מסכת סוכה
פרק א - סוכה
הלכה א': סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ור' יהודה מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים ושאין לה שלש דפנות ושחמתה מרובה מצילתה פסולה.
גמרא: סוכה שהיא גבוהה כו': אמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יאשיה מחלוקת בשאין דפנותיה עולות עמה, אבל אם היו דפנותיה עולות עמה, כשרה לדברי הכל. רב הושעיה שאל: הביא נסר ונתנו על גבי חולייה של עמוד, אם ימוד מן הנסר, יש כאן עד עשרים אמה וכשר, ואם ימוד מן הקרקע יש יותר מעשרים אמה. מקרקע סוכה אתה מודד עשרים אמה. היתה גבוהה עשרה טפחים ותולה בה עיטורין שהן ראויין לסכך בהן, ממעטין בה לפסול, ואם העיטורין אינן ראויין לסכך בהם, אין ממעטין לפסול. וכן היתה למעלה מעשרים אמה ותולה בה עיטורין שהן ראויין לסכך בה, ממעטים בה לכושר, ואם לאו, אין ממעטין, והסוכה פסולה. אמר ר' שמי: כשם שאמרו למעלן, שמשנים גובה הסוכה בתוספת, כך אמרו למטן. קש ותבן, אין ממעטין בה, אבל עפר וצרורות ממעטין בה. מנין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת. יש אומרים מהארון, ויש אומרים מהעגלות. ושאין לה שלש דפנות: שתים כהילכתן והשלישית אפילו טפה. אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן שתים של ארבעה ארבעה טפים והשלישית אפילו טפח, כשר. רב הושעיה שאל אותן של ארבעה טפחים שנתנן באמצע, מה הן. ר' יעקב בר אחא אמר כהדין עובדא אתא קומי ר' יסא ואכשר. ובסוכה מפולשת, צריכין הדפנות לעמוד אלו כנגד אלו. והדופן של טפח, אמר רבי יודה בר פזי בשם רבי יהושע בן לוי, והוא שתהא נתונה בתוף שלשה טפחים כלחיים. לפי גירסת הגר"א, פיאה אינה מצלת בסוכה, כלומר הדופן שהוא רק צורת הפתח אינה דופן. ראשי פסל, כלומר סכך, היוצאין מן הסוכה נידונין כסוכה. ר' חונה בשם רבנן דתמן ובלבד על פני כולה. מחלוקת אם צריך להיות כנגד דופן או לא. ושחמתה מרובה מצילתה פסולה: סוכה מדובללת שצילתה מרובה מחמתה כשירה, אבל צלתה שוה לחמתה פסולה, כי הסכך בסוכה מדובללת אינו נפרד על פני הסוכה.
הלכה ב': סוכה הישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. איזו היא הישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום אבל אם עשאה לשם החג אפילו מתחילת השנה כשירה
גמרא: סוכה הישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין: תני צריך לחדש בה דבר. שיעור החידוש, יש אומרים כל שהוא, ויש אומרים טפח. סוכת הרועים, סוכת היוצרים כשירה. סוכת הכותים עשויה כהילכתה כשירה, שלא כהילכתה פסולה. העושה סוכה לעצמו מהו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה. לאחר לעשות סוכה לשמו. נכנס ליישב בה אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. משהוא מבקרך עליה בלילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד מעתה. ר' זעירה ר' יצחק בר נחמן בשם ר' הושעיה ר' יודה בר פזי בשם ר' חמה אבוי דר' אושעיה מכיון שחשיכה צריך להזכיר זמן.
הלכה ג': העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. סוכה על גבי סוכה העליונה כשירה והתחתונה פסולה. ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשירה.
גמרא: סוכה על גבי סוכה כו': שני סככין זה על גבי זה, העליון חמתו מרובה מצילתו, התחתון חמתו מרובה מצילתו, על ידי זה ועל ידי זה צילתן מרובה מחמתן. אמורא חד אמר שכשירה אם בין הסככין עד ארבעה טפחים, ואמורא חד אמר עד עשרה טפחים. ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשירה: בדיורין ממש, כלומר אם אין דיורין אבל הסכך ראוי לסמוך דיורין, עדיין כשירה.
הלכה ד': פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר או שפירס על גבי הקינוף פסולה. אבל פורס הוא על נקליטה המטה.
גמרא: פירס עליה סדין: תני תילה בה קיטיות כשירה. אמר ר' חנניה הדא דאת אמר מן הצד הא מלמעלן פסולה. או תחתיה מפני הנשר: לא אמרו אלא מפני הנשר הא שלא מפני הנשר כשירה. אבל פורס הוא על נקליטה המטה: ר' ביבי בשם ר' יוחנן אמר שכן הוא עושה חלל באצילי ידיו. על כן מותר.
הלכה ה': הדלה עליה את הגפן את הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה. אם היה הסיכוך הרבה מהן או שקצצן כשירה. זה הכלל, דבר שהוא מקבל טומאה אם אין גידוליו מן הארץ אין מסככין בו, וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו.
גמרא: או שקצצן כשירה: ר' בא בשם רב והוא שידלה אותן לכך. ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא צריך לנענע. אמר ר' יוסה תרתיהון לקולא, הדלה אותן לכך אף על פי שלא נענע, נענע אף על פי שלא הדלה אותן לכך. זה הכלל: בזכרים כשירה, בנקיבות פסולה. סיככה באניצי פשתן פסולה. בהוצני פשתן כשירה. סיככה בחבלים של סיב כשירה, של פשתן פסולה.
הלכה ו': חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהן. אם התירן כשירות. וכולן כשירות לדפנות.
