בעצמך כוחות חדשים של חיים שמחה ויצירתיות. ומעל הכל תיצור קשר חדש עם אבינו אב הרחמן האוהב את בניו אהבה רבה ורוצה בטובתם בזה ובבא !!

ואחתום באיחול בכל לב, שתזכה לאהוב את אשתך ולשמוח בה, והיא תזכה לאהוב אותך ולשמוח בך, ותזכו יחד להשרות את השכינה בביתכם מתוך אהבה אחווה שלום ורעות, ולהביא לעולם בנים ובנות כשרים ללא שום פסול, ולגדלם ולחנכם לתורה ולמצוות מתוך אושר ועושר ושובע שמחות  

סוס ורוכבו

היצר ביהדות

היצר הוא נושא מרכזי מאד ביהדות בכלל ובמצות הבית בפרט. איך מתיחסים אליו ואיך נוהגים בו ? הוא טוב או רע ? וכו'

חשוב מאד לברר שאלה זו בצורה יסודית ומתוך המקורות, משתי סיבות. א. היצר הוא נושא מרכזי מאד בחיינו. הוא מפעיל אותנו במשך כל היממה ובמשך כל השנה.ובעוצמות גבוהות מאד. ואנחנו חייבים לדעת איך להתייחס אליו. ב. לתורה יש השקפה מאד מקורית על היצר שהיא ממש להפך מהגישה הטבעית, ואדם שלא ילמד מהמקורות לא רק שהוא עלול לטעות אלא אפשר להיות בטוחים ב 100 אחוז שהוא יטעה . וטעות ביחס ליצר היא טעות שיכולה לגמור לאדם את החיים. כפי שנראה בהמשך.

בכל הדתות היצר נחשב לדבר רע, אפשר לומר שהוא נתפס כמייצג את ה'רע בעצמו', ולהבדיל בין הטמא לטהור, כך גם אנחנו יודעים ממקורותינו. בתורה בפרשת בראשית : 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' ובחז"ל : 'הוא יצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות' ועוד רבים.

האדם גם מתחבר באופן טבעי לתחושה שהיצר זה משהו רע. הרי כל הדברים הרעים בעולם קורים בגללו. אנשים מזיקים לעצמם ולאחרים רק בגלל יצרם הרע ונראה שלולי היצר הרע העולם היה גן עדן ממש כולם היו טובים ותרנים וסלחנים לא היו מריבות ומלחמות וכל הבריאה היתה הרמוניה אחת גדולה. וכאן האדם שואל את עצמו הרי הבורא ברא עולם כל כך יפה אז בשביל מה הוא יצר את הדבר הנורא הזה שמשחית את הכל ?. ועולה התשובה מאליה, היצר נוצר כדי לפתותך ואתה תתגבר עליו ועל זה תקבל שכר ! התשובה היא פשוטה וברורה. וכל ילד בכתה א' כבר שומע את זה וזה נכנס לו טוב לעצמות.. היצר הוא רע ואם תלך אחריו יהיה לך מתוק לשניה, אבל אחר כך יהיה רע ועוד יותר רע, עד הגהינום.. ואם תתגבר יהיה לך קשה לשניה, אבל אחר כך יהיה לך טוב ועוד יותר טוב, עד לגן עדן.. וכך גדלנו והתחנכנו כולנו לשלוט בדחפים האימפולסיביים שלנו.

עד החתונה זה עובד לא רע. יש פה ושם נפילות. אבל אנחנו מרגישים שזה בסדר גמור, שהרי זה כל עניינו של היצר הרע שתהיה לו היכולת להפיל אותך.. ולכן כל עוד אנחנו משתדלים לא ליפול וכשנופלים משתדלים לקום מהנפילה ולחזור לאיזון, אנחנו יודעים שאנחנו בסדר והכל בשליטה..

אחרי החתונה מתחיל לבעל בלגן.. מצד אחד צריך לחיות עם אשה באותו בית.. ומצד שני, האשה היא ממש היצר הרע בעצמו .. הגוף שלה, מהשער ועד הקרסול, ההופעה שלה, הקול שלה, כולם מכוונים למשוך ולעורר תאוה. מה עושים פה ? אז יש פתי שאומר לעצמו : כנראה שזה נסיון עוד יותר גדול.. היצר ממש נדבק אלי, מסתובב על ידי ביום וישן לידי בלילה ולפעמים אפילו איתי במיטה, ואני חייב להיות איתו ביחד ולא לתת לו לפתות אותי.. איזו מלחמה.. בודאי כשאנצח אקבל גן עדן ענק ענק.. ואיך הוא נלחם ביצר ? באותן השיטות שהשתמש בהם כשהיה בחור. מדחיקים, חושבים על דברים אחרים, בורחים מהבית. גם כשנמצאים בבית מתעלמים מהאשה, לא נותנים לה אפשרות ליצור קרבה וחום. לא קוראים בשמה. וכו'.. וכל המרבה לדכא את הקשר ואת היצר הרי זה משובח..