גמרא: אין מסככין בהן: ר' חייה בשם ר' יוחנן מפני שהיא נראית כאוצר, כלומר נראית שלא על הסוכה לשם סיכוך. מה שיעור חבילה, ר' יעקב בר אבייא רב ששת בשם ר' חייב רבה אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה. חיננה בר שלמיה בשם רב, קצר (דבר ל(שם) סכך, אין להן ידות (לקבל טומאה). קצר לסך וחישב עליהן למאכל, בא במחשבה (ולכן יש ידות לקבל טומאה). קצר למאכל וחישב עליהן לסכך, אחרים אומרים עד שיהא הקש רבה על האוכל ועל היד. רב אמר הלכה כאחרים. אם קצר לסכך והוכשרו לטומאה ואמר לכשיעשו מצותן אחזירם לגורן, צריכין הכשר פעם שנייה או כבר הכשירן בידן, והשאלה אינה נפתרת.
הלכה ז': מסככין בנסרין דברי ר' יהודה, ור' מאיר אוסר. נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים כשירה ובלבד שלא יישן תחתיו.
גמרא: מסככין בנסרין דברי ר' יהודה, ור' מאיר אוסר: מחלוקת בשיש בהן רוחב ארבעה ויותר, וגם במשופין לכלים. שמואל אמר הדא דאת אמר (לגבי הנסר שרבי מאיר פוסל, הוא) לאורך, אבל לרוחב כשר. כלומר אם הנסר הוא לאורך הדופן, הסוכה פסולה. ואם ברוחב,הסוכה כשירה אפילו לדעת ר' מאיר.
הלכה ח': תקרה שאין עליה מעזיבה ר' יהודה אומר משם בית הלל או מפקפק או נוטל אחת מבינתיים ובית שמאי אומרים מפקפק ונוטל אחת מבינתיים. ר' מאיר אומר נוטל אחת מבינתיים ואינו צריך לפקפק.
גמרא: והלכה כבית הלל (ראה פני משה).
הלכה ט': המקרה סוכתו בשפודים או בארוכות המיטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה. החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה.
גמרא: אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה: אפילו ריוח כמותן, ולא יותר, כשירה. אינה סוכה: אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני שהיא נראית כאוצר. תני ר' חייה תעשה לך לא מן העשוי לך. מה נפק מביניהון. ויש סוכה על דעתיה דר' חייה פסולה ועל דעתיה דר' יוחנן כשירה.
הלכה י': המשלשל דפנות מלמעלן למטן אם גבוה מן הארץ שלשה טפחים פסולה. מלמטן למעלן אם גבוה מן הארץ עשרה טפחים כשירה. ר' יוסי אומר כשם שמלמטן למעלן עשרה טפחים כך מלמעלן למטן עשרה טפחים. הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה.
גמרא: הלכה כתנא קמא.
הלכה יא': בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש בין הכותל לסיכוך ארבע אמות פסולה. וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרא. סוכה גדולה שהקיפוה דבר שאין מסככין בו אם יש תחתיו ארבע אמות פסולה.
גמרא: אם יש תחתיו ארבע אמות פסולה : תני ר' חייה איור פסול פוסל בשלשה טפחים, סכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות. מהו לישן תחתיו. התיב ר' יצחק בן אלישיב הרי טיט הנרוק משלים במקוה ואין מטבילין בו והכא משלים בסוכה ואסור לישן תחתיו. ארבע אמות פסולה: חזקיה אמר מפני שהיא נראית כדופן עקומה. וכן אמר ר' הושעיה, וכן אמר ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן. וכן אמר ר' זעירה ר' יסה בשם כהנא. ודעת ר' יונה שסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות, בין לאורך הדופן, בין שלא.
הלכה יב': העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל, ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירין. מחצלת קנים מחצלת גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טמאה. ר' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה, ואין מסככין בה, ולסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.
גמרא: העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל, ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירין: מודה ר' אליעזר לחכמים שאם היתה נתונה על ארבעה אבנים או שהיתה גבוהה מן הארץ פותח טפח שהיא כשירה. וכן תני העושה סוכתו כבית יער הלבנון כשירה כשיטת ר' אליעזר. מחצלת קנים: אבא בר בר חנה בשם ר' יוחנן במחצלות אושא שנו. אמר ר' ליעזר סתם מחצלות אושא טמאות עש שיעשם אוהלים. סתם מחצלות טיברייא טהורות עד שיעשם לשכיבה. ר' יצחק בר חקולה ר' שמעון ברבי הורון באילין על פתח החנויות שהן טהורות. הורי ר' אימי ארוגה טמאה. מהו לסכך בה. מחלוקת ר' אליעזר וחכמים, ר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירים. ר' יצחק בר' לעזר הורי מדוחק להתיר ראשי מעדנים ולסכך בהן. אבל תנינן במסכת כלים וכן המתיר ראשי מעדנים טהורה, ולכן אפילו לא מדוחק מותר.
הדרן עלך סוכה
פרק ב' - הישן
הלכה א': הישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו. אמר ר' יהודה נוהגין היינו ישינים תחת המיטות בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר. אמר ר' שמעון מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה. אמר רבן גמליאל לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם יודע שעבדים פטורין מן הסוכה וישן לו תחת המיטה. ולפי דרכינו למדנו שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו.
גמרא: הישן תחת המיטה: מאי נפקא מינה שהישן תחת המיטה לא יצא, ולעיל תנינן אבל פורס הוא על גבי נקליטי המיטה. אמר ר' ליעזר תמן הוא וטליתו תחת הסוכה, ברם הכא הוא וטליתו תחת המיטה. מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל: ולמה לא ישן חוץ לסוכה, אלא רוצה היה טבו עבדו של רבן גמליאל לשמוע דברי חכמים.
הלכה ב': הסומך סוכתו לכרעי המיטה כשירה. ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה.
גמרא: ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה: משם שאין ממעי המיטה לסכך עשרה טפחים. אבל אם יש מהמיטה לסכך י' טפחים, כשירה.
הלכה ג': סוכה המדובללת שצילתה מרובה מחמתה כשירה. המעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה כשירה.
גמרא: רב ושמואל, חד אמר צריכין לגרוס מדוללת מלשון דל, וחד אמר מדובללת. אם מדוללת, דווקא בשצילתה מרובה מחמתה כשירה, ואם לאו, פסולה. אם מדובללת, אפילו צילתה אינה מרומה מחמתה, אבל רואין את הסכך כאילו הוא יושב ברמה אחידה, אם צילתה מרובה מחמתה, כשירה.
הלכה ד': העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשירה ועולין לה ביום טוב. בראש האילן או על גבי הגמל כשירה ואין עולין לה ביום טוב. שתים בידי אדם ואחת באילן או שתים באילן ואחת בידי אדם כשירה ואין עולין לה ביום טוב. שלש בידי אדם ואחת באילן כשירה ועולין לה ביום טוב. זה הכלל, כל שינטל האילן והיא יכולה לעמוד בפני עצמה כשירה ועולין לה ביום טוב.
גמרא: בראש הספינה כשירה: במה דברים אמורים, בארץ, הרי מותר. בים, הרי מחלוקת, רבי עביקא מכשיר, ורבי אלעזר בן עזריה פוסל. הרי בנתונה באלמין. רבי אלעזר בן עזריה סובר שהסוכה להיות חשובה כדי לעמוד בקביעות. מעשה בר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבה שהיו באין בספינה ועשה לו ר' עקיבה סוכה בראש הספינה ובאת הרוח והפריחתה אמר לו ר' אלעזר בן עזריה עקיבה איה סוכתך. שתים בידי אדם: לדעת ר' ירמיה, אפילו היו שתי יתידות יוצאות מהאילן וסיכך על גביהן, כשירה ועולין לה ביום טוב, משום שהשימוש באילן בעקיפין. לדעת ר' יוסה, מדובר שימוש בצדדי האילן, לפי דעת ר' שמעון בן אלעזר. דתני ר' שמעון בן אלעזר אומר מותר להשתמש על צידדי בהמה בשבת. היא צידדי בהמה היא צידדה אילן.
הלכה ה': העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה. שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה.
גמרא: שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה: וראוי להחמיר, כמעשה ברב חונה דאזל לעייני טב לסימנא מי אתי צהא גו איסרטא ולא קביל עלוי מיטעום כלום עד דעל ליה למטללתיה דר' יוחנן ספרה דגופתא. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה: אמר ר' מנא לא סוף דבר חולין של סכנה אלא אפילו חולין שאינן של סכנה. רבי בא בר זבדא אמר שושבינן וכל בני חופה פטורין מן הסוכה. ר' מנא הוה שושביניה דר' יעקב בר פליטי אתא שאיל לר' יוסי א"ל איזיל דמוך גו מטללתך. הוי אומר שלמצות שמחת חתן וכלה פטורין, אבל שינה לאו זמן שמחה הוא. תני שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. שומרי העיר בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומרי העיר ביום ובלילה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הדא דאת אמר בשומר גייסות אבל בשומרי ממון עשו אותן כשומר גנות ופרדיסין. אבודמא מלחא הוה דמך קומי חנותיה. עבר רבי חייה בר בא אמר ליה איזיל דמך גו מטללתך. אין שבחו של תלמיד חכם להיות מניח את ביתו ברגל והולך לו. אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה: אמר ר' לעזר אכילה עראי אין שינה עראי. חברייא אומרים שכן אדם משתקע בתוך שנתו. ולכן אם יש לו שומר, מותר. ר' אילא סובר ששנת עראי די לאדם, ולכן אסור בכל מקום.
הלכה ו': מעשה שהביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה. וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה ונטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו.
הלכה ז': ר' אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לוכל בסוכה אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים אין לדבר קיצבה חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד. ועוד אמר ר' אליעזר מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון משלים בלילי טום טוב האחרון. וחכמים אומרים אין לדבר תשלומין ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות.
גמרא: ר' אליעזר אומר: טעמא דרבי אליעזר גזרה שווה בסכת תשבו ופתח אהל מועד תשבו, מה במילואים אכלו כל הימים, אף הכא צריכים לאכול כל החג. וחכמים אומרים: טעמא דחכמים דאמר ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל נאמר חמשה עשר בפסח ונאמר חמשה עשר בחג, מה חמשה עשר שנאמר בפסח לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות אף חמשה עשר שנאמר בחג לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות. חברייא בעיי מה להלן עד שיכנסו למצה בתאוה וכא עד שיכנסו לסוכה בתאוה, והשאלה לא נפתרת. ר' זעירה בעי אי מה להלן עד שיאכל כזית מצה וכא עד שיאכל כזית דגן בסוכה. והשאלה לא נפתרת. ר' הושעיה אמר כל שבעה חובה. ר' ברכיה אמר ר' יוחנן ור' הושעיה פליגין. רב אבונה אמר לא פליגין. דעת ר' יוחנן בכיוון דעתו לקיים מצוות אכילה בסוכה, ור' הושעיה שלא כיוון לבו, כתשלומין בתוך החג, מה שאי אפשר בשמיני עצרת. ועוד אמר ר' אליעזר: תני בשם ר' אליעזר מי שלא עשה סוכתו בערב הרגל אל יעשה ברגל. והתני בר קפרא נפלה סוכתו ברגל יקימנה ברגל. ר' אחא בשם ר' חיננא קנס קנסו ר' אליעזר שלא עשה סוכתו מערב הרגל. ועוד אמר ר' אליעזר: מחלפה שיטתיה דר' אליעזר תמן הוא אמר ארבע עשרה סודות חייב אדם לוכל בסוכה, כלומר כולם מצוה. וכא אמר הכין, שיש תשלומין ללילי יום טוב הראשון בשמיני עצרת. אמר ר' אחא למצוה הושווה, כלומר הגזירה שווה לעיל בא ללמד לכתחילה צריך אדם לאכול בסוכה ארבע עשרה סעודות בחג. אך ר' אליעזר מסכים עם חכמים שזה לא חובה בדיעבד.
הלכה ח': מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו בית הלל לבית שמאי מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורוני ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית. אמרו להן בית שמאי משם ראייה, אף הן אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך.