ומה אומרת התורה ? ומה אומרים לנו חז"ל ? התורה אומרת : 'לא טוב היות האדם לבדו' 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע', 'ואהבת לרעך כמוך' [ומבואר בחז"ל בכמה מקומות שעיקר קיום מצוה זו הוא באשתו]. ממש תורה 'מזרחניקית' כזאת.. נופת צופים..

חז"ל אומרים : (יבמות סב:) אמר רבי תנחום א''ר חנילאי, כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. בלא שמחה דכתיב (דברים יד-כו) ושמחת אתה וביתך. בלא ברכה דכתיב (יחזקאל מד-ל) להניח ברכה אל ביתך. בלא טובה דכתיב (בראשית ב-יח) לא טוב היות האדם לבדו. במערבא אמרי, בלא תורה, בלא חומה. בלא תורה דכתיב (איוב ו-יג) האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני. בלא חומה דכתיב (ירמיה לא-כב) נקבה תסובב גבר. רבא בר עולא אמר, בלא שלום, דכתיב (איוב ה-כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. אמר ריב''ל, כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך וגו'. ואמר ריב''ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנא' וידעת כי שלום אהלך. ובהמשך : האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו' עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך.  וראה עוד במאמר 'מצות עונה', בגודל מעלת החיבור מתוך אהבה. ובגודל החטא בחיבור שאינו מתוך אהבה.

אם חייב אדם לאהוב את האשה כגופו, כנראה שאסור לו להתעלם ולהדחיק את קיומה, כי אז לא יוכל לאהוב אותה. ואם כן מה יעשה עם היצר הרע ? איך ילחם עם האויב אחרי שלקחנו לו את נשקו...  ובכלל האם מתקבל על הדעת שהקב"ה ברא כזו מערכת נפלאה של תענוג וחיבור, רק בכדי לפתות ולגרות אותנו עד שמפינו יזל ריר...

כנראה שצריך להתחיל ללמוד מחדש מהו היצר, מהו היחס אליו, ואיך נוהגים בו.

לא צריך לחפש הרבה. חז"ל מתייחסים לכך במפורש בהרבה מקומות. למשל (מסכת סוטה מז.) : תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לגבי התינוק לא קשה להבין את הכוונה, מחד צריך לשים לו גבולות, מאידך צריך לקרב אותו ולעטוף אותו באהבה. והיכן צריך להפעיל יותר כח בקירוב או בדחיה ? כמובן, שמאל שהיא היד החלשה דוחה, ואילו הימין שהיא היד החזקה מקרבת. הכל ברור ! ומה לגבי היצר ? אותו הדבר בדיוק ! שמאל דוחה – העמדת גבולות. ואילו הימין היד החזקה, מקרבת. שמענו טוב ?? לא דיכוי. לא הדחקה ! ימין מקרבת את היצר ! אז.. צריך לשכוח את כל מה שלמדנו בכתה א' על היצר..  [1]

ובכן, יצר הוא אנרגיה .. אנחנו מונעים על יד היצר שלנו. לולי היצר לא היינו קמים בבוקר מהמיטה.. יצר הוא הדחף הפנימי להשיג הנאות. יש הנאות גבוהות כמו קרבת ה' או נתינה, ויש הנאות נמוכות.. כמו הדחף המיני. אבל היצר הדוחף הוא אותו היצר..   אוי ואבוי לנו אם נדכא את היצר ! אנחנו נאבד את טעם חיינו ואת הדחף לקום ולעשות דברים, ונשקע בדיכאון ובחדלון מוחלט.  היחס בינינו לבין היצר הוא היחס שבין הסוס לרוכבו. הרוכב על הסוס מהיר בהרבה מההולך ברגליו. וגם אינו מתעייף בהליכה. אבל הוא חייב להשקיע כל הזמן מחשבה בריסון הסוס. הסוס חייב להרגיש כל הזמן שיש כאן בעל הבית מעליו שקובע לו להיכן ללכת, ויודע בדיוק לאן הם אמורים להגיע. ברגע שהסוס חש אפילו לרגע שהרוכב התבלבל ואינו יודע להיכן הוא רוצה להגיע. הוא יתחיל להשתולל ויעיף את הרוכב לכל הרוחות ! [אפשר לברר את זה עם רוכבים מנוסים . זה ממש כך..].  