גמרא: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו: גודל הסוכה הוא לא רק כדי ראשו ורובו ושלחנו, אלא אפילו כדי שלחנו. כמה הוא כדי שולחנו, טפח. בית שמאי פוסלין: אמר ר' זעירה רב הונא בשם רב הלכה כבית שמאי. ר' ירמיה ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב ממה שסילקו בית שמאי לבית הלל, הדא אמרה הלכה כדבריהן.
הלכה ט': נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה. כל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. מעשה שילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן.
גמרא: אי זהו קטן, דבית ר' ינאי אמרי כל שהוא צריך לאמו שתקנחנו. ר' יוחנן אמר כל שהוא ניעור משנתו וקורא אימא. תני ר' הושעיה קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירובה של אמו.
הלכה י': כל שבעת ימים עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עראי. ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות, משתסרח המקפה. מושלין אותו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג לקונו ושכך הקיתון על פניו.
גמרא: כל שבעת ימים: כתיב בסוכות תשבו ואין תשבו אלא תדורו, כמה דאת אמר וירשתם אותה וישבתם בה, שיהא אוכל בסוכה ומטייל בסוכה ומעלה כליו לסוכה. ירדו גשמים: לא סוף דבר שתסרח אלא אפילו כדי שתסרח, כלומר לא צריך להיות עת אכילה. לא סוף דבר מקפת גריסין אלא אפילו מקפה של כל דבר. תני כשם שמפנין את הסוכה מפני הגשמים, כך מפני השרב ומפני היתושין. רבן גמליאל נכנס ויוצא כל הלילה, רבן אליעזר נכנס ויוצא כל הלילה. חד תלמיד מן דר' מנא הורי לחד מן קריבוי דנשייא, יצא אין מטריחין עליו שיחזור. והוא שמע רבן גמליאל נכנס ויוצא כל הלילה, רבן אליעזר נכנס ויוצא כל הלילה.
הדרן עלך פרק הישן
פרק ג' – לולב הגזול
הלכה א': לולב הגזול והיבש פסול. של אשירה ושל עיר הנדחת פסול. נקטם ראשו נפרצו עליו פסול. נפרדו עליו כשר. ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה. ציני הר הברזל כשירות. כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר.
גמרא: לולב הגזול: תני ר' חייה ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול. גזל לולב מיכאן והדס מיכאן וערבה מיכאן ואגדן, מהו שהאגודה מועילה לשם קניין, ומסקינן שאינה מועילה, ולומדים מסוכה גזולה, כדאמרו רבנן דקסרין בשם ר' יוחנן אי זו היא (סוכה) גזולה פסולה, כל שהוא נכנס בתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו. והיבש פסול: ר' אבין בשם ר' יודה בר פזי היבש פסול על שם לא המתים יהללו י-ה. בעון קומי ר' אבינא יבשה ציציתו (שהוא העלה האמצעי) מהו, מה בינו לקטום, שפסול. אמר לון זה, שציציתו יבשה, עדיין הדור, וזה שקטום אינו הדור. נפרצו עליו פסול: רבי מלוך בשם רבי יהושע בן לוי נחלק המתאים כמי שנפרצו העלין, ופסול. נפרדו עליו כשר, ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה: כפת תמרים, ר' טרפון אומר כפות תמרים, ר' עקיבה אומר כפות תמרים כשמן. ר' יודה אומר אם נפרד יאגדנו, והלכה בר' עקיבה שאמר כתנא קמא. ציני הר הברזל כשירות: אלו הן ציני הר הברזל שהן כשירות, כל שראשה של זה מגיע לצד עיקרה של זו. תני חרות פסולה, דומה לחרות כשר. מהו חרות, אי אפשר לאגוד. שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר: ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן, כיני מתניתא כדי לנענע בו כשר. תני הדס וערבה שלשה טפחים, ולולב ארבעה, כלומר לולב שלשה טפחים, ועוד טפח שיהא ארוך מהערבה והדס כדי לנענע בו. ומה גדלו של טפח, תני באמת חמשה דברי ר' טרפון, וחכמים אומרים באמת ששה. על דר' טרפון פושכין רברבין, על דעתהון דרבנן פושכין דקיקין. כלומר שאורך האמה דבר קצוב, ומחלוקת אם מחלקים את האמה לטפחים בני חמשה או ששה חלקים, והחלקים נקראים טפחים. אמר ר' יוסי קיימה ר' סימון ר' חיננא ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, לולב טפח, אזוב טפח, שופר טפח, שילייא טפח, ויש אומרים אף דופן שלישית טפח. ר' זעירא בעי לולב טפח מלבד שיזרה, ר' יוסה ר' טבי בשם רב ר' חיננא ר' פרנך רב מתנה יוסי בר מנישא בשם רב לולב טפח מלבד שיזרה.
הלכה ב': הדס הגזול והיבש פסול. של אשירה ושל עיר הנדחת פסול. נקטם ראשו נפרצו עליו או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול. ואם מיעטן כשר. ואין ממעטין ביום טוב.
גמרא: כתיב וענף עץ עבות, עץ שענפיו חופין את רובו ועולה כמין קליה ואי זה זה, זה הדס. ענביו מרובות מעליו פסול: חייה בר אדא בשם ר' שמעון בן לקיש, במשחירות שנו, משם שנגמר פריו.
הלכה ג': ערבה גזולה ויבישה פסולה. של אשירה ושל עיר הנדחת פסולה. נקטם ראשה נפרצו עליה והצפצפה פסולה. כמושה ושנשרו מקצת עליה ושל בעל כשירה.
גמרא: כתיב וערבי נחל, אין לי אלא של נחל. של בעל ושל הרים מניין, תלמוד לומר וערבי. אבא שאול אומר ערבי נחל שתים, ערבה ללולב וערבה למקדש. אם כן, למה נאמר וערבי נחל, פרט לצפצפת.איזו היא של צפצפת. העשויה כמין מגל. תני העשויה כמין מגל פסולה, כמין מסר כשירה. איזו היא ערבה פסולה, עלה עגול וקנה לבן. איזו היא ערבה כשירה, עלה ארוך וקנה אדום.
הלכה ד': ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים, ושתי ערבות, לולב אחד, ואתרוג אחד, ואפילו שנים קטומים ואחד שאינו קטום. ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין. ר' עקיבה אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת.
גמרא: ר' חגיי בעא קומי ר' יוסה מה בא ר' טרפון להוסיף על דברי ר' ישמעאל. אמר ליה ר' ישמעאל לא סבר קטום הדור, ור' טרפון סבר קטום הדור. ולכן, סבר ר' ישמעאל שחובה בהדס אחד בלבד. והכלה כר' ישמעאל. ר' יסא כד סלק להכא חמתון מבחרין הדסה. אמר למה בני מערבא מבחרין הדסה. ולא שמיע דאמר ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם וגו' לא היא הדס ולא היא עץ עבות אלא הדס לסוכה, כלומר סיכוך, ועץ עבות ללולב. העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות לולב. לאחר לעשות לולב לשמו. כשהוא נוטלו מהו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. נתפלל בו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ומברך עליו כל שעה שהוא נוטלו. הכל מודין ביום טוב הראשון שהוא אומר על נטילת לולב, מה פליגין, בשאר כל הימים. ר' יוחנן אמר על נטילת לולב, ר' יהושע בן לוי אמר על מצות זקנים, רב חונה אמר אין מברכין אלא ביום טוב הראשון בלבד, ולא בשאר הימים, כמו דמאי. ונראין לי הדברים שהלכה אינה כרב חונה, כפי שאמר אביי בבבלי בבמה מדליקין, אמר אביי, ודאי דדבריהם בעי ברכה, ולכן מברכין על לולב בשאר הימים. וכן ההכרעה מהתוספתא דמסכת ברכות, פרק ו' בזה הלשון: וכשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב וצריך לברך עליו כל שבעה, כלומר מברכין כל שבעה בנוסח על נטילת לולב, כדברי ר' יוחנן.
הלכה ה': אתרוג הגזול והיבש פסול. של אשירה ושל עיר הנדחת פסול. של ערלה פסול. של תרומה טמאה פסול. ושל טהורה לא יטול ואם נטל כשר. ושל דמאי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. ושל מעשר שני בירושלם לא יטול ואם נטל כשר.
גמרא: אתרוג: כתיב פרי עץ הדר, עץ שפריו הדר ועצו הדר אי זה זה, זה אתרוג. הדר אמר ר' לוי שהוא דר באילנו משנה לחבירתה. אמר ר' תנחומה תירגם עקילס הדר הידור, אילן שהוא גדל על פני המים. תני ר' שמעון בן יוחי, ולקחתם לכם פרי עץ הדר עץ שפריו הדר ועצו הדר טעם פריו כטעם עצו טעם עצו כטעם פריו פריו דומה לעצו עצו דומה לפריו ואי זה זה, זה אתרוג.
הלכה ו': עלתה חזזית על רובו, ניטלה פיטמתו, ניקב, נקלף, נסדק, חסר כל שהוא פסול. עלתה חזזית על מיעוטו, ניטל עוקצו, ניקב, ולא חסר כל שהוא, כשר. אתרוג הכושי פסול. הירוק ככרתן ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל.
גמרא: עלתה וגו': ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולין אינן פוסלין אלא ביום טוב הראשון בלבד. תמן אמרין שענין החזזית שבא לפסול, מדובר ברובו מצד אחד, וחוטמו כרובו לפסול. ניטלה פיטמתו: תמן אמרין שושנתו. ר' יצחק בר חקולא אמר פיקא. ניקב, ולא חסר כל שהוא, כשר: ניקב ולא פילש מבפנים, כשר. אתרוג הכושי פסול: אבל אתרוג הבא מכוש כשר. הירוק ככרתן ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל: ר' זעירא בעא קומי ר' אימי כהן כרתינון או דדמי להן כרתינון. אמר ליה כהן כרתינון, כלומר כצבעו ממש.
הלכה ז': שיעור אתרוג קטן ר' מאיר אומר כאגוז ר' יהודה אומר כביצה. והגדול כדי שיאחוז את שניהם בידו אחת דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אפילו אחד בשתי ידיו.
גמרא: אתרוג מנומר פסול, שגדל בדפוס פדול, עשוי ככדור פסול. לדעת ר' עקיבא, אתרוג בוסר פסול כי אינו פרי וכתיב פרי עץ הדר. קטן ר' מאיר אומר כאגוז: יש אומרים כאגוז, ויש אומרים עד כאגוז, וצריך להיות גדול כל שהוא מגודל אגוז. ר' יוסי אומר אפילו אחד בשתי ידיו: אמרו עליו על ר' עקיבה שנכנס לבית הכנסת ואתרוג על כתיפיו.
הלכה ח': אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר אפילו במשיחה. אמר ר' מאיר מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין את לולביהן בגימונות של זהב. אמרו לו במינו היו אוגדין אותו מלמטה. ואיכן היו מנענעין, בהודו לה' כי תחלה וסוף, ואף באנא ה' הושיעה נא כדברי בית הלל. בית שמאי אומרים אף באנא ה' הצליחה נא. אמר ר' עקיבה צופה הייתי ברבן גמליאל ובר' יהושע שכל העם מטרפין בלולביהן והם לא ניענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד. מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב כשיכנס לביתו יטול על שולחנו. אם לא נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב.
גמרא: והם לא ניענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד: הא בהודו לא. אלא, הוא בא להוציא אף באנא ה' הושיעה נא, שרבן גמליאל ור' יהושע עשו כדברי בית הלל.רב חייה בר אשר בשם רב, זה שהוא משכים לצאת לדרך נוטל לולב ומנענע, שופר ותוקע, לכשתגיע עונת קרית שמע הרי זה קורא את שמע ומתפלל. תני צריך לנענע שלשה פעמים. ר' זעירה בעי הכין חד והכין חד או הכין והכין חד. ולא הוכרעה.