הרמב"ן (על התורה בראשית יז ט) מכנה את אבר המין 'רב המהומה' ומפרש שלכן ניתן בו אות ברית קודש. 'רב המהומה' פירושו שיצר המין הוא סוס פרוע במיוחד.. ועל הרוכב לדעת להנהיגו בקשיחות רבה, ובהחלטיות, תוך בטחון עצמי מלא ! רק עם אשתך. רק בזמן המותר. ורק מתוך כונה ליצור חיבור נפשי אמיתי ביניכם ! אלו הם הוראות ההפעלה של הסוס הפרוע הזה.. ומי שמהסס או מתבלבל עלול לעוף מעל הסוס ולהתרסק אל הקרקע. אבל כשהרוכב לומד לרכב על הסוס הפרוע ולשלוט בו אז אין בין הסוסים אפילו אחד שמתגמל את רוכבו כמו הסוס הפרוע הזה.. הוא המהיר והחזק מכולם.

וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת !! (תהילים מה ה)

לסיום עוד שתי ידיעות חשובות : במשך שנים רבות ההדרכה הליטאית הקלאסית . התבססה רבות על מאמרו המפורסם של הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בנין נתינה ונטילה. יסוד הדברים הוא שהצדיק הוא הנותן ואילו הנוטל הוא רשע. נתינה מביאה אהבה ואילו נטילה מביאה שנאה. ומכאן הגיעה המסקנה אם הבעל רוצה לנהוג כצדיק עליו לעסוק בנתינה ולא בנטילה זאת אומרת לעסוק בהנאת האשה ולא בהנאתו. ובכן, אין ספק שהדברים נכונים מאד והם יסוד ההבדל בין בית יהודי שהשכינה שורה בו לבית של חול.. אבל !!! וכאן יש 'אבל' גדול, המדריכים שלימדו את החתנים שכחו או שלא למדו יסוד גדול, בכדי שנתינה תקרב ולא תרחק היא חייבת להיות מאוזנת. נתינה מאוזנת פירושה שהנותן מקבל תמורה הוגנת עבור נתינתו. אחרת הנתינה מרוקנת אותו, ומולידה שנאה ולא אהבה !!

בנוסף וביתר עומק : כשהבעל נותן לאשתו אפשרות להנות אותו. והוא מרשה לעצמו להנות ממה שהיא נותנת, הוא בעצם ממשיך לתת, כי הוא נותן לאשתו את העונג שבנתינה. וגם ממלא את עצמו באנרגיה כדי שיוכל לחזור ולתת וכך נוצר מעגל של נתינה אין סופית. זוהי הנתינה הנכונה. ואשרי הזוכה לה.

המעונין להעמיק בענין זה ילמד גם את ההקדמה לספר שערי ישר להגאון רבי שמעון שקאפ זצוק"ל שביאר את ענין הקדושה באופן נפלא ביותר. וכן את החילוק בין קדושת הקב"ה לקדושתינו.

[1] דרך אגב, יש נשים שההשוואה בינן לתינוק ויצר עלולה לפגוע בהן. ולמה צריך בכלל שמאל דוחה כלפי האשה.. נראה לי שההסבר הוא כך. ה' נתן בכל אשה תשוקה עצומה להיות עם בעלה, כל הזמן. אבל גם היא יודעת ומבינה בשכלה שאם הוא יהיה איתה כל הזמן לא תהיה פרנסה בבית.. ולכן היא מצפה ממנו שהוא זה שישים את הגבול ויגיד לה : יקירתי, אני מאד רוצה להיות איתך אבל חייב לשים לעצמי גבול.. [ראיתי פעם תיאור יפה על זה. אינני זוכר איפה.. בעל ואשה חיים באושר, והנה פרצה מלחמה וכל העם נקרא אל הדגל. הבעל ששירת בעבר בצבא רוצה גם הוא להצטרף לקריאה אל הדגל, להגן על מולדתו על ביתו על משפחתו.. אבל האשה בוכה : אל תלך, איני יכולה להישאר לבדי. תתחבא במרתף עד יעבור זעם.. אם הבעל לא יעמוד בהפצרות ובבכיות. וירד למרתף להתחבא מצו הגיוס. מה תחוש האשה כלפי עצמה. ומה תחוש כלפי בעלה ? איזה סמרטוטים אנחנו.. אבל אם הוא לא ישמע לה אלא יחבק אותה חזק ויאמר : יקירתי אין לי ברירה, אני חייב ללכת. וכשדמעות בעיניו יפנה אליה את גבו, ויצא מהבית בגו זקוף. מה תחוש האשה ? גאווה עצומה ואושר בלי קץ. איזה בעל יש לי .. גבר אמיתי. !  עם כל הכאב והבכי, האשה בתוך תוכה מעדיפה את האפשרות השניה].