הלכה ט': מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותהא לו מאירה. אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה.
גמרא: תני במסכת ברכות, אבל אמרו אשה מברכת לבעלה ועבד לרבו וקטן לאביו. ניחא אשה מברכת לבעלה, שגם היא חייבת במצוה. עבד לרבו, קטן לאביו לא כן. אמר ר' אחא בשם ר' יוסי בן נהוריי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו. תיפתר בעונה אחריהן מה שהן אומרים (כגירסת הפני משה מירושלמי ראש השנה א:ג). כהיא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו ועונה אחריהן מה שהן אומרין ותהא לו מאירה. ועוד אמרו תבוא מאירה לבן עשרים שהוא צריך לבן עשר. ומזה אנו לומדים שנשים אינן חייבות בהלל, לפי הכתוב במתניתין שהוא עונה מה שהם אומרים, ולא די באמירת הללויה, כמו העונה הללויה אחרי גדול.
הלכה י': מקום שנהגו לכפול יכפול, לפשוט ישפוט, לברך אחריו יברך, הכל כמנהג המדינה. הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה, שאינו רשאי ליקחו בשביעית.
גמרא: מקום שנהגו: רב ושמואל, חד אמר הללויה וחורנה אמר הללו יה. ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו מה נעני, כלומר, באיזה דרך יש לציבור להגיד את המילה הללויה כדי לצאת ידי חובתם בהלל, או הללו יה או הללויה. ר' יונה ור' לעזר אמרו הכין והכין, לא הקפידו לעשות בדרך אחת. רב בשם ר' אבא בר חנה, ואית דאמרין ר' אבא בר חנה בשם רב, והוא שענה ראשי פרקים. ר' והיילין אינון ראשי פרקים, הללו יה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. בעון קומי ר' חייה בר בא מנין אם שמה ולא ענה יצא. אמר לומ מן מה דאנן חמיין רבנים רברבייא קיימין בציבורא ואילין אמרין ברוך הבא, ואילין אמרין בשם ה', ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן. לכפול יכפול: רבי היה כופל בה דברים. ר' לעזר בן פרטא פושט בה דברים. הלוקח לולב: מעשה ברב נחמן בר יעקב שנתן אתרוגו לבנו ואמר לו לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי. כלומר, מתנה על מנת להחזיר היא מתנה גמורה.
הלכה יא': בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור. יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת. למחרת משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטל מפני שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו ביום טוב הראשון של חג. ושאר כל ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. ר' יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות.
גמרא: בראשונה: כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. יש אומרים שמדובר בשמחת לולב, ויש אומרים מדובר בשמחת השלמים. וקיימא לן שמדובר בלולב. ויש דיוק בפסוק לפני ה', כלומר מצות שמחת הלולב נוהג רק במקום שהוא לפני ה', המקדש. ולכן מפסוק זה, מצות הלולב נוהגת כל שבעה במקדש. ומפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון, היא נוהגת במדינה ביום הראשון בלבד. ולכן משחרב הבית, התקין רבן יוחנן בן זכאי לקחת את הלולב כל שבעה זכר למצוה דאוריתא לקחתו במקדש כל שבעה. ר' יוסי אומר: חברייא אמרין דברי ה' יוסה שמצות עשה דוחה למצוה בלא תעשה. אמר לון ר' יוסי לא מן הדא אלא מן הדא דאמר ר' אילא ותניי תמן כך היה המנהג בירושלם אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו קורא את שמע ומתפלל ולולבו בידו נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו ולשאת את כפיו ולקרות בתורה נותנו לחבירו. הניחו בארץ, אסור לטלטלו. אמר ר' אבון זאת אומרת שהוא אסור בהנייה. תני מטלטלין עצי בשמים להריח בהן לחולה בשבת. רבנן דקיסרין אמרין ערבה מותר להניף בה לחולה בשבת. כלומר הם מוקצה בשבת מחמת מצות הלולב, אבל בשאר השנה לא. אף בסכין של מילה כן, אף במצה כן. מן מה דאמר ר' יוחנן דברי ר' יוסה אפילו פירש חוזר (במעשה המילה) חוזר, אפילו על הציצין שאינן מעכבין את המילה. הדא אמרה אף בסכין של מילה כן אף במצה כן. בכולם פטור מחיוב חטאת.
הלכה יב': מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת. ר' יהודה אומר בשבת מחזירין וביום טוב מוסיפין ובמועד מחליפין. כל קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב.
גמרא: יודע לנענע חייב בלולב: יודע להתעטף חייב בציצית. יודע לדבר, אביו מלמדו לשון תורה. יודע לשמור את ידיו, אוכלין על ידיו תרומה. את גופו, אוכלין על גופו טהרות. אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו ואינו עומד על הדוכן עד שיתמלא זקנו. רבי אומר וכולהם מבן עשרים שנה ומעלה שנאמר ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'.
הדרן עלך לולב הגזול
פרק ד – לולב וערבה
הלכה א': לולב וערבה ששה ושבעה. ההלל והשמחה שמונה. סוכה וניסוך המים שבעה. והחליל חמשה וששה. לולב שבעה כיצד, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת לולב שבעה ושאר כל הימים ששה. ערבה שבעה כיצד, יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת שבעה ושאר כל הימים ששה.
גמרא: לולב וערבה ששה ושבעה: ר' זעירה ר' אילא ר' יסא בשם ר' יוחנן ערבה הלכה למשה מסיני, ודלא כאבא שאול דאבא שאול אומר ערבה דבר תורה וערבי נחל, ערבה ללולב וערבה למקדש. ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן ערבה וניסוך המים (ועשר נטיעות) הלכה למשה מסיני, ודלא כר' עקיבה דר' עקיבה אמר ניסוך המים דבר תורה. בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם. מ"מ יו"ד מ"מ מים. ר' בא בר זבדא בשם ר' חונייא דבקעת חוורן, ערבה וניסוך המים ועשר נטיעות מיסוד הנביאים הם. מה ופליג. ר' יוסי בר' בון בשם לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה, ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים ללמדך שכל דבר שנותנים נפשם בית דין עליו, סופו להתקיים בידן, כמה שנאמר למשה מסיני. ואתיא כהיא דאמר ר' מנא, כי לא דבר רק הוא מכם. ואם רק הו, מכם. למה, שאין אתם יגיעין בו, כי הוא חייכם. אימתי הוא חייכם, בשעה שאתם יגיעים בו. ר' יוחנן אמר לר' חייה בר בא, בבלייא תרין מילין סלקון בידיכון, מפשיטותא דתעניתא ורובתא דיומא שביעייא. כלומר שערבה במדינה מנהג שהגיע לארץ ישראל מבבל.
הלכה ב': מצות לולב כיצד. כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית והחזמין מקבלין מידן וסודרין אותן על גג האיצטבה והזקנים מניחין אל שלהן בלשכה. ומלמדין אותן לומר כל מי שהגיע לולבי בידו הרי הוא לו מתנה. למחרת משכימין ובאין החזנין מזרקין לפניהן והן מחטפין ומכין איש את חבירו. וכשראו בית דין שהיו באין לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו.
גמרא: ומלמדין אותן: ר' יעקב דרומייא בעי, מתניתא דלא כר' דוסא, דר' דוסא אמר אצל מצות לקט בשחרית אדם צריך לומר כל מה שילקטו העניים היום מבין העמרים הפקר. הרי הוא הפקר. ר' יודה אומר לעיתותי ערב, כלומר צריך לומר בקראת הערב. וחכמים אומרים אין הפקר אנסין הפקר, שאין אנו אחראין לרמאין. תמן, בלקט, את אמר אין הפקר אנסין הפקר, והכא את אמר הפקר אנסים הפקר. אמר ר' לעזר תמן הוא בעל כרחו, ברם הכא הוא לדעתו. אמר ר' חנניה בריה דר' הילל ויאות תדע לך שהוא כן, שכבר חילופיו בידו, ויש ריוח לכולם. רב מפקד לדבית רב ורב המנונא מפקד לחברייא, כד תהוון יהבין מתנה ביומא טבא לא תהוון יהבין לה אלא לדעת גמורה. כהדא רב הונא יהב אתרוגא מתנה לבריה, אמר ליה אין יומא טבא יומא דין, הרי הוא לך מתנה, ואין למחר, הרי הוא לך מתנה. וצריך להיות שרב הונא שם תנאי אם הוא למחרת שהוא יטול קודם, ואז יתננה שוב לבנו, כי המתנה היא לכל היום.
הלכה ג': מצות ערבה כיצד, מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא, ויורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח, ותקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. ר' יהודה אומר אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא. אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים. בשעת פטרתן מה הן אומרים, יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. ר' אליעזר אומר ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח.
גמרא: ונקרא מוצא: מהו מוצא ממצייא. אמר ר' תנחומא קלונייא הוה שמה. ומלקטין: בר קפרא אמר וגבהן אחת עשרה אמה. אמר ר' יוסה מתניתא אמרה כן, וראשיהן כפופין לצדדי המזבח. אתא ר' אייבו בר נגרי בשם רב חונה ואמר טעמא, טעונה ברכה וניטלת בפני עצמה ויש לה שיעור, לא שמעתי. ולא ברור לי אם מדובר במצות ערבה במקדש או זכר למצות ערבה בזמן הזה. מזה שאמרנו לעיל, שרבי יוחנן משבח את הבבליים על נטילת ערבה בהושענא רבא, הייתי אומר שמדובר פה במקדש. ושיעור הערבה למצות ערבה, תמן אמרין רב ששת ורב נחמן בר יעקב, חד אמר שלשה בדי עלין, וחורנא אפילו בד אחד. תני על מצות ערבה במקדש, ובעלי מומין, כלומר הם כשירים למצוה זו. ר' שמעון בן לקיש בעא קומי ר' יוחנן, וכי בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח. אמר ליה כשירים היו. כלומר למצוה זו נחשבים לכהנים כשרים. ר' יהודה אומר אני והוא הושיעה נא: ר' אבהו בשם ר' יוחנן כיני מתניתא אני והוא הושעיעה נא אני והוא הושיעה נא, ולא אני והו. כלומר זו תפלה להשיב את השכינה לציון. אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים: אמר ר' אחא שכר ליריחו.
הלכה ד': כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיו מלקטין אותה מערב שבת ומיחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו. ר' יוחנן בן ברוקה אומר חריות של דקל היו מלקטין וחובטין על גבי המזבח, ואותו היום היה נקרא יום חיבוט חריות. מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן.
גמרא: לא אמר אלא קטן, הא גדול לא. לא כן אמר ר' אבינא בשם רב, אתרוג שנפסל ביום טוב הראשון, מותר לאוכלו. אמר ר' יוסה תמן, אצל הקטן, הוא אינו ראוי לצאת בו, אחרים ראויין לצאת בו. ברם הכא בגדול, לא הוא ולא אחרים יוצאין בו, כי הרי פסול הוא.
הלכה ה': ההלל והשמחה שמונה כיצד. מלמד שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג. סוכה שבעה כיצד. גמר מלוכל, לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלן בשביל כבוד יום טוב האחרון.
גמרא: ההלל: תני שמונה עשר יום ולילה אחד קורין בהן את ההלל בכל שנה. שמונת ימי החג ושמונת ימי החנוכה ויום טוב של עצרת ויום טוב הראשון של פסח ולילו. והשמחה: אמר ר' יוסה קיימה רב אבודמי נחותה בכהנים ובשעיר, ולא בשלמים, כי השלמים הם בזמן החגיגה, ואין חגיגה אלא ברגל עצמו, וכתוב במשנה והשמחה שמונה, ולא שבעה ושמונה, וחגיגה לא דוחה את השבת, ולכן הכהנים מקיימים את המצוה בשעיר. סוכה שבעה כיצד: מהו לאדם לאכול בסוכתו ביום האחרון של חג. ר' אבא בר כהנא רב חייה בר אשי בשם רב, צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום. ר' יהושע בן לוי אצר צריך לקדש בתוך ביתו, ואז יכול לעבור לסוכתו. ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך לוכל בבית אחר, מקדש. ר' אחא ר' חיננא בשם רב הושעיה מי שסוכתו ערבה עליו מקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אמר ר' אבון ולא פליגין מה דאמר רב בשלא היה בדעתו לוכל בבית אחר, מה דאמר שמואל בשהיה בדעתו לוכל בבית אחר. אמר ר' מנא אתיא דשמואל כר' חייה ודר' הושעיה כר' יהושע בן לוי. אבל אמר ר' אימי זאת אומרת שהן נחלקין בפירוש.
הלכה ו': ניסוך המים שבעה כיצד. צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגין, היה ממלא מן השילוח. הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו. עלה בכבש ופנה לשמאלו ושני ספלים של כסף היו שם. ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שהיו מושחרין מפני היין. ומנוקבין במין שני חוטמין דקין, אחד מעובה ואחד מידק, כדי שיהו כלים בבת אחת. מערבי של מים מזרחי של יין. עירה של מים בתוך של יין או של יין לתוך של מים, יצא. ר' יהודה אומר מלוג היה מנסך כל שמונה. ולמנסך אומרים לו הגבה את ידך, שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם.
גמרא: היה ממלא מן השילוח: אמר ר' יוסי בן חנינה כדי לעשות פומפי (פומבי) לדבר. ר' עקיבה אמר ניסוך המים דבר תורה. מחלוקחת אם יש להן שיעור. אם יש למילוי המים שיעור, המנסך שלשת לוגין בפנים ושלשת לוגין בחוץ פטור. אם אין למילוי המים שיעור, המנסך שלשת לוגין בפנים ושלשלת לוגין בחוץ חייב. אם השיעור הגדול שמותר הוא שלשת לוגין, הוא פטור כי אי אפשר להקריב אותם המים בפנים. אם אין שיעור בכמות הגדולה, חייב על הכל. ושני ספלים: יוסי בר אשיין בשם ר' שמעון בן לקיש צריכין הספלים להיות פקוקין בשעת הניסוך. מה טעמא. בקדש הסך נהך שכר לה'. לשון שכרות אומר שצריכין להיות מלאים, ולכן הן פקוקין. תני אמר ר' לעזר בר' צדוק לול קטן היה בין האולם ולמזבח, אחת לששים לשבעים שנה היו פרחי כהונה יורדין ומעלין אותו בקדושה שהיה קרוש כעיגולי דבילה, ובאין ושורפין אותו בקדושה. כשם שהיה ניסוכו בקדושה, כך היתה שריפתו בקדושה. ר' יודה בר לקרה בשם ר' שמואל בר נחמן משחרב בית המקדש פסק יין קרוש ופסקה זכוכית לבנה. מהו זכוכית לבנה, שהיתה מתקפלת. אחד מעובה ואחד מידק: הוון בעיין מימר המעובה של מים והמידק של יין, דאמר ר' יונה בשם ר' אימי, נבק שאינו מוציא מים מוציא יין, ושאינו מוציא יין מוציא שמן, ושאינו מוציא שמן מוציא דבר. ואפילו תימר חילופין דר' יהודה היא דר' יהודה אמר מלוג היה מנסך כל שמונה. ועדיין קשה שנקב בגודל שאיני מאפשר למים לצאת, דבש אינו יוצא. גמרא זו צריכה עיון. ר' שמעון בן לקיש בעא קומי ר' יוחנן, הקדימן לזבח מה הן. ניסכן בלילה מה הן. לא ניסך היום, מהו שינסך למחר. אמר ליה נישמעינה מן הדא דאמר ר' אילא בשם ר' יוסי, ונסכיה אחד ניסכי מים ואחד ניסכי יין, הדא אמרה הקדימן לזבח כשר, ניסכן בלילה כשר. לא ניסך היום לא ינסך למחר על שם עבר יום עבר קרבנו. ר' יהודה אומר מלוג היה מנסך כל שמונה: רבנן מרבים במים וממעטים בימים, ר' יהודה ממעטט במים ומרבה בימים.
הלכה ז': כמעשהו בחול, כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה. נשפכה או נתגלתה, היה ממלא מן הכיור, שהמים והיין המגולים פסולין מעל גבי המזבח.
גמרא: חבית של זהב שאינה מקודשת: למה לי שאינה מקודשת, ואפילו מקודשת. לא כן אמר ר' אחא ר' חיננא בשם ר' יסא, וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים. מה המזבח אינו מקדש אלא בדעת, אף הכלים לא יקדשו אלא בדעת. ולכן לכאורה אינו חשוב באיזה כלי, ויכול להיות חבית מקודשת. מה טעמא, חזקיה אמר שלא יהו אומרין ראינו מים שנתמלאו לקידוש ידים ורגלים נפסלין בלינה. דבית ר' ינאי אמרין שלא יהו אומרין ראינו מי החג נפסלין בלינה. ר' יוחנן אמר מפני מראית העין. ולא ידעין אם כחד מנהון או דברי הכל. נשפכה או נתגלתה: הוון בעיי מימר עבר והביא כשר. תני רבי יושוע דרומייא קומי ר' יונה שהמים והיין המגולין פסולים מעל גבי המזבח. מה טעמא, ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל, מדבר שהוא מותר לישראל. מאחר ומים המגולים אסורים לישראל, אסורים מעל גבי המזבח. עד כדון מים. מה טעמא דיין, אמר ר' שובתיי המשמח אלהים ואנשים.
הדרן עלך לולב וערבה